"גוד מורנינג אינדיה, כותבת אליך מהרכבת לכולכתה. לא יודעת מה השעה אבל אני משערת שבערך 7:30 וזה אומר שיש לנו עוד יותר מ- 24 שעות לבלות ביחד. עליתי על הרכבת אתמול בשתיים עשרה בלילה וגיליתי שלא הסברתי את עצמי נכון או לא הובנתי כמו שצריך והקרון שלי הוא לא קרון AC. הרכבת קצת מלחיצה בהתחלה ואני מתעצבנת כשהנסיונות שלי להמיר את הכרטיס לא מצליחים. בסוף אני עולה לקרון שלי ומגלה שהשד ממש לא נורא. רצית הודו -; קיבלת הודו..."
על הרכבת להאורה (Howra)
34 שעות ברכבת. תא בלי מזגן. הרבה הודים סביבי. אני לבד. זה השלב הראשון במסע אל חוף המבטחים או יותר נכון במסע אל חופי אנדמאן (Andaman). את הכרטיס לרכבת קניתי לפני עשרה ימים בשימלה. כולם יעצו לי לקנות כרטיס לפחות שבוע מראש כי המחלקות מתמלאות עד אפס מקום. ואכן כך היה. כשגיליתי את הטעות ורציתי לשדרג את הכרטיס למחלקת AC נאמר לי שאין אפשרות וכל הקרונות מלאים. עליתי לסליפר העליון, פרשתי סדין ונרדמתי. בלילה חלמתי שהגעתי לדלהי.
בבוקר התעוררתי וגיליתי, שהקרון עומד בתחנת הרכבת בניו-דלהי. ירדתי לספסל והתיישבתי ליד החלון, מנסה לצייר לי מפה של המסלול, אבל לא זיהיתי אף אחת מהתחנות שעברנו בדרך.
"הנסיעה הזאת היא מסע אמיתי והזוי. בכל תחנה עולים ויורדים אנשים ואיתם גם מוכרי אוכל וצ`אי, קבצנים, נכים, באבות. הנוף משתנה -; משדות אורז ותירס לפרברי עיר כלשהי, מהמרחבים הירוקים לצד האחורי של העיר. ביוב, עוני, לכלוך אל מול עצים ושדות..."
אותה הנסיעה, כמה שעות מאוחר יותר: לחצות את הודו ברכבת, מהימצ`ל פראדש למערב בנגל זו חוויה מסעירה אך קשה, מעוררת ומעייפת כאחד. שינויי הנוף מחוץ לקרון מורגשים בקיצוניות רבה. רגע אחד אני משקיפה לשדות, יערות, מרחבים ירוקים ביניהם פה ושם מציץ איזה מקדש, צריף או בקתת קש ורגע אחרי אנחנו באחוריה של איזו עיר מטונפת, ביוב זורם, עוני מזעזע, צריפים מטים ליפול והמון לכלוך.
כל הגעה לתחנה היא קרנבל שלם ועל הקרון ומחוצה לו מוצעים למכירה מאכלים שונים: מלפפונים מתובלים במסאלה ולימון, סמוסה, בננות, חטיפים, פורי עם סבזי, תערובות קטניות חריפות, שלגונים ועוד מאכלים שכמותם עוד לא ראיתי לא בצבע ולא בצורה. עד לתחילת תנועת הרכבת עולים גם קבצנים, נכים, באבות, מוכרי צעצועים וכלי כתיבה, מצחצחי נעליים וטיפוסים אחרים, חוצים את קרונות הרכבת ומבקשים נדבה או מציעים את שירותיהם.
כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת מחוץ לקרון ובתוכו. השמש החמה נוטה לשקוע ואני מתחילה להתעייף מכל המראות והאנשים ועולה לסליפר שלי לישון. כעבור שעה עובדי הרכבת מעירים אותי לטאלי של ארוחת ערב. היה חריף.
"שוב בוקר ברכבת. קמתי בתחושה מאד מבולבלת. מקוה שאני עדיין על הרכבת הנכונה. השכנים שלי לתא התחלפו בלילה. שום כרטיסן לא עבר אז אני לא יודעת את מצבי. מה שאני כן יודעת זה שזו אמורה להיות התחנה האחרונה. חם לי ואני מתה למקלחת ולאוכל אמיתי..."
לתחילת הכתבה
נסיעה להאורה, בוקר שני
הגעתי לכולכתה (Calcutta) בעשר בבוקר. יוצאת מהתחנה לחום שבחוץ ולוקחת מונית לסאדר סטריט, אזור התרמילאים בעיר. הטיסה שלי לפורט בלייר (Port Blair) היא מחר בבוקר, מה שמשאיר לי חצי יום וחצי לילה בעיר. סחוטה ועייפה אני מתמקמת בחדר עלוב ב"הוטל מריה". למרות העייפות מהנסיעה והצורך לשים את הראש, המראה המזעזע של החדר רק גורם לי לרצות לצאת החוצה להתרחק ממנו. שתי מיטות שדה בחדר מתקלף, שירותים ומקלחת בלי מים חמים, קירות טחובים, סדינים קרועים ומי יודע מה מסתובב מתחת למיטות.
אחרי ארוחת בוקר אמיתית מזה שלושה ימי נסיעה אני מחליטה ללכת למוזיאון ההודי. סיבוב קצרצר ברחוב בדרך לשם חושף את תופעת הבדלי המעמדות העמוקה המורגשת בכולכתה -; מסעדות פאר וחנויות יוקרה ממוזגות כשעל המדרכות בחום הצורב משפחות קבצנים.
תופעה נוספת היא "הדרכת התיירים". הודים פשוט ניגשים לתיירים ומציעים לקחת אותם לשווקים, לסיור בעיר, לרחובות שונים, לקניות. אני בסך הכל רציתי ללכת למוזיאון... לטעמי, המוזיאון הלאומי קצת מאכזב. המקום מוזנח, לא ממוזג, חלק מהתערוכות סגורות, חלק מהמיצגים חסרים ומחיר כניסה לתייר עומד על 150 רופי לעומת 10 רופי לאזרח הודי. את שאר היום אני "מבלה" בחדר היות שהחום בלתי נסבל אבל בערב, כשמתאפשר, אני יוצאת עם זוג נוסף ל"פארק סטריט" שם אנחנו מגלים חנויות ספרים מרשימות, חנויות מוסיקה ומסעדות יקרות.
אני ממריאה מכולכתה וכעבור שעתיים נוחתת בפורט בלייר, התחנה הראשונה באיי אנדמאן. מנמל התעופה מגיעה עם שני תיירים הולנדיים לפניקס ג`טי (phonix jetty) ואנחנו מספיקים לקנות את שלושת הכרטיסים האחרונים למעבורת של שתיים בצהריים שתיקח אותנו להוואלוק (Havalok). מההגעה להוואלוק באחר צהריים מעונן וההתמקמות בריזורט של חושות קש, השיגרה מתחילה להיות הרבה יותר רגועה.
"החוף כאן מדהים מלתאר, כל שניה היא תמונה (ודווקא המצלמה לא קולטת אפילו חצי), רצועות חוף בהירות נוגעות במים צלולים בטורקיז אמיתי. כשיש שפל נחשפים המון סלעים, והגאות מביאה איתה קונכיות וצדפים, סרטנים ודגים. בין לבין שטות על המים סירות דייגים קטנות, ועל החוף מסוככים עצי קוקוס ועצים נמוכים ומעל כולם עננים ושמיים, והעיניים לא מאמינות שזה אמיתי..."
לתחילת הכתבה
הוואלוק, חוף 5
מזג האוויר בעונה זו (אוגוסט-ספטמבר) אולי לא הכי אידיאלי לחופים כיוון שזו עדיין עונת המונסונים, אבל עדיין, יש כמה ימי שמש או שעות שמש ביום שמאפשרות רביצה או טיול על החוף. מלבד זה האי עצמו ירוק ומלא צמחיה טרופית ושדות אורז והמונסון פשוט שוטף את הכל והופך אותו לרענן ונקי.
במרכז האי נמצא ה"שוק" -; קומץ חנויות ודאבות, שמציעות טאלי דגים, ומגוון מאכלים מטוגנים בשמן עמוק (המאכל המנצח הוא בננה דונאט שנמכרת בדאבה "גיתה" במרכז השוק. אני התמכרתי). כמו כן בסביבה, דוכן תכשיטי קוקוס, שוק פירות ושוק דגים. כל יום, בסביבות השעה 16:00, כשנפתחות הדאבות, אפשר לראות את תיירי האי (המועטים בעונה זו), מגיעים ברגל, באופניים או על אופנוע, קונים בננות, מסתובבים בחנויות ומנשנשים סמוסה או בננה דונאט אצל גיתה. מקום המפגש הזה הוא גם צינור העברת מידע כגון -; באיזה חוף יש מדורה היום, מי רוצה להתארגן על הפלגה לשנורקלינג ולמי יש אקמול.
באחד הימים החלטנו לצאת לשנורקלינג בחוף הפילים (Elephant beach). ההגעה לשם היא באמצעות סירת דייגים קטנה. איך שיצאנו לדרך התחיל גשם, הגלים טלטלו את הסירה, הים בוגדני ואני הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, אחרי 40 דקות כאלה הגענו לחוף ושנירקלנו בין השוניות והדגים, הגלים קצת הקשו עלינו לראות ושוב התחיל מונסון שהפך את ההפלגה חזרה ללא פחות מאתגרת.
כל בוקר כאן נפתח בסקירת מצב הגאות והשפל בחוף. ההבדלים עצומים. יש שעות שהמים גבוהים ואין מקום אפילו לפרוש מגבת על החוף, לעומת שעות שהים מתרחק מאיתנו וסירות הדייגים עומדות על אדמה חולית חומה בלי זכר למים.
באחד הימים מחליטים שלושה ישראלים הרפתקנים לצאת לטיול אל החוף השכן. באותו יום השפל היה נמוך במיוחד והמשימה נראתה פשוטה למדי. כששעות הצהריים החמות הופכות להיות דמדומים והשלושה לא נראים באופק, אנחנו, הנשארים על החוף, מתחילים להראות סימני דאגה. סירת משטרה בלוויית שתי בנות ישראליות יוצאת אל הים לחפש אחר השלושה. השעות עוברות, השפל התחלף בגאות, השמש שקעה ובשמיים מאיר ירח כמעט מלא. השמועה מתפשטת בין חופי האי וגורמת להתאחדות כל התיירים הישראלים. האווירה קצת היסטרית, קצת שקטה. לא יודעים מה לחשוב או מה לעשות. חלק רואים חובה לקחת סירה ולהצטרף לחיפושים, חלק לא מוצאים בזה טעם. יש מין מתח כזה באוויר, אולי אנחנו עדים לאסון היעדרותם של שלושה ישראלים בלב הים?
סירת המשטרה נמצאת בקשר מתמיד עם עובדי הגסט האוס ולבסוף מבשרת על המצאות השלושה בלב הים, אוחזים באבוב ומחזיקים את עצמם אל מול הסחף שלא ברור לאן היה מוביל אותם. כולנו נושמים לרווחה ומודים ששעות ההמתנה והציפייה האחרונות קיצרו לנו את החיים בכמה שנים. אחר כך הסתבר לנו שהם לא הראשונים שמנסים לחצות לאי השכן בשחייה ושכאן, באי הזה, זה גם לא בדיוק חוקי.
"לפני יומיים נסענו לחוף מספר 7 המפורסם. כדי להגיע לחוף נסענו בערך 40 דקות בג`יפ והלכנו דרך שביל בג`ונגל עם עצים גבוהים כשבדרך-כלל מסתובבים שם פילים, עד שהגענו למפרץ יפה עם עצים פורחים, גלים חזקים, חול לבן והמון קונכיות. כולם היו היסטריים שזבובי חול יעקצו אותם אז התקפלנו משם כעבור שעתיים וחזרנו לשיגרת הריזורט הרגועה. מדי פעם נופל איזה אגוז קוקוס על גג אחת החושות ומרעיד את כולם. גם לזה מתרגלים..."
לתחילת הכתבה
הוואלוק
אז אחרי כמה ימי שמש בהם שכרתי אופניים, הסתובבתי באי, הגעתי לחופים הדרומיים הלא-מיושבים, ציירתי על קוקוסים, השתזפתי והחלפתי ספרים, הגיע יום גשום במיוחד וכל ישראלי הגסט האוס נרתמו למשימת יצירה מקורית: הכנת "מונופול הודו" מושקע ומתוחכם כולל כרטיסיות, משימות ובניית מלונות מקשמיר ועד טאמיל-נאדו. בסופו של דבר כל אחד לקח חלק בהכנה -; בצביעה, בכתיבה, במתן רעיונות, בציורים על קלפי המשימות ובניילון לוח המשחק. בסוף היום, מלאי כתמי צבע גואש, היינו מרוצים מהתוצאה.
ביום האחרון שלי בהוואלוק אני מתעוררת בחמש בבוקר ורואה את הזריחה הכי יפה של הטיול. השמש עולה מבין העננים, הים מבריק ונוצץ וסירות הדייגים יוצאות ליום עבודה חדש. כל היופי והשלווה של השבועיים האחרונים כמעט נמחקים ברגע שאני מגיעה לתור לקניית הכרטיסים למעבורת שתיקח אותי חזרה לפורט בלייר. כאן מצפה לי חוויה לא נעימה בכלל שכוללת עמידה ממושכת בתור, דחיפות, מכות, התחננויות בפני השוטר שיעזור לי להגיע לקדמת התור ולבסוף -; הכרה בעובדה שלא נותרו כרטיסים להפלגה היום כשהטיסה שלי לכולכתה היא מחר.
אין אפשרות להשיג מראש כרטיסים למעבורת ועל כן חווית ההידחפות וההישרדות היא כמעט הכרחית (יש אפשרות להזמין רק מפורט בלייר). השוטר מקשיב להסבריה של הישראלית שאיתי על כך שאשרת השהייה שלה באנדמאן מסתיימת והיא חייבת להגיע לפורט בלייר עוד היום והוא מסכים למכור לנו כרטיסים למעבורת. אחר כך יסתבר לי שזו הדרך היחידה "להתגנב" למעבורת -; סיפורים על אשרות שפג תוקפן, מחלות שמחייבות הגעה לבית החולים בפורט בלייר, טיסות שהוזמנו למחרת היום וכו` וכו`.
הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי בפורט בלייר הוא ישיבה ממושכת באינטרנט, לאחר שבועיים של תקשורת רופפת עם העולם. העצה הכי טובה שלי למי שמטייל לפני לימודים -; תמצאו לכם מישהו שיבנה לכם מערכת. להרשם לקורסים באוניברסיטה באמצעות אינטרנט איטי שמתנתק כל רבע שעה זו משימה די מעצבנת... מה גם שאתם עלולים להקלע להפסקת חשמל -; ארוע שכיח באי.
למחרת אני ממריאה לכולכתה ואחרי המתנה בת שלוש שעות בשדה התעופה ממריאה שנית ונוחתת בדלהי. עכשיו נותרו לי הסידורים האחרונים שלפני הטיסה לארץ. אחרי התמקמות במיין באזאר מתחילה להבין שהמעגל הולך ונסגר. אני חוזרת לארץ עוד שלושה ימים.
"דלהי בפעם השניה פשוט נהדרת, נפלאה, זמינה, מפנקת, מיוחדת, מציקה, חמה, כבדה, מזיעה... עליתי למסעדה של המלון ונקלעתי לשיחה עם זוג קנדים מבוגרים שנוסעים מכאן לאשראם באוטאר-פארדש. הבחורה היתה קצת לחוצה אז סיפרתי לה מנסיוני האישי על הודו, הודים, לטייל לבד וסתם דברים קטנים. היה ממש כיף. פתאום דברים מתעכלים לאט לאט, אני מגלה הבנה לכל מיני תהליכים מבחוץ ומבפנים, מה השפיע ומה משפיע ובכלל -; כל החוץ, פנים ומה שביניהם -; שוני התרבויות, קצרים בתקשורת, חיבורים וכימיות... מרתק..."
לתחילת הכתבה
דלהי
שלושה ימים ללא שינה, הסתובבויות במיין באזאר, בקונאט פלייס ובעוד כמה שווקים בעיר. סידורים ורכישות, מדידות וחלומות, שליחת חבילה לארץ, הרבה שנה טובה באוויר. הרבה חיוכים. אני אורזת את התיק בפעם האחרונה והוא מלא מתנות וכביסה שלא ראתה מכונה כבר הרבה זמן (ע"ע אובססיבית לכביסה ביד). בשדה התעופה בדלהי איש עסקים ישראלי מחליט לאמץ אותי ומטיילת ישראלית נוספת ומזמין אותנו למשקה בלאונג` העסקי של חברת התעופה. שלושתנו מרימים כוסית לכבודה של הודו.
לתחילת הכתבה
הנחיתה (נכתב בנובמבר 2007)
החזרה לארץ היתה טלטלה בשבילי. מי שהיתה "פרקטי גילי" מסתובבת עכשיו בלי שעון על היד, שוכחת דברים, מאבדת ת`דרך לעתים קרובות, קשה לה להתרכז, מעופפת. עבר זמן מאז. כבר התרגלתי לארץ, לקצב, לאנשים, לבית. נכנסתי לשיגרה וקצת לדיכאון. גם זה עבר.
חשבתי איך לסכם את המסע, רשמתי רשימות, אגרתי טיפים, הסתכלתי בתמונות, שאלתי אנשים. רציתי לכתוב על כל מי שפגשתי בדרך, חשבתי להציג רשימה של דברים קטנים לטיול גדול, תהיתי האם לדרג את המקומות בהם ביקרתי על פי סדר מסוים וניסיתי למצוא חוט מקשר בין כל החוויות שעברתי. בסוף החלטתי לא לסכם. בשבילי, המסע עדיין נמשך.
יאולי אמצא את מה שחסר בי, שם אולי ייכבה כל מה שמתייסר בי"
נוסעת בעקבות האהבה. דני רובס.
איי אנדמן לתרמילאים - כל מה שחשוב לדעת באתר "עפתי" >>
לתחילת הכתבה
