דאנידין

אחד הדברים העיקריים שיש לעשות בדאנידין, הוא לצאת לסיורים לצפיה בחיות בר. אבל אני, במקום לבזבז הרבה כסף וללכת לסיורים מאורגנים כדי לראות את חיי הבר כאן (ועם המזל שלי, להגיע בדיוק כשכל החיות הלכו לישון, פצחו בשביתה או היגרו לפיג`י), פשוט הלכתי למוזיאון וראיתי המוני ציפורים, פינגווינים, אלבטרוסים וכדומה. אמנם, הם היו מתים קמעה, אבל המפחלצים עשו יופי של עבודה וככה ראיתי אותם ממש מקרוב ולא ירד עלי גשם, לפחות לא בזמן שהייתי בתוך המוזיאון. בין השאר ראיתי את המואה, שזו בכלל ציפור שנכחדה - מין יען ענקית וזועמת, מכוסה בנוצות פרוותיות עם הבעה של "מישהו הזיז לי את הגבינה ואני מאוד לא מרוצה מזה", או את האלבטרוס המלכותי - שזה חתיכת ציפור... דמיינו לעצמכם שחף עם מקור יותר מסיבי ובגודל של לברדור. ובאחד האיזורים, בינות להמון פוחלצים, ישב לו סנטה קלאוס, מוקף שלג מקלקר, עם ילדים שחיכו להתיישב עליו. חככתי בדעתי אם לזנק לחיקו של סנטה מכיוון שטרם התנסיתי בזה, בגלל ש... נו, טוב, מדינת היהודים וכל זה, אבל לא נראה לי שסנטה היה מרוצה מזה במיוחד (או שאולי דווקא כן?).

 המוזיאון היה קטן ונחמד, ורק הגשם שלא הפסיק לרדת עיצבן קצת. בדרך למוזיאון הוא ירד ואני מצאתי מקלט באיזשהו כלבו והסתובבתי קצת, אבל הגשם לא עשה סימנים שהוא הולך להיפסק, אז המשכתי. היו במוזיאון גם תערוכות על ההיסטוריה של ניו זילנד ועל המאורים, ותערוכת בגדים עתיקים, ועל העולם העתיק- יוון, מצרים, כאלה. היה קצת מוזר לראות מולי את ונוס ממילו בגודל טבעי, בגלל שעד כמה שידוע לי היא שוכנת בבטחה בלובר, אבל זה בהחלט הגיוני שהיא עברה למוזיאון המקומי של דאנידין. בחנות המוזיאון היו דברים נורא מגניבים- כל מיני שיני כריש מאובנות מלפני מיליוני שנים בחמישה דולר, קונכיות מאובנות עתיקות לא פחות וחצויות, וזה די קרץ לי (קונכיות לי, שיני כריש לאחי), אבל הרעיון לקנות אבנים ולסחוב אותן במשך עוד חודש נראה לי, אפעס, מפגר משהו, אז ויתרתי וקיוויתי שאמצא כאלה גם במוזיאון באוקלנד.

 אחרי המוזיאון הלכתי לסניף של פיצה האט שראיתי ליד המוזיאון, ושם שמחו לבשר לי שתמורת כעשרה דולר אזכה להנות מבופה חופשי. הצצתי בבופה- ירקות עייפים והמון פיצות עם גוויות עליהן. ויתרתי. חזרתי להוסטל ועזרתי לג`ן, ביחד עם קלייר ועוד בחורה הולנדית מעושנת בשם רבקה, לקשט את הסלון בקישוטי כריסטמס. היה מאוד משעשע. אחר כך אכלתי את הפטל משלשום עם יוגורט מהיום ועם הדבש שנשאר לי מטה אנאו. היה מאוד בריא. המשך תוכניותי להערב כללו כביסה, ואחרי שהמכונה התפנתה הכנסתי את כל הבגדים וכיבסתי, אבל אז הייתי צריכה לחכות למייבש, שבו היתה הכביסה של רבקה. כשהיא גמרה, הכנסתי את שלי ואחר כך היא באה ואמרה לי שהיא שכחה לייבש גרב אחת ותחבה אותה למייבש עם הכביסה שלי, וביקשה שאשאיר לה אותה בחדר, כי היא הולכת לסרט. אחר כך ישבתי וקראתי מאמר מעניין בטיים על ישו. אחרי שהמייבש גמר, הוצאתי את הכביסה, אבל לא מצאתי את הגרב שלה, וחיפשתי פעמיים! מכיוון שבמילא נשארתי בסלון עד מאוחר, פגשתי אותה ובישרתי לה את החדשות, והסקנו שהיא כנראה הכניסה אותה למייבש השני. נפרדנו וחזרתי לחדר שלי, ששוב היו בו שתי בנות. לא נורא, אני כבר רגילה.

לתחילת הכתבה

כרייסטצ'ירץ'

קמתי השכם בבוקר, העברתי את החפצים שלי לסלון והתחלתי לארוז. האוטובוס המחורבן יוצא ב-07:00. זונות, כולם זונות. ירדתי לקבלה להחזיר את המפתח ולקבל בחזרה את הפיקדון של עשרה דולר, אבל לא היה שם אף אחד! חוצפנים. התלבטתי אם להשאיר להם את המפתח ואז החלטתי שלא. מה שכן, אחרי שהתחלתי לצעוד לעבר תחנת הרכבת, שמשם יוצא האוטובוס, עבר לידי מישהו, שאל אם אני באה מההוסטל ואמר שהוא האחראי ואמר לי לבוא ולקבל את הפיקדון. תחנת הרכבת, מסתבר, די רחוקה מההוסטל, אבל בסוף הגעתי אליה. ולמרות שהשמיים היו אפורים, לא ירד ממש גשם, אלא רק טפטוף. בתחנה פגשתי את קלייר, שנסעה לאנשהו אחר. בסוף האוטובוס בא. עלינו ונסענו.

 הגענו לכרייסטצ`רץ` והתחלתי ללכת להוסטל, ובדרך החלטתי לבצע את מה שחשבתי עליו בבוקר- להשאיר את התיק הגדול במשרד של אינטרסיטי, כי זכרתי שאפשר לעשות את זה תמורת תשלום סמלי, ובגלל שההוסטל טיפה רחוק, אין לי כוח לסחוב את כל התיק הענקי בשביל לילה אחד. זה היה תלוי, כמובן, בשאלה מתי הם פותחים, מכיוון שהאוטובוס שלי עוזב ב-8:00. בקיצור, הם פתוחים מ-7:00, ולכן השארתי שם את התיק תמורת ארבעה דולר. מה אומר ומה אגיד, הרבה יותר מוצלח ללכת בלי 50 קילו על הגב. בדרך עצרתי בפארק קטן ואכלתי ואז הגעתי להוסטל, שנראה ממש ממש מגניב, וחבל שלא התאכסנתי כאן על ההתחלה. הוא פחות יפה ומרשים מהואגאבונד, אבל יש בו הרבה יותר אווירה. בחדר שלי גיליתי בחור אנגלי חמוד בשם אדם, אבל בסופו של דבר נטשתי אותו ויצאתי העירה. נסעתי לפאק`נ`סייב ודי התאכזבתי מהמבחר שם, אז הלכתי למרכז המסחרי של הוורהאוס, הסתובבתי בחנויות הספרים, עשיתי קניות בניו וורלד שהיה שם וקניתי בפוד-קורט אוכל הודי. חזרתי מפוצצת להוסטל, התמקמתי בסלון והתחלתי לעבור על מגזיני טינופת, להתעדכן ברכילויות האחרונות על בריטני ספירס, בית המלוכה הבריטי ואושיות תרבות מהפאסיפיק.

 בין לבין התאספו סביבי כמה אנשים- בחורה מאנגליה, בחורה דנית בשם מדו, שהיתה קצת מעצבנת, ועוד שני בחורים, אחד שווייצרי והשני מקליפורניה. דיברנו די הרבה, על מסלולים, טרקים, פוליטיקה, ישראל, ג`ורג` וו. בוש, ועל המון נושאים אחרים. מדו גם סיפרה על הספר שהיא קוראת, ספר של ביל ברייסון על שביל האפלצ`ים, שכבר שמתי עליו עין, וסיפרה שהוא ממש משעשע. אני צריכה למצוא אותו איפשהו. בקיצור, היה חביב.

לתחילת הכתבה

נלסון

ושוב קמתי השכם בבוקר, למרות שהיום האוטובוס יוצא רק ב-8:00. לא היה לי הרבה מה לארוז, אבל עדיין הייתי צריכה לגלגל את השק"ש. אלוהים, כמה שאני שונאת לעשות את זה. ואיכשהו תמיד בפעם הראשונה זה מתפקשש לי ואני צריכה לעשות את זה עוד פעם, והיום קיבלתי בונוס- זה הסתבך ונגרר גם לפעם שלישית. אבל אני לא יכולה לכווץ את שק הכיווץ כמו שצריך, כי אחד האבזמים נשבר. ההליכה למסוף של אינטרסיטי היתה ממש נעימה, רק שאחר כך, אחרי שקיבלתי את התרמיל הענק ונאלצתי לסחוב גם אותו על כתפי הדלות, התחלתי לראות כוכבים וללכת לאט, מאוד לאט. בדרך לתחנת האיסוף פגשתי את איליין מהר קוק, שהיתה דווקא די חביבה. החלפנו ברכות אבל עד מהרה המשכנו כל אחת לדרכה היא. הגעתי לתחנה, פרקתי באנחת רווחה את התיקים וחיכיתי. הגיע האוטובוס. עלינו. נסע.

לפני ישבו שני ילדים, ומכיוון ש- boys will be boys, הם די רבו והרעישו, אבל אני, אני בעד התלהבות הנעורים. שירעישו, למה לא? לפני שכובד החיים ימחץ אותם. דבקתי בדעה זאת עד שאחד מהם זרק משהו על השני, פיספס, והמשהו נחת עלי. המשהו היה מסטיק לעוס, העלי היה על השיער שלי. צעקתי עליהם שיירגעו וניסיתי להתמודד עם הסיטואציה. יש לכם מסטיק בשיער- מה אתם עושים חוץ מלהיגעל? כי להיגעל זה מותרות. קודם כל צריך להוציא את המסטיק המחורבן מהשיער! האינסטינקט הראשוני אמר "לגזור". תיכף ומייד אחרי זה הגיע "בשום פנים ואופן לא". אז ישבתי וגירדתי את המסטיק מהשיער. עכשיו, כשמתיישבים על מסטיק או משהו, השיטה היא להכניס את המכנסיים לפריזר כדי שהמסטיק יתקשה ואז קל יותר לגרד אותו. חשבתי לעשות את זה, אבל בשל קשיים טכניים ויתרתי. למרות שזה שהמסטיק היה רך וחמים (כן, אני יודעת, איכסה), דווקא שיחק לטובתי ופשוט משכתי ממנו בעדינות את השערות, שערה שערה, עד שבסוף הצלחתי במשימתי.

 מתישהו עצרנו באיזו עיר וחשבתי שזו נלסון, אז שאלתי את הנהג איפה יהיה לי הכי נוח לרדת והוא אמר ש: א. זו לא נלסון וב. לכשנגיע לנלסון, הוא יוריד אותי בהוסטל. סבבה. ואכן כך היה. מסתבר שליד ההוסטל יש מין תחנונת אוטובוס והאוטובוסים עוצרים שם או משהו. ההוסטל נראה נחמד, החדר חביב ובשירותים, במקלחות ובמטבח מפוזרות קריקטורות של גארי לארסון, שזה מצויין. כשחיכיתי בקבלה פנה אלי בחור עם רסטות ושאל אם אני מישראל, כי הוא גם. דיברנו קצת ואז הוא היה צריך ללכת לסדנא לגילוף באבן שהוא משתתף בה. מגניב.

לתחילת הכתבה

פיקטון

התארגנתי, פרקתי דברים ויצאתי העירה, להסתובב. רציתי ללכת לאינפורמיישן ומשום מה לא לקחתי את המפה הקטנה שתלשתי מהחוברת של ה-BBH, כי חשבתי שאני פשוט יוצאת, פונה שמאלה בהזדמנות הראשונה, הולכת ומגיעה לשם. באיזשהו שלב זה כבר נראה לי מוזר, שתיכף העיר נגמרת ועוד לא הגעתי לאינפורמיישן, אז עצרתי ושאלתי מישהי. הסתבר שאני רחוקה (מאוד!) מהאינפורמיישן והיא הסבירה לי איך להגיע לשם. צייתתי להוראותיה- חזרתי, ספרתי רמזורים ובשלישי פניתי שמאלה. את האינפורמיישן לא מצאתי, אבל גיליתי חנות אינטרנט, אז מיהרתי להיכנס ולבדוק מה קורה. ואז שמעתי ברקע עברית, הסתכלתי וראיתי את שרון ועוד בנות מטה אנאו. האושר גדול והשמחה רבה. חיבוקים, נשיקות ועדכונים. ליוויתי אותן לאוטו, כי הן נוסעות עכשיו לפיקטון והמשכתי לחפש את האינפורמיישן. אחרי כמה הטעיות מכוונות מצד הציבור (במקומם הייתי מתחילה לישון עם עין אחת פקוחה...) מצאתי את האינפורמיישן והזמנתי נסיעה לפיקטון, כשלמחיר הנסיעה התווספו שני דולר עמלה, חוצפנים!

אחר כך הלכתי לסופר, קניתי אוכל וחזרתי להוסטל. בכניסה ישבו כמה אנשים. בירכתי אותם לשלום, לא קיבלתי שום תגובה. בחדר פתאום היה מישהו. שאלתי לשלומו הצגתי את עצמי באנגלית צחה ואחרי שהוא אמר שקוראים לו דב, עברתי לעברית. הוא השתתף בכנס ועכשיו הוא מטייל פה קצת. עד מהרה עזבתי אותו והלכתי לבשל. במטבח היו שני בחורים קנדיים נחמדים ותועפות יפנים, ואני בישלתי ירקות ברוטב חמאת בוטנים וסויה ונודלס, מנה להיום ומנה למחר. אכלתי די מהר וישבתי בסלון, עוברת על מגזיני טינופת (היו להם המון כאלה). אחר כך פגשתי עוד שותפות לחדר- שלוש נשים ספרדיות נחמדות: פילאר, מריה ותרזה. מתישהו התחברתי שוב לאינטרנט וראיתי שמאיה שלחה לי מייל שהן בנלסון ובאיזה הוסטל. בדקתי וגיליתי שהוא נמצא ברחוב של ההוסטל שלי, אז הלכתי לשם ומצאתי אותן באמצע האוכל. ושוב- חיבוקים, נשיקות והחלפת מידע. ההוסטל שלהן יותר מגניב משלי- יש בו יותר רעש, יותר אנשים, בריכה, האינטרנט נמצא במין גלריה שצריך לטפס אליה בסולם, ומתישהו מישהו ירד למטה בקפיצה, וזה היה ממש raining men. ומי זה היה? אלווד, ההולנדי מטה אנאו.

 אחר כך ישבתי עם מאיה ונורית במטבח, והגיעה בחורה ישראלית שישבה באינטרנט, ואז אחד המאווררים שם הנשיך אותה במצח, ולכן היא הסתובבה עם טישיו מוצמד למצח ודיממה חרש, נראית כמו ניצולת פיגוע. עוד ישראלי הצטרף, ואז ג`ולי ושרון מטה אנאו, והיה ממש נחמד, אפילו שכולם קטינים. בסופו של דבר חזרתי להוסטל שלי והרחוב היה מת. כמעט כל הבתים היו חשוכים ורבאק, זה היה כולה 22:30 - 23:00, אבל כל הקיווים הלכו לישון. נו, כאשר בנלסון...

לתחילת הכתבה

סנט ארנוד

טוב, היום אין לי יותר מדי מה לעשות כאן. כשתכננתי להגיע לכאן חשבתי שאמצא מישהו שנוסע לסנט ארנוד ואצטרף אליו, אבל יום וחצי זה טווח קצר מדי מכדי למצוא מישהו שנוסע בדיוק לאן שאני רוצה. הייתי יכולה לנסוע לשם עם מאיה ונורית, אבל בגלל ששריינתי מקומות בטרק לעוד יומיים, זה לא יכול לצאת לפועל, כי הן נוסעות לשם מחר ונשארות שם לכמה ימים. ואין לי אוטו לשוטט בסביבה, ואין לי כסף לעשות כאן אטרקציות... נו, בסדר, נצא העירה. בעיר בדקתי שערי חליפין והחלפתי קצת כסף בבנק הירוק, שתמיד נותן את התמורה הטובה ביותר למט"ח שלי. לקחתי בקולנוע המקומי דף עם הזמנים של הסרטים, כי אולי נלך בערב לסרט (אני מתה לראות פה את ברידג`ט ג`ונס החדש, ואיכשהו לא יוצא לי). קניתי אוכל, כולל קערית של סלט טאבולה שהיתה בהנחה (ולא היתה משהו, חסרת תיבול לחלוטין).

הלכתי וישבתי על גדת הנחל וקראתי. מיידית הוקפתי בריבוא שחפים, כולם צווחים וצורחים. אלוהים, כמה שהציפור הזאת מעצבנת. בניגוד לשטויות בג`ונתן ליווינגסטון, השחפים הם ציפור איומה ונוראית, מחרחרת ריב והצווחות שלה יעצבנו חירשים ויגרמו למתים לקום לתחיה, לצאת מהקבר ולזרוק עליה גפה או משהו. כולם רצו חלק מהמאפין שלי (שהרי מאפין גנוב ימתק...) ובהתחלה גם נתתי להם, אבל אז באה ברווזה מהגדה השניה וקלטתי שעדיף שאתן אוכל לאלה שמגיע להם, אז נתתי לה ולדרורים.

כשנגמר, נעזבתי לנפשי כמו מצורעת וזכיתי בקצת שקט ושלווה, שהתגלו כקצרי מועד, כי אז הגיע כלב, כלב חמוד נורא שרץ לעברי למרות שהבעלים שלו קרא לו. אז ליטפתי אותו והוא ישר דחף את הראש לשקית. מסתבר שקוראים לו ג`דיי, והערתי לבעלים שזה שם נורא מחייב, שבא עם אחריות כבדה, והוא הסכים. כשג`דיי הפך לחצוף יותר, לבעלים לא היה נעים אבל אמרתי לו שזה בסדר ושאני מתגעגעת לכלבה שלי, אז הוא שאל מה קרה לה ואמרתי שכלום, רק שהיא בבית ואני פה. הכלב ובעליו הלכו ובא הגשם. חזרתי להוסטל, ישבתי שם עם הגרמניה שישנה מעלי (ושאלוהים יודע איך קוראים לה, אבל היה לה סוודר מאוד ורוד). אחר כך נכנסתי לחדר ומצאתי על המיטה שלי פתק באנגלית שמתנצל על זה ששתו לי את הבירות ומציע לפצות אותי. כיוון שלא היו לי בירות, חשדתי שהפתק מיועד לדב. ואז חזרתי לסלון וקראתי ובסביבות 19:00 הלכתי למאיה ונורית, שהיו באמצע אריזה, כי מחר הן יוצאות לטרק. בסוף לא הלכנו לסרט, כי הן לא גמרו לארוז, אבל היה ממש משעשע. ואז הן גמרו לארוז והלכו לבשל ואני הצטרפתי כדי להסתכל עליהן. בעודן מבשלות, פטפטתי עם האנשים מסביב. אחר כך עברנו החוצה והמשכנו לצחוק והיה ממש כיף.

 שבתי להוסטלי. הספרדיות עזבו ובמקומן הגיעו אוסטרלית, גרמניה ומישהי לא מזוהה ובלתי ידידותית. אז דיברתי עם האוסטרלית ועם הגרמניה החדשה, והאחרונה כל הזמן נשנשה שוקולד שהיה ליד המיטה של דב וטענה שהוא הרשה לה. מתישהו הוא הגיע- מסתבר שאמש כמה חבר`ה השתכרו עד שלא יכלו להבדיל בין הבירות שלהם לבין הבירות של אנשים אחרים ולקחו לו כמה בירות ורצו, אחרי שעבר להם ההנג אובר בבוקר, להחזיר לו והוא לא רצה, אז הם קנו לו שוקולד, רק שהוא לא אוהב שוקולד, אז הוא מחלק אותו. דיברנו ובסוף, כמובן, הלכנו לישון.

22.12
השכמתי קום, התארגנתי וחיכיתי בסלון עד שתגיע שעתי לצאת החוצה ולחכות לאוטובוס. מישהי היתה באינטרנט אז ארבתי לה בשקט ובטקט מאחורה, שתגמור. לפי חישובי (שהתבססו על שני דולר לחצי שעה), היא היתה אמורה לגמור ב-9:15, מה שהיה נותן לי חצי שעה אינטרנט ואז התכוונתי לצאת ולחכות לאוטובוס, שאמור להגיע ב-10:00. מתישהו קמתי וסידרתי משהו באחד מהתיקים ואחרי שזקפתי את גווי, גיליתי שהבחורה איננה ושמישהו אחר תפס את מקומה. כיוון שהזמן שלה עוד לא נגמר, קיוויתי שהוא יסתפק במה שיש ולא יכניס עוד מטבע ואז נגמר לו הזמן. הוא אמנם לא הכניס עוד מטבע אבל הוא כן התמזמז עם עצמו ליד המחשב, אז באתי וגירשתי אותו ונכנסתי למייל. ואז, לאוטובוס- אני יוצאת לפיקטון.

הגיע האוטובוס, למרות שאוטובוס זה מילה קצת גדולה על מה שהגיע - מיניבוס חבוט, עם נהגת מוזרה, אבל אני לא מתלוננת. תפסתי מקום בודד, כי כזאת אני, סוציומטית, ובסופו של דבר יצאנו לדרך. המיניבוס נסע לו לאיטו ובאחת העליות, כשכולם מאחורה התחילו לצפצף, הנהגת פשוט עצרה בשוליים ונתנה לכולם לעקוף אותה. זה מה שיפה כאן, שכולם מנומסים. לו היתה זו אני, בפרינציפ הייתי נשארת בנתיב, ואפילו מאטה. למרות שבמחשבה שנייה, יותר לאט ממה שהיא נסעה יצריך נסיעה ברוורס. וכיוון, שכאמור, יש מאחורה מכוניות, זה יגרור תאונת שרשרת ואני לא מעוניינת בזה. הדרך, כרגיל, היתה יפה. רק שעל אחד ההרים, התרחשה כריתה מסיבית של עצים וזה היה עצוב ומכוער כאחד, כמו צלקת ענקית וחומה בין כל הירוק.

באחת ההפסקות שאלתי את הנהגת אם היא תוכל להוריד אותי בהוסטל שלי והיא אמרה שזו לא נקודת עצירה, אבל בסוף היא כן עצרה לי. ירדתי מהמיניבוס ואת מי אני רואה? את ג`רי המוזר מוואנאקה! מעניין איך זה שאני כל הזמן נתקלת פה באנשים שאין לי שום עניין או רצון מיוחד לראות אותם שוב, אבל האנשים שאני הכי רוצה לראות נגוזו, התפוגגו, נעלמו. שלומו טוב, הוא קנה מכונית וסיפר שהבעלים של ההוסטל בוואנאקה מוכרים אותו תמורת 3.2 מיליון דולר. מישהו מעוניין?

בקיצור, הגעתי להוסטל, שילמתי והתמקמתי בחדר. ואז הגיעה אחת משותפותי - בת` מאנגליה שעובדת כרגע באחד מאתרי הנופש לאורך הקווין שרלוט טרק, אז התייעצתי איתה לגבי מוניות המים. לטרק הזה אין גישה במכוניות וצריך להגיע אליו בסירות ותמורת שישים דולר מביאים אתכם להתחלה, אוספים אתכם מהסוף, ובכל יום מעבירים את התיק שלכם להוסטל הבא, מה שמוריד, מילולית, את העומס מעל כתפיכם. היא אמרה שבכל החברות זה עולה אותו דבר, אז לא טרחתי להמשיך ולברר והזמנתי בקבלה מקום בחברה שהם עובדים איתה. בדיעבד, הייתי צריכה לברר אם יש הבדלים בשעות האיסוף ביום האחרון, אבל כאמור, זה היה בדיעבד. אותי אספו ב- 16:00, אחרים נאספו ב- 17:00. אבל לא משנה. הזמנתי את המונית, הלכתי למסוף המעבורות והזמנתי מקום במעבורת לאחרי הטרק, שתעביר אותי לוולינגטון. רציתי להזמין גם אוטובוס מוולינגטון לטאופו, אבל הסניף של אינטרסיטי היה סגור והיה כתוב שהוא ייפתח ב- 17:00 והעמלה באינפורמיישן תהיה שלושה דולר כי מדובר בנסיעת אוטובוס באי הצפוני ולא באי הדרומי, אז החלטתי לחזור יותר מאוחר ולשוטט בינתיים ברחוב הראשי (והדי יחיד), של פיקטון. הצצתי בדרך בחלונות הראווה וראיתי אנדרטה לזכר חיילי ANZAC - הכוחות האוסטרליים והניו זילנדיים שנלחמו לצד בריטניה במלחמות העולם ובעוד כמה מלחמות - מקושטת כולה לכבוד הכריסטמס. די מוזרים פה האנשים.

ישבתי ליד החוף ואז חזרתי למסוף של אינטרסיטי וארבתי להם. עד שלבסוף, באיחור של רבע שעה, הם הואילו לפתוח. קיוויתי להשיג את אחד מהכרטיסים הזולים אבל לא נשארו, אז הסתפקתי בהנחת באקפאקרס, ומסתבר שדווקא טוב שזה יצא ככה. אמרתי לבחורה שאני רוצה לנסוע מוולינגטון ב- 27.12 ואפילו בדקתי ביומן שלי (= שרטוט של חודש דצמבר שעשיתי בפנקס שלי). כמובן שאחרי שעה קלטתי שאני רק מגיעה לוולינגטון ב-27.12 והייתי דווקא רוצה להישאר שם קצת. עכשיו, אם הייתי קונה את כרטיסי החיסכון, לא הייתי יכולה לשנות את התאריך, או שהייתי צריכה להוסיף כסף וככה כל מה שאני צריכה זה להתקשר אליהם ולשנות את התאריך.

בשובי להוסטל, ליד האינטרנט, פגשתי בחורה נחמדה בשם ג`ורג`י ודיברנו קצת ואז הלכתי לחדר לארוז. בעודי אורזת, נכנסה לחדר אישה מאורית זקנה, בטריינינג ורוד וכובע צמר ירוק ובלי לשאול איך קוראים לי או מה שלומי, היא פשוט פתחה את הפה ולא סגרה אותו. אלוהים, כמה שהיא דיברה. היא סיפרה לי על בעלה, תנצב"ה, שהיה צעיר ממנה בהרבה ובגד בה, אבל הוא מת מסרטן מעיים, ועל הבת שלה, שבעלה עזב אותה ואת ששת ילדיהם למען אישה אחרת וברח לאוסטרליה, על המחלות השונות מהן היא סובלת יחד עם הדגמות מעשיות, על ילדותה, נעוריה, בגרותה וזקנתה. ואני, קהל שבוי, אורזת את התיק וממלמלת מדי פעם "באמת?" או "אהמממ". ואז נפתחה הדלת ונכנסה ג`ורג`י. מסתבר שהיא איתי בחדר וגם היא הפכה לשותפה סבילה בסאגה שהתחוללה פה. ואז הגיעה בת` והאישה פשוט המשיכה והמשיכה לדבר.

בת` ברחה מהר, ג`ורג`י דווקא נשארה איתי וסבלה בגבורה ואז גמרתי לארוז ונמלטנו שתינו אל החופש. הלכנו לאכול, סקרנו את ההיצע האפשרי ובסוף התמקמנו. הזמנתי את המנה הצמחונית שהיתה, כפי שאני כבר רגילה ממסעותי בחו"ל, לזניה. למה בעלי מסעדות כל הזמן תוקעים לזניות לצמחונים, זה לא ברור לי. אבל הלזניה היתה חביבה, והתלוו אליה ירקות מאודים, שהיוו תוספת ויטמינים מרנינה. מסתבר שג`ורג`י היא שף ואולי היא תעבוד על סיפונה של מין ספינת אהבה ששטה מניו זילנד לפיג`י. אחרי האוכל חזרנו להוסטל ובדרך ראינו אנשים עם גלידות ורצינו גם. היו שם כל מיני טעמים מעניינים ואני בחרתי בקיווי ודבש - היה ממש מוצלח.
 בהוסטל חפרנו במדף המשחקים והוצאנו "נחשים וסולמות" (או אולי זה "סולמות ונחשים"?) והתחלנו לשחק. היה למשחק הזה ערך מוסף של חינוך למידות טובות, כי כל נחש הראה איך מידה רעה מובילה לכישלון זה או אחר (רגזנות לחוסר חברים וכאלה), וכל סולם הראה איך המעלות מובילות להצלחה.

הודות לטכניקה המרהיבה שלי (= להטיל את הקוביות), ניצחתי בסיבוב הראשון. אחר כך בת` הצטרפה אלינו, אבל זה לא הפריע לי לשוב ולקטוף את פירותיו המתוקים של הניצחון, למרות שבסיבוב השלישי כבר לא היה לי נעים אז נתתי לג`ורג`י לנצח. ואז, שיכורה מתחושת הניצחון, היא הלכה ובת` ואני שיחקנו משחק אחר, מין גירסה משוכללת של איקס מיקס דריקס. צריך ליצור רצף של ארבעה עיגולים שמטילים אותם אנכית לתוך איזה משהו. בסיבוב הראשון היא התחילה ואני שלשלתי את העיגולים לפינה האחרת, עוסקת בענייני בתמימות, ואז היא ניצחה והבנתי שגם כאן צריך לחסום את היריב. מצויידת בתובנה החדשה הזו פניתי לסיבוב נוסף, רק שהיא רימתה ולכן הפסדתי שוב, ככה שזה היה מקרה מובהק של "שברו את הכלים ולא משחקים", אז הפסקנו. בסוף הלכנו לישון, בתקווה שהזקנה המאורית, שצריכה לקום ב-04:00 כדי לתפוס את המעבורת של 05:30, לא תעיר אותנו.


23.12
האמת היא שהיא היתה די בשקט. מה שהעיר אותי היה האור מהמסדרון שנכנס פנימה כשהיא פתחה את הדלת, אבל זו באמת לא אשמתה. היום הראשון של הטרק אמור להיות די ארוך, 22-24 ק"מ, ודי משעמם, ולכן החלטתי לקצר ולבקש שהסירה תוריד אותי באמצע הדרך, בפרנו לודג`. התארגנתי והלכתי להתקשר לאוטובוס ולהסדיר את עניין הכרטיס שלי. הלכתי למטבח, אכלתי ארוחת בוקר וגם הכנתי סנדוויצ`ים מהגבינה שלי ומהלחם שלהם - ישראלית או לא? אחר כך שמתי את התיק הגדול באחסון (החוצפנים גובים על זה שני דולר! באחד מחדרי הדורם, חדר ענקי של 12 מיטות, יש מין לוקרים ענקיים שכדי להפעיל אותם צריך לשלשל פנימה כסף ואז אפשר לנעול אותם). נפרדתי מהבנות ויצאתי למעגן הסירות. עשיתי צ`ק אין לתיק, קיבלתי מפונת נחמודת של הטרק וחיכיתי לסירה. סירה באה, אבל רוב המקומות בפנים ותפסו לי את המקומות בחוץ. אז עליתי למעלה והיה שם מושב פנוי אז התיישבתי, אבל אחר כך היה שם איזה דוד קשיש שאשתו ישבה לידי, אז נתתי לו לשבת, והוא אפילו לא אמר לי תודה!

אז עמדתי בחוץ, ליד המעקה, מציצה קדימה ואחורה, נותנת לרוח לבדר את שערי (או ליתר דיוק, להפוך אותו לקשר אחד גדול ומאוחד), ונהנית, עד שהיה לי כבר יותר מדי, ואז נכנסתי פנימה והתיישבתי בכסא שהיה ממש ליד הקפטן. ומדי פעם יצאתי לסיבוב בחוץ, ובסופו של דבר גם קשרתי שיחה עם הקפטן, שהיה מאוד חביב, הראה לי איפה שני ההוסטלים שלי ממוקמים וסיפר לי קצת על הטרק. בסופו של דבר הגענו לתחנה שלי וירדתי בצעד קליל, בעוד שהתיק שלי המשיך למאהאנה הומסטד, ששם הזמנתי מקום ללילה. וכך, מצויידת רק בתיק קטן, התחלתי ללכת. הדרך לא ארוכה במיוחד, משהו כמו 12-13 ק"מ, אבל לא היה משהו. היו כמה עליות שדי עיצבנו אותי, כי הרי אמרו לי שהטרק קל, אבל בתכלס באמת היה בסדר. בדרך עברתי באתר נופש ובחווה שעמדה על שטח פרטי, והיו בשטחה כבשים שבהו בי בחוסר עניין, ואז הגעתי להוסטל, שנמצא שתי דקות הליכה מהים. נכנסתי לבניין הראשון שראיתי, והיתה שם אישה מבוגרת, ששאלה אותי אם אני מחפשת את מאהאנה הומסטד, אמרתי שלא, כי הנה, מצאתי אותו, היא צחקה ואמרה שלא בדיוק, כי ההוסטל נמצא טיפה יותר למעלה. אז אספתי את התיק שלי שחיכה לי שם בנאמנות והלכתי אחריה להוסטל. בדרך סיפרתי לה על הרעיון המבריק שצץ במוחי. אם במילא מחר הסירה אוספת את התיק שלי מפה ומביאה אותו להוסטל הבא, למה שאני לא אצטרף אליו גם? הרי הם לא סוטים מהמסלול או משהו. העצלנות הפתאומית הזו נבעה מכך שהמסלול שלי למחר הוא די ארוך, בערך שלושים ק"מ, והקפטן גם אמר משהו על עלייה תלולה, שלא ממש בא לי לבדוק באופן אישי. היא אמרה שאני צריכה לקחת בחשבון שזה יעלה 25-30 דולר. התגובה האינסטנקטיבית שלי היתה "זין בעין". על הפרינציפ אני לא הולכת לשלם את זה. אז אני אלך, אז מה, לא ייפול לי הכתר מהראש. ללכת זה נורא בריא ועליות, אם חושבים על זה, זה בעצם ירידות ברברס, והרי עם ירידות אין לי שום בעיה. יהיה בסדר.

ההוסטל היה ממש מקסים, בסלון היה קרוע חלון גדול לעבר הים והמיטות היו חדשות ושוות ביותר. גם המקלחת והשירותים היו מצוחצחים ומוצלחים. הכרתי את הנפשות הפועלות עד כה - מישל, מורה אוסטרלית, אסתר ובאו מהולנד ואיזה זוג בלגים חביב. התמקמתי ויצאתי לעבר הים, שם ישבתי על החוף וקראתי. מתישהו הבלגים הופיעו, והבחור התערטל לנגד עיני הנדהמות (עד רמת הבגד ים, אל תדאגו), ונכנס למים הקפואים. שיהיה בריא, כל אחד ומה שעושה לו טוב.

 אחר כך שבתי לתוך ההוסטל, שהוא די קטן ואינטימי, והיה נחמד ביותר. התוודעתי להולי, בחורה אמריקאית חמודה שעובדת באוקלנד בתור רואת חשבון, ואת שותפותי לחדר, שתי בחורות שוויצריות, שעובדות בתור אחיות. הנעליים של השנייה, מסתבר, עשו לה צרות ודי קילפו את העור בקרסול שלה, אז הבאתי לה את תיק העזרה הראשונה שלי, שקיבלתי במתנה מבת דודתי, שעבדה אז בתור אחות באיכילוב ומילאה אותו בשלל ובביזה באדיבות משרד הבריאות. מתישהו האישה ממקודם באה להסביר לנו מה קורה. היא תיארה לנו דרך קיצור לשוב למסלול הטרק ושבה ותיארה את העלייה התלולה שיש בדרך ללוחמרה לודג`. מישל ואני ממשיכות ללוחמרה, כל השאר הולכים "רק" 24 ק"מ עד לפורטג` הוטל. אז סיכמנו שבאמת עדיף שנצא ממש מוקדם, והבטחתי לה שאם היא לא תתעורר בבוקר אני כבר אעיר אותה. מה שכן, אחר כך מישל סיפרה שהאישה אמרה שמקסימום ב-16:00 יש סירה מהפורטג` שאפשר לשוט איתה ללוחמרה.
24.12
קמתי השכם בבוקר, עוד בטרם הנץ החמה, וידאתי שמישל קמה והתחלתי להתארגן. לפחות אני לא צריכה לקפל את השק"ש, כי היתה לי שמיכה על המיטה, למרות שלא לכולם היתה. ראיתי שמישל כבר מוכנה ואמרתי לה שהיא לא צריכה לחכות לי וסיכמנו שנתראה בלוחמרה. גמרתי להתארגן, העברתי את התיק הגדול למזח שממנו הסירה תאסוף אותו ויצאתי לדרך, שהתחילה תיכף ומייד להתעקל כלפי מעלה ואני התחלתי לקלל חרש. מזג האוויר היה סביר למדי ואני התקדמתי בקצב משביע רצון - סוף סוף אני לא מאחרת אחרי ההערכות של דוק, אלא אפילו "גומעת" את הדרך בפחות זמן מהמקסימום שהם מקציבים.

 הבעיה עם הטרק הזה, היא שאו שהוא מורכב מהליכה די מישורית, שזה בסדר גמור מבחינתי - כן ירבו, או שהוא מורכב מעליות וירידות, רק שהן לא בזיג זג, אלא בדוח - ירידה ישרה ותלולה ואז עליה ישרה וחדה, נגמר לי הכוח רק מלהרים ראש ולקלוט את הטיפוס הצפוי. אני באמת לא מבינה למה אי אפשר פשוט לבנות גשרים מעל הערוצים המחורבנים האלה. בעיה נוספת עם הטרק היא שיש בו חלקים מדהימים, בעיקר כשהולכים ורואים את המיצרים, אבל מצד שני, יש בו גם הרבה הליכה בתוך הבוש, שאחרי הטרקים בפיורדלנד, לא כל כך הרשים אותי.



קווין שרלוט


באיזה שלב פתאום התחילה לכאוב לי כף הרגל הימנית, מין דקירות מעצבנות שמילטו ממני יבבות כאב מופתעות. עצרתי לנוח באחד השלטרים, שסימל את רבע או את שליש הדרך, והיה ממוקם על פסגה רמה, עם נוף מוצלח ודשא מזמין. לאורך הטרק פזורים מחסות כאלה, שיש בהם גם ברזי מים עם הוראה שצריך לטפל במים עם הרתחה או עם יוד, אבל מצויידת ב-1.8 ליטר מים, לא חשבתי שזה רלוונטי לגבי. התחרדנתי קצת, אכלתי ואז חבשתי את הרגל בתחבושת אלסטית וקיוויתי לטוב.

לאורך הטרק פגשתי אנשים שהיו איתי בהוסטל. הכרתי גם בחור אוסטרלי חביב. ועם כולם איכשהו יצא שכל הזמן עקפנו אחד את השני, או עברנו אחד על פני השני כשהם או אני עצרנו לנוח. היה נחמד. הזוג הבלגי מאתמול גם הגיע, ודי עצבן אותי. הבחור הבלגי הוא, איך נאמר זאת בעדינות, בחור די בריא. החברה שלו שוקלת בערך 25 ק"ג ומגיעה לו עד הפופיק. משום מה הם לא השתמשו במוניות המים, ולכן היה להם תיק גדול אחד ותיק קטן אחד, והבחורה סחבה את התיק הגדול. עמדתי, בהיתי בהם מאחור, כשהם טיפסו על אחת מהעליות, כל מה שראיתי ממנה היה תיק ושתי רגליים דקות. אני אומרת לכם, פסה רוח האבירות מן הארץ. פסה לגמרי. עוד צורת חיים שפגשתי בטרק היתה רוכבי האופניים. בניגוד לטרקים שעשיתי עד עכשיו, חלקים מהקווין שרלוט פתוחים לרוכבי אופניים, וכך, בעוד שאני הולכת לתומי, פתאום עוברים לידי בדיווש מהיר כל מיני אנשים. בהתחלה זה היה שינוי מרענן. אחר כך כבר רציתי לתקוע להם מקלות בגלגלים (איזה כיף להשתמש במטפורה הזו באופן מילולי!), למה הם עצבנו אותי, כי הם מגיעים הרבה יותר מהר ממני ממקום למקום, וגם נמאס לי לפנות להם את הדרך.

 ואז, כיאה וכיאות, התחיל לרדת גשם. ואני כבר חשבתי שסוף סוף אצליח לגמור טרק אחד בלי שירד עלי גשם (Why does it always rain on me indeed!!!). שונאת ללכת בגשם. נמאס לי ללכת בגשם. בסוף הגעתי לאחד מהמחסות והצטנפתי שם, ביחד עם חלק מהחברה של אתמול - הבלגים, אסתר ובאו, רוכבי אופניים ועוד. הצטנפתי - ועשיתי חושבים. קודם כל, די נגמרו לי המים. כמובן שאי אפשר להשוות אותי למישהו שאבד בסהרה, אבל בכל זאת. אז מילאתי בבקבוק הריק מים מהמיכל במחסה, ואמרתי שמקסימום, אם יכלו כל הקיצין, אני אשתה ממנו, למרות שדי הייתי נחושה שלא לעשות את זה. זכרתי שמישל דיברה על זה שיש אפשרות לקחת סירה ממלון פורטג`, שזה יוצא 24 ק"מ אחרי מאהאנה, ו-4-5 ק"מ לפני לוחמרה, ובהתחשב באיפה שאני הייתי, היו לי עוד 2-3 ק"מ עד לשם. מצד אחד, נמאס לי ללכת בגשם, והעלייה התלולה שהבטיחו לי אחרי הפורטג` (אחר כך מישל תספר שזה היה כמו "לטפס על קיר"), גם תרמה לתחושת התבוסתנות. הגשם פשוט שבר בי משהו מבפנים. אסתר הציעה שאולי אני אשאר ללילה בפורטג` ואמשיך מחר ברגל, אבל גם לא היו איתי דברים בכלל - לא בגדים להחלפה, לא שק"ש, לא אוכל. וחוץ מזה, נורא רציתי לשהות שם יומיים. אמרתי שנראה ומתישהו, כשכבר היה ברור שהגשם לא הולך להיפסק, יצאתי לדרך. ואז הגעתי לצומת - את השביל של הטרק פתאום חצה כביש, וכדי להגיע לפורטג` הייתי צריכה לפנות בכביש ימינה. אמרתי לעצמי שנקפוץ לשם, נברר אם יש בכלל סירה, ואז נחליט כבר.


 


על השלט היה כתוב שזו דרך של חמש דקות לפורטג`. לא יודעת מאיפה הביאו את זה. אולי חמש דקות במכונית. ירדתי וירדתי בכביש, ולאט אט התגבשה בי ההבנה שאני לא מעוניינת לטפס את כל זה בחזרה. הגעתי למלון והסתבר שיש סירה ב- 18:00, מה שמשאיר לי בערך שעתיים פנויות, ושהיא עולה עשרים דולר. כבר לא היה אכפת לי. הסכמתי והם רשמו אותי. ואז שאלתי איפה לחכות סירה. בקיצור, אני צריכה לטפס בחזרה את כל העלייה, ולרדת בצד השני של הכביש. שיישרפו כולם אמן. לבינתיים, הפקידה בקבלה הציעה לי לשתות קפה בבית הקפה של המלון. ומכיוון שאני בסך הכל רציתי לשבת במקום יבש, נטיתי להסכים. אבל קודם כל הלכתי לשירותים. המצאה מאוד מוצלחת, שירותים. קניתי שוקו ולידו המוכר שם לי שלוש סוכריות עדשים גדולות ואדומות. השוקו עלה ארבעה דולר, ואם נוסיף לזה את המחיר של הסירה, נגלה שחסכתי בין דולר ל- שישה דולר, אם הייתי לוקחת את הסירה ישר ממאהאנה לודג`. אבל לא נורא, בסופו של הדבר הטרק כן יפה ומיוחד, וצברתי עוד כמה חוויות, שזה הכי חשוב. רטובה וממורמרת משהו, ישבתי בבית הקפה ופרשתי סביבי את מעיל הגשם ואת מכנסי הגשם, כדי שיתייבשו קצת. נראה לי שדי התנגשתי להם בדקורציה, אבל לא ממש אכפת לי. אני את שלי עשיתי כשבאתי לשבת במרפסת המקורה, על כסאות הפלסטיק, ולא הרטבתי להם את הכורסאות.

 בערך ב-17:00 יצאתי לדרכי, כי לא ידעתי כמה זמן ייקח לי להגיע לצד השני. וכמובן, שאחרי שיצאתי הגשם הפסיק. אבל אני לא מתלוננת. בדרך פגשתי את הולי ודיברנו קצת. הגעתי די מהר למעגן, והיתה שם מין סככה בסיסית, אז התיישבתי בה, הרמתי רגליים והשקפתי החוצה. המים היו בצבע טורקיז, הצמחייה ירוקה, ועל המעגן היה מין משהו מעץ שאליו קושרים את הסירות, שהזכיר לי פרסומת לוזלין שבה הראו מרחוק מין רציף עם המון בליטות כאלה ובמקום אחת ראו בחורה שיושבת על הרצפה, ולמטה בקטן הלוגו של הוזלין. לקח לי קצת זמן לקלוט מה הם רוצים, אבל הנה - המסר נקלט היטב. מתישהו ראיתי כתם סגול במים, ובאמת ובתמים הצטערתי בשביל עצמי שאני מתחילה לפתח פה הלוצינציות. אבל אחר כך ראיתי עוד, אז קמתי לברר ומסתבר שאינני הוזה. היו במים מדוזות! חלקן שקופות וחלקן עם כתמים סגולים וחומים. ניסיתי לצלם אותן, אבל המצלמה לא נתנה לי, לא יודעת למה. מתישהו הגיע לשם מישהי מהמלון עם אוטובוס, מסתבר שהיא באה לאסוף את מי שירד מהסירה. די עצבן אותי שהם לא טרחו להציע לי לבוא איתם מהמלון לפה, אבל לא נורא. חוץ מזה היא היתה חביבה, וניהלנו שיחה מעמיקה על אודות המדוזות, היקום וכל השאר.



קווין שרלוט


הסירה הגיעה, חלק מהאנשים ירדו, אני עליתי, וישר פגשתי שלושה גרמנים - קלאודיה, טימו ופליקס, שבאים לעשות את הכריסטמס בלוחמרה. שטחתי בפניהם את סיפורי, וגיליתי שקלאודיה וטימו עובדים במשרד אדריכלים באוקלנד ושפליקס הוא בן דודו של טימו שבא לבקר אותו כאן. הגענו ללוחמרה, והבחור שירד לקבל את פנינו אמר לי שרשום לו שהייתי אמורה לעשות את הטרק. אמרתי לו שנשברתי לקראת הסוף בגלל הגשם, והוא צחק שהוא לא מאמין לי. אז הראיתי לו את הנעליים המטונפות שלי וטענתי בחום שככה לא נראות נעליים של מישהו שלא טירק היום. הגענו להוסטל, שנראה ממש נחמד, וכמובן שכבר תפסו את כל המיטות התחתונות, וכאן המיטות העליונות נמצאות על מין רמפה ממש גבוהה, שלא היה לי כוח לטפס אליה, אז זרקתי לשם את התיק, לא לפני שהוצאתי משם כמה דברים, ודהרתי למקלחת, משאירה את הסמול-טוק והנימוסים לאחר כך. אחר כך, נקייה ורגועה יותר, התפניתי לתקשר עם הסביבה. הוסטל ממש מוצלח. יש סלון גדול ונעים, מטבח ענקי, והכל מאוד מאוד מזמין ונעים וביתי. פגשתי שם שוב את מישל, שעשתה את כל הדרך ברגל, ואת מדו הדנית המעצבנת מכרייסטצ`רץ` (שהוסיפה לעצבן גם כאן), וחבורה של שלוש גרמניות - אלכסנדרה, אלגין וזו ששמה גם לי אינו ידוע. בנוסף, יש כאן גם כל מיני משפחות שבאו לעשות כאן את החג, מה שנתן אווירה מאוד משפחתית עם ילדים והכל.

 יצאתי להסתובב קצת בחוץ, ומה אומר, המקום ממש מגניב. מדובר במין כפר נופש אקולוגי, עם שפע של אטרקציות. המון חיות, ערסלים בכל מיני נקודות ביער מסביב, קייאקים וסירת משוטים בחינם, תולעים זוהרות, חוף משגע ואווירה קסומה. והשיא הגיע כשישבנו כולנו בסלון, מפטפטים בעצלתיים ואז פתאום שניים מאלה שעובדים במקום נכנסו, אוחזים ברצועות כלבים, אבל בקצה השני לא היו כלבים, אלא במביות! וקראו להן במבי (די אובווייס, אבל לא נורא) והילארי (על שם אחת מהמטפלות שלהן). או בשמות החלופיים שבחור שעובד בהוסטל הצמיד להן - lunch and dinner. ההתלהבות היתה רבה, אפילו שהבמביות כל הזמן עשו פיפי על השטיח, אבל עד מהרה כבר היינו ממש מתורגלים - כל פעם שאחת מהן לבשה את ההבעה המהורהרת המסויימת, ישר מישהו תפס עיתון ותחב אותו מתחתיה. אני ובמבי ישר התחברנו, והיא בילתה זמן רב בזרועותי, מלקקת לי את הצוואר (היקי מבמבי, תודו שאף פעם לא חשבתם על האופציה הזאת), או שהיא סתם נרדמה עלי. היה ממש מוצלח. אחר כך, כשהלכתי לבשל לעצמי, החלטתי לחטא את הבקבוק שבו היו המים מהמחסה. בהוסטלים בניו זילנד יש תמיד מין מתקן של מים חמים לקפה, תה וכאלה, אז התחלתי למלא במים ממנו את הבקבוק. רק שמסתבר שזה לא כל כך מים חמים כמו שזה מים רותחים, וגם כשמערבבים פלסטיק ומים רותחים, הפלסטיק מתחיל להתעוות. קלטתי את זה די מהר, ולכן הבקבוק שלי איבד רק מקצת מצורתו. לא נורא, לא נורא בכלל.


כתבה וצילמה: מייב, כותבת מסעותי עם עצמי באירלנד

יעדי הכתבה