מחליטים לצאת לקטלב
אי שם בתחילת חודש ינואר הרגשתי שהדופק שלי לא ממש בסדר. העומס בעבודה החל לעלות ובעתיד נראו הרי ענק של דוחות וניירות, תקופת המבחנים של טלי התקרבה יחד עם אותם הרים שבאופן מופלא התקרבו אליי מידי יום בקצב מפחיד ותחילת הלימודים שלי לתואר שני לא ממש תרמה. הייתי קם בבוקר לעבודה, מתיישב במיטה, מושיט יד אל העורק בצוואר ומקשיב - כלום, אין שום צליל, שום בובום ושם נעליים. אין לי דופק! אני מת! הודעתי לטלי שעדיין הייתה חצי ישנה על הכרית לצידי. יופי! באה התגובה המצודדת, תוך התהפכות לצד שני. כך שרדתי במשך שבוע כשאני שוקל בכל יום לפנות לספר השיאים של גינס ולהזמין אותם להתרשם מהתופעה המרשימה של בן אדם מת שמתנהג כאילו יש לו חיים. כעבור שבוע, עוד בטרם פקחתי את עיני, הרגשתי שטלי יושבת במיטה לידי ומסתכלת עלי במבט חמור. פקחתי חצי עין שואלת מה כבר יכולתי לעולל לפני שהתעוררתי. הדבקת אותי! אמרה טלי בטון חמור. גם לי אין יותר דופק!
מה עושים כששני בני הזוג מתים? החלטנו לעצור את המוות הפתאומי הזה ולצאת לשאוף אוויר. ביום שלישי הודענו להורים משני הצדדים שאנחנו לא נמצאים בשבת (לא שזה עבר בצורה כזאת חלקה אבל יצאנו מזה איכשהוא) והתחלנו לחשוב לאן. עומס הלימודים של טלי לא ממש אפשר לנו לעשות משהו ארוך אז חשבנו בקטן - מסלולון קצר של 3-4 שעות הליכה ברגל, נוף ירוק ויפה, נקודות מים לאורך הדרך וכמה שפחות אנשים מסביב. לי זה נשמע בדיוק כמו תיאור של המסלול בנחל קטלב!
נחל קטלב ממוקם לו אי שם בלב הרי יהודה בואכה ירושלים מכיוון עין כרם. המסלול מסומן לכל אורכו באדיבותם של אנשי החברה להגנת הטבע היקרים, והוא ממש קליל. מיום שלישי ועד יום שישי הזמן טס. וכך, בצהרי יום שישי התיישבתי על הספה בבית, בראש רצו לי אלף ואחת סוגיות לא סגורות שהשארתי בעבודה, והכרחתי את עצמי לעצור. עד כאן! מפה ועד יום ראשון בבוקר אני בחופש! פתחתי את מפת סימון השבילים של אזור מבואות ירושלים - אזור אהוב עלי במיוחד, שעד לפני שעברתי לגור ברחובות לא ידעתי שהוא קיים - והתחלתי לסרוק את המפה ואת מסלול ההליכה הצפוי. אין מה לעשות! איך שאני פותח מפת טיולים אני כבר מרגיש בשבע דרגות יותר טוב. לאחר תכנון קצר שדרש תיאום עם הפיקוד הגבוה (הרי, ברור לכולם מי הגבר בבית..) החלטנו שנצא בבוקר לדרך - נעשה את המסלול ונשתדל להגיע לשעה שתיים בצהריים לאחד החניונים באזור ושם נערוך פיקניק קטן לחגיגת החופשה המדהימה שלנו.
יוצאים לבריכת עין גיורא
כמו כל טיול, אנחנו מתכננים לקום השכם ושמים שעון מעורר לשעה מוקדמת, וכמו כל טיול, אנחנו אף פעם לא מתעוררים מהשעון. בשעה תשע וחצי בערך, פקחתי את עיני, לכל ציוצי הציפורים בחוץ. התחלתי לנסות להעיר את אשתי היקרה שהייתה מרוחה על הכרית כמו פיתה עירקית (והיא בכלל פולנייה!). אחרי טקסי ההשכמה המקובלים שהיו מלווים בקולות לחץ ועצבים מצד טלי על זה שאנחנו תמיד עושים את הפאשלה הזאת (ולא עזרו לי הטיעונים שאנחנו היום עושים כיף אז למה להתעצבן כי קמנו מאוחר!), יצאנו סוף סוף לדרך. על האוטו העמסנו צידנית קטנה שהכילה את שאריות המזון האחרונות שמצאנו במקרר (לא כולל הגבינה צהובה שהפכה לירוקה), לקחנו תרמיל גב עם בקבוקי מים, מפה של האזור (כדי שאני ארגיש גבר), כובעים וכמובן החפץ החשוב ביותר שיוצאים לטיול - נייר טואלט! "נראה לך שצריך פליז?" שאלה הגברת הראשונה. "מה פתאום, תראי איזה שמש, אל תדאגי!" באה התשובה הברורה שלי - אח איזה גבר.
אחרי 45 דק` של נסיעה רגועה דרך בית שמש, חלפנו בדרך על מערת הנטיפים והיישוב נס הרים והגענו למרכז המטיילים באזור, ממש לפני היישוב בר גיורא. במקום ישנה מסעדה נחמדה עם מרפסת משגעת שצופה אל ערוץ נחל קטלב - פשוט תענוג. בכניסה למקום, איפה שכל שאר בני ישראל שהגיעו לאזור פנו שמאלה אל המסעדה ושביל המטיילים שהולך על למעלה ובהחלט שווה סיבוב של 20-30 דק` שבו סופגים הרבה נוף ואויר מדהים, אבל גם הרבה רעש של ילדים, אנחנו פנינו ימינה לדרך עפר עד לחניון קטן ליד הסימון השחור של תחילת המסלול. יצאתי מהרכב ולקחתי שאיפה עמוקה - אח, אין כמו האוויר של ההרים, על אחת כמה וכמה, האוויר של ההרים מסביב לעיר הקודש ירושלים. הסתובבתי לעבר טלי שנעצה בי מבט מאשים - מייד הבנתי שהתשובה הגברית שלי לגבי הפליז ממקודם הייתה טעות. השמש הייתה אמנם חייכנית במיוחד אך האוויר היה קפוא. "אל דאגה!" ניסיתי להרוויח זמן "בהליכה תתחממי מייד ובצהרים השמש כבר תחמם אותנו היטב." למרות שטלי לא ממש השתכנעה מהטיעון הצולע שלי, היא החליטה לוותר לי ולא ירדה עלי יותר מידי.
יצאנו לדרך מלאי מרץ, מדלגים לנו בין האבנים הקטנות על המסלול. הדרך החלה לרדת מטה לכיוון עין גיורא. הכל מסביב היה ירוק ומנוקד בכלניות אדומות, ממש אירופה. אף נפש חיה לא נראתה בשטח והשקט אפף אותנו. ירדנו בשביל במשך כ-10 דקות, תוך כדי ויכוח מי יותר זקן בסרט שר הטבעות - גנדלף או גולום (ותודו שלאף אחד אין ממש מושג והאמת שסביר להניח שזה גם לא ממש מעניין אף אחד..). בסוף הירידה מצד ימין הגענו אל עין גיורא - בריכה קטנה של 3 מטר על 3 מטר אשר מים נשפכים אליה בטפטוף איטי. לצד הבריכה פגשנו בזוג מטיילים מבוגרים, שנראו כאילו אנו מפריעים להם במדיטציה שעשו עם הטבע. התיישבנו לנו בקצה אחד של הבריכה נהנים מפכפוך המים. לא יאומן מה שקצת אוויר צלול, שמש והרבה ירוק יכולים לעשות לנפש.
מעמיקים אל תוך הנחל
אחרי עשר דקות של ישיבה בצד הבריכה, בהן סיכמנו שכנראה שגולום יותר זקן (ועברנו לויכוח האם להוביטים לא כואב ללכת יחפים ואיזה מידת נעלים יש להם - אנחנו חזקים בנושאי שיחה חשובים!), המשכנו בדרכנו שכעת התפתלה לה לאורך צלע ההר מעל נחל קטלב אשר מימיננו. ההליכה הייתה קלילה ביותר ומחמת האוויר הקר אפילו לא נאלצנו לעבור לשרוול קצר. עוד עשרים דקות של הליכה והגענו לנקודת פיצול על צלע ההר. השביל השחור פנה למטה בתלילות והשביל הכחול המשיך ישר לחירבת א-שיח`. פנינו עם השביל השחור אל מעמקי נחל קטלב. משני צידינו כבר נראו עצי הקטלב בעלי הגזע האדמדם.
האגדה מספרת על משפחה בכפר ערבי סמוך לנחל. בכפר התגוררה נערה יפת מראה אשר שבתה בקסמיה את ליבו של בן המשפחה. לגודל הטרגדיה, אבי המשפחה שם עינו בנערה אף הוא וזמן קצר לאחר שהפכה לבשלה לנישואין, נשא אותה אבי המשפחה לאשתו השנייה. הבן לא ידע את נפשו מרוב צער ותסכול. לאחר מספר ימים של סבל נפשי החליט הבן לקחת את העניינים לידיו וקבע עם אביו להיפגש באישון הלילה במורד הנחל. האב, שלא ידע על רחשי הלב של בנו, הגיע אל הנחל בליל המפגש. הבן חיכה לו שם וסכין בידו. הבן קפץ על אביו ורצח אותו בנחל. הדם של האב ניתז על העץ וצבע את הגזע באדום - ומאז ועד היום עצי הקטלב ידועים בגזעיהם האדומים וכך קבלו הנחל והעץ את שמם -קטל אב.
הירידה במורד הערוץ הייתה תלולה למדיי והמים שנותרו בגומחות הסלעים והבוץ שנותרו מגשמי השבוע שחלף לא ממש הקלו על הירידה. כצפוי, בשלב זה נעלמה האופטימיות של טלי כמעט לחלוטין. כמו בכל טיול, היא מתחילה עם חיוך, באמצע מגיע שלב הקיטורים ובסוף היא מבסוטית כאילו שלב הקיטורים לא התרחש בכלל. "אני לא מאמינה שאנחנו הולכים בשביל הזה!" סיננה טלי מבין שיניה תוך כדי גליץ` קטן על הישבן הנאה שלה. "חן, נראה לי שמסוכן פה עם המים, אולי כדאי לחזור..." ניסתה עוד ניסיון עלוב. היות ואני כבר מכיר את הסחורה שיש לי בידיים, פשוט התעלמתי ממנה כיאה ליחסים תקינים בין בעל לאשתו והמשכתי בדרך. אחרי עוד כחצי שעה של ירידה הגענו לעוד בריכת מים קטנה וחביבה. עד עכשיו לא פגשנו אף נפש חיה במסלול והבריכה הקטנטנה הייתה כולה לרשותנו.
במעבה הצמחייה אל נחל שורק
אחרי מספר דקות של ישיבה המשכנו בדרכינו במעבה הצמחייה. השביל הצעיד אותנו בין סבך שיחים ועצים שונים שכל האווירה מסביב הייתה קסומה ובין הסלעים הציצו להן רקפות מקסימות, "אם נהיה טובים.." אמרתי לטלי "..אולי נצליח לראות את הדרדסים!" הדרך המשיכה בסבך, עוברת לצד שרידי מבנה ישן עם קשת בנויה שנשארה במצב תקין וממנה היה תלוי וילון של צמחים מטפסים מרשימים. החלק המדהים הזה של המסלול השכיח את כל הצרות מליבנו ואפילו טלי כבר הפסיקה לנסות להסביר לי שהיא ממש אוטוטו מחליקה ושוברת את עצם הזנב, וכיאה לוטרינרית לעתיד, זה היה מלווה בהרצאה קצרה על האנטומיה של עצם הזנב ואזור האגן (ואני חייב לציין שזה די משנה את מה שעובר לי בראש בד"כ שאני חושב על אגן...).
נעצרנו שוב לשתייה ומנוחה קצרה. בעוד אנחנו יושבים לנו בנחת התגנב ריח ביוב חזק ומזעזע לאפינו - "אלוהים, בטח שופכים לכאן ביוב, בוא נזוז" אמרה טלי והתארגנה לתנועה כשאני שותק במבוכה...בשלב הזה המסלול נעשה קל יותר ואפיק הנחל התרחב ואפשר לנו ללכת בנחת כאשר שאריות המים נעלמו. אחרי 5 דקות נוספות ראינו לפנינו את תחנת השאיבה של בר גיורא שיושבת ממש על פסי הרכבת. הגענו לנקודת הסיבוב שלנו לצד נחל שורק. כל פעם שמישהו מזכיר את נחל שורק עובר לי בראש צינור ביוב. לעומת זאת, מה שנגלה לעינינו כאן היה שונה לגמרי מהדמיון שלי. נחל גועש (במונחים של ארצנו כמובן!) ושוצף מוקף צמחיה ירוקה - ממש לא יאומן שיש לנו דבר כזה. ירדנו לשפת הנחל ופגשנו קבוצת בנות שישבו בנחת עם מפת סימון שבילים פרוסה לרגליהן. טוב לראות שיש עוד אנשים שלא שכחו את הכיף שבלצאת אל הטבע (ולא, קניון זה לא טבע!!). התיישבנו לנו לצד הנחל הזורם על שתי אבנים והוצאנו שאריות של בוטנים ובקבוק מים - לזה קוראים איכות חיים (חוץ מהעובדה שחבילת הבוטנים הייתה פתוחה כבר שבוע והם לא ממש היו טריים, אבל למה להיות קטנוניים!).
מטפסים אל חירבת א-שיח'
רבע שעה של ישיבה רגועה בצל העצים ושיחי הנחל והאזנה למים ושטויות אחד של השני הספיקו לנו וארזנו את התיק בשאיפה להתחיל תנועה חזרה. עלינו בדרכינו על השביל המסומן בירוק והתחלנו לטפס אט אט. "מחכה לנו עלייה עלייה" הודעתי לטלי, יודע שאני צפוי לשמוע אין סוף תלונות במהלך הטיפוס. "אני לא מודאגת" הודיעה לי הגברת בלי היסוס והחלה שועטת במעלה השביל שהלך והתפתל במעלה ההר. וואו, איזה נמרה! מקץ שלוש דקות של עלייה תלולה למדי נעצרתי - לפני על השביל עמדה הנמרה, כולה מתנשפת "זה לא נגמר, זה לא אנושי" מלמלה בין ניסיונות כושלים לשאוף אוויר שלא עלו יפה. חייכתי חיוך של גבר, מנסה להסתיר את העובדה שגם אני עוד שנייה קורס, והמשכתי המעלה הדרך באיטיות. לאט לאט התרגלנו לקצב העלייה והנשימה החלה להסתדר ושוב יכולנו לראות את הנוף ההורס מסביב.
לאחר כחצי שעה של עלייה שהפכה יותר מתונה הגענו למרגלות חירבת א-שיח`. מבנה הקבר הגדול נשמר באורך כמעט מושלם על כל קירותיו והחצר שלו, רק חבל ש"יהודה ואסי הגברים" היו חייבים לציין את זה שהם גברים על החומה הפנימית של הקבר. נעצרנו למנוחה קצרה ליד הקבר. מסביב הכל היה ירוק מדהים. שבועיים לפני ט"ו בשבט והשקדיות שבמקום כבר פרחו במלוא פריחתם וכל הקרקע מסביב הייתה מצופה בכרי דשא רעננים - אם כבר היינו בשר הטבעות אז ממש נראה כאילו הגענו להוביטון. אחרי 5 דקות של מנוחה הצלחתי לגרור את טלי להמשך הדרך. המשכנו בטיפוס שלנו כלפי מעלה כשהדרך הולכת כעת כמעט במישור, חצינו את הוביטון ובהמשך עברנו דרך יער אורנים מדהים ביופיו - העצים ניצבו זקופים מסביב יוצרים אווירה של משמר מלוכה אשר טלי מיהרה לספח כמשמר שלה (מלכה או לא מלכה!).
כאן הדרך כבר החלה להפוך יותר צרה ואפלה (ההר חסם לנו את השמש) והשיפוע שוב הפך למאיים יותר. מדהים איך האופטימיות של טלי עולה ויורדת בדיוק לפי מידת השיפוע ושוב עלו אותן טענות על זה שזה לא אנושי ושאני לא בסדר שאני לוקח אותה למקום כזה וכו. אחרי טיפוס קצר יחסית הדרך התיישרה והוליכה אותנו בשביל צר ביותר לאורך ההר. הבטנו במבט לאחור אל נחל שורק שזרם לו הרחק מתחתינו כעת - אכן פינת חמד! המשכנו בשביל הצר כשטלי מהללת ומשבחת את עצמה על יכולות העלייה המופלאות שלה - טוב, זה היה צפוי! אחרי 10 דקות של הליכה הגענו לפיצול שבילים שבו התחלנו את הירידה לנחל. נעצרנו למבט אחרון אל נחל קטלב מתחתינו. במבט מלמעלה אין זכר לאווירה הירוקה והקסומה השוררת בערוץ הצר.
חוזרים הביתה ולפיקניק
המשכנו את דרכינו חזרה בעלייה עד לעין גיורא. הבטנו למעלה אל עבר החניון כדי לגלות שיש לנו עוד חתיכת עלייה. בבת אחת נשאבו כל האופטימיות וכוחות החיים של אשתי הנמרה וצצו להם שוב סימני השאלה על למה לקחתי אותה לכזה מקום ולמה אנשים עושים כזה דבר ועוד אי אילו טענות, שכרגיל לא ממש התייחסתי אליהן. העלייה לא הייתה קשה כמו שנראתה אבל בהחלט הוציאה מאיתנו קולות וגניחות שאם רק היו שמים דיבוב לגרמנית היו נשמעות בטח כמו איזה סרט פורנו משובח. כמעט בסוף העלייה נתקלנו במשפחה ענקית שהחלה לרדת את המסלול יחד עם זקן ומקל הליכה שנראה היה שעוד רגע והוא מחליט לקצר את הדרך למטה בקו ישר... הזדקפנו מייד כדי להראות כמו שני טיילים מנוסים עשויים ללא חת וקיפצצנו מעל המשפחה משתדלים להחניק את הנשימות הפרועות שלנו. כאשר האוטו נראה מרחוק תפסה לה הגברת שלי שוונג ועפה בטיל עד סוף המסלול והתיישבה לחכות לי - איזו שרת טבעות יש לי!
כפי שניתן להבין, האוויר לא ממש התחמם כך שאת הפיקניק שלנו לא ערכנו בחיק הטבע ממש אלא בחצר שלנו בבית, עובדה שגרמה לשולי הכלבה שלנו להיות מאוד מרוצה. אבל לא הפיקניק הוא העיקר. שלוש וחצי שעות של שיכרון חושים, נמשך המסלול המקסים ואפוף המסתורין משהו של הנחל, האוויר והשקט ששררו בו יחד עם השקט בגלל מיעוט המטיילים (פגשנו בסה"כ, לא כולל המשפחה בסוף, שישה אנשים כל הדרך, תחליטו אתם אם זה טוב או שאולי זו בעצם בושה שכל כך מעט אנשים מטיילים בארצנו) יצרו בדיוק את האפקט שלו כה ייחלנו - התנתקות (ולא, זה ממש לא מסר פוליטי) לכמה שעות כדי למלא מצברים עד לפעם הבאה...
