היה לי חלום, לקחת תרמיל קטן שבחלקו התחתון מצלמת סטילס וכמה עדשות ובחלקו העליון מברשת שיניים וזוג תחתונים אחד ולטוס לניו זילנד. המינימליות הזאת נראתה לי מאוד מושכת, להיות טבעי, פשוט, יחף ויחפן, "להסתדר כבר", "לזרום", "לחיות מיום ליום". אבל כל העסק הזה לא עובד... ביום שני הטיסה, והיא הדבר היחיד שבאמת יוצאת כמו בתיכנון (לפחות כך אני מקווה), התיק המינימלי שדימיינתי לעצמי באמת בא איתי, אלא שהוא לא בא לבד. יחד איתו מצטרף בן דודו ממשפחת התרמילים, תיק נחמד וסימפטי ששוקל בערך 40 קילו.

"מה כבר יש לקחת שזה שוקל כל כך הרבה?" שאלתי בזילזול ידידה שלי, רק לפני כמה חודשים (ערב נסיעתה לדרום אמריקה). אז עמדתי מעל התרמיל שלה בפוזת לוחם שבע קרבות שאריזת תיקים היא לו לחם חוק (או לפחות לחמניות צדק), "בנות...", הוספתי להכפיש, "חייבות לקחת את כל הבית איתן, למה לך להיסחב עם מייבש שיער? ומה זה-נעלי בית??? אני מצטער מאוד אבל אני לא מרשה לך לנסוע עם נעלי בית!". הידידה (בעלת אופי נוח למדי) חייכה חיוך נבוך, התכופפה לתרמיל ושלפה משם פריטים שונים שלדעתי היו ממש בלתי נחוצים. המשפט היחיד שהיתה צריכה לומר במעמד המביך הזה ולא אמרה הוא: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

למה? כי סיימתי לארוז והתרמיל "המינימלי" שמונח על ריצפת החדר שלי לא היה מבייש אף מנשא ציוד שלג של הקומנדו האלפיני השוויצרי (אם יש דבר כזה). התשובה לשאלה "מה כבר יש לקחת?" התבררה כארוכה מאוד עד אינסופית והידע המרשים שלי באריזת תיקים התברר כלא מרשים בכלל, כשזה נוגע אליי.

ניסיתי את שיטת האריזה הפסיכולוגית הידועה בשם "האם אני באמת צריך את זה?", גיליתי שהתשובה היא כמעט תמיד- "כן". לכן הכנסתי לתיק רק מה שעליו עניתי לעצמי "ברור!" או "השתגעת?, איך תסתדר בלי זה?". גם את הטיול עצמו נאלצתי לתכנן (לפחות בקווים כלליים), הדבר ארע במהלך ביקור שגרתי אצל סבא וסבתא, מה שהתחיל כמו עוד שיחה נעימה בטרקלינם החמים, התפתח במהירות לתחקיר יציאה לפעילות ברמת האוגדה. הזוג קנדי, שבמעונם החביב כך התברר, מצויות לא רק מפות של מדינת היעד אלא גם תצלומי לווין מעודכנים ותצלומי אוויר א-סינופטיים של זרמי האוקיינוס הטזמני, סירב לוותר והתעקש לרדת גם לפרטים הכי קטנים. מול ברד השאלות, ההמלצות ומצוות ה"לא תעשה" שלהם אי אפשר היה בשום פנים ואופן להגיב במשפט סתמי כמו "יהיה בסדר..." או "אל תדאגו, כבר נזרום...".

בניגוד אלי, צבר אמיתי שגדל על ברכי קונספציית ה"סמוך על סמוך". הקנדים (הונגרים אמיתיים לא פחות), גדלו על ברכי החינוך המזרח אירופאי הנוקשה ודוקטורינת ה-"אל תסמוך אל תסמוך" שלו. היתה זו הקלה גדולה כשכל הנשיקות החיבוקים ואיחולי הפרידה במאורית הסתיימו, ומסך הברזל נטרק מאחורי.

המינימליסטיות שלי הלכה וטפחה ואיימה להגיע למימדי ענק. לא היתה לי שום כוונה למשל ללכת ולקנות מצלמה דיגיטלית חדשה אבל עשיתי את זה בכל זאת. ובתור אחד שנשבע להישאר נאמן לטבעו המתנזר והסגפני זה מפתיע מאוד שגם רכשתי זוג נעלי הרים חדשות... לא להאמין... נפלתי בכל המלכודות הרגילות... "וויברם", "פולרטק", "נגד מים"... הרי מי כמוני יודע שאין דבר כזה נעל אטומה למים, פשוט אין!. אבל האם זה מנע ממני לקנות זוג כזה? לא ולא! את הכי טובות קניתי!

והאמת היא שידעתי כבר מזמן את האמת, אין דבר כזה "להיות טבעי" או "להיזרק בסבבה" יש רק רמות שונות של סבל שבאות בתגובה ישירה לרמות שונות של חיפוף, חטא קטן= הרבה סבל, חטא גדול =המון סבל. אם למשל אתה רוצה להיות טבעי ולא לוקח איתך פליז (כי לאדם הקדמון לא היה פליז...) אז פשוט יהיה לך קר! (כי לאדם הקדמון היה פליז טבעי), אם "זרמת" לטרק מבלי להתקשר ולהזמין מקום קודם אז פשוט לא יהיה לך מקום. הלקח שחייבים ללמוד מזה הוא שצריך ללכת בתלם, שצריך לתכנן וצריך לסחוב יותר וצריך להירשם אפילו אם זה הורס קצת את הכיף ואפילו אם זה הופך אותך קצת לגניחט, ככה העולם בנוי היום, הכל ממוסחר או בדרך להתמסחר אנחנו חיים בעת המודרנית ועל כל הרפתקה יש תווית "מייד אין צ`יינה", אין ברירה אחרת...

 יש ברירה אחרת! במהלך הדיכדוך הגלובלי האחרון שלי קיבלתי החלטה חשובה: "אני לא הולך להיכנע!" מהיום- ועד שתבוא הודעה חדשה אני זרוק. אני אקפא בקור מחוסר בפליז וארעב מחוסר מוטיבציה להוציא כסף, אני אתחנן ואושפל מול עמדות יערנים בכניסה לטרקים בגלל שלא הזמנתי מראש, ואמכור את עצמי לשבועיים רק כדי לצנוח חופשי בלי כסף! אבל אני לא אשבר! לא ולא! רק ככה, לפי החוקים שלי! אולי אני אהיה מסכן ואולי כל העניין הזה מטומטם אבל זהו. הוחלט. בלי חרטות. אני הוא המטייל המינימלי.

יעדי הכתבה