סיפור מסע באיי קוק ופיג`י

איי קוק ופיג`י הם יעדים שכמעט ואינם מתויירים על ידינו הישראלים וזאת למרות שיש בהם את כל מה שחושבים עליו כשמדמיינים אי בודד: חופים בתוליים עם ערסלים מתנודדים, סרטנים מתרוצצים ושוניות מרהיבות. לפניכם סיפור מסע באיים, מידע מועיל והכרעה מי מהם מומלץ יותר לטייל הישראלי

אוהד קצין

| 30/04/2008

איי קוק

כשהגעתי להחלטה שהטיול הגדול שלי יהיה לניו זילנד ואוסטרליה לקחתי את האטלס והחלטתי שיהיה נחמד גם לקפוץ לאי טרופי, אתם יודעים, אם אני כבר באיזור... הקלדתי לגוגל רשימה ארוכה של איים לאורך קו המשווה והתחלתי לקרא מידע אודותם. לאט לאט צומצמה הרשימה ובסוף נשארתי עם שלושה איים: פיג`י, איי קוק וונואטו. בדיקה נוספת העלתה שוונואטו יקרה מידי לתקציב התרמילאי שלי והוחלט לוותר (או יותר נכון לשאוף להגיע לשם בטיול הבא). לאחר חודשיים וחצי בניו זילנד אמרתי ביי ביי ושמתי פעמיי לנמל התעופה באוקלנד, בדרך לבדוק האם גן העדן אכן יעמוד בציפיות. התחנה הראשונה: רארוטונגה, איי קוק (Rarotonga, Cook Islands).

שימו לב: בכל פעם שאזכיר דולרים הכוונה היא לדולרים ניו זילנדים, המטבע באיי קוק או דולרים פיג`יאנים, בהתאם למדינה עליה כתבתי.

כללי:
טיסה עם אייר ניו זילנד לאיי קוק (Air New Zealand) עולה בין 250-350 דולר ניו זילנדי (לכיוון אחד). העונה היבשה היא אפריל עד נובמבר. טמפ` ממוצעת של 20-25 מעלות. העונה הרטובה היא מדצמבר עד מרץ. טמפ` ממוצעת של 26-29 מעלות. אני הייתי שם באמצע מרץ 2007 למשך שבועיים, כאשר השבוע הראשון היה גשום והשני שטוף שמש. כל הטיסות הבינלאומיות נוחתות באי הבירה רארוטונגה (המקומיים מכנים את האי בקיצור "רארו") סמוך לעיר המרכזית והגדולה ביותר באיי קוק - אווארואה (Avarua). הביקור באיים היה בחודש מרץ 2007.

לינה:
אחד התנאים שמציבים שלטונות הוא שתייר חייב להזמין מקום לינה ללילה הראשון מראש (על מנת למנוע לינת תיירים על החוף, למרות שהטיעון די מגוחך) אבל הם לא טורחים כלל לבדוק שבצעת הזמנה ובמילא, עם הנחיתה מלא אולם הכניסה בשדה תעופה בנציגי המלונות בכל רחבי האי. אני הזמנתי את הלילה הראשון באכסניית Vara`s Beach House לאחר שקראתי המלצות טובות על המקום, המיקום (ממש על Muri Beach ) ומכיוון שהוא נחשב למעוז התרמילאים באי. מדובר בקומפלקס של חדרים שונים (דורמיטורי של ארבע, שש ושמונה מיטות, חדרים זוגיים עם/בלי מקלחת חמה/קרה ויש גם חדרים יותר יקרים לזוגות ואפילו קוטג`ים הנמצאים אמנם לא על החוף אלא במרחק הליכה קצר, אך גם הם מומלצים). במרכז הבית יש מטבח, תנור, כיריים, מקרר וכל מה שצריך בשביל לבשל ארוחה הגונה. בניגוד למטבחים באכסניות ניו זילנד מצב התחזוקה לא הכי טוב (ולא פלא, הרי הלחות הנוראית לא עושה חיים קלים למכשירי חשמל ורהיטים), אך הוא עובר נקיון יסודי מידי בוקר.

שני החדרים הטובים והמבוקשים ביותר הם החדרים שממש על המרפסת. מדובר בדורמיטורי מספר 1, בו שמונה מיטות ללא מקלחת (העלות היא 25 דולר ניו זילנדי ללילה) ודורמיטורי מספר 2, בו ארבע מיטות ומקלחת ושירותים צמודים (עולה מעט יותר - 28 דולר ללילה, אך מאוד מוצלח ולכן גם מבוקש). החדרים מסודרים מידי בוקר על ידי חדרניות. לאחר מספר ימים כאן נאלצתי לעזוב מכיוון שכל המיטות הוזמנו מבעוד מועד ועברתי ל "Backpackers International", אכסנייה זולה אך מטונפת. מאוד לא מומלץ. תרמילאים שפגשתי המליצו לי מאוד על "Rarotonga Backpackers" וציינו שהמקום נקי ופופולרי.

פרט לעשרות מלונות ואכסניות ברמות שונות ניתן למצוא ברחבי האי עשרות מקומות לינה אחרים, בטווחי מחיר מגוונים (החל מ- Resort יוקרתיים הגובים מאות דולרים ללילה, דרך שכירת דירה לשבוע שלם בעלות של מאות דולרים לשבוע ועד אירוח צנוע בבתים פרטיים של תושבים). כל אחד ימצא את מבוקשו.

בילוי:
הריזורטים השונים (יש בסה"כ ארבעה כאלה ברארוטונגה) מארחים "לילות אי" הכוללים ריקודים מאורים, שירה ונגינה. חלקם גובים כסף (לדוגמא 15 דולר למופע או 55 דולר למופע + ארוחת ערב עשירה) וחלקם בחינם. אני שלמתי על אחד והלכתי לשניים נוספים בחינם וכולם היו מהנים ומיוחדים (וכמובן שאם זה חינם אין סיבה לא ללכת. אגב, מופעי החינם לא מותנים בהזמנת אוכל או שתיים). לרוב, המופעים מתקיימים בלילות שלישי, חמישי ושבת (ויש הבדלים בין עונות התיירות, לכן עדיף להתעדכן עם ההגעה בנוגע לאטרקציות השונות).

טיסה לאיים הסמוכים (חצי שעת טיסה פחות או יותר) עולה בין 115 ל- 145 דולר לכיוון עם חברת התעופה המקומית air-rarotonga. חשוב לציין שהטיסות האלה מאוד פופולריות ויש להזמין מקום מראש (לעיתים ניתן להזמין בזמן השהייה באי אבל רק לאחר שנוסעים אחרים ביטלו ואנשים מבטלים בעקבות תחזית למזג אוויר לא טוב, ואז אין ממש סיבה לטוס בכל מקרה...). באתר החברה ניתן למצוא פרטים נוספים ואת רשימת האיים אליהם ניתן לטוס. לאייר רורטונגה יש גם חבילת טיול יומית הכוללת יום שלם של טיסות וביקורים במספר איים, כולל ארוחות ופינוקים שונים בעלות של 400 דולר. אני החלטתי לא להזמין אבל כל התיירים שפגשתי חזרו מהיום הזה נפעמים והמליצו בחום.

בפאה הדרום מזרחית של רארוטונגה, סמוך לחוף מורי, ישנם שלושה איים קטנים (ועוד אחד קטנטן) ולמרות שהם נמצאים במרחק 100-200 מטר מהחוף ניתן ללכת אליהם בקלות (אפילו בזמן הגיאות המים רדודים ומגיעים בקושי עד המתניים). כיף לרבוץ על האי לבד (או עם ספר) יום שלם וליהנות ממאות הסרטנים המתרוצצים על קו החוף ללא הפסקה.

תחבורה ברחבי רארוטונגה:
ישנם שני אוטובוסים היוצאים מתחנת האוטובוס באווארואה ומקיפים את האי (אחד נגד כיוון השעון ואחד עם כיוונו). סך הכל לוקח להם 50 דקות להשלים סיבוב (היקף האי הוא 32 ק"מ). בכל אכסנייה ניתן למצוא לוח זמנים המציין בדיוק מתי האוטובוס עובד ליד האכסנייה.
עלות: כיוון אחד - 4 דולר, הלוך חזור - 6 דולר. ניתן לקנות כרטיסייה משתלמת במיוחד ל- 10 נסיעות (עולה 20$).

ואולם רוב התיירים לא משתמשים באוטובוס אלא שוכרים קטנוע באחת מעשרות הסוכנויות שפזורות לאורך הכביש. העלות היא בין 20-30 דולר ליום. אם יש לכם רשיון נהיגה תזדקקו לרשיון מקומי בעלות של 10$ אותו ניתן להנפיק בתחנת המשטרה המקומית. אם אין לכם רשיון נהיגה אז... לאף אחד לא ממש אכפת. תצטרכו לשכור קטנוע, לנסוע איתו לתחנת המשטרה (להזכירכם, אין לכם רשיון בכלל, ובכל זאת זה חוקי למהדרין) ושם לעבור טסט קצר בן חמש דקות (הכולל בעיקר סיבובים סביב השוטר) והופה - יש רשיון. הנהיגה באי מוגבלת למהירות של 30 קמ"ש. אני גם שכרתי אופניים ליום אחד (עולה בין 10-20 דולר ליום) ופדלתי סביב האי וגם למפל Papua, המפל המפורסם של רארוטונגה (כאשר מגיעים מכיוון מזרח פונים ימינה ממש לפני מתחם המלון הנטוש. ממשיכים על דרך עפר בערך 2 ק"מ עד למפל. ליד המפל גם מתחיל המסלול שחוצה את האי).

תקשורת:
לאורך האי פזורים מספר בתי קפה בהם ניתן להתחבר לאינטרנט לווייני (קחו בחשבון שהוא די איטי). המחיר אינו זול בכלל: 3-4 דולר ל- 20 דקות. סמוך למבנה תחנת האוטובוס יש חנות עם מספר מחשבים ושם גם המקום הזול ביותר לצרוב תמונות ממצלמה דיגיטלית לדיסק (4 דולרים לדיסק אחד). לחברת טלקום יש מונופול על קווי התקשורת באיים ולא ניתן לטלפן לארץ או למדינות אחרות באמצעות כרטיסי חיוג (חייבים לקנות כרטיס של טלקום שאינו זול בכלל). ברוב המקומות ניתן לקבל שיחות נכנסות מהארץ בקלות וללא תשלום.

אוכל:
ניתן למצא ברחבי רארוטונגה מבחר רב של בתי קפה ומסעדות. רובן יקרות (20 דולר לארוחה). ישנה מסעדה הודית נהדרת במרכז אווארואה שבלילות שבת (בלבד) פותחת בופה של "אכול ככל יכולתך" בעלות של 10 דולר לסועד (ומאוד עמוס שם אז הגיעו מוקדם). מידי שבת בבוקר (עד השעה 12:00) מתקיים שוק Punanganui בכניסה המערבית לעיר ובו פותחים התושבים המקומיים עשרות דוכנים (ניתן למצוא שם מאכלים משונים וטעימים, פירות, ירקות, בגדים, תכשיטים וכו`). על הכביש המקיף את האי, בערך כל 500 מטר ישנן חנויות קטנות בהן ניתן למצוא קופסאות שימורים, פירות, דגנים, פאסטות וכו`, ואולם החנויות הללו מאוד יקרות ועדיף לקנות בהם מים ולחם בלבד.

ישנה מכולת גדולה הנקראת Foodland במרחק דקה הליכה מתחנת האוטובוס באווארואה ושם המחירים מעט יותר שפויים (כל הירקות, הפירות, ומוצרי החלב והבשר שמיובאים מניו זילנד עולים פי 2-3 מהמחיר שלהם בניו זילנד. לדוגמא, חלב טרי ליטר אחד עולה כמעט 6 דולרים, אך חלב עמיד עולה 2 דולרים). המקום המומלץ ביותר לקנות אוכל באי נקרא CITC וממוקם 200 מ` מערבית לשוק Punanganui (יש לאוטובוס תחנה שם), מדובר בסופרמרקט גדול מאוד עם המון מוצרים מיובאים ולא יקרים (אך פירות מקומיים כמו בננה, פאפאיה, מנגו וכו` עדיף לקנות בשוק או בדוכני הפירות לאורך הכביש ולא בסופרמרקט). לא מומלץ לשתות מים ברז (מי באר ומים מטוהרים נמכרים בבקבוקים).

לתחילת הכתבה

פיג'י

אחרי שבועיים של כיף ברארוטונגה הגיע הזמן להמשיך ליעד הבא - איי פיג`י. שלוש ורבע שעות טיסה מפרידות בין איי קוק ופיג`י, אך עוברים שוב את קו הזמן הבין לאומי כך שנוחתים יום אחרי...

חברים שביקרו בפיג`י הזהירו אותי מהתקפת הסוכנים באולם הנכנסים, ואכן, למרות שנחתתי באמצע הלילה מיד צבאו עליי סוכנים (בעצם רובן היו נשים) ודרשו לדעת לאן אני נוסע ולמה ואם אני רוצה לראות אי מדהים באמת אז לבוא איתן ועוד כל מיני הטרדות לא נעימות. השעה היתה שלוש לפנות בוקר וידעתי שהאוטובוס הראשון לכיוון מרינת דינראו (Denarau) ממנו יוצאות הסירות והקטמרנים לאיים הוא בשבע בבוקר ואין טעם לנסוע למלון בשביל ארבע שעות. נשארתי בשדה התעופה (עם עוד 20 צעירים שהיו איתי בטיסה והחליטו אותו הדבר). קצת לפני שבע בבוקר נכנסתי ביוזמתי לאחת הסוכנויות הממוקמות בשדה התעופה, קניתי כרטיס לקטמרן והזמנתי חמישה לילות בריזורט (Resort - ככה נקראים המלונות שעל האיים השונים) שבאי Wayalailai לגביו שמעתי המלצות מחברים. 10% מהעסקה משלמים לסוכנת במשרדים שנותנת קבלה על הסכום ששולם וואוצ`ר עם ההזמנה ויתרת התשלום. משדה התעופה יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס (חמש דקות הליכה, התחנה ממוקמת על הכביש הראשי ממש מול הפניה לשדה התעופה). האוטובוס אינו עולה כסף אך הנסיעה עוברת דרך מרבית המלונות ואוספת את כל האנשים שיוצאים לאיים באותו יום. אחרי שעה של נסיעה מגיעים למרינת דינראו. סמוך למרינה ישנו דלפק אליו צריך לגשת, להציג את הוואוצ`ר ולקבל כרטיס עלייה לקטמרן.

תרמילאים רבים ניגשים לאחת הסוכנויות ובונים להם חבילה של "הכל כולל הכל" (לינות, מעברים בין איים, אטרקציות וכו`). אפשר לבנות חבילה משלושה ימים ועד לשלושה שבועות, והחיסכון מאוד משמעותי. ואולם, אני הגעתי לפיג`י לשבועיים בתקופה של מזג אוויר בלתי יציב. במקרה של מזג אוויר גרוע (זאת אומרת סופה רצינית) התיכנון שלי היה לחזור מהאיים לאי המרכזי ולטייל בו, ולכן לא רציתי לשלם על הכל מראש.

תחבורה בין האיים:
התחבורה בין האיים מוגבלת ובעצם נשלטת על ידי מונופול של חברה אחת, כך שהמחירים גבוהים מאוד. הקטמרן (סירה בגודל בינוני הבנויה על שני גופי ציפה גדולים שמסייעים לה לצבור מהירות בקלות) יוצא ממרינת דינראו בבוקר, ובדרכו צפונה עובר בין האיים ומעלה/מוריד תיירים ואז חוזר דרומה ושוב אוסף תיירים החוזרים לאי המרכזי או קופצים לאי דרומי יותר (היציאה מהמרינה צפונה היא בתשע בבוקר וחזרה למרינה היא לקראת חמש בערב). ישנם שני קטמרנים פופולארים: אחד צהוב של Awesome Adventures ועוד אחד לבן קטן יותר. לפני העלייה לקטמרן מקבלים פתקית עליה רשום הריזורט שלכם. את הפתקית מחברים לתיק ומניחים אותו במקום המיועד לתיקים בכניסה האמצעית לסיפון. לפני כל אי מכריז הכרוז שעל האנשים היורדים בקרוב להתכונן ולגשת לירכתיים. הריזורט שולח סירה לקחת אותכם (ולחזיר את האנשים ששבים לאי המרכזי או שעוברים לאי אחר). את הציוד שלכם יזרקו עובדי הסירה הגדולה לתוך הקטנה (במקרה של גשם הם דואגים לעטוף את הציוד אבל עדיף להביא כיסוי גשם ולדאוג לזה בעצמכם).

עלות המעבר מהאי המרכזי לאי שלכם תלוי במרחקו. לדוגמא, לאיים הקרובים ביותר, שזמן ההפלגה אליהם הוא בין שעה לשעה וחצי העלות היא בין 60-80 דולר פיג`יאני. לאיים הרחוקים יותר (זמן הפלגה שעתיים עד שלוש) העלות היא 90-120 דולר. מעבר בין האיים עולה 25-60 דולר, תלוי במרחק. הריזורטים היוקרתיים מתפעלים בעצמם סירות מהאי המרכזי לריזורט שלהם ואף יעצרו בדרך לאסוף תיירים מאיים אחרים (בתשלום מעט יותר גובה מהעלות של הקטמרן הצהוב). תיירים רבים מחליטים לקנות את הבולה פאסס (Bula Pass). מדובר בפאס חופשי למעבר בין האיים (אך מותר לחזור לאי המרכזי רק בפעם אחת בלבד). העלות לשבוע לאדם: 269$, שבועיים:389$, שלושה שבועות: 419$.

האיים בקבוצת יאשווה מחולקים לשלוש דרגות עיקריות: בסיסי, רגיל ויוקרתי. לילה בריזורט בסיסי עולה בין 50-60 דולר והתמורה היא... בסיסית. מיטות בחדר משותף, מקלחות "שדה" קרות, שלוש ארוחות ביום ואטרקציות. בריזורט רגיל (עלות ללילה בין 70-85 דולר) החדרים יותר מאובזרים (יש חשמל), הארוחות כוללות בופה עשיר וניתן וניתן לקבל אטרקציות אקסטרה (בתשלום כמובן, כמו קורס צלילה וכו`). בריזורטים היוקרתיים החדרים אמנם משותפים אך כל השאר נראה כמו מלון חמישה כוכבים טיפוסי: מקלחות מרווחות וחמות, אוכל כמו בחתונה ושלל אטרקציות ומופעים. ברובם גם יש בריכת שחייה, שולחן ביליארד, הקרנות סרטים ועוד פעילויות. כמובן שבכל ריזורט ניתן ללון בחדר זוגי, העולה כפליים, אבל רוב התרמילאים מעדיפים את הדורמיטורי (שגם ככה עולה פי חמישה מלילה באכסניה בניו זילנד).

האי הראשון שהגעתי אליו היה Wayalailai. עובדי הריזורט מאוד התרגשו שאורח מישראל הגיע לשם וזכיתי ליחס חם במיוחד. מדובר באי געשי עשיר באבני בזלת שחורות ומרבדים ירוקים (הזכיר לי קצת את רמת הגולן בחורף). הדורמיטורי מרווח ובנוי מעץ ובוץ. בחדר הגדול ישנן ארבע מיטות קומתיים עם כילה ועוד שתי מיטות רגילות (אבל לאורך כל השהייה שלי באי רק חצי חדר היה תפוס). המקלחות והשירותים בנויים בתוך בודקה מעץ עם חלונות, ולמרות שבמבט ראשון העסק נראה מעט עלוב, מתלווה למקום קסם פיג`יאני המשרה אווירה חיובית (ובכל זאת, בשביל 55$ הייתי מצפה לקצת יותר). כאשר הארוחה מוכנה אחראי המטבח מתופף על מעין בול עץ חלול וכל האורחים מגיעים בששון למתחם האוכל (מרפסת מקסימה עם מספר שולחנות עץ). האורחים עוברים על פני הבופה עם צלחת ועובדות המטבח ממלאות אותה בכמות קצובה (אם הריזורט לא מלא לגמרי תמיד נשאר עוד אוכל ואפשר לגשת לסיבוב שני. בריזורטים הממוצבים בדרגה "רגילה" ו"יוקרתית" הבופה הוא חופשי לגמרי וכשנגמר משהו המטבח מיי מכין עוד). בריזורט פועל גנרטור בשעות מסויימות בלילה ורק בהן ניתן להטעין סוללות או מכשירי MP3.

פעילות מומלצת באי היא טיול לפסגת האי. יצאנו אני ועוד שישה צעירים לטיול בן ארבע שעות לפסגה ממנה נשקף נוף עוצר נשימה של האיזור (ובדרך למעלה סיפר לי ג`וש, יהודי מארה"ב, כיצד אחרי התיכון טס לישראל חדור התלהבות וביקש לעבוד בקיבוץ ואיך תקעו אותו כל היום בחנות התיירים של קיבוץ עין גדי). לאורך הטיול המדריך הפיג`יאני מסביר לנו על הצמחייה הייחודית ועל בעלי החיים של האי ומדגים לנו איך פותחים אגוזי קוקוס וכיצד ניתן להשתמש בעלי שיח במקרה של מקרה חירום רפואי. בדרך חזרה מהפסגה חולפים על פני סלע ענק שצדדיתו מזכירה גורילה וגם ליד סלע ענק ושחור שלמרות המסה העצומה שלו ניתן לנדנדו ללא כל קושי.

סמוך לקו החוף מפוזרים המון ערסלים גדולים ומוצלים שכיף לקרוא בהם ספר טוב ואחר כך להירדם לכמה שעות. יום לפני עזבתי את האי יצאתי עם איימי מקנדה, דייוויד מאנגליה ומדריך מקומי לביקור בכפר הגדול ביותר על האי. נכנסנו לכפר היפה והתקרבנו לבית הספר, מבנה מלבנים ובוץ עם חלונות גדולים דרכם ראינו עשרות תלמידים בערך בכיתה ד` יושבים בשקט ומקשיבים למורה (הם למדו ביולוגיה). חשבנו שלא יהיה יפה להפריע להם בכיתה אבל לפתע הדלת נפתחה והמורה הציץ החוצה (כשתינוק בין חודשיים תלוי על כתפו. הוא הסביר לנו שזה בנו ואין מי שישמור עליו בבית אז הוא מורה ומטפלת בו זמנית) והזמין אותנו להכנס. ברגע שעברנו את המפתן כל התלמידים קפצו מיד והובילו אותנו בכיתה תוך הסברים על מה הם לומדים ושאלות כגון: מאיפה אנחנו ואם אפשר להצטלם (הם, כמו בערך כל ילד במדינת עולם שלישי מאוד אוהבים שמצלמים אותם במצלמה דיגיטלית ומראים להם מיד את התמונה). ישבנו איתם בערך חצי שעה ומכיוון שיש להם אנגלית מצויינת דברנו המון. חוויה מרתקת. לאחר מכן נפרדנו מהכיתה ובקרנו בעוד שתי כיתות, הפעם היו אלה ילדים קטנים שלא ממש התייחסו אלינו... עזבנו את בית הספר ונכנסנו לתוך הכפר. טיילנו קצת ובסוף המדריך ביקש שנכנס לתוך מבנה גדול בתוכו ישבו עשרות מנשות הכפר ומרכולתן (צדפים, שרשרות, עבודות עץ וכו`) פרושה לפניהן. זה היה מעט מביך לעבור מולן כי הן נראו ממש מתחננות שנקנה משהו.

ערבי רביעי מוכרזים כ"ערבי פיג`י" וארוחת הערב עשירה ומיוחדת יותר ומשום מה הם לא מספקים סכו"ם (את הבשר שנאפה בשיטה המסורתית מתחת לאדמה קל לאכול, אבל את הסלטים לא כל כך...). לפני הארוחה כל האורחים יושבים לטקס שתיית הקאווה ( kava ceremony - המשקה הלאומי שלהם. הקאווה הוא סוג של שורש אותו כותשים למעין עיסה בוצית שטעמה כשל... בוץ. בשניות הראשונות מרגישים עקצוץ קל ותחושת רפיון בלשון, אבל זה עובר מאוד מהר). הצ`יף מגיש לך קערית עם מעט קאווה, אתה צריך למחוא כף ואז לגמוע את המשקה בשלוק אחד, ואז להחזיר את הקערית לידו, למחוא שלוש פעמים ולצעוק "בולה!". כל מיני בתולי קאווה חוששים מהטקס אבל אין באמת סיבה ממשית לדאוג.

שירותי הכביסה נעשים ביד על ידי העובדות ועולים לא מעט (2-3 דולרים לפריט), ולכן מומלץ לקנות מבעוד מועד אבקת כביסה ולכבס לבד את את הבגדים. ועוד משהו על הריזורט - מדובר באי היחידי ש-100% מהעובדים הם התושבים המקוריים של האי וכל הכנסותיו מגיעות לתושבי הכפר ולא לאיזה משקיע זר.

משיחות עם שאר התיירים באי הם המליצו לי מאוד על Octopus Resort ו- Mantaray Island Resort. לפני שעזבתי הספקתי לסיים ספר ולהחליפו באחד אחר (יש שם מדף עם המון ספרים להחלפה. השארתי שם את "אניהו" של אתר קרת, אגב). הסתכלתי לשמיים והם התקדרו מאוד. אחרי מספר דקות נגשתי לחדרי לסיים לארוז וגשם התחיל לרדת. הסירה שבאה לאסוף אותי כבר המתינה אך הגשם התחזק והפך לסערה של ממש, עם רוחות וברקים. לא היתה ברירה, עליתי לסירה בגשם שוטף ונרטבתי עד לשד עצמותיי.

הגעתי לאוקטופוס (Octopus Resort - ריזורט "יוקרתי" - 87$ ללילה בדורמיטורי, כולל ארוחות) הנמצא על האי Waya ומזג האוויר השתפר מעט. בהתחלה כשאמרו לי שמדובר בחדר גדול עם בערך עשרים מיטות חששתי מהבלאגן והרעש, אך להפתעתי החדר היה שקט ודי מרווח. מעל כל מיטה יש כילה וליד יש שידה עם מנורת לילה, שקעי חשמל ומאוורר קטן. הריזורט מאוד יוקרתי ומוקפד. נכנסתי לבריכה היפה והתחלתי לדבר עם בחור שזה עתה הגיע. אחרי כמה שניות זהיתי מבטא מוכר ושאלתי אם הוא ישראלי? וככה, אחרי כמעט שלושה שבועות מצאתי עם מי לדבר קצת עברית, רגע לפני ששכחתי את השפה. לבחור קראו רונן והוא כבר הספיק לטרק שלושה חודשים בניו זילנד, ממש כמוני. יום אחרי יצאנו אני ורונן עם תיירים רבים אחרים לביקור בכפר הסמוך. היה זה יום ראשון ונכנסנו לכנסייה לשמוע את הדרשה של הכומר. בניגוד לדרשות הנינוחות ששמעתי באיי קוק הכומר לא הפסיק לצעוק. הוא הזיע וצרח בפיג`יאנית ללא הפסקה במשך שעה וחצי. בשלב כלשהו נכנס כלב גדול לכנסייה והתיישב למרגלותיו של הכומר העצבני. היה זה ניגוד מושלם לראות את הכלב רובץ ומנמנם כשמעליו עומד פקעת עצבים ומפחיד את ילידי הכפר בנבואות זעם (נדמה לי שהוא דיבר על השטן בשלב כלשהו). אני נהניתי מזה אבל רונן סבל קשות.

ארוחת הערב באותו לילה היתה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי בכל הטיול וחוויה מדהימה בפני עצמה. בופה עם עשרות סלטים ולחמים, ברביקיו עם קרוב ל-15 סוגי בשר איכותי שנצלה על האש ממש מולנו ואפילו יין טוב. אפשר היה לחשוב שמישהו התחתן שם על האי באותו לילה. אחרי הארוחה ישבנו אני, רונן, זוג מאירלנד, זוג משוויץ ואמא ובן ניוזילנדים לטורניר יניב ארוך (הם למדו מאוד מהר. אני חושב שבחודש באיי קוק ופיג`י לימדתי קרוב לחמישים איש את רזי המשחק החביב הזה. היתה תיירת אחת מאנגליה שכבר פגשה ישראלים בתאילנד וידעה לשחק לא רע...). בלילה הקרינו סרט על מסך ענקי, משהו עם ג`ניפר אניסטון, אבל הפופים היו כל נוחים שנרדמתי.

אמרתי שלום לרונן (שקנה חבילה מראש) ועברתי מאוקטופוס לריזורט מנטה ריי ( Mantaray - ריזורט ברמה רגילה פלוס - 80$ ללילה) השוכן על האי Nanuya Balavu, שנחשב לאתר השנירקול הטוב ביותר באיזור. כשהגעתי התברר שיש להם בעיה במערכת סירקולציית המים ורוב הזמן לא ניתן להתקלח כמו שצריך, אבל זה לא היה נורא כל כך. גם פה בדורמיטורי יש המון מיטות אבל מחיצות עץ מפרידות ביניהן ובהחלט יש פרטיות. האוכל פה נופל מרמתו של אוקטופוס אבל עדיין מאוד טעים והמגוון גדול. מהריזורט יש שביל קצר המוביל לצד השני של האי ממנו נשקפות שקיעות יפהפיות. איזור השנירקול ממש על קו החוף. המים הצלולים עמוסים בשוניות, אלמוגים צבעוניים, מאות דגים מרהיבים ויופי מהמם. קשה לצאת מהמים. ניתן לשכור ציוד שנרקול בעלות של 5-10 דולר ליום. בריזורט יש עמדת מחשב עם אינטרנט לוויני בעלות גבוהה מאוד.

גם פה יצאתי לביקור בכפר הסמוך (הפעם לא ניתן ללכת אז צריכים לקחת סירה שעולה 20$. בנוסף לתשלום על הסירה דרשו מס ביקור באי בעלות של 5$). הגענו לאי ובקרנו בין הבתים (המכונים "בורה", שזה הבית הפיג`יאני המסורתי), בבית הספר (הפעם לא נכנסנו) בכנסייה היפה המלאה גילופי עץ (וגם פה דרשו מאיתנו מס ביקור של 2$) ובביתן קטן בו מציגות נשות הכפר את מרכולתן (ומצפות שנקנה). בסוף הביקור המדריך הלך לבקר את הצ`יף ואמר לנו שאנחנו נדרשים לשלם מס צ`יף כתשורה על הביקור בכפרם. בשלב הזה כל המיסים המגוכחים האלה עלו לי על העצבים והודעתי באסרטיביות שאני לא ארנק מהלך ואני לא משלם כלום. חשבתי שכל שאר האנשים בקבוצה ינהגו כמוני אבל הם אמנם התמרמרו מעט אך מיד התרצו ושילמו. אני קורא לאנשים פשוט לא לשלם כלום, עשיקת התיירים רק תחריף אם שיתוף הפעולה הזה ימשך.

אחרי שבועיים בשלושה איים בודדים, עליתי שוב על הסירה הצהובה בדרכי חזרה לאי המרכזי. בנאדי בחרתי במלון Nadi Bay Hotel ששמעתי עליו דברים טובים ואכן היה בסדר גמור (30$ ללילה בחדר משותף). הספקתי לטייל קצת ברחבי נאדי, ביקרתי בכמה חנויות עם מוצרי עץ יפים וקניתי מספר חולצות. חוץ מזה אין הרבה מה לראות בעיר (אינטרנט ניתן למצוא במלון בעלות של 7$ לשעה וברחבי העיר בעלות של 2-3$ לשעה), מכאן נסעתי לשדה התעופה בדרכי חזרה לניו זילנד.

בסיכומו של דבר, איי קוק היו יפים לא פחות מפיג`י וזולים משמעותית. בפיג`י יש הרגשה מאוד ממוסחרת ולא פעם הרגשתי שאין תמורה הולמת למחירים ששלמתי (במיוחד העלות המוגזמת של המעבר בין האיים והמונופול שמונע תחרות והוזלת מחירים). התיירות באיי קוק עודה מתפתחת והאוכלוסייה (עדיין?) לא התקלקה מהמרדף אחרי הממון בארנקי התיירים. אני יודע כמובן שבקרתי במעוזי התיירות של פיג`י וישנם מקומות (בעיקר באי המרכזי וצפון מזרחית לו) בתוליים שם האוכלוסייה מסבירת פנים ואוהבת (אבל אפשרויות הגישה לשם מוגבלות ובעייתיות).

בשדה התעופה בפיג`י, לפני השיבה לניו זילנד, פגשתי שוב את רונן שעוד הספיק לבקר בסובה הבירה והוא נהנה שם. הוא סיפר על ההתרגשות שאחזה באנשים המקומיים ברגע שהוא סיפר להם שהוא מישראל ואיך הם נישקו אותו בהתלהבות והזמינו אותו לביתם. אני אהבתי יותר את איי קוק וממליץ לכל המטיילים בניו זילנד ואוסטרליה להקדיש לפחות 10 ימים למקום המדהים הזה.