היום הארוך ביותר בטרק
היום זה היום הכי ארוך מבחינה קילומטרית, כמעט 19 ק"מ, אבל כמעט כולו מישורי. בנוסף, זה היה יום נפלא - השמיים היו תכלת אין עב - כבר הרבה זמן שלא ראיתי כזה יום נהדר. אלא מה, בסוף המסלול אנחנו אמורים לחזור בסירה שיוצאת ב- 14:00 וב- 15:15 ואני הייתי קצת לחוצה מזה שאני אחמיץ את הסירה, ולהחמיץ סירה זה עסק די בעייתי. אם אני מפספסת אוטובוס, אני יכולה לתפוס טרמפים. אבל סירה? מה אני אעשה? אשחה? אין לי מושג לאן, ומה עם התיק? רציתי לצאת ממש מוקדם, אבל איכשהו התמזמזתי עם הזמן ויצאתי בסביבות 08:30. השתדלתי שלא לעצור בדרך, אבל זה היה יום כל כך יפה, שהייתי חייבת לעצור מדי פעם מדי פעם ולצלם וכל עצירה כזאת היא הפסקה של עשר דקות כי צריך להוריד את התיק, לשלוף את המצלמה, ואז לדחוס אותה פנימה ואז להעמיס את התרמיל - קשה, קשה.
לאט לאט כולם עקפו אותי- זה מטריף אותי. מאיפה אני פתאום הולכת כל כך לאט? אני מזדקנת? או שאולי אלה חודשי הנייחות שקדמו לנסיעה שלה- לשבת מול המחשב בבית, או בספריה. מתישהו שמעתי צהלות של "אנחנו מכירים את הקרסוליות האלה"- מאט, קיילין, קתלין ועוד כמה. אחר כך הגעתי לעמדה של שירותים, והיו שם רייצ`ל ןשרה מאנגליה, והיתה עלי התלבטות אם להיכנס או לא. ובסוף שאלתי אם אלה שירותים נורמליים עם ניאגרה ואחרי שקיבלתי תשובה חיובית נכנסתי פנימה. אכן היתה שם ניאגרה, רק רצפה קצת היה חסר. השירותים עמדו על כלונסאות והרצפה הורכבה משתי וערב של קרשים, וזה היה גבוה, כך שבהחלט מישהו היה יכול לעבור למטה, להרים מבט ולבדוק את כל מה שקורה למעלה. אכן, חלומו של כל מציצן. בהמשך, עברתי באתר שהיתה בו מפולת עצים. מכיוון שלעצים כאן יש שורשים די קצרים, לא צריך הרבה כדי שאחד מהם יתמוטט ואז הוא סוחף איתו את כל השאר שעומדים בדרכו. לא היה ברור כל כך לאן צריך ללכת בתוך מהומת השרידים, אבל בסוף מצאתי את הדרך ואף התוויתי אותה עבור הצרפתים. מתישהו סנייק הגיע וישבנו ונחנו קצת יחד. כשהתחלנו ללכת שלחתי אותו מלפני. הוא אמר שגם ללכת מהר זה לא טוב כי מגיעים מוקדם. לא הבנתי מה זה השטויות שהוא מדבר, ואמרתי לו שזה מצויין, כי אז הוא יכול לשבת ולנוח, והוא השיב לי "כן, לשבת בתוך זבובי החול". צודק.
בהמשך חיכו לי כמה שבילים ממש בוציים ומפולת עצים נוספת, רק שהפעם זה היה בתחנה הסופית שלה, כך שנאלצתי לטפס על הררים של גדמי עצים ובוץ. היתה חוויה מזככת. מתישהו הגעתי לסככה שבה נחו סנייק, סטיוארט ובראם ועוד כל מיני יפנים מהטיול המאורגן. למרות שעדיין הייתי לחוצה, התיישבתי כי הייתי חייבת לנוח. פתאום סנייק קם והתחיל ללכת, בלי שלום ובלי להתראות (ישבתי קצת רחוק מהם). אז צעקתי לו שהוא יכול להגיד להתראות, חוצפן! סטיוארט ובראם התחילו להתכונן ללכת וסטיוארט אמר שאם עד 15:15 אני לא מגיעה, הוא ישלח צוות חיפוש. אמרתי לו שלא צריך - אני אגיע. שרק יעכב את הסירה. הוא הבטיח לי שיעשה כמיטב יכולתו ואפילו הדגים איך הוא יביים פציעה כדי להאט את הסירה - איזה נשמה. הם עזבו ובמקומם הגיעו המוני יפנים וגם להקה של ווקות. הבנתי את הרמז והמשכתי ללכת. מה שטוב במילפורד, זה שכל מייל יש עמוד קטן עם ציון מספר המיילים והקילומטרים שעברנו, ולכן מאוד התעודדתי כשראיתי שאוטוטו זה נגמר (סך הכל 53.8 ק"מ או משהו דומה). סטיוארט, שבדיוק עקף אותי (כל הזמן עקפנו אחד את השניה, שוב ושוב), טען בתוקף שאורכו של המסלול הוא 56 ק"מ. כמעט הבאתי לו מכות, אבל הוא הלך מהר מדי (בשבילי), ולא יכולתי לתפוס אותו. אבל בסוף, הללויה, הגעתי לנקודת הסיום, בערך ב- 14:20. לא פספסתי את הסירה. לנקודת הסיום קוראים סנדפליי פוינט, ולא בכדי. יש שם המון זבובי חול שקיבלו את פני בעליצות. הם, ורק הם. ראיתי את התרמיל של סטיוארט בבקתה הצנועה של המטיילים העצמאיים (ממול חגגו להם אנשי הטיול המאורגן בבקתה מפוארת משל עצמם), אבל זהו. כל הטרק התעצלתי להצטלם עם אנשים ואמרתי שנעשה את זה בנקודת הסיום, בסירה, אבל זהו. כולם נסעו עם הסירה של 14:00! וסנייק החוצפן, שהשבעתי אותו שוב ושוב שיעצור עבורי את הסירה, והבטחתי לו נאמנה שהייתי עושה עבורו את אותו הדבר, הלך גם הוא!
שמתי את התרמיל בחדר, הורדתי נעליים, נעלתי סנדלים ויצאתי לדדות באיזור. התיישבתי ליד המזח הפצפון שהיה שם וסוף סוף יכולתי ליהנות בשקט ובשלווה מהנוף. פיזמתי משירי רחל והייתי מאוד מרוצה מעצמי. באיזשהו שלב חזרתי לבקתה והבאתי את הציוד למזח, כדי שלא אצטרך לחזור לשם אחרי שהסירה תבוא. ואז הסירה באה עם הקפטן ועם בחורה, שעובדת כצלמת מטעם הטיול המאורגן ומצלמת את המשתתפים ליד שלט הסיום. אני בניתי על תמונה משותפת שלי, של מאיה ושל סנייק, אבל מכיוון שהם נטשו אותי, הסתפקתי בסטיוארט, ששיתף אותי בתיאוריית הקונספירציה שלו. לטעמו, לא היה מספיק בוץ על הנעליים של האנשים של הטיול המאורגן והוא העלה את הסברה שנתנו להם ללכת במסלול אחר, עוקף בוץ. אני דווקא חשבתי שאולי עשו להם שק קמח. מעולם לא נדע את התשובה, אלא אם נחזור ונשלם $1700, ואפעס לא נראה לי שזה יקרה.
תפסנו מקום על הסירה והופה- יצאנו לדרך. סטיוארט ואני התחלנו לדבר על הדגל הניו זילנדי ועל הדגל האוסטרלי והוא אמר לי שהוא היה רוצה להחליף את הדגל האוסטרלי, ואני הסברתי לו על מקורותיו של הדגל הישראלי. אז הוא סיפר שהוא ואשתו פגשו איזה זוג ישראלי ואז, במילותיו שלו, "פתאום הם הופיעו ונתקעו אצלנו לכמה חודשים!". הוא גם סיפר, אני לא בטוחה אם על הזוג הזה או אחר, שגם שהה אצלם בבית תקופה די ארוכה והוא ואשתו היו אמורים לנסוע לחו"ל לשבועיים, והם אמרו להם שזהו, ושהעניין מיצה את עצמו - יש להם שבועיים למצוא מקום חדש ושבינתיים יישארו אצלם ויאכילו את הכלבים. ואז אותו זוג אמר להם "get stuffed" ועזב באותו היום.
זוג אוסטרלי קשיש, שפגשתי בדרך ביום השלישי, שמח לבשר לי שעל הסירה נמצא גם זוג ישראלי, אז הלכתי להגיד להם שלום. הם באו לבקר את הבן באוסטרליה ועל הדרך קפצו לשבועיים שלושה בניו זילנד. אחר כך חזרתי לסטיוארט שבישר לי שאשתו בהיריון. שאלתי אם הם כבר חשבו על שמות והוא אמר לי שהוא נדלק על מלי, שזה מסוכן או טיפשי באינדונזית או משהו כזה. במקביל, בגלל שהוא סקוטי במקור, הוא גם מושך לכיוון שמות סקוטיים, דוגמת אנגוס, שיימוס, פרגוס וכאלה. אחר כך הוא והזוג האוסטרלי שאלו אם אני מבחינה בהבדל במבטא שלהם. מצאו להם את מי לשאול. השבתי שאני לא מבדילה בין מבטא אוסטרלי למבטא קיווי והם לא הבינו איך זה ייתכן. מוזרים האנשים האלה.
הסירה עברה ליד מייטרה פיק, וסטיוארט אמר שהוא היה במיצרים כבר שלוש פעמים וזו הפעם הראשונה שהוא רואה את הפסגה. הגענו למעגן והלכתי לחכות לאוטובוס שלי, שיוצא ב-17:00. סטיוארט, מצידו, לא מצא את ההסעה שלו - הוא אמור להגיע להוסטל במרחק שלושה ק"מ מהמעגן ולכן החליט ללכת אותם ברגל. ניסיתי לעודד אותו בזה שהוא חשב שהטרק יהיה ארוך יותר בשלושה ק"מ, אז זה מתקזז, וככה הוא לא הולך היום יותר ממה שהוא תכנן, אבל הוא טען שהוא לא אוהב ללכת על אספלט.
ישבתי וחיכיתי ואז הגיעה הנהגת מהיום הראשון של הרוטברן, אבל היא אמרה שהיא יוצאת רק ב-17:00, ומכיוון שעכשיו היה 16:15, המשכתי לשבת ולחכות, וגם אכלתי שוקולד. בסוף היא אמרה לי להעמיס את הדברים בקרונית ולתפוס מקום במיניבוס וזה מה שעשיתי. ופתאום ראיתי את קלוד, שחזרה עם אותו מיניבוס מטרק ההוליפורד. חבל שלא ידעתי שהיא כאן, היינו מעבירות ביחד את הזמן. החלפנו חוויות וצחוקים והיא ממש נהנתה בטרק ההוא. הוא ארך חמישה ימים והיא טענה שהוא היה קל שאפשר גם לגמור אותו בשלושה והיתה לבד כל הטרק. בסוף, כשהיא הגיעה לים, היא ראתה המון כלבי ים ופינגווינים. עדכנתי אותה בהתפתחויות שונות בהוסטל ולאט לאט המיניבוס התמלא באנשים מהטרק שעשו גם שייט במיצרי מילפורד וסיימו עכשיו. קלוד תכננה לקחת טייק אוויי של אוכל סיני או פיצה ורציתי להצטרף לעניין, וסיכמנו שאחרי שנתארגן בהוסטל נעשה עם זה משהו. הדרך חזרה היתה מאוד משעשעת - טוב שהיא היתה שם.
הגענו להוסטל ובאתי לשלם על החדר וביקשתי להיות ביחד עם קלוד בחדר וקיבלנו מיטות בחדר הדאוטפול, שנמצא בבניין ליד, עם מטבח וסלון ומרפסת מגניבה משל עצמו. הוצאנו את התיקים מהאחסון והלכנו לחדר להתמקם ואז גיליתי דבר נפלא. יש לי שני מנעולים ולשניהם מתאים אותו מפתח, ויש לי שני עותקים מאותו מפתח. ושניהם, אחד בארנק והשני בחגורת הרגל, נמצאים עכשיו בתוך התיק הנעול. פאק, פאק, פאק. טוב, הרעיון ללכת עכשיו ולהחזיר את הציוד השכור די ירד מהפרק, כי השק"ש שלי נעול בתיק ואני אצטרך שק"ש. הלכתי לקבלה אם יש להם איזה פורץ מנעולים או משהו והם אמרו לי שהם יוכלו לעזור לי רק מחר בבוקר. שאלתי אותם גם באיזה חדר נמצאים סנייק ומאיה - מסתבר שבחדר ארבע ושש בהתאמה, אז הלכתי לחפש אותם. סנייק לא היה בחדר ארבע, שהיה חדרי הקודם, אבל פגשתי שם מכר ותיק - אקירה. שלומו טוב, תודה. גם מאיה לא היתה בחדר, אבל מצאתי שם את סטפן ולידי. הלכתי לחדרים המרכזיים לבדוק אם הם שם ואכן ראיתי את סנייק, אוכל לו משהו בשלווה. בירכתי אותו ב- "you lying bastard" וצעקתי עליו שיתבייש לעצמו, ככה להפקיר אותי. הוא ניסה להתגונן בטיעון הקלוש שהנה, הצלחתי להגיע ולא נשארתי למשך הלילה בסנדפליי פוינט, אבל לא עזר לו. הוא סיפר שנורית לא באה בסוף לאסוף אותם מאיפה שהם קבעו ושמאיה והוא חזרו בטרמפים. שאלתי אם הוא נשאר באיזור המרכזי והוא אמר שכן, אז אמרתי לו שאני אלך לבקש מסטפן ולידי שאם מאיה מופיעה, יגידו לה שאנחנו מחפשים אותה וכך עשיתי.
כשיצאתי משם בדיוק נורית הגיעה עם בחור ישראלי בשם מאור. חזרתי לסנייק וישבנו בסלון / חדר אינטרנט. היה לי מטבע של שני דולר אז נכנסתי לאינטרנט רק בשביל לגלות שבמחשב שלי אין עברית ושאי אפשר להתקין אותה כי צריך דיסק והמשרד סגור. העברתי לסנייק את המחשב וביקשתי שישלח לי מייל וככה תהיה לי הכתובת שלו. ומה הוא אומר לי? "אבל אז תהיה לי את הכתובת שלך". סו? או כמו שמאיה ניסחה לזה תשובה אחר כך: "אה, וואללה, באמת לא חשבתי על זה. טוב שאתה אומר לי. אז עזוב, לא משנה". שלח לי מייל, בטח שלח לי, חתיכת הולנדי מוזר. אחרי שהוא גמר עם האינטרנט הוא לקח גיטרה והתחיל לנגן, והוא מנגן ממש יפה. ואז הוא ניגן משהו שהוא הלחין וזה היה ממש מדהים. הצטרף אלינו בחור צרפתי, שאני לא בטוחה, אבל נראה לי שהוא ניסה להתחיל עם סנייק, ולא נראה לי שסנייק היה מודע לעניין. מתישהו קפצתי לחדר של מאיה (וכל זה, להזכירכם, כשאני בבגדים המג`וייפים של הטרק, בלי מקלחת ובלי אוכל). מצאתי אותה שם עם נורית ומאור. קיטרתי להם על התיק והם צעקו עלי שאפשר לפרוץ את המנעול בקלות ומאור התנדב למשימה. סיכמנו שהוא יביא את הלדרמן שלו ואני אחכה לו בחדר המרכזי. חזרתי לסנייק ומאור הגיע ואמר ששכח את הלדרמן, אבל בדרך החוצה הוא פגש את קלוד יושבת במשרדה, והתחיל לתחקר אותה על ההוליפורד. הם מדברים והכל ואני יושבת ולא נעים לי לנדנד, במיוחד אחרי שהוא חילק לכולם אננס טרי, אבל קר לי, ורעב ומג`וייף. גם ביאס אותי לראות את קלוד, אחרי טרק של חמישה ימים, אוכלת סנדוויץ`, אז החלטתי שמחר אני מאכילה אותה כמו שצריך, לא כמו הסטר ואסתר שהשאירו לה שוקולד. היא צריכה אוכל אמיתי!
בסוף מאור קם ושאלתי אם אנחנו הולכים והסתבר שזה פרח מזכרונו, ואז הוא רץ להביא את הלדרמן והלכנו לפרוץ את התיק. מה שבסוף הוא עשה, היה לכופף את הצ`ופצ`יק של הריצ`רץ`, לשלוף את המנעול ולכופף בחזרה, וככה הוא פתר את הבעיה בלי לשבור את המנעול. הבחור הוא הגיבור החדש שלי. התקלחתי, החלפתי בגדים והייתי מאושרת עד מאוד. לקחתי את העוגיות המצויינות שלי (סנסיישנס עם שוקולד לבן) והלכתי למרפסת וחילקתי לכולם, במיוחד למאור. מתישהו הוא דיבר על זה שאנשים מבוגרים עושים את הטרק (הוא בן 23) ומאיה ואני נתנו דוגמאות, כמו למשל אנשים בני 28, והוא שאל אם אני בת 28 ואז קרא לי זקנה. אחר כך הוא הביא גיטרה וניגן והיה ממש כיף.
שייט במיצרי דאוטפול
בבוקר התארגנתי, הלכתי לקניות, נכנסתי לאינטרנט, כאלה. הזמנתי גם שייט במיצרי דאוטפול, בחברה הזולה יותר, ולכן אין להם מקומות למחר, אלא רק למחרתיים. התוכנית המקורית היתה יומיים של קייאקים שם, אבל זה גם עולה 300 דולר וזה גם קמפינג, שמן הסתם יהיה בגשם, ותקראו לי מפונקת אבל לכל אחד יש את הקווים האדומים שלו ואני לא מוכנה לישון באוהל בגשם. האמת היא שפחות מפריע לי האוהל בגשם ויותר מפריע לי חוסר היכולת לייבש את הבגדים הרטובים. עמדתי בחוץ ודיברתי עם אנשים ואז ראיתי את סנייק יוצא לדרכו ונופפתי לו לשלום. ואז, אחרי חמש דקות, ראיתי אותו שוב יוצא לדרכו- הוא שכח משהו, אבל היה קצת מפתיע, לראות אותו עזב ואז עוזב עוד פעם.
בתכל`ס, לא עשיתי יותר מדי. בעיקר נחתי, שזה חשוב מאוד. בערב התחלתי לבשל- ירקות ברוטב הודי מוכן (וחבל, הוא לא היה משהו), אורז וביצים קשות, בשביל החלבונים. וכשקלוד באה, בישרתי לה שאני מאכילה אותה והיא הכריזה שאני הבחורה הכי נהדרת בעולם ובואו נודה בזה- היא צדקה. העניין הוא, שלמרות שבישלתי את ה- usual suspect, כלומר בצל, גזר, קישואים, ברוקולי ופטריות, יצא המון אוכל. או כמו שגארי שאל כשהוא ראה את הכמות בסיר "were you expecting an army?", ואמר שהוא לא מתפלא שאני משדלת את כולם לאכול מהירקות. נראה לי שזה קשור לעובדה שהוספתי לירקות גם כרובית וחצי קילו אפונה, אבל זו רק השערה.
גארי סירב לירקות, אבל מאיה ונורית לקחו, מה שבכל זאת השאיר אותי עם סיר כמעט מלא למחר. לא נורא, נראה מה יהיה. גארי הציע שאני אעשה מזה מרק ואמעך את הכל עם מועך פירה (או איך שלא קוראים לזה). בקיצור, ישבנו אחר כך במשרד של קלוד עם בחור הולנדי חמוד בשם האנס ובחורה דנית בשם טינה, שהתגלתה כמעצבנת בטירוף. להאנס היה אף, קשה להגדיר או לצייר, לא אף גדול, אלא אף צר שמתרומם בקצה ונראה קצת חד. היה לו מין כובע צמר מוזר על הראש וכשהוא הוריד אותו פרצה משם רעמה של שיער שחור כמו פחם- הוא סיפר שהוא חצי אינדונזי, בטח זה הגיע מהצד הזה, ולא מהצד ההולנדי. טינה, לעומתו, היתה שחורדינית.
קלוד והאנס עישנו וקלוד פלטה מה שהיא תמיד אומרת על סיגריות "it`s a filthy fucking habit" וטינה התחילה להציק להם ולהרצות שזה לא habit אלא addiction ושזה מסוכן והמליצה להם לקרוא איזשהו ספר שאחרי שקוראים אותו מסתבר שמפסיקים לעשן והיא גם עשתה את זה וזה ממש עובד. עכשיו, אתם בטח תקראו לי קטנונית, אבל נראה לי שהמסר שהיא ניסתה להעביר נפגע קמעה מהעובדה שהיא העבירה את כל ההרצאה הזאת בעודה אוחזת בסיגריה ומעשנת. היא טענה שזה הצליח לה למשך שמונה ימים ואז היא נשברה. אהה, בסדר.
ממשיכה לכיוון וואנאקה
והיום, קלוד ואני מציגות - יום בטלה מושלם. מזג האוויר היה נהדר, אז ישבנו לנו במרפסת של הבניין, השקפנו על האגם ועל השמיים התכולים. קלוד קראה ואני כתבתי. באיזשהו שלב, פתאום ראינו שקצת מעל האגם, השמיים מתחלקים בקו ישר - מה שמתחתיו היה עננים לבנים סמיכים ומה שמעליו - תכלת אין עב. תוך חצי שעה, ושככה יהיה לי טוב, אני לא מגזימה, מסת העננים העצומה הזאת התקדמה ומילאה את כל השמיים. זה היה כל כך מוזר! מתישהו ראיתי מהמרפסת את אניה שהייתה איתי במילפורד, גרמניה שהתחתנה עם קיווי והיא מטרקת עכשיו להנאתה. קראתי לה, דיברנו קצת ואז היא הלכה.
בבוקר קלוד מסרה את הפילמים שלה לפיתוח ובצהריים הלכנו העירה כדי לאסוף אותם וכדי לעשות עוד סיבוב בסופר. התמונות לא יצאו לה טוב והיא חטפה עצבים, הכריזה שהמצלמה מחורבנת ושכשהיא תחזור לוואנאקה היא תתבע מהם שיחזירו לה את הכסף ואם יסרבו היא תשליך את המצלמה דרך חלון הראווה שלהם. ניסיתי לעודד אותה, אבל מה אני כבר יכולה להגיד? בסוף היא נרגעה. בסופר ויתרתי על הרעיון לאפות לחם, אז במקום קניתי לחם טורקי בשלושה וחצי דולר, שילווה את המרק שאני מתכננת לעשות, לפי הצעתו של גארי, מיתרת הירקות. חזרנו להוסטל והמשכנו לא לעשות כלום עד הערב. חבל שלא היה לי מקום בשייט היום, כי מזג האוויר די מוצלח, אני מקווה שזה יהיה ככה גם מחר. (רמז - לא זה לא יהיה ככה מחר, זונות).
ניסיתי, באמת שניסיתי לעשות מרק, אבל לא היה בכל המטבח מועך פירה, אז סתם דפקתי על הירקות עם מצקת, אבל הם נמעכו רק קצת. אז ויתרתי על רעיון המרק. ירקות ולחם, זה בהחלט מספיק, והלחם גם היה מוצלח. נורית ומאיה עשו לעצמן מין ריזוטו מוכן, וקיבלו גם הן מהירקות. אבל אל תדאגו, נותרה עוד כמות עצומה של ירקות. מה לעזאזל אני אעשה איתם אני באמת לא יודעת.
ישבנו במרפסת הפנימית, אני, קלוד, מאיה, נורית, טינה המעצבנת ושני בנים חדשים- מייסון מניו זילנד ופאב מקנדה. כמובן שבאו והלכו עוד כל מיני אנשים, אבל אלה היו הגרעין המרכזי. ברגע שפאב אמר איך קוראים לו, שאלתי אותו אם זה קיצור של fabulous והוא אמר שזה דווקא קיצור של פאבריציו. עכשיו, כדי להבין את פאב נראה, דמיינו לעצמכם פאבריציו, ואז את ההיפך הגמור שלו. מתישהו נזכרנו שחנוכה, אז התחלתי לשיר שירי חנוכה לגויים. הגויים אהבו מאוד את הכוריאוגרפיה שעשיתי ל"באנו חושך לגרש", ואפילו תבעו הדרן. שיר אחר שהתחלתי לשיר גרר מבטים נדהמים ממאיה ונורית, ששאלו אותי אם אני ממציאה שירי חנוכה. מדובר בשיר הפופולרי והידוע "המכבים הגיבורים גירשו את כל היוונים, ואמרו להם אמרו להם כך: באמת אתם רבים, ואנחנו מעטים, אבל אנחנו אנחנו ננצח". ולא, אני לא ממציאה שירי חנוכה. זה שיר ששרו בגן שלי, וכמו שגיליתי אחר כך, מסתבר שרק בגן שלי. לא מצאתי עוד מישהו, חוץ מאחי ומאמא שלי, שמכיר את השיר הזה. דווקא חבל, שיר מוצלח. אחר כך סיפרנו להם על מנהגי החג, וקלוד התלהבה עד מאוד מהקונספט של חג עם דונאטס, למרות שחזרנו וסייגנו שזה לא דונאטס בכללי, אלא רק כאלה עם ריבה. מתישהו הגיע בחור חדש בשם אלכס, שווייצרי, אבל מהאיזור הצרפתי של שווייץ, אז החלפתי איתו כמה מילים בצרפתית (מסתבר שהיו לו מילים להחלפה...).
מתישהו הלכתי לאנשהו, וכשחזרתי מאיה ונורית נעלמו. שאלתי את האנשים לאן הן הלכו, ופאב אמר שהן היו צריכות לתפוס אוטובוס וביקשו שהוא ידאג לי. אמרתי לו שיש להן אוטו ואז הוא אמר שכן, כן, הן היו צריכות לנסוע לאנשהו וביקשו שהוא ידאג לי. בקיצור, כמו שנורית אמרה אחר כך, "נשמע שהוא מאוד רוצה לדאוג לך". תודה, אבל לא תודה. מה שכן, מכיוון שמחר גם קלוד וגם הבנות עוזבות, רציתי תמונה משותפת. אמרתי לקלוד שתבוא איתי לחדר שלהן, אבל היא ממש לא רצתה, וטענה שהיא עייפה ושאני אביא אותן לפה. אז הלכתי אליהן וגררתי אותן לבניין שלנו והצטלמנו והיה נורא מרגש. חבל לי להיפרד מהן, אבל זו דרכו של עולם. מה לעשות.
מאיה יוצאת היום לטרק הקפלר, נורית נוסעת לקווינסטאון ושם הן ייפגשו שוב. קלוד נוסעת לוואנאקה, וציינה שהיא הולכת לנסות לתפוס טרמפים לכיוון קווינסטאון, אז ישר שידכתי ביניהן, וכולן שמחו. נורית שמחה שהיא לא תיסע לבד, קלוד שמחה לטרמפ שמקרב אותה בצורה משמעותית לוואנאקה, ורק אני הייתי אומללה כי כל החברים שלי נמוגים, מתפוגגים, נגוזים. ואז נכנסתי למטבח, וכמובן שהכרתי שם איזה עשרה איש ודיברתי עם כל אחד מהם, אבל עדיין, הבדידות, הבדידות.
עברתי לחכות להסעה שלי לשייט. ומי מסתבר גם נרשמה לשייט הזה? טינה! נו, באמת. ההסעה הגיעה, עלינו והמשכנו לנסוע. במיניבוס היה זוג אוסטרלי מבוגר ובחורה צעירה. התחלתי לדבר איתה. קוראים לה גייל, היא מסקוטלנד ויש לה אף מאוד משמעותי. אחר כך נסענו להוסטל שנמצא מחוץ לעיר ושם עלו שתי בנות. הראשונה שהגיעה נראתה לי ישראלית, אז הצגתי את עצמה כשרה, ושאלתי לשמה. הדר. אהלן הדר מה נשמע? לחברה שלה קראו קייט והיא מאנגליה. בסוף הגענו למשרד שמארגן את השייט ושם התקבצו להם כל משתתפי השייט, חמישה עשר במספר. הקפטן שלנו הוא גם הבעלים של החברה, נעבך חביב כזה.
עלינו לסירה שהיתה ממש פצפונת, שטנו, עגנו איפשהו, ירדנו מהסירה וחיכינו במרכז מבקרים, שיתרונו הגדול הוא בכך שזבובי החול לא כל כך נכנסים לתוכו. ואז הגיע הקפטן ועלינו לאוטובוס, ונסענו לביקור בתחנת הכוח. לא ברור לי למה בדיוק, אבל אני מניחה שההגיון שעומד מאחורי זה הוא שיש תחנת כוח, והיא בדרך, אז יאללה- למה לא? תחנת הכוח נמצאת בלב האדמה, ירדנו עם האוטובוס למטה, ואז נכנסנו למין מרפסת תצפית, אבל במקום לראות מאות עובדים חרוצים עושים כוח, ראינו אולי עשרה איש, די משועממים, ונראה לי שכמה מהם פשוט ישבו ושיחקו קלפים. חזרנו לאוטובוס, יצאנו מתחנת הכוח והגענו למעגן אחר, שבו עלינו על סירה קצת יותר גדולה, והתחלנו לשוט בדאוטפול סאונד. בהתחלה טיפסתי למעלה, לגג, עד שהגשם הבריח אותי פנימה. קצת דיברתי עם הדר בעברית, מסתבר שהיא נורא התגעגעה לדבר בעברית, לי זה דווקא לא ממש חסר. קייט אמרה שהיא ממש לא אוהבת את הצליל של העברית, ושזה נשמע כמו "בלה בלה בלה חחח חחח, בלה בלה בלה חחח חחח". מה היא כבר מבינה, אנטישמית.
השייט עבר לו לאיטו, היה חביב, לא יותר מדי, ואני מניחה שזה קשור בעיקר למזג האוויר, שלא היה מוצלח. כמעט ולא ראינו שום חיות בר, רק פינגווין אחד מסכן. מתישהו הקפטן הצביע לאיזשהו כיוון ודיבר על אי שנמצא שם, ואחר כך ציין איך קוראים לאי הזה- אוסטרליה. הה הה. אחר כך הוא דיבר על ראגבי, ואם טרם עסקתי בנושא, אז הנה מבזק קצר: הקיווים משוגעים על ראגבי, מתים על ראגבי. לא כדורגל, לא כדורסל, רק ראגבי, ראגבי וגם קריקט, אבל בעיקר ראגבי. לנבחרת הראגבי הלאומית של ניו זילנד קוראים אול-בלאקס, ובהתאם לשמם המדים שלהם שחורים, ויש המון מרצ`נדייז עם הסמל שלהם- עלה של שרך לבן, על רקע שחור, כולל בגדי תינוקות. קראו לי שמרנית, אבל אני לא הייתי מלבישה תינוק בשחור, אבל כזאת אני. בקיצור, מתישהו הקפטן דיבר על האול בלאקס שניצחו את כל נבחרות הראגבי בעולם, ואז הדר הודיעה לו שהם לא ניצחו את זו של ישראל, אז הוא חשב קצת, והודיע, שברגע שלישראל תהיה נבחרת ראגבי, האול-בלאקס ישמחו לנצח גם אותה.
באיזשהו שלב נהייתי רעבה אז אכלתי צהריים. בניגוד לאנשים אחרים שהשקיעו בסנדוויצ`ים ונקניקיות וכאלה, אני הבאתי את מה שנשאר מהלחם הטורקי וקופסה של ממרח פטה ותרד, וכמו חורנית ישבתי וניגבתי. טינה טרחה לספר לי על התוכי שיש לה בבית, וכמה שהיא אוהבת אותו, והיא אמרה גם שהיא אוהבת את הקיאות, ואני הערתי את ההערה הרגילה שלי, שמדובר ב- one mean green fat parrot, והיא התחילה לצווח שאחרי שבני האדם דחפו את הקיאות להרים וגירשו אותו מתחומי המחיה הטבעיים שלו, אסור לנו להתלונן על הבעיות שהם עושים. לכאורה טיעון מנצח, אבל הוא נראה לי חשוד. ובהמשך, במוזיאון בוולינגטון, גיליתי שהקיאות הפכו לתוכים אלפיניים לפני בערך מיליון שנה, ככה שכמו שחשבתי היא דיברה שטויות. יאללה יאללה. מתישהו הקפטן חילק לכולם עוגיות שוקולד תפוז מוצלחות. כמו שאתם מבינים, יותר מדי שיאים דרמטיים לא היו בשייט זה. חזרנו לאוטובוס, חזרנו לסירה הראשונה, חזרנו לנקודת ההתחלה ואז הסיעו אותנו בחזרה. אחרי שהדר וקייט ירדו, שאלתי את גייל איך העברית נשמעת לה, ואז, מה מתברר? הבחורה הערמומית יודעת עברית! לא פרפקט, אבל היא התנדבה בשני קיבוצים בארץ וקלטה אי אילו מילים.
בקיצור, חזרתי להוסטל, ואת מי אני רואה שם במטבח? את אורס! מסתבר שהקפלר היה סגור ביום שהוא היה אמור להתחיל אותו ולכן הוא התחיל אותו ביום המחרת, אבל עכשיו הוא פה. איזה יופי! ראיתי גם את סטפן ולידי, שהיו גם אמורים לצאת לאיזשהו טרק, אבל לסטפן נתפס הגב, אז הם עוד לא סגורים על עצמם מה לעשות, בייחוד לאור העובדה שעוד חודש סטפן מתכנן לטפס על איזשהו הר בארגנטינה. בכל אופן, בינתיים, הלכתי לחדר להתארגן, ומסתבר שכל הבניין שלי מלא ישראלים. מה זה מלא, מפוצץ. חוץ מאיזה גרמני אחד, כולם מדברים פה עברית.
בערב הלכתי למטבח המרכזי, ישבתי עם אלכס ונתתי לו מהירקות שלי. נראה לי שאני אזרוק את השאר. ישבנו בשולחן ומולנו ישבה חבורה של ארבעה הולנדים צעירים, אז הצגנו את עצמנו, ולאחד מהם קראו אלווד. ישר הזכרתי את האחים בלוז, אבל לא היה לו מושג מה אני רוצה ממנו. אחר כך, איכשהו, התחלנו לדבר על אלוהים, והתברר שאלכס הוא בן אדם דתי. התחלנו לנהל שיחה תיאולוגית מעניינת מאוד ועברנו לסלון וסטפן ולידי הצטרפו אלינו ואז גם אורס בא, וישבנו לנו בסלון, והיה נורא נחמד. סטפן ולידי סיפרו שהם מורים, ושבבלגיה כל אחד יכול לקבל קיצבה ממשלתית לטייל, ושיש חוק, שלמקומות עבודה אסור לפטר אנשים שיוצאים ככה לחופש ארוך, משהו כמו עניין המילואים אצלנו. הקיצבה לא כל כך גדולה, אבל עדיין- הרעיון מאוד מצא חן בעיני ובעיני אורס. מסתבר שהוא עבד שנתיים בשווייץ בתור פקיד שומה או משהו כזה, בשביל לחסוך לטיול, ואחר כך הוא מתכנן לנסוע לארצות הברית, לעבוד שם ואז לנסוע לדרום אמריקה לכמה שנים.
איכשהו עברנו לענייני צבא. סיפרתי להם מה עשיתי בצבא ואורס סיפר איך הוא השתמט משירות צבאי על פרופיל 21. מסתבר שבשווייץ יש חובת גיוס לכולם, והוא ממש לא רצה, אז הוא הלך לפסיכולוג והתחמק מהעניין. לא ברור לי למה וממה הם כל כך לחוצים שם, בשווייץ. הוא ואלכס גם אמרו שעד לא מזמן כל הגשרים בשווייץ היו ממולכדים, ככה שאם יתקפו אותם, יהיה אפשר לפוצץ מייד את הגשרים ולבודד את התוקפים, ושבתוך ההרים בשווייץ יש מערכת מסועפת של מנהרות וחדרי מצב וכאלה. שאלתי אותם ממי הם פוחדים כל כך, ואורס חשב קצת והודיע לי בהתלהבות "מליכטנשטיין". הם לא נורמליים, השווייצרים האלה. סטפן ולידי פרשו די מוקדם, ואיכשהו, אני באמת לא זוכרת איך, יצא שאורס, אני ועוד כמה גרמנים יצאנו לפאב. בדרך, דיברנו על זה שמלא כאן בישראלים ובגרמנים, ושאלתי אותו "Urs, Urs, who do you like better", ואז הוא השיב לי בצהלה, "את ליכטנשטיין". בפאב היה נחמד, לא יותר. גיליתי שאורס בן 34, ושהגרמני שמחייך אלי יותר מדי בן 20, ואז סיפרתי לאורס שהוא בן 20 וצחקנו עליו. וזה היה בערך ההיי לייט של הערב. חזרנו להוסטל, הם המשיכו פנימה ואני נכנסתי לבניין שלי. מחר אני אצטרך לעשות כמה החלטות. או יה.
כתבה וצילמה: מייב, כותבת מסעותי עם עצמי באירלנד
