לתאילנד מסידני
קר בסידני ביולי. קר וגשום. אחרי המסע שלנו לאורך ולרוחב היבשת הדרומית, כל מה שרצינו זה מקום חמים עם שמש וים. מזל שחוזרים לתאילנד. אחרי 10 שעות של טיסה מתישה נחתנו בבנגקוק (Bangkok). עוד בתור לביקורת הדרכונים, גילינו שהגענו למדינה חוגגת ושמחה. לפני 60 שנה מלך תאילנד (האהוב, הפופולרי, הנערץ) עלה לשלטון, והמדינה נכנסה לאטרף של חגיגות. שלטים מאירי עיניים בישרו על המאורע, הכריזו "אנחנו אוהבים את המלך" והזמינו "בואו לחגוג איתנו". ל
מרות הכנה נפשית ממושכת, היציאה משדה התעופה מכה אותנו (שוב) בהלם. האוויר חם וסמיך כמו מרק אפונה, הריאות מתאמצות לאתר מעט חמצן וכל הגוף נעטף בשכבת זיעה דביקה תוך שניות. החדשות הטובות -; רחוב הקוואסן (Khaosan Rd) לא השתנה. אותן אכסניות, אותן מסעדות ואותן זקנות בבגדים צבעוניים שמנסות למכור לך צפרדעים מעץ. בנגקוק סואנת, עמוסה, תוקפת את כל החושים -; בולעת אותנו. היינו כאן בנובמבר של השנה שעברה, ונדמה כאילו מעולם לא עזבנו. באמת בילינו 8 חודשים במדינות דוברות אנגלית?
בנגקוק אמנם חמה, אבל שמש אין פה (יותר מידי ערפיח) שלא לדבר על ים. ואנחנו רצינו חופשה. קצת מצחיק לרצות חופשה באמצע טיול, אבל טיול ארוך יכול להיות מתיש. תמיד זזים, עושים, רואים. ואנחנו רצינו לנוח, לשבת, לנקות את הראש ולטעון מצברים -; עבודה שצריך איים בשבילה. עוד שלושה ימים מסיבת הפול מון בקו-פאנגן (Ko Pha-Ngan), אבל אנחנו רצינו שקט. אז נסענו לקו-טאו (Ko Tao). יוצאים ב-6 בערב מהמלון, ומחכים ברחוב בנגקוקי סואן וחם לאוטובוס. מחכים שעה. את ההמתנה העברנו בסקר סוציאלי-גיאוגרפי. המסקנה -; מתוך 50 נוסעים בערך, רק 3 יורדים בקו-טאו. השאר ממשיכים לקו-פאנגן. נראה שעשינו החלטה נכונה. בסופו של דבר האוטובוס מגיע, ואנחנו יוצאים לדרך.
לתחילת הכתבה
קו-טאו וקו-פאנגן
הנסיעה ארוכה, אל תוך הלילה. 3 לפנות בוקר. האוטובוס נעצר. "מי שנוסע לקו-טאו יורד כאן". הלומי שינה אנחנו מתגלגלים החוצה, אוספים את התיקים, מסתכלים על האוטובוס מתרחק ואז פונים לבדוק איפה לעזאזל אנחנו, ומה עושים עכשיו? השאלה הראשונה נענתה די במהירות -; אנחנו בתחנת אוטובוס. גג, שני ספסלים, זהו. מסביב איזור מסחרי תאילנדי. הכל סגור, ומלבד כמה תרמילאים עייפים האדם היחידי ברחוב היה תאילנדי שעמד וחיבק פסל קטן מוזהב של סוס. מה מחפשים אדם ופסלו המוזהב ב-3 לפנות בוקר ברחוב שומם? עוד אחת מתעלומות החיים שלעולם לא נפענח.
השאלה השניה מתבררת בחלקים -; עוד אוטובוס, עוד המתנה, אוטובוס שלישי ואנחנו מגיעים סוף סוף למעבורת אל האי. מתיישבים בחרטום, הרגליים משתלשלות מחוץ לספינה, הרוח בפנים והגלים מרעננים אותנו במטחי מים מזדמנים. לידנו מתיישב מייק -; בחור בריטי שבא לנוח בתאילנד אחרי טיול של כמה חודשים במדינה קטנה במזה"ת (מתחיל ב"יש", נגמר ב"ראל", דגל כחול-לבן). מאוד מוזר לדבר עם בריטי שבשנה החולפת היה בישראל יותר מאיתנו. אנחנו שואלים והוא עונה -; איך היה בפסח, יום הזיכרון, יום העצמאות. מייק מתאר את הארץ דרך עיניים של תייר, ואנחנו מקשיבים לסיפורים על הארץ שלא ראינו כל כך הרבה זמן. מייק גם מספר על תמר שנשארה בארץ. הוא עולמו באנגליה ושלה בישראל. האהבה גדולה, אבל הגיאוגרפיה מנצחת והלב נשבר.
בלי לשים לב ההפלגה מסתיימת ואנחנו מגיעים לקו-טאו. אי קטנקטן, שגולת הכותרת שלו היא אפשרויות הצלילה והשנירקול מסביבו. החופשה מתחילה. חמישה ימים היינו על האי, ובגדול -; לא עשינו הרבה. ספרים, סרטים, משחקי קלפים וים כמובן. כשהדילמה הגדולה של היום היא "מקסיקני או תאילנדי לארוחת ערב?" החיים נראים פשוטים ויפים.
כדי שנרגיש שבכל זאת עשינו משהו, יצאנו לשיט שנירקול. העיקרון פשוט -; שטים בסירה מסביב לאי, ומידי פעם קופצים למים לראות שוניות. למרות התחלה סוערת, עם גלים גבוהים שהתנפצו אל תוך הסירה והרטיבו אותנו, השיט היה הצלחה. שוניות מדהימות ושלל דגים טרופיים בכל צבעי הקשת. אפילו גשם שהתחיל לרדת בדיוק כשהיינו במים לא קילקל את החגיגה -; לא הרגשנו אותו עד שהוצאנו את הראש מהמים, וכשהוא התחזק זה הרגיש כמו לשחות במי סודה מדגדגים. התחנה האחרונה בשיט הייתה האי הפצפון קו-נאנג-יואן (KoNang-Yuan). האי מורכב משלושה אייונים שמחוברים ברצועת חול ביניהם, עם מי טורקיז בלגונות שנוצרו שם והרגשה של גן-עדן.
מקו-טאו המשכנו דרומה לקו-פאנגן -; אי המסיבות. כיוון שאנחנו ממש לא מחובבי מסיבות המוניות, הגענו לאי כמה ימים אחרי מסיבת הפול-מון. קו-פאנגן הוא אי גדול, אבל רוב הצעירים שמבקרים בו מתרכזים בזנב קטנטן שיוצא מדרום האי -; חוף הדרין (Hat Rin). האיזור מרגיש פחות כמו אי, ויותר כמו עיירה קטנה שבמקרה יש לה שני חופי ים -; אחד במזרח והשני במערב. אנחנו התמקמנו בחוף המערבי (השקט יותר), בבונגלו קטן וחביב עם מרפסת, ערסל ובמרחק של 5 צעדים מהחוף. מה צריך יותר מזה? ערן השתלט על הערסל ונוצרת שיגרה -; הוא מתנדנד, גל דוחפת מידי פעם עם קצה הרגל, ופעם בכמה דקות מרימים עיניים מהספר אל הים ונאנחים בסיפוק.
מפגש עם ישראלי ברחוב:
ישראלי -; "הגעתם היום?
אנחנו -; "כן, מכיר פה מסעדות שוות?"
ישראלי -; "מסעדת הבית טובה, הפפריקה פחות, והמסעדה המרוקאית גם בסדר"
אנחנו -; "ומה עם מסעדות לא ישראליות?"
ישראלי -; "אה, יש גם כאלה נחמדות, אבל הישראליות נראו יותר נקיות"
לנו זה נראה מוזר לחשוב שדווקא האוכל הישראלי הוא הכי טוב, אבל לך תתווכח עם ישראלים. בשלב הזה הבנו שהמגע שלנו עם אחינו הישראלים יצטמצם לאיזורים הלא קולינריים של האי. אז הלכנו למסעדה הודית. בעוד אנחנו מתענגים על האוכל, רוח עזה התחילה לנשב ברחוב. ואז, בתוך שניות, מסך כבד של גשם עבר על האי. לא גשם, אלא מבול. לא מבול, אלא דליים של מים שנפלו מהשמיים. בן רגע הרחובות היו מוצפים, והרעש על הגגות היה כל כך חזק שהיה צריך לדבר בצעקות. המומים ישבנו במסעדה ובהינו החוצה, בעוצמה הזו של הטבע שניתכת מהשמיים. אחרי כמה ימים של מנוחה (רביצה, ספרים, טיולים על החוף) שוב הגיע הזמן לעבור.
לתחילת הכתבה
קו-סמוי וקו-פיפי
והפעם לקו-סמוי (Ko-Samui) -; האי הגדול ביותר בצד המזרחי של היבשת. המארחים שלנו בקו-סמוי היו אורן ומירן הזכורים לטוב מימינו האחרונים באוסטרליה. הם הגיעו לאי, התאהבו בו ונתקעו שם במשך שבועות. קו-סמוי הוא אי ענקי, שכבר ממש לא מרגיש כמו אי, אלא כמו עיר. למרות שישנו בחוף למאי (Hat Lamai), שהוא לא האיזור הכי פופולרי באי, עדיין העומס מסביב היה מטריד. הרחובות סואנים בתנועה, פאבים בכל פינה ומכל עבר צועקים אלינו זונות (Hello sexy man!), נהגי מוניות (Hello! Taxi? Where are you going?), ומאסז`יסטיות (Hello! Massaaaaage?).
ועדיין, למרות ההמולה והרעש, מצאנו דברים נחמדים לעשות על האי -; חופים לבנים מקסימים, פסלי סבא וסבתא (שצורתם הבוטה משתלבת יפה עם אווירת הזונות ששולטת באי), לשבת בלילה על החוף ולהסתכל על סערות ברקים באמצע הים ולפטפט עם אורן ומירן, להעלות זכרונות מיבשות אחרות.
אמרו לנו לא ללכת לאיים בצד המערבי של היבשת. אמרו שיורד שם גשם כל הזמן. אנחנו דווקא אוהבים גשם, אז החלטנו ללכת לראות אותו במו עיננו. נפרדנו לשלום מאורן ומירן והתחלנו לסוע -; אוטובוס, מעבורת, אוטובוס, אוטובוס נוסף ושוב מעבורת. אחרי יום מפרך של נסיעות הגענו סוף סוף לקו-פיפי (Ko-Phi Phi). זה היה שווה כל רגע של נסיעה. הרים גבוהים מכוסים ביערות ירוקים, שנופלים בצוקים חדים אל הים. חופים מכוסים בחול לבן ורך. וים. ים כמו באגדות -; שקט ורגוע, בצבעים של כחול עמוק, תכלת בהיר וטורקיז חזק. תפאורה כל כך יפה שקשה להאמין שהיא טבעית ולא חלק מאיזה סרט.
גשם, לעומת זאת, לא היה. שבוע בילינו בגן העדן הזה וחוץ מיום אחד -; בקושי היו עננים בשמיים. אנחנו עדיין בחופשה, וצריך להיזהר לא להתאמץ יותר מידי. טיול קטן לפה, סיור קטן לשם -; לא יותר מזה. אחד מהטיולים האלה הוביל אותנו לחוף המערבי של האי. שם, בקצה החוף, יש גן קטן. גן זיכרון. תזכורת לאסון שפקד את האיזור לפני כמעט שנתיים, כשגל ענקי בגובה של 10 מטרים שטף את האי (ואת כל המדינות הסמוכות). ליד הגן על החוף יש נדנדה, ואנחנו יושבים עליה ומסתכלים על היום הרגוע. מסתכלים ומנסים לדמיין איך זה נראה, איך זה הרגיש. אבל האווירה כל כך שקטה, כל כך רגועה שפשוט אי אפשר לדמיין אסון כזה במקום כל כך יפה.
יום אחרון בקו-פיפי. אנחנו קמים ומגלים שתי תגליות מטרידות. הראשונה היא שהגשם הגיע, וכדי לפצות על השבוע השימשי הוא הגיע בעוצמה. השנייה היא שאיזה חולירע גנב בלילה את הכפכפים של גל שנשארו בלילה מחוץ לחדר. המעבורת רק בצהריים, ויש לנו זמן לשרוף. אבל עם הגשם אי אפשר להסתובב בחוץ. אז ישבנו בקבלה של המלון, והעברנו את הזמן. לעזרתנו באו שני ילדים תאילנדיים קטנים שציירו איתנו ציורים -; אנחנו מדגימים והם מעתיקים בקפדנות. לפני שעזבנו, בעל הבית שאל אותנו כמה ילדים יש לנו, וכשגילינו לו שעוד לא ממש התחלנו לפתח את הנושא הזה הוא נראה נדהם. "אתם צריכים להזדרז להקים משפחה" הוא אמר. חייכנו בנימוס, ובלב שלחנו אותו לעמוד בתור אחרי האמהות, סבתא ושאר הממתינים.
זהו, חוזרים ליבשת. אבל לפני שעוברים לערים גדולות וסואנות, רצינו עוד כמה רגעים של חוף לבן וים טורקיז. אז קפצנו לריילי ביץ` (Rai-Leh Beach). המעבורת מקו-פיפי הביאה אותנו לרציף, ושם עברנו לסירת Long Tail -; סירת מנוע נמוכה וארוכה. שטים לאורך קו החוף, והים סוער. הגלים מכים בסירה הקטנה, ואנחנו יושבים רטובים עם הלב בתחתונים ומתפללים שנגיע בשלום. בסופו של דבר הסירה פונה לעבר החוף -; הגענו. מבט מהיר מסביב מגלה שאין פה רציף, אז איך נגיע לחוף? מסתבר שברגל.
הסירה עוגנת כמה עשרות מטרים מהחוף, ועכשיו צריך לקפוץ למים, להעמיס את התיק ולצעוד. ככה נוצרה שיירה של תרמילאים מהסירה ועד ליבשה, כמו בני ישראל בחציית ים סוף. רק שבשבילנו הים לא נקרע. איפה משה כשצריך אותו? ריילי ביץ` הוא לשון יבשה ארוכה וצרה, שמופרדת משאר היבשת על ידי רכס הרים גבוה ותלול. הדרך היחידה להגיע ולצאת היא דרך (ובתוך) המים. אבל שווה להירטב קצת בשביל להגיע. בתמורה מקבלים שני חופים תאומים ממערב ומזרח, הרים מרשימים מצפון ומדרום ושלל אטרקציות.
יש פה מערות גיר יפיפיות וקסומות, שבילים מתפתלים ומגוון אפשרויות לטיפוס סלעים. אנחנו רק הסתכלנו על הספיידרמנים האלה, תלויים במהופך על סלע אל מול הים. לנסות את זה בעצמנו? זה מפחיד מידי, וחוץ מזה -; אנחנו בחופשה. כבר חודש אנחנו עוברים בין איים וחופים, וקצת נמאס לנו לנוח. הרגליים מדגדגות, וחוסר מנוחה מתחיל להתפשט בגוף. הגיע הזמן לחזור לטיול. אז ארזנו את כל מטלטלנו, וטסנו לנו לצפון.
לתחילת הכתבה
חדשות רעות מישראל
כי מלחמה היא חלום, טבול בדם ודמעות -;
מלחמה היא באמת כמו חלום. ככה היא הרגישה לנו. לצערנו, יותר חלום בלהות. זה לא פשוט להיות כל כך רחוק מהבית, ולשמוע שהכל שם מתפוצץ, מתפרק. על המלחמה שמענו לראשונה בקו-פאנגן. דרך האינטרנט, המיילים הנרעשים מהבית ודרך בהייה אקראית בCNN. מאז אותו רגע, הכל השתנה. פתאום הרגשנו חייבים להכנס לאינטרנט כל יום. הרגשנו מחוייבים לשלוח מיילים דחופים הביתה, לדעת כל רגע מה קורה, ושכולם בסדר, מה ההתפתחויות האחרונות ומי תקף את מי, מתי ואיפה.
יש מין הרגשה לא נוחה שכזו, לנפוש לך על אי טרופי קסום, ולדעת שכמה אלפי קילומטרים, במקום שלו אתה קורא בית, אנשים נהרגים, מפחדים, סובלים. ברגעים מסויימים ממש הרגשנו אשמה, שאנחנו כאן, והם - המשפחה, החברים, המדינה -; שם.
בצורה מסויימת אפילו תהינו אם כדאי שנחזור לארץ, כי נראה שהאירועים רק מחמירים. אבל החלטנו נגד זה, כי לא ממש מצאנו למי זה יעזור. מאז שהתחילה המלחמה, נראה שזה הדבר היחיד שמעניין את כולם פה -; הישראלים מדברים רק על זה (אחד עם השני), ואם מדברים עם תיירים אחרים, תוך שניות זה מגיע לשיחה של "המצב בארץ". אתה מתחיל להרגיש כמו שליח מדינה, כאילו המטרה שלך היא להראות לכל השאר כמה אנחנו צודקים. איכשהו, כשיש מלחמה, הפטריוטית מתגברת, גם כשאתה בחו"ל.
לתחילת הכתבה
