מה זה Camphill?

זהו כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים, בו חיים ועובדים יחד חוסים ברמות שונות, שצרכיהם דורשים טיפול מיוחד- מהסוג בו הכפר יכול לתת. ישנם כפרים כאלה, אשר פועלים כמו קיבוצים קטנים, כמעט בכל העולם. בדרך כלל הם נוצרים (בחלקם אף מאוד נוצרים), אך לא כולם. כל ה-Camphill Communities בעולם הינם אנתרופוסופים (אנתרופוסופיה היא תורה חינוכית פילוסופית, הקשורה לתפיסת העולם הרוחני במחשבה על ידי האדם), והטיפול התרופתי הוא הומיאופאתי ברוב המקרים. בארץ יש את כפר רפאל שהוא מאוד דומה. אני אשתמש רבות במילה "חוסים" למרות שאנחנו קראנו להם villagers, אבל בעברית זה נשמע פחות נחמד (כפריים?!...).

לתחילת הכתבה

ההחלטה והקבלה

בערך באמצע פברואר חזרתי הביתה והודעתי לכל מי שרצה לשמוע: אני הולכת להתנדב ב-Camphill בארץ אחרת. שמעתי על כך לראשונה בכיתה ח`- אני וחברה שלי התלוננו בפני אמא של אחד מחברינו לכיתה, שאנחנו לא מרוצות מהאנגלית שלנו, והיא (שבדיוק חזרה מכמה שנים של התנדבות ב-Camphill) סיפרה לנו על אנשים שהולכים להתנדב ב-Camphill, על מה זה בדיוק ועל זה ששם אפשר ללמוד טוב אנגלית.

מאוד התלהבנו מהרעיון אך כמובן שהוא נשכח מראשנו לאחר כמה ימים, אבל באמצע כיתה י"א (פברואר 2004), באמצע משבר לימודים גדול, נזכרתי במה שהיא סיפרה לנו אז. מיום ליום חשבתי על כך יותר ויותר והתחלתי לשוטט לי ברחבי האינטרנט וחיפשתי איך אפשר להגיע ולהתנדב ב-Camphill. מצאתי הרבה אתרים והתמקדתי בעיקר על אלה שבבריטניה ובאירלנד- בעיקר בגלל השפה המדוברת, אך גם בגלל שזה זול יותר מאמריקה הצפונית וגם בגלל שיותר קל להשיג אשרת עבודה ליעדים אלו.

 שלחתי 25 טפסי קורות חיים, שהם גם בקשות להתנדב ב-Camphill. כמעט ושלא אכלתי מרוב התרגשות והיה לי קשה לנשום מרוב לחץ- האם אתקבל או לא... נעניתי בשלילה בכמה מהם, בעיקר בשל גילי הצעיר אך גם בגלל תפוסה מלאה אצל שניים מהם. שלושה Camphills ביקשו ממני לשלוח להם מידע נוסף והשאר לא ענו לי (חשוב מאוד לנדנד עד שהם עונים בכדי להראות רצינות ומוטיבציה). לאחר ששלחתי את המידע הנוסף, ממש באותו יום בו הודעתי לאמא שלי שלבית-הספר אני יותר לא הולכת, התקשרה אלי האחראית על המתנדבים ב-Camphill Community Glencraig אשר בצפון אירלנד. היא שאלה אותי האם אני באמת רוצה להתנדב ואמרתי לה שכן, ואז היא שאלה מתי אני יכולה לבוא כי יש להם צורך דחוף במתנדב. עניתי לה תוך 3-4 שבועות והיא שמחה מאוד. סיכמנו כי אחזיר לה תשובה סופית לאחר שאשוחח עם הורי ואחרי שאשאל אותה מספר שאלות.

 חשוב מאוד להראות התעניינות ב-Camphill לאחר שמקבלים אותך, זה מעיד על הרצינות ועל המוטיבציה שלך (כך הם אמרו לי כשהגעתי). אז התקשרתי בערב ושאלתי את האחראית הרבה שאלות ולקראת סוף השיחה אמרתי לה שאני באה בוודאות. היא אמרה שהיא תשלח אלי מכתב עבור השגרירות הבריטית שיוכל לעזור לי, כיוון שגילי בעת היציאה מהארץ היה 17 וחצי. בדרך כלל או חוץ מהמקרה שלי הם לא מגייסים בני נוער לקהילות אלו (לפי החוק מותר לקחת מתנדבים מגיל 18). לקחו אותי במקרה מיוחד זה כי בבית בו התנדבתי ישנו חוסה, שמצבו התדרדר והיו זקוקים שם למתנדב נוסף באופן דחוף. חוץ מזה היה לי נסיון קצר בהתנדבות בבית עם חוסים (בית אלישע בהרדוף).

לתחילת הכתבה

ההתארגנות

בתוך שלושה שבועות הייתי צריכה להתארגן עם כרטיסי טיסה (לונדון, בלפסט), כרטיסי רכבת ללונדון וחזרה, מיטה בהוסטל בלונדון ל-3 לילות, אשרת עבודה משגרירות בריטניה (למזלי, קיבלתי ויזה בלי בעיה, אך כאשר הייתי ב-Camphill שמעתי סיפורים על אנשים רבים ממדינות שונות - אפילו כאלה שממש היו זקוקים להם - שלא קיבלו ויזות), אישור מהצבא לצאת לשישה חודשים, ביטוח רפואי (דרך קופת חולים), תעודת יושר מהמשטרה, בגדים למזג אוויר קר ורטוב, להפרד מכולם (אפילו מאח בן כמעט שנה) והכי חשוב- כסף שהצלחתי "לחלוב" מכל מיני מקומות.

 אז זהו... ב-19.3.04 המראתי משדה התעופה בן גוריון באמצע הלילה, לבד לגמרי בגיל 17 וחצי, למקום בו הייתי בטוחה שאהיה לבד לגמרי. הטיסה ללונדון היתה גרועה כי לא יכולתי לראות כלום עד הזריחה, וכמובן שלא היה לי נוח. הטיסה לבלפסט היתה סיוטית יותר מהקודמת כי המטוס כל הזמן קפץ וזז, השמש סינוורה אותי והסטודנטיות שישבו לידי שתו בירה (באותה תקופה עוד לא שתיתי בירה והריח עשה לי בחילה). בשמחה רבה ירדתי מהמטוס ונשבעתי שאני לא טסה יותר בזמן הקרוב ואף פעם בחברה זו. שדה התעופה בלפסט סיטי: תוך כמה דקות ובלי ביקורת דרכונים (לשמחתי) כבר יצאתי משם- הכי מהר שיצאתי משדה תעופה בחיי.

לתחילת הכתבה

הגעה והתאקלמות 

מי שאספה אותי היתה אם הבית שלי והיא ישר התחילה לדבר איתי על תפקידי בחצי השנה הקרובה, על הבית בו אגור ועל החוסים והמתנדבים. אוטומטית ניגשתי לצד ימין של הרכב, אבל זוהי בריטניה... לקחו לי כמעט 4 חודשים להתרגל לכך לכך. הנסיעה הקצרה (10 דקות) היתה מדהימה וכל כך ירוקה, אבל זה עוד כלום לעומת מה שהיה שלושה חודשים אחר כך, שהכל היה בשיא הלבלוב.

 קשה נורא לתאר איך היתה ההרגשה שלי בדיוק באותם רגעים שבהם נכנסנו לכביש הגישה של ה- Camphill. התרגשות עצומה, פליאה ומילה אחת שעלתה על שפתיי ("וואו!") מתארים בצניעות את ההרגשה שהיתה בליבי... הרגשתי לכמה שניות כמו בפלך משר הטבעות (כיום אני לא חושבת כך אך במכתביי השתמשתי בתיאור זה). הבתים הם בתים אנתרופוסופים בצבעים מרהיבים וצורות מוזרות (אני אישית תלמידת ביה"ס וולדורף בהרדוף, כך שלי זה לא היה יותר מדי מוזר...). כך נראה המקום: ה- Camphill מונה 19 בתים (הוא בן הגדולים) וחיים בו כ-200 אנשים, מתוכם 40 מתנדבים שמתחלפים כל שנה (רובם בנים מגרמניה, שזוהי שנת השירות שלהם). מסביב נמצאים מגרשי גולף וטניס (לא של ה-Camphill). כמו כן יש חוף ים, תחנת רכבת קרובה, שדות של ירקות ופירות וגם כמה בתי עשירים.

אני התנדבתי במשך כל התקופה בבית של המבוגרים ביותר (57-69). התנדבתי עם צעירה מהודו (מעיירה ליד כלכתה) וצעירה מאוסטריה, שלמדה וגדלה בחינוך וולדורף-אנתרופוסופי. אם הבית שלנו היא בריטית-קנדית. הבית שלנו היה מאוד שונה מבתים אחרים והזמנים והחוקים היו שונים, כי החוסים אצלנו שוהים כבר הרבה שנים ב- Camphill. לדעתי זה נובע גם מהבטחון העצמי של אם הבית מול שאר הורי הבתים ב-Camphill.

עבודות הבית, בדרך כלל, הם בישול או נקיון, דאגה לחוסים (כולל הכל! אם זה לקלח, לגלח, לנקות אחרי שירותים ודאגה לצרכים שלהם). בערבים יש גם בידור (מישהו מנגן, מספר סיפור או שסתם מדברים). לפעמים יש הצגה, הרצאה או קונצרט, או שצופים בסרט בווידאו. בכל יום ישנם שני אנשים בבית, אחד מבשל ואחד מנקה.
ישנן גם עבודות מחוץ לבית, כמובן, בהן המבוגרים הולכים לעבודה עם המתנדבים. העבודות כוללות אפיה או עיבוד מזון, גינון נוי, גינון ירקות ופירות (כולל כל פירות היער למיניהם), עבודות בחווה, חנות, קרמיקה, עשיית שטיחים ואריגים דומים בנול. חלק מהחוסים הולכים גם ל-Camphill אחר שנמצא בסביבה, שם הם ממלצרים או אופים לחם בחנות שהיא מאפיה ובית קפה.

ב-Camphill ישנם חוסים מגיל 7-70 (והגיל יעלה כמובן). העבודה עם ילדים היא שונה כי הם בשלב התפתחותי שונה מהמבוגרים והם הולכים לביה"ס. בשל גילי הצעיר לא עבדתי עם ילדים ויש לי מעט מאוד נסיון בעבודה עמם. עבדתי 4 חודשים בגינון נוי עם חבר`ה בגילאים 21-49 והאחראי עלי היה בחור סקוטי. יחד איתי היו מתנדב (שאיתו אני בקשר גם כיום) ומתנדבת גרמניים, ולתקופה קצרה עוד אחת מגרמניה. העבודה היתה נחמדה, אם כי קצת מגעילה לפעמים וקצת רטובה (בעצם רטובה 90 אחוז מהזמן) אבל עם הרבה צחוקים! בחודשיים האחרונים שלי שם התחלפו רוב המתנדבים והחליטו לשים אותי ככוח עזר במכבסה, וכך ליצור קבוצת גינון-נוי חדשה. היה קצת עצוב לעזוב, אבל במכבסה היינו רק בנות וזה אומר מציאות שונה, שכוללת שיחות בנות ורכילות, ממש כמו בשבוע התנדבות שלי בקיבוץ אחד בדרום הארץ... אבל גם שם היה כיף, בייחוד כי האחראית עלי היתה מתנדבת בבית שלי (התחלפה עם האוסטרית, שנסעה לשוויץ). באמצע הקיץ מתחלפים המתנדבים במתנדבים חדשים או שחלק נשארים לעוד כמה שנים לעשות את הסמינר(אין לי פרטים עליו כי לא הייתי חלק ממנו).

 מזג האוויר קר!!! ביום הכי חם שהיה כאן נמדדו 22-23 מעלות (ביולי או יוני). יש גשם רוב הזמן אך היו שבועיים של שמש במאי וכמה ימים בודדים (במהלך יוני, יולי ואוגוסט), שבהם השמיים היו ללא ענני גשם. באזור בו נמצא ה-Camphill נושבות רוחות חזקות ולכן קר מאוד, אך שלג יורד בערך יום או מקסימום יומיים (לפי מה שהם סיפרו לי) בשנה. אני הגעתי ממש בסוף החורף-תחילת האביב וראיתי כל הזמן את התחלפות הצבעים: מאפור (העצים הערומים) לירוק-צהוב (נרקיסים), ומשם לירוק-סגול (פעמוניות) ועוד ועוד. כשחזרתי הביתה לא הצלחתי לראות ירוק, כי הירוק שעוד נשאר בארץ בסוף הקיץ נראה לי לי חום...

לתחילת הכתבה

עוד קצת על העבודה

אין מה להגיד, זאת עבודה קשה נפשית ופיזית. יחד עם זאת, כשנמצאים בסופו של יום במיטה וחושבים על היום שעבר עולה חיוך, כי ההרגשה של לתת למישהו היא מדהימה. כשעובדים עם אוכלוסיה מהסוג שיש ב-Camphill לפעמים נתקלים בהרבה דחיה מצד החוסה. אני, למשל, עבדתי עם חוסה שיש לו אלצהיימר (בגללו היו צריכים אותי דחוף כי מצבו התדרדר). אותו חוסה אמר לי לא פעם "תחזרי למקום ממנו באת, אני לא אוהב אותך ולא רוצה אותך". לפעמים היה ממש קשה לשמוע את זה כי בדיוק באותו רגע הצלתי אותו מתאונה, נפילה או דברים דומים. כמובן שמנגד הגיעו גם רגעים מרגשים, בהם הוא היה אומר לי "אני אוהב אותך, בבקשה אל תעזבי אותי". על אף שזה מרגש תמיד ידעתי שהוא לא מבין (בגלל האלצהיימר) אל מי הוא מדבר ועל מה ולמה. לפעמים גם יש מקרים בהם החוסים מרביצים, נושכים או מושכים בשיער ומלמדים את המתנדבים בקורס קצר איך להתמודד עם זה. ברוב המקרים זה לא ממש נורא.

לתחילת הכתבה

ההתנדבות שלי - ימי ב`-ה`

בכל בוקר במהלך חצי שנה התעוררתי בשעה שש וחצי, ובשבע וחצי הלכתי לבית בו התנדבתי. הורדתי מהחלונות של אחד החוסים לוחות עץ שמונעים כניסה של אור, כי האור בקיץ מתארך עד מאוד ובבוקר הוא מגיע מוקדם. הכנתי ארוחת בוקר קבועה: מוזלי, דגנים למינהם, לחם, חמאה, מרגרינה, ריבות,יוגורט, חלב, תה שחור, תה צמחים וקפה לשני חוסים. ירקות טריים, אליהם התרגלתי בארוחות הבוקר בארץ, לא היו לצערי. ארוחת הבוקר נערכת בשעה שמונה: מתחילים בברכה "May the meal be bless", ובסוף הארוחה, בשעה שמונה וחצי בערך, אם הבית או אחד מהמתנדבים היה אומר את ברכת השבוע מתוך ספר של רודולף שטיינר ואז מסיימים את הארוחה ב-"Blessing on the meal". אחר כך כולם עוזרים לפנות את הכלים מהשולחן, מכניסים למדיח (אם יש) והולכים לעזור לחוסים להתארגן.

בשתים עשרה וחצי כולם חוזרים הביתה ועוזרים לארגן את הדברים האחרונים לארוחה, או נחים קצת וקוראים עיתון. לארוחת הצהריים ברוב הבתים מצטרפים אורחים כמו מורים, מטפלים וכדומה. מתחילים בשיר לפי מצב הרוח (שירי תודה לאל) ואם בית (בדרך כלל) מגישה את האוכל. ברוב הבתים יש יומיים בשר בשבוע (יום אחד חזיר- נקניקיות או קותלי חזיר, יום אחר בשר בקר). בימי שישי מגישים דגים. זוהי הארוחה החמה ביום ולפעמים, אם יש שאריות, גומרים אותם בערב (בעקרון אסור לאכול שאריות ממניעים היגיינים אבל לפעמים אוכלים). יש בדרך כלל הרבה יותר דיבורים בארוחת הצהריים ולכן היא נמשכת כמעט שעה. בסופה חלק מפנים מהשולחן וחלק מכינים את הדרוש להפסקת התה. בשעה שתים וחצי חוזרים לעבודה, ובארבע הפסקת תה.

בשעה חמש וחצי מגיע סוף יום העבודה. מארגנים ארוחת ערב שמורכבת מלחם, חמאה, מרגרינה, ריבות, חלב, תה שחור, תה צמחים, כמה סוגי גבינות, נקניקים, ירך-חזיר (ham), פסטרמה ועוד (גיליתי, לצערי, כי רק בבית שלי הוגשו המאכלים הללו- אני צמחונית...). אחרי ארוחת הערב כל החוסים הולכים להתארגן וחוזרים חזרה להפסקת תה נוספת (כמה כבר אפשר??? אני לא שתיתי בכלל, לא תה, לא קפה, לא שוקו- רק מים!) ואז הם היו נשארים איתנו, מדברים, שריםף מנגנים וכו`. בהדרגה הם הלכו לישון ואנחנו חיכינו לשומר הלילה, שבא לשמור על החוסה עם האלצהיימר (לפעמים הוא לא היה ישן כל הלילה). בשעה עשר, עייפה ומותשת, הייתי הולכת לישון. אחרי כמה זמן גיליתי, שאני צריכה גם לבלות! משהו שלפני שבאתי לצפון אירלנד לא היה בלקסיקון שלי. התחלתי לצאת יחד עם מתנדבים ומתנדבות נוספים לפאבים או לטיולים בלילה. חוץ מהיום החופשי זה הזמן היחיד. זה נחמד מאוד, הרבה יותר קר אבל ממש נחמד... העולם מאוד שונה בלילה, אפילו כשאתה בטוח שאתה מכיר כל שביל.

יום שישי היה היום החופשי שלי, ובבית שלי יוצאים ליום החופשי כבר לאחר ארוחת הערב של היום הקודם. (זה היה כך התברר לי אחרי חודשיים - רק בבית שלי- כי זה בית מאוד שונה מכל שאר הבתים- בגלל האוכלוסייה המיוחדת יותר שלו). ביום החופשי הראשון שלי החלטתי להשאר במקום ולראות אותו, אך ירד גשם זלעפות כך שנשארתי כל היום בחדר שלי וניסיתי לתת לארבעת הקירות הריקים והצהובים מעט חיים. בהתחלה קיבלתי חדר די גדול ולאחר חודש וחצי העבירו אותי לחדר קטן ונחמד יותר. ביום החופשי השני שלי החלטתי לנסוע לבלפסט ולהוליווד (עיירה סמוכה). בחלק מהימים החופשיים שלי (חמישה ליתר דיוק) עברתי קורס חובה בקשר להתנהגות חוסים: תרופות הומיאופתיות, עזרה ראשונה לאפילפטים, חוקים של המקום והארץ, נוהל שריפה ועוד.

 הבוקר ביום שבת מתחיל שעה מאוחר יותר (ברוב הבתים שעתיים מאוחר יותר), ובדרך כלל ארוחת הצהריים היתה קנויה או ברביקיו בימים חמים. בשבתות ניסינו להקפיד ולטייל במיניבוס ברחבי צפון אירלנד, חוויה מהנה ביותר. גם ביום ראשון מתחילים את היום שעה מאוחר יותר, ארוחת בוקר חגיגית ובשעה עשר וחצי הולכים לכנסיה. אני נשארת להכין ארוחת צהריים, ואחריה יש סתלבט עד ארוחת הערב.

לתחילת הכתבה

על יהדות ונצרות

בבלפסט, בירת צפון אירלנד, ישנו בית כנסת וקהילה יהודית קטנה מאוד. הרב ומשפחתו נחמדים מאוד (וצעירים- נראים כבני עשרים) וביתם תמיד פתוח בארוחות החג ושישי (כדאי לתאם מראש). חוץ מזה ישנן כמה משפחות ישראליות באזור ולפעמים יש אירועים משותפים, אליהם הרב מזמין את כולם. אני מאוד רציתי לחגוג אצלם את ליל הסדר אך זה היה ממש בתחילת השהות שלי במקום וויתרתי על כך. מדי פעם הם הזמינו אותי לדברים נוספים אך לא יכולתי להגיע. בסופו של דבר הגעתי לבית הכנסת בערב ראש השנה ולאחר מכן הלכתי עם הרב לביתו, שם אכלתי עם משפחתו ועוד שני אורחים את האוכל המסורתי ואת כל הטקס של הברכות (לא נשארתי לארוחה ממש כי זה היה הערב האחרון שלי בצפון אירלנד, ומיהרתי לפגוש ידידה שלי בפאב בהוליווד). נחמד מאוד לפגוש את הקהילה הקטנה הזאת ולראות איך כולם מתרגשים מכך, שמישהי מישראל באה לקהילתם הקטנה... כולם ניסו להשמיע לי את העברית שלהם, שבדרך כלל הסתכמה ב"שנה טובה" ולא יותר...

בעיירה הוליווד הסמוכה ישנה חנות קטנה של ציוד למטיילים (כמו "למטייל") ומדים לבית-הספר. עובדים שם שני נוצרים אוהבי ישראל, שמאוד שמחים לעזור ליהודים ולישראלים בהתמצאות וכו`. בימי שבת בא לבקר אותם יהודי-חרדי ומפטפט איתם. אני באתי לפגוש אותו בחופש שהיה לי והיה ממש נחמד לדבר איתו ואף מעניין. הוא מבודד את עצמו מהקהילה היהודית של צפון אירלנד בעיקר בגלל שהוא ספרדי והקהילה היא אשכנזית (לא עזרו לי ולו הוויכוחים ונסיונות השכנוע שלי ש"כולם יהודים"). כמה וכמה פעמים במהלך השיחה הוא נחרד לשמוע על "חוסר הצניעות" בישראל. הוא בן אדם מאוד לבבי ומסוגל לשמוע גם דברים שכואבים לו.

 אי אפשר שלא להבחין באופי הנוצרי של צפון אירלנד: יש כנסיה בכל כפר קטנטן וכמעט בכל פינה בערים. גם ב-Camphill הדת מאוד חזקה. כל ארוחה נפתחת בברכה ובסוף ארוחת הערב מקריאים מהברית החדשה. שמותיהם של רוב הבתים במקום לקוחים ממקומות בברית החדשה. בחגים הנצרות מורגשת אף יותר: אני חוויתי את חג הפסחא למשל, שזה חג מאוד מגניב בכל הנוגע לשוקולדים והתפאורה היפה בבתים, אך הקטע הדתי לא ממש התחבר אלי. אני אישית כמעט ולא השתתפתי בכל הטקסים הדתיים. אחרי ביקורי הראשון בכנסיה הרגשתי שזה רוחני מדי בשבילי והיתה לי בחילה, אז קיבלתי מאם הבית שלי אישור מיוחד לא להגיע לזה.

לתחילת הכתבה

סוף ההתנדבות והחזרה לארץ

אחרי חצי שנה הגיע הזמן לחזור לארץ. נפרדתי מכולם, ברבים מהמקרים בעצב רב. נפרדתי מנופים אהובים ומקום שלמדתי לחבב. ובנוסף, פעם נוספת היה עלי לעבור 4 שדות תעופה... שדה התעופה בלפסט אינטרנשיונל: משם טסתי לאנגליה לשדה התעופה לוטון. לאחר מכן שהיתי 5 ימים בלונדון (כולל ביום הולדת ה-18 שלי). הגעתי להית`רו, השדה ממנו המראתי לישראל, שעתיים וחצי בסך הכל לפני זמן ההמראה (שכחתי שיש דבר כזה שנקרא "זמן עליה למטוס"...). הייתי אמורה להגיע לטרמינל 1 אבל לא הצלחתי למצוא את הדלפק של אל על. חיפשתי מיואשת לגמרי במשך כמעט רבע שעה את הדלפק, עד שקלטתי איש הלובש מדים כהים עם רובה מפלצתי בידיו והחלטתי שזה כנראה האזור שבו נמצא הדלפק של אל על... כמובן שכך היה. הגעתי לישראל כמעט 7 שעות לפני: לחץ, צעקות, דחיפות, שאלות חטטניות ופחד על הפנים של כולם... אני מגיעה כמעט לסוף התור, מאחורי זוג נחמד שמנסה להתלוצץ על כל הסיטואציה, אך רואים שהדאגה רובצת גם על פניהם...

 כשנחתנו הכו אותי החום והלחות של תל-אביב ובקושי נשמתי. ראיתי את השלט "ברוכים הבאים" ובתוך שניות הגעתי למשפחתי... אחרי חצי שנה. כבר לא ילדה- בת 18... זהו, נגמר. אני רוצה עוד פעם...

לתחילת הכתבה

היתרונות והחסרונות ב- Camphill community Glencraig

היתרונות: החוסים שם מתוקים אחד-אחד ואי אפשר שלא להתאהב בהם!!! אבל אני בטוחה שכך המצב בכל Camphill. זה ממש כיף ומענין להתנדב עם אנשים מכל העולם. מרתק מאוד ללמוד על ארצות שונות מאנשים שבאמת חיים שם. להכיר ולעבוד עם חבר`ה מגילאים שונים, ממקומות כל כך מגוונים. זאת חוויה מדהימה. כמעט בכל יום מתנדבים יוצאים לפאבים בהוליווד, באנגור או בבלפסט (שותים הרבה וזה כדאי, כי משתחררים קצת אחרי יום מאוד מאוד לחוץ ומחייב...). יש חוף ים צמוד ל-Camphill והוא די נחמד. על הסלעים הפזורים בחוף "משתזפים" להם כלבי-ים בשעות השפל. יתרון מאוד משמעותי הוא בכך שיש הרבה תמיכה מצד האחראים ולכל בעיה אפשר לבוא אליהם. אני מרדנית מטבעי אז לא ממש פניתי אליהם אבל ידעתי שאם זה יהיה דחוף - יש למי לפנות.

החסרונות: למי שבאה מישוב קהילתי היה לי קצת קשה להתרגל לכל השיתופיות הזאת. אין הרבה פרטיות והיה לי גם קשה עם זה אבל לומדים להתרגל (לפחות יש חדר לבד!). מוזר, עכשיו קשה לי נורא למצוא את החסרונות עליהם חשבתי לפני שלושה חודשים, כשעוד הייתי שם. אז הרשימה היתה ארוכה הרבה יותר... כנראה שבכלליות לא היה כל כך רע!

לתחילת הכתבה

חשוב לדעת

  • אנגלית: חובה לדעת, לדבר ולהבין אנגלית! אפשר גם להסתדר עם אנגלית צולעת. לומדים מאוד מהר את השפה וכולם עוזרים. אני עד היום לא יודעת טוב אנגלית אבל ההבנה שלי מספיק טובה בכדי להבין ולדבר. גם אם בדיבור יוצאות לפעמים שגיאות...
  • יום חופשי: כמעט בכל ה- Camphill`s יש יום חופשי אחד בשבוע, בו מותר ללכת ולעשות מה שרוצים. בדרך כלל תמצאו את עצמכם יחד עם עוד 10 אנשים או קצת פחות, שגם להם יש יום חופשי באותו היום.
  • משכורת: מיועדת להוצאות אישיות כמו בגדים, בילויים, סיגריות, שתיה אלכוהולית וכו`. מקבלים 100 פאונד לחודש וזה יחסית גבוה יותר מרוב ה- Camphill`s בעולם, שם בדרך כלל נותנים פחות.
  • כסף מיוחד: לבגדים ונעליים (פעם אחת 50-100 פאונד למי שבא לשנה, נותנים אחרי חצי שנה). לחופשות מותר לבקש עד סכום מסוים (חופשות למי שבא לשנה עד 450 פאונד, ואין דמי חופשה למי שבא לחצי שנה).
  • ביטוח רפואי: חינם למי שבא לשנה. מי שבא לפחות צריך לדאוג לביטוח מהארץ).
  • חופשה: למי שבא לשנה שלמה יש 5 שבועות חופשה ולמי שבא לחצי שנה יש שבוע או שבועיים (לא תמיד!).
  • טלפון: אפשר להתקשר הביתה בסבירות דרך חשבון ה- Camphill (אבל לא בכל Camphill).
  • היגנייה נשית ובכלל: תחבושות או טמפונים בחינם דרך ה- Camphill. שמפו, מרכך, סבון משחת שיניים- מצויים בכל המקלחות.
  • מגורים: ברוב ה-Camphill`s יש חדר מגורים פרטי לכל מתנדב. החדר הוא פרטי ולאף אחד אין זכות להיכנס אליו, אך דורשים שמירה על נקיון ועל שקט. השירותים משותפים. זוגות שמעונינים לבוא ביחד יכולים להגיש בקשה משותפת.
  • דואר: הכי זול לקנות את הבולים ב- Camphill כי אין עמלות. דואר יש בכל יום (חוץ מראשון), פעמיים ביום. מקבלים בבוקר ואחר הצהריים וכך גם השליחה. דואר מהארץ או לשם מגיע תוך 4-7 ימים. מכתב דק יעלה בין 45 פני לבין 1 פאונד וככל שזה יותר כבד זה יותר יקר...
  • אינטרנט: חופשי בשעות הפנויות (בלילה או ביום החופשי), אבל יש רק מחשב אחד בו מותר למתנדבים לגלוש ובערך בכל יום יש מלא שממתינים לתורם. אני השתדלתי לבוא באמצע הלילה לפני היום החופשי שלי.
  • אורחים: מותר, בתיאום עם הורי הבית. אורחים מתחת לגיל 18 מחויבים לבוא עם הורה. אורחים שרוצים להתנדב כמה ימים צריכים להיות מעל גיל 18, ועם אישור של ה- Camphill.
  • אוכל: כמעט הכל אורגני. תמיד יש מגוון ככל האפשר, בייחוד בבתים בהם המתנדבים עצמם מבשלים (הרבה מדינות- מטבח עשיר...). ברוב הבתים יש אוכל טוב ומזין, רק מפונקים במיוחד יצאו מורעבים משם...
  • עישון: מותר לעשן סיגריות (טבק), אך לא ליד חוסים ולא בתוך הבתים (אפילו לא בחדר הפרטי) ורק בזמן הפסקות.
  • אלכוהול: מותר מחוץ לשעות העבודה ולא בנוכחות חוסים.
  • סמים: אסור! מתנדב שימצא או שיולשן עליו כי עישן סמים יסולק. לצערי יש סמים ב- Camphill ובצפון אירלנד, וכמה מן המתנדבים הצעירים ומילדי המתנדבים המבוגרים מעשנים חשיש או אוכלים פטריות קסם. זה מאוד מסוכן כי מדובר בחיי החוסים. אני אישית הייתי נוכחת לסילוק של מתנדב (שהוא במקרה ידיד שלי) בגלל סמים.
  • מה להביא: חשוב שיהיה מעיל חם ומעיל גשם. יש הרבה חנויות יד שניה בסביבה והבגדים נמכרים שם בזול אז לא צריך לצאת מהארץ עם מזוודה ענקית. חשוב שיהיו בגדים נקיים ולא קרועים (חוץ מבגדי עבודה). ביום ראשון חובה להיות לבושים באופן רשמי (לא טוקסידו או שמלת ערב, אבל בגדים חגיגיים שמכבדים את היום הזה לנוצרים). כך גם בימי חג. כפפות, צעיף, כובע צמר, גרביים עבות ואולי גם געטקס (בחורף). אין צורך במטריה בגלל הרוחות.

לתחילת הכתבה

בברכת התנדבות נעימה ופוריה,
רקפת מיוחס 

יעדי הכתבה