הקדמה
אדם חכם אחד אמר פעם "Life is like a big box of chocolate, you never know what you gonna get!". טוב, לא כל כך חכם אבל אין לכם מושג כמה הוא צדק! 16:00, גשם אימים ממשיך לשטוף את פיקטון, העיירה הצפונית ביותר באי הדרומי בניו זילנד. ניו זילנד ירוקה ומדהימה אך הגשם רק מתגבר ככל שהזמן עובר וכל מה שניתן לראות זה מסך מים שנוצר מולי, ובאזור הזה זה לא סימן טוב. אני נכנס לאכסניה הקרובה ושואל לגבי הצפי לימים הקרובים. "זה? זה רק טפטוף..." עונה לי אחד המקומיים, וחברו ממהר להוסיף שמחר יהיה גרוע יותר. תכננתי לצאת לטרק ה Queen Charlot, טרק שאמור להיות מדהים. כל הקלפים נטרפים לי, כל התוכניות משתבשות. עם הגשם הזה אני לא יוצא לשום מקום ולא ממש מתחשק לי לחכות שלושה ימים, לפחות, בשביל הטרק. עברתי הרבה עד עכשיו וידעתי שתמיד יהיו הפתעות חדשות, ודווקא במקרים האלו צריך להיות נחרץ ונמרץ, להפוך תוכניות ועולמות ולהאמין בהשגחה אישית.
וולינגטון
6 בערב, אין רגע יבש, החלטתי שעוברים לאי השני. התקשרתי לחברת מעבורות שבה הזמנתי מקום ולשמחתי מצאתי מקום פנוי, ל-8 בערב. כנראה שמגיעים לוולינגטון... מקום לישון לא נמצא לפחות נתקשר ל"היט" לגבי מחר. עליתי עם הרכב בתקווה שבוולינגטון יהיה יותר טוב, המעוברת שטה במשך שעתיים עד שמגיעה לוולינגטון כשבתוך המעברות ישנם ספות ומסכי טלוויזיה לצפייה בסרטים. " are we there yet? " אני שואל כאשר משהו מעיר אותי, אבל אין אף אחד לידי, אז מי העיר אותי? ילד קטן כבן שנתיים מרביץ לי על הרגל, ממש חומד, אולי הדבר היחיד שהעלה חיוך על פניי באותו היום, במיוחד לאור העובדה שאותו הלילה הייתי צריך לישון במכונית שלי, בוולינגטון הגשומה.
למחרת הגעתי למארחי ב"היט". רוג`ר ומרגרט קיבלו אותי בזרועות פתוחות וישר הסבירו לי על כל מה שנעשה בעיר ובמיוחד על מוזיאון טאפאפה, הגאווה המקומית שלהם, מקום שהתברר כמעניין מאוד ונחמד מאוד. התחלתי לשוטט בעיר וגיליתי עיר מדהימה ויפיפייה! מופעי רחוב מוזיאונים גדולים ומגוונים חיי לילה נחמדים וכמובן סובבת נוף. כמוכן גיליתי שביתו של רוג`ר ממוקם ממש בתוך העיר, ועם התשלום הגבוהה על חניה הוא ממש חסך לי הרבה.
בערב כשחזרתי פגשתי עוד 2 זוגות שהגיעו, ישבנו והתחלנו לדבר כשלפתע רוג`ר נכנס ושאל אם נרצה לצאת לטיול ג`יפים עם פאף... מי זה פאף? דדי? לא ממש הבנו, כל מה שהבנו זה שמדובר בטיול חינם, ומי כמונו לא ייקח טיול חינם. יצאנו בבוקר, לא לפני שאכלנו משהו קטן (או גדול) ויצאנו לכיוון היב"א (יחידת בקרה אווירית בצה"ל), לא שלנו, שלהם. הגענו ליד הטורבינות רוח. גבר בן 80 קופץ עלינו ומחבק את כולנו, מספר לנו כמה הוא אוהב את ישראל ושמח שבאנו לטייל איתו. יורדים בשני רכבים (פאף באחד ונכדו בשני) למה שמסתבר כשטחו הפרטי. הגענו לרצועת חוף מדהימה שאינה נגישה למעט לרכבי 4X4. כלבי ים בכל מקום, שחפים ונוף מהמם! במשך שהותי שם גיליתי שהיתה תחרות ברייקדנס מרהיבה, ראיתי שם דברים מדהימים וביצועים מהממים. אבל המאורע הגדול ביותר היה תחרות בסגנון XGAMES הכוללים קפיצות אופנועים, רולרבליידס, סקייטבורד, אופניים ושלל דברים אקסטרים למיניהם. היה פשוט סוף שבוע עמוס באקשן! מטורף, בחורות בביקיני רכובות על אופנים קופצות לתוך הים, תחרות קפיצות עם אופנועים הכולל כיסוי תקשורתי מלא, תחרויות מיס ביקיני, פשוט הצגה!! מכיוון שלא הייתה לי מצלמה החלטתי שזה זמן טוב לקנות מצלמה, בהוצאה ניכרת...
למרות איך שהשבוע התחיל עכשיו הדברים נראים ורודים. אז כשהכל נראה טוב, דווקא אז דברים מתחילים להשתבש. חזרנו מהטיול ונפרדנו מפאף, לאחר זמן מה גילינו איפה אמור להיות הסלע של ההוביט (הם גונבים ירקות, בורחים, נופלים ואז מתחבאים מתחת לסלע מהנזגול). לאחר שעה של חיפושים מצאנו את הסלע ויצאנו חזרה לכיוון הדירה. בדרך עשיתי תאונה עם מקומי (השוטרת קבעה שאני אשם והתעלמה לגמרי מהעובדה שהנהג שתה). מה עושים עכשיו? תביעה, משטרה, תיקונים אולי נחזיר את המצלמה וניקח את הכסף חזרה? למה הייתי חייב לחפש את ההוביט הזה? פאף מופיע למחרת, מסתכל על הרכב ואומר לי "בוא, נוסעים". הגעתי עם פאף למגרש מכוניות במרחק שעה נסיעה, ביחד קנינו חלפים לרכב שלי והרכבנו אותם.
לאחר שהודתי רבות לפאף ולרוג`ר ובהמלצתם יצאתי לראות ולטפס את הטראנקי כשבדרך רוג`ר ממליץ לי על מוזיאון שחייבים לעצור בו על מכוניות עתיקות. שבוז ממה שעברתי ועם חששות לגבי חברת הביטוח יצאתי לדרך, ואיך לא המזל הרע ממשיך לפקוד אותי, את המוזיאון פספסתי וגשם כבר תקף אותי, כל כך חזק שהייתי צריך לעצור בצד שיירגע קצת, וכמובן שהתברברתי שעה עד שמצאתי את המארח הבא שלי.
הגעתי לחווה מרוחקת מכל אות חיים ולכווני יוצא בן אדם רחב מימדים, כובע בוקרים, זקן ארוך... חשבתי שוויקינג הולך לתקוף אותי. אלן הזמין אותי להיכנס והראה לי את הבקתה האישית שהוא נותן לי לישון בה, ממש מקום מדהים. נכנסתי לבית להכיר את המשפחה. בפנים ראיתי בית גודש ורועש מסתבר שיש לו תשעה ילדים (שניים עזבו את הבית) אמילי, שרה, לורה, מירים, רותי, גו`נתן ומרי- כולם בלונדינים חמודים! המשפחה נראתה ממש כאילו גזרו אותה מתוך איזה ספר, וונדי שישר כיבדה אותי בעוגיות המפורסמות שלה. החלטתי שהגשם לא ישבור אותי הפעם, ואלן (המארח) אמר לי שאני יכול להשאר כמה שארצה. שארית השבוע המשיכה בגשם כאשר כל מה שעשיתי זה לשחק עם הילידים יניב, טאקי, שיטאהד ועוד משחקי קלפים למיניהם.לקראת שישי הגיעו עוד שתי בנות ולבקשת המשפחה עשינו להם קידוש.
הטארנקי
לאחר השבת יצאנו לטפס את הטארנקי. בגלל הגשם הכבד שהיה כשהגעתי, רק כשיצאתי הבנתי עד כמה מדהים האזור שבו הם חיים. הכול ירוק, כבשים בכל מקום, פשוט שלווה ושקט, ממש תמונה פסטורלית שעד היום חקוקה בזיכרוני. הגענו להר שהיה בחלקו מושלג. ככל שהתחלנו לעלות נחשף בפנינו נוף עוצר נשימה (למרות שלא טיפסנו את כולו), נופים חדשים נפתחו בפנינו ופסגות מושלגות בצבצו באופק. בערב כשחזרנו הראו לנו הילידים את המערה בחווה שלהם כשבתוכה היו תולעים זוהרות. כשחזרנו שאל אותי אלן אם אני רוצה לצאת לצוד ארנבות, בהתחלה לא כל כך התלהבתי אבל לאחר שהוא הסביר לי כי הם מעבירים מחלות וחובה לדלל אותם הסכמתי. יצאנו על ה"מיול" כאשר אני עומד על הגג ויורה מעל ראשיהם של האנשים שיושבים בתוך המיול. היה ממש מרגש, פתאום אני מרגיש שוב כמו שהרגשתי ב -3 שנים האחרונות, עם הנשק ביד, ממש נהנתי וגם הצלחתי לצוד שתיים, היה פשוט מדהים. למחרת החלטנו לעזור להם בחווה. בהתחלה עזרנו לאסוף את כל העדר ולהאכיל אותם, ולאחר מכן אני ואלן הובלנו כמה עגלים לחווה אחרת שקנתה אותם. חזרנו לבית והתפנקנו על עוגיות עם פצפוצי שוקולד מדהימות. בצהרים התנדבנו לעזור להם לשפץ בית ישן, כל מה שאני יכול להגיד זה שהיה חוויה מעניינת. כשחזרנו אלן הוציא רובי אוויר והתחלנו לירות על מטרות בחצר כשאפילו מרי הקטנטונת התעקשה לנסות את מזלה. שאר הימים עברו באכילת גלידה ותותים ושאר מתוקים ועוגיות, משחקים על הטרמפולינה ומשחקי קלפים. היה נורא קשה לי לעזוב שם, הם אלו שהשכיחו ממני עד כמה היה חרא לפני שהגעתי.
כשדיברתי עם אלן התברר לי שלא הייתי כל כך רחוק מהמציאות ואכן אבותיו היו ויקינגים. המשפחה החמודה הזו עשו לי את הטיול! החל ממרי, ג`וני ורותי המתוקים ועד לורה, מירים, שרה ואמילי שאיתם שיחקתי קלפים ומשחקים שונים ומשונים. כשהגיעה העת לעזוב החלטתי להיפרד מחפיסת קלפים שלי ומחפיסת הטאקי (מהישנות.. שהיו איתי עוד מלפני ולכל אורך הצבא...ממש פז"ם) ולתת להם שיהיה להם במה לשחק ובמה לזכור אותי. אני עד היום בקשר עם המשפחה הזו, המשפחה שלי, שארחה אותי בחווה מהממת, התעקשה שאני אוכל איתה בכל ארוחה. משפחה שממש התאהבתי בה ובילדים המתוקים שלה, כשהם משחקים על המרפסת, על העצים או קופצים בטרמפולינה וברקע גבעות ירוקות וחיות רבות במרעה והר בטראנקי משוויץ בפסגתו המושלגת.
השגחה פרטים הביאה אותי לכל המקומות הטובים האלו ולכל האנשים המתוקים והמדהימים האלו. תודה לכל מי שעזר בדרך הנעים את זמני וטייל איתי!
לכל ההיטים שאירחו, אין על ניו-זילנד!
כתב וצילם: רועי חיים.
