חוויות מהביקורים הקודמים

הפעם הראשונה שביקרתי במזרח היתה לפני שבע שנים, כאשר נסעתי לבקר את אחותי בתאילנד. בשדה התעופה קיבל את פני השלט "ברוכים הבאים לארץ החיוך" . מיד עלה החיוך על שפתי ולא פסק כל השהות שלי שם. מאז חזרתי לתאילנד למעלה מעשר פעמים ובכל פעם התחושה היתה חזרה הבייתה. תחושה דומה קיימת גם בביקוריי בניו יורק. שני קצוות תרבותיים אלה מלווים את חיי ומאפיינים גם את מסעותיי. אני יכולה לבלות במנזר בתאילנד, לישון על מחצלת ולאכול שתי ארוחות ביום כאשר האחרונה היא ב11 בבוקר, ואחר כך להזמין את המלון הכי מפנק בעיר. לאכול במסעדות הכי טובות בתל אביב או בניו יורק וגם לקנות ירקות בשוק. בעיני יש ביכולת הזו לזמן קשת חויות רחבה יותר, ומפגשים עם אנשים שונים מרקעים שונים. 
באחת הגיחות לתאילנד, טיילתי עם אחותי נורית גם בלאוס, ויטנאם, נפאל וסינגפור. הפעם הראשונה בה קיצרתי את שהותי היתה בנפאל. אחרי הראפטיג והטרקים, חזרנו לקטמנדו, חברנו לנהג מונית וטיילנו בעיר. לקראת ערב, הגענו למקדש הינדי. חווית המקדש כללה פרות, על גלליהן, קבצנים עם ילדים וסינגלים, בעלי-גפיים ונטולים - כל המגוון כולו וכולם, כולל הפרות, לא פסחו עלי.

 כולם נגעו, התחננו, ביקשו, ושוב נגעו. במקדש זה התייצב איתן הקצה המערבי שבי. אם הייתי יכולה הייתי קונסת את כולם בגין אי שמירת מרחק. לא הבנתי איך הם לא יודעים שאדם (מערבי) זקוק ל80-60 ס"מ מרחק על מנת להרגיש בטוח. חציית המרחק הזה יצרה אצלי תחושת איום וקירבת יתר. הביקור שם הסתיים במשרדי אייר נפאל כשלמחרת שבתי הבייתה, לתאילנד.

לתחילת הכתבה

למזרח עם חברות טובות

החוויה ההודית על שלל גווניה ורבדיה נותרה רחוקה ממני שנים רבות. עד עכשיו. נקודת המפנה לגבי הודו היתה בביקור האחרון שלי, איך לא, בתיאלנד, בחודש מרץ האחרון. בביקור זה החלטתי ללכת עד הסוף, לפחות מבחינתי: נרשמתי לשבועיים מדיטצית ויפסנה כששיאה שלושה ימים רצופי מדיטציה ונטולי שינה. אם אני עוברת את זה אני יכולה לעבור הכל. עברתי. ועכשיו, מי צריך בכלל מרחק אישי של 80 ס"מ...קדימה הודים. 
חזרתי לישראל עם תחושה חזקה של יכולת פיסית ונפשית, החלטתי כי זה הזמן לעמת עצמי מחדש עם החוויה ההודית, לתבל אותה בסין ולקנח אותה ביפן. לארוחה הזו הקצבתי כחצי שנה, למרות שהכרטיס פתוח לשנה. אחותי נורית (47), עימה טיילתי רבות בחיי, קפצה כמוצאת שלל רב על ההזדמנות והחליטה להצטרף אלי ולהמשיך אחרי חצי שנה לתיאלנד ללימודים. מצטרפת נוספת לחודש בהודו, היא רינה חברתי (60) אותה הכרתי לפני 12 שנה בגילגול מקצועי קודם שלי. 
לאחר ההחלטה ורכישת הכרטיס החלו ההכנות שכללו קריאה וביקורים בפורום אסיה. סימנתי לעצמי מקומות בהם הייתי רוצה לבקר, אך לא יותר מכך. זאת בניגוד לפעמים קודמות בהן חקרתי כל פרט בטיול, עד לעומק בה הרגשתי כבר את הלבה מבעבעת מתחת לידיי. חיי, חוויותי, ובעיקר המדיטציה, לימדו אותי כי תיכנונים טיבעם להשתנות וכי הרבה גורמים אינם באמת בשליטתנו... חוץ מסופרמן שעדיין חושב ששני סיבובים סביב הכוכב מחזירים הכל. מצוידת בידע, רקע, הרבה סקרנות והזדקקות למרחק אישי קטן הרבה יותר מזה שנדרש לי בנפאל, פניי אל הודו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה