סיום טיול באנאפורנה
ביום העשירי ירדנו לתוך מדבר. ההבדל בין שני צידיו של הרכס הנובע מתופעת המדבר בצל גשם בלט לעין. הכפרים גם הם היו בנויים באופן שונה, השילוט אחר ולאורך הדרך הופיעו ספסלים שלא נרשמו בצד השני. הלכנו בין סלעים חשופים עם שיכוב גאולוגי מרשים, וככל שירדנו התחזקו הרוחות מסביב. רוחות וסופות חול ליוו אותנו לאורך היום. כמה שאני שונאת רוח שמייבשת את הפנים והשפתיים וממלאה כל חלק ממך בחול. כמו שרון שונא גשם כך אני שונאת רוח, ואחרי היום הקשה בפאס באמת שהגיע לי יום נחמד יותר, אבל לא, עוד יום שהפך קשה מאוד באשמת הרוח. בגלל הרוח גם לא יכולנו להקים אוהל ונכנסנו להוסטל נוסף, שם למדנו שהרוחות מתחילות בעשר בכל בוקר ונמשכות כל היום וזו השגרה שלהם. למחרת היינו צריכים לקום מוקדם ולצאת מהאזור מוכה הרוחות, אבל בינתיים מקלחת חמה, אוכל חם ומשביע, קרם לחות לפנים, ממש רפואה שלמה לגוף ולנפש. חבל רק שאין לי חולצה נקייה ללבוש, אני ממש מסריחה...
הדרך למטה לא היתה מרגשת במיוחד ואני כבר רציתי להגיע לסוף. למרות שסיימנו את הטרק מהר מכולם, עדיין הוא היה לי ארוך מדי. כנראה שהאינטנסביות שבה אנחנו הולכים משפיעה יותר משחשבתי, נגמרו לי כל המחשבות בראש וממש שיעממתי את עצמי. תופעת הילדים הכפריים חזרה והתחזקה כשירדנו למטה ואני די, רציתי לסיים. רון לעומתי נשאר אופטימי עד הסוף ולכן הטלתי עליו לכתוב לכם למה כדאי לכם לצאת לטרק הזה וגם איך להתארגן אליו בצורה הטובה ביותר. אם אתם שואלים לדעתי הדרך הכי טובה להינות מהטרק הזה היא לטוס לשדה התעופה שלפני הפס, ללכת שלושה ימים ולטוס חזרה מהצד השני אבל כמובן שזו לא הצעה שרבים יסכימו איתה או יקבלו אותה אז הנה הגירסה הרשמית (מפי רון) ל"למה כדאי לצאת לאנפורנה?":
שמורת האנפורנה כוללת את רכס האנפורנה וסביבתו שהינם חלק מההימאליה. בשמורה ובסביבתה מספר רב של מסלולי טיול בכל הרמות שלאורכם ניתן לחזות בפסגות הרים מושלגות בגובה של 7500 מטרים. אחד המסלולים הפופולריים הוא טרק מסביב לאנפורנה שחוצה את השמורה ואת רכס ההרים. את הטרק הזה יכול לעשות כל אחד ולהתאים לעצמו את האופי של הטרק לפי יכולותיו ונסיונו, הדרך הנפוצה היא לשכור סבל ומדריך, לישון במלונות ולאכול במסעדות. ניתן לשכור גם סוסים ולרכב עליהם חלק מהדרך, ניתן לשכור יקים ולטפס עליהם עד הפס ועוד רעיונות שונים. המסלול עצמו נע על שבילים צרים והוא ברור ומשולט. הנוף משתנה תכופות עם השינוי בגובה, אבל שני נחלים עיקריים ילוו אתכם בעליה לפס ובירידה בצד השני.
פעמים רבות במהלך הטרק תחצו את הנהר השוצף על גשר עץ או ברזל אשר מתנדנדים בגובה של 60 מטרים מעל הערוץ (דווקא חוויה), את השביל תחלקו עם סבלים אשר מובילים אספקה לכפרים ושיירות חמורים בתפקיד זהה. יש סבלים שמובילים קרקרים ונייר טואלט אבל גם כאלה שמובילים תרנגולות וחזירונים חיים במנשא ברזל על הגב. (לא למתנדבי תנו לחיות לחיות). הדרך עולה בהדרגה מגובה 760 מטרים ועד לפס ב- 5416 מטר, משם היא יורדת חזרה. בימים שונים תלכו בתוך יער אורנים, מדבר שומם או פסגה מושלגת. המסלול מציע פלגי מים רבים, מפלים גבוהים מעינות חמים, מקדשים ומנזרים. לא משנה באיזו דרך בחרתם, הטרק יהיה מאתגר, בעיקר ביום בו חוצים את הפס שהוא יום ארוך וקשה לכולם. ייחודו של הטרק הזה הוא באורכו ובמגוון הרחב של הנופים אותם הוא מציע, וההליכה במסלול מאפשרת הצצה לחייהם של תושבי הכפרים. באחד האזורים הנידחים בעולם ראינו איך הופכים ענפי במבוק מחומר גלם לסלים ואיך מנסרים מעץ חי עצים לבנין.
לכל טרק יש קו סיום אליו מגיעים מותשים ועייפים והכי חשוב כמהים לאוטובוס. במקרה שלנו התעוררה בעיה. לא חיכה לנו אוטובוס בקו הסיום, גם לא מונית, לימוזינה, סוס, פשוט כלום... לעומת זאת קיבלנו שביתה, שביתה כללית בנפאל. מאחר והיינו רצוצים נעצרנו בכפר שבקצה הדרך, לי לא היו כוונות להמשיך. שכרנו חדר במלון, התקלחנו וניסינו להבין מה קורה מסביב. אני אנסה לתאר מה למדנו על נפאל וגם מה הרגשנו כשהיינו תקועים בבני, זה שמו של הכפר האחרון.
צעידה לפוקרה
בנפאל יש שלטון מלוכני. המלך עלה לשלטון לפני ארבע שנים אחרי שרצח את אחיו המלך המכהן ואת שאר בני המשפחה. מתחת למלך יש ממשלת בובות שנתונה למרותו. מול ממשלת הבובות מתמודדת קואליציה של שבע מפלגות שרוצות לשנות את המשטר לדמוקרטי ולהפוך להיות הממשלה. מטרותיה המובילות הן שוויון זכויות בין מעמדות ובין גברים ונשים. בנוסף קיימת קבוצת המאואיסטים ששואפים לקומוניזם ואשר הוזכרו בכתבה 5. בחודש האחרון נוצרה הזדמנות לשינוי פוליטי, כאשר שבע המפלגות יצאו יחד בקריאה מגובשת לעם לשבות נגד המלך ולמען שינוי המשטר. הם החלו בשביתת מחאה עממית של יומיים וכשהיא נגמרה הם הנהיגו שביתה נוספת בת ארבעה ימים בין ה- 6-9 באפריל. במהלך השביתה תוכננו הפגנות מחאה בערים במהלכן נוצרו התנגשויות בין האזרחים לצבא (של המלך) ונהרגו אזרחים ולכן הוחלט להמשיך את השביתה במחאה עד להודעה חדשה. כרגע השביתה נכנסה ליומה העשירי. כל התחבורה, למעט טיסות מושבתת, כל התנועה לתוך ומחוץ לערים נפסקה, כל האספקה לעיר נפסקה, בתוך העיר החנויות פתוחות אבל המלאי הולך ומדלדל. השביתה די נשחקה, ההפגנות מעטות וקטנות וכמעט אין עימותים עם הצבא, אבל כל אחד נשאר במקום בו הוא נעצר לפני השביתה ואי אפשר להתנייד אלא ברגל.
אחת הבעיות הגדולות היא שאין מידע מתי המצב ישתנה או ייגמר. אי אפשר לתכנן קדימה ואין לדעת האם דברים משתפרים או מתדרדרים. הנפאלים אינם אנשים פוליטים, הם אומנם מזדהים עם השביתה, שונאים את המלך ושואפים לדמוקרטיה, אך אינם מספיק מעורבים כדי לשבת ולצפות בעדכוני החדשות. הם לא מביעים דיעה לגבי המצב והמשכו ומבחינתם עכשיו יש שביתה אז יושבים ומחכים. הם אינם אקטיביסטים כמונו ועל הרקע הזה כמעט שתלשתי כבר את כל השערות. אחד הדוגמאות המצחיקות והיא באמת רק אחד מני רבות התרחשה בעודנו בבני.
הגענו להוסטל והתחלנו להשתקם מהטרק. הפנים השרופות הבריאו והיבלות ברגליים החלימו. באופן מפתיע יצאנו מהטרק במצב פיזי ממש טוב, כך שתוך יומיים היינו די מאוששים אבל עדיין לא רצינו ללכת לפוקרה ברגל מהלך 4 ימי הליכה בעליה, בכל זאת לא חוויה גדולה. מה גם שחשבנו שעוד יום והשביתה תיגמר, כי כמה אפשר לשבות? היה לנו מספיק זמן לצפות בטלויזיה ולדבר עם המקומיים בשביל להבין וממש התחלנו לגבש עמדה בנושא (אנחנו למשל דווקא בעד משטר מלוכני). כנראה שההתנסות הדמוקרטית בישראל לא שכנעה אותנו, בכל זאת גם אנחנו לא הצבענו השנה. לקראת היום הרביעי המלך היה אמור לנאום בטלויזיה לקראת השנה החדשה, במפתיע זה לא ארוע גדול שנחגג כאן, אבל נאום מלכותי הוא מנהג ולאור המצב כולם חיכו לשמוע אם הוא יגיד משהו לאזרחיו השובתים. אנחנו נכנסנו לכוננות ובהעדר פרשנים התחלנו לפרשן עמדות שונות ואפילו להסביר לנפאלים כל מיני התפתחויות. הם מצידם לא שיתפו פעולה וחוץ מחיוך לא הביעו דיעה.
ביום הנאום התחלתי לכרכר סביב לטלויזיה ולשאול מתי הנאום. באיזשהו שלב בעל הבית הבין שאני באמת מתעניינת ולא סתם בודקת מתי יהיה לי אוטובוס, הוא שאל אותי מה זה משנה מתי הנאום ואני, מופתעת עניתי : "כדי לדעת אם אתה צריך לקחת את המפתחות וללכת לעבוד או לקחת רובה ולעלות על הארמון". עד כדי כך הייתי מעורבת והנפאלי הביט בי מופתע, לא היו לו שום כוונות, לא כאלה ולא כאלה. הוא בכלל לא הבין את חשיבות הנאום, אז מה אם המלך נואם בזמן כל כך קשה ובעייתי? בזמן הנאום כולם היו כרגיל ברחוב, לא עושים כלום אבל בטח לא צמודים לטלויזיות. במקרה שמענו מנפאלי אחד שהמלך כבר נאם ומיד התעניינו "נו, אז מה הוא אמר?" "הוא אמר שנה טובה". "וזהו?" שאלתי, פשוט לא האמנתי, "כן זהו", "טוב", אמרתי "אז מה עכשיו?", "כלום" אמר הנפאלי, "שביתה....".
הקצב שלהם פשוט שונה משלנו. תחשבו אצלנו איזה בלגן כשיש השבתה של הנמל לכמה שעות וכאן, שביתה כללית כבר עשרה ימים וכולם מתבטלים, הולכים במקום לנסוע ימים ארוכים, לא עובדים וכלום, הם אפילו לא מתרגשים לא מתעצבנים לא מורדים, איזו אדישות שלא תתואר. ייאוש. אחרי ארבעה ימים בבני נגמרו לנו הקלפים, המונופול שהכנו, סדר פסח המאולתר שחגגנו, הטיולים בעיר הקטנה, כבר הכרנו את המקומות של הסופגניות וידענו להגיד איזו סופגניה כדאי לקנות איפה ובאיזו שעה של היום ועדיין ללכת לא יכולנו. הסיכוי היחיד לצאת היה לקנות אוטובוס עם נהג שישבור שביתה במחיר של 20,000 רופי לפחות, המון כסף. בבוקר היום החמישי הגענו בבני למספר שיא של 12 תיירים תקועים. החלטנו לנסות לשלם 15 אלף רופי לאוטובוס. כבר מצאנו נהג, התיקים היו על האוטובוס והנהג פשוט פחד ולא רצה לצאת... אנחנו חשבנו שהיתה כאן הרבה תאוות בצע לבקש מאיתנו סכום של יותר מ- 300 דולר כשמחיר כרטיס ללא שביתה עומד על דולר וחצי, הרי יש פה רווח של חצי שנת עבודה, אבל כל הצעקות והתחנונים לא עזרו.
התחלנו בהליכה ברגל, וכמו ביציאת מצרים של פסח הלכנו חבורת תיירים לכיוון פוקרה הרחוקה. בדרך התפזרנו וכל אחד תפס את הקצב שלו. חלפנו על פני הרבה נפאלים שגם הם צעדו ממקום למקום. ראינו אנשים שלא רגילים לצעוד בלי בגדים וציוד להליכה, אנשים שבימים רגילים נסעו באוטובוס והשביתה השאירה אותם ללא ברירה צועדים בשמש ובחום ממש כמונו. בדרך המקומיים צוחקים עלינו, לא מבינים איך גם אנחנו הולכים, איך גם לנו אין ברירה. צר לי, אבל למרות שהנפאלי הממוצע מסתכל עלי הרבה פעמים בתור כספומט, לשלם 300 דולר לאוטובוס זו לא ברירה בשבילי. כך צעדנו, המורל היה שפוף, היה חם, לא כיף, הטרק הזה לא נגמר ולא בא לי כבר עליו בכלל ואז.... פתאום הם הגיעו, הגיבורים שלי, המצילים, המושיעים, תודה תודה תודה לכם! אני אפילו לא יודעת איך קוראים לכם, ההורים של ניצן בחורה ישראלית שמטיילת כאן, פגשתי אותה בדרך, הם באו לבקר אותה בנפאל ויצאו גם לטיול באזור. הם הגיעו לבני אחרי שיצאנו ברגל והחליטו לשלם 300 דולר לאוטובוס שיקח אותם לפוקרה בתקוה למצוא את בתם שהיתה אמורה גם להיות תקועה בשלב הסיום של הטרק. הם אספו אותנו ועוד תיירים אחרים על הדרך ובזכותם חזרנו לפוקרה. את ניצן הם לא מצאו, היא רחוקה שני ימי הליכה מפוקרה אבל על כביש אחר, פגשנו ישראלי אחר שידע איפה היא. אז שוב, עוד לא אמרתי לכם מספיק תודה, אתם נס פסח שלנו ושל עוד עשרה תיירים תקועים אחרים!
עכשיו אני בפוקרה, קצת מיובשת אני גם קצת חולה בבטן כבר יומיים לא טוב לי, מותשת מהטרק, כותבת שעות באינטנט, נחה, שותה, מחלימה. אנחנו עדיין תקועים אם כי בעיר יותר מרכזית כך שהיאוש נעשה יותר נוח. עוד יומיים או שהשביתה תיגמר או שאם הטיסות עדיין יעבדו נטוס לקטמנדו לשבות שם. דבר אחד בטוח, אחרי המנוחה הכפויה הזו יהיה לנו כח להמשיך הלאה ועוד דבר- שום טרקים בזמן הקרוב, אנחנו מותשים.
