חוויות בקוסקו
פונו (Puno) היא עיר משעממת. נקודה. אתר היציאה למגוון איים באגם טיטיקקה. אנחנו החלטנו שאנחנו לא מבזבזים זמן ושננסה לצאת לסיור באיים הצפים באותו יום. נצליח-נצליח, לא נצליח, לא נצליח. בכל מקרה למחרת ממשיכים לקוסקו. לאחר ארוחת צהריים צמחונית (לטובת מריון אוכלת העשבים) התחלקנו לשניים. מריון, שכבר הייתה באיים הצפים, הלכה לקנות כרטיסים לקוסקו ולמצוא את הגיטרה שלה (שכל כך עזרה לנו ובמיוחד לי להעביר את הזמן של המצור), שהיא שכחה על האוטובוס, שלושה חודשים אחרי שקנתה אותה באקוודור, ואנחנו שיצאנו לנסיון של טיול לאיים הצפים.
רק מה? למה נסיון? כי רוב התיירים יוצאים בבוקר ופשוט לא מצאנו שותפים כדי לקחת איתם סירה לאיים. חיכינו על המזח בנמל של פונו איזה שעה ובסוף התייאשנו. אני לא יכול להגיד שהרגשנו אכזבה של ממש. האתר הסופר-תיירותי (שרוב ה"מקומיים" בכלל לא חיים עליו) לא היה בראש סדר בעדיפויות שלנו. החלטנו שלא נבזבז לחלוטין את המקום ושילמנו שני סול כדי לשכור את אחת מסירות קני הטוטורה (totora) שניתן להשיג בנמל.
קני הטוטרה הנמצאים בשפע באגם טיטיקקה הם גם הקנים מהם בנויים האיים הצפים. כמו זוג מפגרים יצאנו לשייט קצר בנמל על סירה ממש לא יציבה ואפילו ניסינו לאכול חלקים פנימיים שלה אחרי שמריון אמרה שהקנים מאוד טעימים. ממש לא!!! בקיצר, למרות שלא עשינו יותר מדי במקום, הרגשנו שמיצינו ולמחרת בבוקר יצאנו עם אוטובוס סמי-קמה+שרותים (!!!) הראשון אחרי יותר מחודש וחצי לשבע שעות של נסיעה בנוף צהוב ומשעממם עד לקוסקו.
הדבר הראשון שעשינו בקוסוקו אחרי שהתמקמנו במלון היה לצאת לכיוון מרכז העיר, שם ממוקמות עשרות סוכנויות, ולראות האם קיים סיכוי קלוש שבקלושים שיהיה לנו מקום לאינקה טרייל למאצ`ו פיצ`ו, שבו מורשים לשהות 500 איש ביום ולרוב מזמינים אליו חודש מראש לפחות. אבל המראה שנגלה לעינינו בפלזה דה ארמס של העיר הבהיר עד כמה הסיכוי נמוך. אלפי תיירים עמדו וצפו במשהו.
כשהתקרבנו ראינו שמדובר בפסטיבל שבו תזמורות צעדו מאחורי קבוצות אנשים שסחבו פסלים של דמויות נוצריות. מסתבר שהגענו לפסטיבל קורפוס קריסטי (Corpus Christi) ואפילו לא ידענו שהוא מתקיים. בכל אופן, אחרי זמן מה שצפינו בהצגה התחלנו לעבור בסוכנויות. כדי לקצר את הסיפור....אחרי שעברנו בעשרות סוכנויות נכנענו סופית והחלטנו שנעשה את טרק הסלקנטאי האטרנטיבי (ויש האומרים הגם יותר יפה). אבל לפני כן בכל מקרה היעד שלנו היה לצאת לטרק סוסים סביב הר האוזאנגטה (Apu Ausangate), הגבוה ביותר באזור קוסקו (אבל, על כך בהמשך...).
עם כל המסיבה בעיר שנמשכה עמוק אל תוך הלילה גם אנחנו רצינו לצאת לחגוג ולכן בערב הלכנו לנסות פחות או יותר את כל הפאבים/מועדונים שבמרכז העיר. ומה הכוונה? פרואנים עומדים בחוץ ומנסים לשכנע אותך לבוא לפאב שלהם על ידי נתינת משקה חינם, וככה פשוט עברנו פאב פאב ונהננו מהמשקאנות עד שבסוף מצאנו את עצמנו רוקדים עמוק אל תוך הלילה ב"מאמא אפריקה", אחד הדאנס בארים הטובים של העיר.
עכשיו, אני למדתי את הלקח שלי בבואנוס איירס ועצרתי את עצמי בשלב מסוים, אבל ידידי וידידתי היקרים לא למדו, וככה מצאתי את עצמי בסוף הערב, עין תחת עין, שן תחת שן, מוציא את ברוך ומריון מהמועדון ולוקח אותם חזרה למלון. הפעם זה היה תורה של מריון להגזים והיא נרדמה רק אחרי שעזרתי לה להגיע לשרותים ולהקיא את הנשמה. למחרת הצלחנו להוציא אותה מהמיטה בערך ב-16:00, אחרי שאיימנו לנקוט ב"צעד קיצוני ג`" (אחרי שא וב לא עזרו) שכלל איום ממשי של גרירה למקלחת קרה עם כל הבגדים.
היום עבר די בשיעמום אבל היה קצר ובלילה יצאנו לסיבוב מספר 2. היינו צריכים קצת להתפרק ולנוח אחרי כל מה שעבר עלינו בבוליביה. הפעם רמת האלכוהול בדם הייתה אפס והמסיבה במיתולוג`י היתה מאוד כיפית עד שהרגשתי ממש גמור בערך ב-1:00 (אין לי מושג למה- אולי זאת הזיקנה, 23, אתם יודעים...) וחזרתי למלון. בקיצר אנשים-אם אתם שוהים בקוסקו נצלו את המקום לחגוג כאילו אין מחר. הזדמנות פז.
למחרת בבוקר בזמן שישבתי באינטרנט קפה ודיברתי עם המשפחה, החברה וחברים, עלה בפעם הראשונה, בצורה רצינית, נושא החזרה הביתה. זה התחיל במשפט קצר "כנראה אני אקדים את החזרה הביתה בכמה ימים" (בגלל קיצור התכניות בבוליביה) ונמשך לתוך דיון ארוך, במיוחד עם נטע, שבסופו החלטתי שאני מקדים את תאריך החזרה בכ-10 ימים ואחזור (או אנסה...)
בערב ראש השנה החדשה, אחרי ביקור קצר ולא בטוח אצל חבר בברצלונה. עכשיו כן...נשארו לי עוד 4 חודשים לטיול, אבל העניין דורש הכנות מקדימות שכן מדובר על תקופת החגים. וככה גלגלי השיניים של הבירוקרטיה הטיולית התחילו לחרוק ולזוז. פעם ראשונה! פעם ראשונה בכל הטיול שאני חושב על היום שאחרי בצורה רצינית!
אני חושב שבאותו יום, חוץ מלנסות גלידה בטעמים המוזרים בחיי, אבוקדו וקוקה, לא עשיתי משהו מעניין. סגרנו את טרק הסוסים לאוזנגאטה ליום המחרת והלכתי לישון די מוקדם בזמן שמריון וברוך יצאו ללילה שלישי של קלאבינג. ביום המחרת" אחרי כמעט יום שלם של חוסר מעש בקוסקו סוף סוף יצאנו לדרך.
ב-15:30 נאספנו מהמלון על ידי מונית ונלקחנו לתחנת האוטובוס, שם עלינו ביחד עם עוד שישה ישראלים (2 בנות ו-4 בנים) שיצאו עם סוכנות אחרת, על האוטובוס לכיוון הכפר טינקי (Tinqui) שם היינו אמורים לפגוש את המדריך ולצאת לדרך לשלושה ימים למחרת. הנסיעה היתה סיוט ורובה היתה מלחמה קשה שנמשכה 6 שעות עם שלפוחית השתן שלי.
מריון, לעומתי, לא יכלה להתאפק. הבחורה המטורפת והמיוחדת הזאת, באחת העצירות הקצרות להורדת נוסעים, פשוט קפצה בפתאומיות מוחלטת מהחלון של האוטובוס (!!!) ורצה להשתין בזמן שאנחנו מנסים למנוע מהנהג להמשיך בלעדיה. פשוט קטע אדיר. לידידנו היקרים, שאר הישראלים, (שתודה לאל מרגע הירידה מהאוטובוס לא ראינו עד לנסיעה חזרה לקוסוקו) היו בעיות אחרות במהלך הנסיעה, כשבמשך 6 שעות, ללא הפסקה, הם ניסו לחפש בין הכיסאות שקית מריחואנה שנפלה להם.
זה היה כזה פתאטי ועלוב. ממש ריחמתי על חבורת המסוממים הזאת. ממש שמחתי שהם לא מצאו. עשה לי טוב על הנשמה. בטינקי, המדריך רוברטו אסף אותנו ישר לתוך ביתו ואחרי שהשתנתי בערך 2 ליטרים אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון, מחכים לראות מה צופן בחובו יום המחרת.
למחרת, בשמונה, כשקמתי יכולתי לתת את תשומת ליבי לשני דברים בלבד: הראשון היה הנשים המקומיות, שלבשו תלבושת מצחיקה שכללה כובע, שנתן להם מראה של אהיל מנורה והשני היו הרכסים האדירים והמרוחקים של האוזנגאטה והקאיינגאטה. אחרי ארוחת הבוקר העמסנו פרד בכל הציוד והתחלנו לצאת ברגל מהכפר לפונה, ערבות העשב האנדיות. בעודנו עוברים עוד אהילי מנורות בדרך למעלה, לאורך נהר, בין חומות הכפר ובתי בוץ, התחלנו להרגיש את המפגע העיקרי של הטיול שליווה אותנו לאורך כולו: הפרדות המפליצות. מהרגע שיצאנו מהכפר ועלינו עליהן ועד סופת הברד של סוף היום (עוד נגיע לזה..) החיות האלה לא הפסיקו להפליץ. ואיזה סירחון!!!!
טרק סוסים לאוזנגאטה
בכל אופן הטרק היה הזולה הכי מטורפת בעולם (לנו). אנחנו על הפרדות ורוברטו ועוד מלווה הולכים ברגל ומובילים את הפרדות. וככה עם חתיכת עשב איצ`ו בפה (העשב העיקרי של הפונה), אוכף המכה בהתמדה בתחת וריח נעים באף יצאנו מהכפר והתחלנו לטפס לכיוון הרכסים האדירים. לצערנו רוב היום פסגות הרכסים היו מכוסות בעננים וכל מה שיכולנו לראות היו הקרחונים העצומים שיורדים מהם.
את ארוחת הצהריים אכלנו באחו מלא אלפקות שרעו להנאתן. השמש באה והלכה בגלל העננות וכך גם החום והקור. זה כל כך כיף כשמבשלים לך את הארוחה ואתה לא צריך לשבור את הראש עם כל הארגונים... אחרי שהסוסים נחו המשכנו בדרכנו וכך בילינו את שעות הצהריים מתקרבים לאט לאט למורדות האוזאנגטה עד שבסביבות ארבע מצאנו עצמנו הולכים באדמה ביצתית שבה זרמו מי קרחונים.
את הקטע האחרון, שהיה ירידה תלולה ללגונה יפהפייה מתחת לאוזנגטה, עשינו ברגל עד שהגענו לנקודת הלינה על גדות הלגונה ממש מתחת להר שעדיין לא חשף את פסגתו, ששכבה בין העננים, אם כי נראה סוף... היינו קרובים לקצה העננים ולא רחוק מאיתנו השמיים היו כחולים. גשם מאוד קל התחיל לטפטף וקשת יפה נוצרה על רקע הקרחונים ומשכה אותנו ללכת לקצת הלגונה איפה ששלוחות של דרדרת התחילו לעלות לכיוון הקרחונים, בזמן שהמדריכים הקימו את האוהלים.
התחלנו ללכת עד לצידה השני של הלגונה כדי לראות את הקרחון מקרוב. כשהגענו לדרדרת הבחנו בעשרות חיות חמודות מתחילות לרוץ ולהתחבא. אלה היו ויסקצ`ות שזיהיתי משום שחיפשתי אותם בנרות באיסלה דה לוס פסקדורס בסלאר דה אויוני ללא הצלחה. ברגע שהחיה האחרונה נעלמה כמו בתזמון מושלם כל ההר והקרחון התכסה במהירות בערפל ואחרי בדיוק דקה התחיל לרדת ברד. מה זה ברד!!!! כמו מטורפים התחלנו ללכת לכיוון האוהלים.
כל האדמה הביצתית הירוקה נהפכה ללבנה עוד לפני הגענו למאהל ובזריזות נכנסנו לתוך המכסה. הברד לא הפסיק לרדת במשך כחצי שעה! בינתיים ארגנו את כל הדברים ואז לפתע נהיה שקט... לקח לנו עוד כמה דקות לאזור אומץ ולצאת החוצה לקור המקפיא אבל בסוף גררנו את עצמנו החוצה. המראה היה מדהים- הכל מסביב היה לבן ומעלינו, נקייה לחלוטין מעננים, התנוססה גבוה מעלינו, באור אחרון, פסגתו העצומה של ההר. היה פשוט מדהים.
המדריך רוברטו דאג לפנק אותנו למחרת בבוקר עם פנקייקים (שלא נדבר על המרקים המדהימים לאורך כל הדרך). עד שאלה היו מוכנים החלטנו לחזור על הטיול שלנו לכיוון הקרחון. הפעם מזג האוויר היה בהיר ופסגת ההר לא זזה לשום מקום. שוב, כל הויסקצ`ות ברחו ואנחנו טיפסנו על אחת מהשלוחות כדי לקבל מבט יותר קרוב. הגובה הורגש טוב מאוד. אין אוויר!! לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרך. באותו יום הדרך לקחה אותנו קרוב יותר להרים ודרך מספר לגונות לכיוון פס גבוה שאחריו התגלה רכס הקאיינגאטה (Apu Callangate) במלוא הדרו. לדעתי האישית הוא יותר מרשים. משם הדרך התחילה לחזור למטה לכיוון העמק ולכפר קטן שבו בילינו את שארית היום והלילה.
הגענו אליו בצהריים המאוחרים ונכנסנו עם הסוסים לאכסניה כמו כובשים ספרדיים בדיוק כשהמקומיים סיימו לשחוט כבש והתחילו בתהליך הניקוי. מהר מאוד התארגנו על בגדי ים, הלכנו לקנות קולה במיני מרקט מקומי שאפילו נשא שלט בעברית....מיני מרקט, וקפצנו לתוך המעיינות החמים המקומיים.
במשך שעתיים שכשכנו במים הרותחים והיה ממש כיף. לא הרגשתי ממש יותר נקי אחרי זה כי הרחתי כמו ביצה רקובה מהגופרית. אבל היה שווה את זה... לאחר מכן התחלנו להתמודד עם השיעמום... בגלל שהימים נגמרים מוקדם ומתחילים מאוחר נוצר חור של בערך 14 שעות לסגור. אכלנו, שיחקנו קלפים, דיברנו... היה סיוט. הלילה בכלל היה נורא... היה קפוא, הייתי מצונן והאוזן שלי שוב כאבה.
ב-5:30 בבוקר מצאתי את עצמי כבר ער, מנהל שיחה עם מריון. ברוך הצטרף אלינו אחרי זמן לא רב. הדרך חזרה לכפר, כמה שעות אחר כך, היתה כבר די משעממת, שלא נדבר על 5 השעות שהיינו צריכים לבלות עד 18:00 כדי לתפוס את האוטובוס חזרה לקוסקו... את רובם ביליתי בשינה עמוקה כדי לפצות על הלילה הקשה. הפעם הדרך לקוסקו לא היתה בעייתית בגלל שתן וכדומה, אלא בגלל המוסיקה הפרואנית המזעזעת.
אני לא יודע מה הם חושבים לעצמם, אבל במשך 6 שעות סבלנו את אותה מוסיקה שבקעה במשך 3 ימים ממכשירי הרדיו שנשאו המדריכים במסלול. איזה מוסיקה גרועה!!! נשמע משהו כמו מוסיקה סינית בספרדית. זה היה כל כך מייאש השילוב של נסיעת האימים עם המוסיקה שאני ומריון התחלנו להמציא ריקודים לאותה מוסיקה שהתבססו בעיקר על שיטות שונות להתאבדות.
באישון לילה האוטובוס הגיע סוף סוף לקוסקו ולקחנו מונית חזרה למלון. הטיול המדהים ונסיעת הזוועה הסתיימו. התרסקנו על המיטות במלון אבל ידענו שמבחינתנו, בקוסקו, זאת רק ההתחלה...
