צומת דרכים
29.6.95
חלום:
אני, בליג`יאן, מדבר עם בחורה שוייצרית, דומה לקוני שפגשתי בבורמה אבל יפה יותר. מתחיל לרדת גשם והיא נותנת לי את המעיל שלה כי בשלי אין כובע. ואז אני מגלה שהיא נסעה לערוץ דילוג הנמר עם המעיל שלי. פתאום אני פוגש את אלה מהאוניברסיטה והיא מספרת לי שתילי (המורה לביולוגיה מבית הספר התיכון שלי) הביאה את כולם לבצע משימה מודיעינית מהצבא. אני רואה את הילה מהכיתה מתבוננת דרך משקפת, נעמד מולה ומחייך אבל היא אומרת לי, תזוז, אתה מפריע. אני הולך, ופתאום אני בבית הספר, פוגש את נורית עם שיער קצר וכובע קומוניסטי. אני לא מזהה אותה, חושב שאולי זו ליאת. אבל היא מתרחקת ממני, ואז צועקת לי מרחוק תודה. במדרגות היציאה מהספריה אני רואה את דודו ודרור, דודו לא מזהה אותי, ולא מתחשק לי לספר להם שחלמתי עליהם.
החלום מזכיר לי שלאלה יש יומולדת בקרוב. מוזר, איך החלומות עושים לנו את זה. אני נזכר איך לפני חודשיים, לקראת היומולדת של שרון, לא הצלחתי במשך כמה ימים להיזכר בטלפון שלו - עד שחלמתי את המספר והתעוררתי עם הזיכרון. מוזר גם איך חלמתי שאני לא מזהה מישהי, ובכל זאת ידעתי שזו היא.
עברה עלי, מה שנקרא, נסיעה bone rattling - משקשקת עצמות, כמו שטרי אמרה על האוטובוס לדאז`ו. החברה` מאתמול החזיקו אותי עד 12:00 לפני שאמרו לי שהם ממשיכים לצ`נגדו ולא ללאסה. בדיעבד מסתבר שהצומת לצ`נגדו היתה 50 קילומטר הלאה משם לכיוון לאסה, אבל הם כנראה לא חשבו ש- 50 קילומטרים יעזרו לי. בכלל כל הדרך שלהם לא מסתדרת לי במפה, וכנראה ששלי לא מעודכנת ולא כל הכבישים מופיעים בה, כי לא ברור לי איך נוסעים מכאן לצ`נגדו. חיכיתי עד 15:00, ואז הגיעה עגלה עם מנוע שלקחה אותי על ערמת קרשים בסדרת הקפצות ששיפצו לי את השלד ביסודיות, תוך השפרצה מסיבית של בוץ על השיער והפנים והבגדים. לא נורא, בלאסה אוכל להתקלח. רק עוד כמה ימים. משם לקחתי משאית עד לצומת, עוד שעתיים וחצי נסיעה. באמצע הדרך הם העבירו אותי אחורה וכיסו אותי בשמיכה, מסמנים לי לא לזוז ולא להרעיש - כנראה עברנו מחסום משטרה. טיבטי נוסף שהיה אתי מאחור הניח שטוב לי מתחת לשמיכה המסריחה והדוקרת, ולא טרח להגיד לי כשאפשר היה לצאת. "הצומת" היא למעשה מגרש חניה למשאיות, סביבו ביתנים עם בערך 50 חדרים (עשרה יואן בשבילי, שבעה בשביל המקומיים), מסעדה - וזהו. אז נראה לי ש"הפסדתי" עוד יום.
עכשיו יושב במסעדה (בחדר אין חשמל), בשולחן לידי כמה סינים, אחד מהם שוטר - אני כבר לא מתרגש מהם יותר מדי. אחרי עוד פעולת מעיים בטבע, בנוף מהמם וישבן קפוא. על הקיר מולי תלויה תמונת נוף נהדרת של הרים מושלגים, שאם כמוה מחכה לי בהמשך הטיול אז זה יהיה שווה הכל. הנסיעות היום היו סבירות בסך הכל, לא הרבה שעות, וזה כמו יום חופש להרגע ולהתאושש. יש עדיין לפניי עוד ארבעה אזורים מסוכנים, לפחות לפי המידע הלא מספיק מדויק שיש לי.
הוצאות היום - 49 יואן.
30.6.95
השבוע השני לדרך מתחיל, בשאיפה שבשבוע הזה היא גם תיגמר. כשיצאתי, חשבתי שבזמן הזה כבר אגיע ללאסה, אבל עד עכשיו עברתי בערך חצי דרך. יושב על הצומת צ`נגדו-לאסה, עמוק בטיבט, רחוק מאד מכל אפשרות לשנות את מצבי. כאן כבר אי אפשר להתיאש או לוותר - אני פה, ולצאת מפה, לא חשוב לאן, יקח לי בערך שבוע שייראה בדיוק כמו השבוע האחרון, על הטוב והרע, על הרגעים הנפלאים והרגעים הקשים, על היופי והפחד, ההתעלות והיאוש. יושב על הצומת ומחכה, לידי זורם בנחת נחל רענן וסביבי כרי דשא נרחבים. כמה חמורים, רועים, שתיים-שלוש בקתות אבן קטנות. שני נהגים עברו עד עכשיו וסרבו לקחת אותי, ואני כבר מדמיין את עצמי נתקע כאן גם היום ומתחיל מחר את הדרך אחורה לצ`נגדו. קר לי, המורל ירוד ונראה שזה הולך להיות יותר ויותר קשה ככל שאני מעמיק לתוך טיבט והנהגים חוששים יותר. אם אצא מחר לצ`נגדו אגיע לשם אחרי גיא ורועי, שאמורים לקחת את המכתבים שלי, ואם אני רוצה אותם אצטרך לטוס ללאסה. שוב שמו לי בחדר שלושה נהגים שהעירו אותי אחרי שכבר נרדמתי.
ישבתי הבוקר במסעדה, שותה תה חמאה ואוכל מרק אטריות, כשכמה טיבטים נכנסו והתישבו בשולחן שלי. הם הוציאו קעריות, מזגו לתוכן תה חמאה ומילאו בקמח, עשו מהעיסה גושים ואכלו אותם - צמפה, המאכל הטיבטי הלאומי. "ולנו יש פלאפל." אחד מהם הוציא רגל שלמה של חזיר, נא כמובן, והם התחילו לחתוך עם החרבות שלהם נתחים מהבשר ולאכול. הם הציעו גם לי, מנומסים שכמותם, אבל יש גבול לאקספרימנטליות שלי. נזכרתי בלבי איך צחקתי תמיד על טיילים שמביאים אתם אוכל לטיבט כי שמעו שהאוכל פה גרוע. אני אמרתי תמיד, הם לא אוכלים אבנים בטיבט, אז מה שהם אוכלים גם אני יכול לאכול. טעיתי. אחרי כמה ימים שאני חי על האוכל שלהם, זה ממש הופך לסיוט מתמשך.
מה לא הייתי נותן בשביל להגיע היום לצ`נגדו, בטיסה, ברכבת, בשטיח מעופף, עם המקל של גבי ודבי. הכל, רק לא להיות תקוע ככה יום אחרי יום בלי לדעת אם אצליח להגיע לאנשהו, אם יהיה לי איפה לישון הלילה, אם בסוף זה ייגמר בטוב. והנה אחרי ימים ארוכים אני מוצא את עצמי על הצומת לצ`נגדו. זה לא סימן? 10:30 עכשיו, יש לי עוד איזה שמונה-תשע שעות לחכות - אם זה סימן אז שיהיה ברור. שלא יקחו אותי וזהו ואז אדע. כמה הייתי רוצה עכשיו שבוע אצל אמא, רגל על רגל, ניו יורק, דיסקים, MTV, מצעים נקיים, מקלחת, אוכל טוב, לנוח, לנוח, לנוח.
מסתבר שהיום המזל לרעתי, ובגדול. התחיל לרדת גשם, אז חזרתי אל המסעדה ושאלתי כמה זמן לוקח להגיע לצ`נגדו. אמרו לי יומיים. עוד נהג סירב לי, ואז פגשתי את השניים שלקחו אותי שלשום, בלי הצעיר המסניף. הם אמרו שהם נוסעים לצ`נגדו ושיגיעו לשם היום. צריך יותר סימנים מזה? כבר דמיינתי את עצמי מתקלח, חופף ראש, פוגש תיירים אחרים, מדבר עם אנשים שמבינים אנגלית, שיחות אמיתיות. אולי אפילו עברית. אולי אפילו מקבל כבר את המכתבים.
נסענו שש שעות בדרך מפחידה שאיכשהו שרדתי אותה, יושב בנוחות יחסית בקבינה בין המשופם והנהג, שלרגע לא מספיק למלמל תפילות. הנופים היו מדהימים: פסגות מושלגות, הרים אדומים, עמק עם נהר ובו כפרים של בקתות בוץ אדומות וסביבן שדות אורז ירוקים. בשלב מסוים עברנו ליד גל אבנים עם דגלי תפילה ושניהם התחילו להתפלל במרץ, הנהג מגביר את הווליום שלו והמשופם זורק מדי פעם כסף נייר מהחלון. ראינו לצד הדרך המון מכרסמים קטנים, ארנבת, ציפור טרף ענקית - אולי נשר, ציפורי טרף אחרות וציפורים קטנות יותר, פרחים ופרפרים. באחת ההפסקות בדרך סיפרתי להם על הלילה שלי במרקן, שאחריו אספו אותי בפעם הראשונה, והם לקחו אותו קשה. אפילו בקנה מידה שלהם זה נחשב סיוט, אז מה אומר אני, ילד שמנת מערבי?
צ'מדו
ואז הגענו לעיר גדולה, אבל טיבטית מדי בשביל להיות צ`נגדו. טיבטית מאד. ואכן, זו לא צ`נגדו - זו צ'מדו Qamdo עיר טיבטית שנמצאת עמוק יותר פנימה, שכשהם מבטאים את שמה, המוח הקודח שומע צ`נגדו. אבל אין מכאן דרך קסם לצ`נגדו ביום אחד, למרות החלומות שלי, וכל מה שעשיתי זה להפסיד עוד יומיים ועדיין להישאר על הדרך ללאסה, רחוק. שום דבר שאכתוב עכשיו לא יתאר את התסכול שאני מרגיש, את העצבים, את היאוש. כבר הייתי בטוח שאני יוצא מהסיפור הקשה הזה, והנה אני מוצא את עצמי רק מתחפר עמוק יותר בתוכו.
היצ`קוק לא היה כותב לי את זה טוב יותר. אכלתי, נרגעתי קצת, והתחלתי להרגיל את עצמי למחשבה שאני כאן, ושאני ממשיך. חזרתי לחדר ומצאתי את השניים, הנהג והמשופם, מחכים לי. הם הזמינו אותי לעבור לחדר שלהם (שמונה יואן ללילה). פתחתי את המפה בשעה טובה אחרי כמה ימים וראיתי איפה אני - Qamdo, זו העיר שחשבתי שהם מתכוונים לצ`נגדו כשהם מדברים עליה, צפונית לצ`נגדו-לאסה הייויי, כמו שהם מכנים את שביל העפר הבוצי הזה לאורך ההימלאיה. איך בכלל חשבתי שמהצומת של אתמול אפשר להגיע לצ`נגדו ביום אחד? הרי את כל הדרך לצומת של אתמול עשיתי על ההייויי, הולך ומתרחק מצ`נגדו. בכל אופן, יש מכאן דרך של ארבעה-חמישה ימים ללאסה שמגיעה מצפון, כך שאני לא צריך לחזור על עקבותיי. הם גם הראו לי איפה יש נקודות משטרה בדרך, אבל מה שהרבה יותר חשוב - הם נוסעים ללאסה! ביקשתי להצטרף אליהם מחר, ועמדתי להגיד שיורידו אותי לפני העיירה המסוכנת שיש בדרך, אבל לפני שהספקתי הנהג אמר שהם יעשו את זה, בשביל כסף - עד לאסה!!!
ממרקן עד לכאן זה חינם, מכאן עד לאסה - הם רוצים 250 יואן. גם אם הוא היה אומר 400 לא הייתי חושב פעמיים, זה הרי חוסך לי את כל הבלגאן של לחכות שעות כל יום ולהתייאש, חוסך לי בעיות של קור, של גשם, של למצוא מקום לישון. בבת אחת התהפך העולם בחזרה, ולגמרי. החיים שוב הפכו יפים והעולם שמח. יושב אתם בחדר, אוכל נקניק בקר ששובר את השיניים, חותך ממנו פיסות עם הסכין של המשופם, להב של 20 סנטימטר. גבר טיבטי לעולם לא ייתפס בלי סכין חגורה על המותן. חלקן ממש חרבות גדולות. הם נחמדים ואני מרגיש טוב מאד אתם, ופתאום אפילו המוכרות הקלושה שיש בינינו הופכת לבעלת משמעות עבורי, למשמחת. אפילו סוג התקשורת שיצרנו בינינו, שילוב של סינית ופנטומימה שבה למדנו אחד את תנועותיו של חברו, בתוספת כמה מלים טיבטיות שלימדו אותי, הופכת בשבילי לסוג של שיחה נעימה וקולחת ולעתים אפילו מגיעה למשמעויות שלא הייתי מאמין שאפשר להגיע אליהן עם בסיס לשוני משותף קטן כל-כך.
הוצאות היום - 40 יואן.
1.7.95
יום הפסים והשייט, כפי שבטח אזכור אותו בצמרמורת עוד זמן רב. יצאנו בתשע ועלינו על הדרך שטיפסה בפיתולים לאורך 45 קילומטר, שלקח לנו שלוש שעות לעבור. בסוף הטיפוס עצרנו על פס בגובה 4,688 מטר מעל פני הים, סביבנו פסגות עצומות מכוסות שלג נצחי. עמד שם גם לנדקרוזר שבתוכו היו שני מערביים, הראשונים שאני רואה אחרי עשרה ימים בערך. אבל הם אפילו לא טרחו לפתוח חלון לדבר אתי, שלא לומר לצאת החוצה מהרכב ולהתפעל מהנוף המטמטם. היה להם ציוד שנראה לי כמו ציוד טיפוס, אולי הם מטפסי הרים ולכן גם מתבודדים מטבעם. מאוחר יותר עבר מולנו רכב נוסף דומה, והמשופם אמר לי שראה עוד שני מערביים (big nose) בתוכו. הגענו לרוצ`ה (Rowiqe), שלדבריהם אמורים להיות בה שוטרים, אבל הם לא טרחו להחביא אותי, רק סגרו את החלונות הכהים כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב. אפילו עצרנו שם במשך שעתיים וחצי לתקן פנצ`רים, אחד הטרמפיסטים עוזר והשני מכין תה על מדורה. שתינו ואכלנו שם - מרק בשר משומר מקופסא, מלא שומן אבל לא רע, לפחות בתנאים הנתונים, ועוד מהנקניק הקשה. הם אכלו גם צמפה, אני - שתי מנות של מרק אטריות אינסטנט, על יבש - בלי מים. זה היה כל האוכל שלי להיום. יצאנו שוב לדרך, כשאני עייף וחושב שכבר נמאס לי, יום תשיעי רצוף בדרכים. אחרי רוצ`ה עברנו עוד פס, הפעם בגובה 4,809 מטר, כשכל ההרים מסביב פרוסים לפנינו למרחק אדיר, ולפנות ערב עוד אחד של 4,500 מטר - ואז ירדה החשכה. ב- 19:30 כבר בקושי ראינו משהו, אבל המשכנו, בגשם שוטף ודרכים בוציות מחורצות על-ידי נחלים רבים, משייטים מצד לצד מעל תהום של שני מטר או שני קילומטר - אי אפשר היה לדעת.
המשכנו והמשכנו, אני מת מפחד, מחליקים על הדרך המתפרקת שבמקומות רבים מפולות סחפו חלקים שלמים ממנה לתהום. בקטע מסוים נאלצנו ארבעתנו - שני הטרמפיסטים, המשופם ואני - לדחוף את המשאית. ובכל קטע מפחיד, והיו היום כל-כך הרבה כאלה, המשופם מתפלל והנהג מתרכז, ואז המשופם קלט שגם אני מתפלל בקטעים המפחידים והיה מבסוט לאללה, ומאותו רגע התחיל להאיץ בי להתפלל גם כן, ברגעים שחשב שאלוהים נוסף יכול לעזור. הוא מתפלל לאלוהים שלו, אני לשלי, ואם אחד משניהם, או שניהם יחד, לא היה מתערב אני לא מאמין שהיינו מגיעים לכאן. באחד המקומות עברנו בקושי רב, תוך שיוט מפחיד, סיבוב שבו קטע מהדרך נסחף ומה שנשאר היה לדעתי צר יותר מהמשאית שלנו, כך שרק התערבות אלוהית יכולה להסביר את העובדה שאני יושב עכשיו לכתוב את כל זה במקום להאכיל נשרים בתהום חשוכה. זה היה החלק הכי מפחיד בכל הטיול שלי עד עכשיו, ואני מאחל לעצמי שלא אחווה מפחיד ממנו בהמשך חיי. עד שעה 2:30 בלילה המשכנו ככה, בסוף עוצרים באיזה כפר חשוך וישנים במשאית. האמת היא, שאי אפשר להגדיר את השינה על מחצלות הבמבוק מעל לשקי הקמח כירידה בתנאים ביחס לכמה מהמלונות שעברנו בדרך. הטרמפיסטים נעלמו לאנשהו, הלכו לדאוג לעצמם. 15.5 שעות בדרכים, בדיוק ביום שבו הרגשתי כמה התעייפתי מזה ולא פתחתי את הארנק היום אפילו פעם אחת.
מגיעים ללאסה
2.7.95
ב- 5:30 המשופם העיר את הנהג ויצאנו שוב לדרך, שעה וחצי לפני אור ראשון. אני מתעופף מצד לצד בין שקי הקמח, מחצלות הבמבוק ושני הטרמפיסטים שלנו, עד שאחרי שעה הם עצרו ליד גשר מתפרק ואני חזרתי למקומי בקבינה - בדיוק כדי להספיק לראות את הפס הבא. טיפסנו ושייטנו בגשם, שלאט ובהדרגה הפך לשלג והתפתח לסופת שלגים כבדה שהכינה לכבודנו פס של 4,830 מטר כשמסביב הכל לבן! אחד המראות היפים ביותר שראיתי בטיול ובחיים בכלל, עולם מרהיב וחגיגי, שמימי ולא אמיתי. אלוהים כמה שזה יפה, וכמה קשה לדמיין שיש רוע בעולם הזה, כשרואים כמה יופי נמצא בו.
אני חושב שאם הייתי מעביר את היומיים האחרונים מאחור ולא בקבינה הייתי קופא למוות. אפילו לטרמפיסטים המתורגלים והמצוידים היה קשה, ובהפסקות הייתי רואה אותם מתחפרים החוצה מתוך ערמת השכבות שעוטפת אותם והמעילים הטיבטים הכבדים, שלובשים אותם עם יד אחת בחוץ ושרוול תלוי לצד הגוף, והם רועדים וקפואים. המשכנו להחליק למטה. בשלב מסוים, כשהדרך התיישרה ועברה בין כרי דשא ירוקים, החלקנו ועשינו סיבוב של 180 מעלות. מזל ששם ולא בהרים. מספר הטרמפיסטים עלה במשך היום לשבעה, כך שהחילוץ היה הפעם מהיר ואלגנטי.
אחרי שש שעות של נסיעה, אני מורעב בטירוף אחרי הארוחה היחידה של אתמול, עצרנו באיזה כפר. לא היתה מסעדה של ממש והאוכל שלקחתי אתי נגמר אתמול, אז הצטרפתי לחבר`הלחברה` לקערית של תה מגעיל, שהסבתא שהכינה לנו אותו תדלקה את התנור בגללי סוסים, מזינה אותו בידיים חשופות, וכמובן שלא השתמשה בכפית בשביל לשים את עלי התה בקומקום. אולי זו הסיבה למרקם המזעזע שלושתינו שני שלישים מהתה ולשליש האחרון הוספנו חמאה, מילאנו בקמח ועשינו גוש עיסה. על זה שפכנו שימורי בשר - ובתיאבון. הכל בידיים כמובן. לא ממש האוכל של סבתא, אבל זה לא היה נורא כמו שבטח ייראה לי בעתיד, כשאהיה שבע מהאוכל בבית. אולי באמת, כשרעבים הכל טעים. עכשיו זה יושב לי כמו גוש מוצק בבטן ומקשה על התנועה. אחרי הארוחה לא הייתי מסוגל לשתות עוד מהתה המגעיל הזה, אז עשיתי דבר שאני לא אוהב - קניתי לעצמי פחית נהדרת של Jian Li Bao, משקה תפוזים תוסס ומצוין וכתום עם דבש שאמור לתת אנרגיה. ישבתי אתם, הם עם התה ואני עם הפחית, מרגיש מפונק ומתנשא אבל נהנה בטירוף מכל לגימה תוססת. המשכנו בדרך הקשה, וב- 17:30 הגענו ל- Sog Xian - אפילו לא שמתי לב מתי עברנו את דצ`נג. אנחנו ישנים ב- 12 יואן - שיא חדש מאז יצאתי לדרך, אבל בסך הכל הוצאתי היום 15.5 יואן.
הם אומרים שמחר נגיע ללאסה! מחר. מקלחת. כביסה. טיילים אחרים. אוכל - כל היום הזה חשבתי על אוכל - פלאפל, שוארמה, קנטקי. מה אבשל לעצמי בבית כשאחזור. מה אוכל אצל הסבתות. לא מפסיק להזות על אוכל. הפגישות עם החברים - עכשיו אני חושב שאשמח מאד לחזור. ואולי, אולי מכתבים? אמן. אוכל. כמו אובססיה שאי אפשר להיפטר ממנה. מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל שקית ביסלי, חפיסת נובלס וכוס קפה שחור מהבית. זה גן העדן האמיתי. לאסה מחר! לאורך כל שארית היום לא ירד לי החיוך מהפנים.
למשופם יש אישה ושני ילדים בלאסה, לנהג אישה בהריון. איזה חיים יש להם, לעזוב בכל פעם לשבועיים של נסיעה הלוך-חזור לצ`נגדו, שבועיים לפחות, שבועיים או יותר, ואין שום דרך לדעת, ואין שום דרך לתקשר, והנשים בבית אף פעם לא בטוחות מתי להתחיל לדאוג להם, מתי יקבלו אותם בחזרה ולכמה זמן.
4.7.95
לאסה!
העירו אותי אתמול בארבע לפנות בבוקר ויצאנו. די מהר נפלנו לתוך תעלה בצד הדרך ולקח לנו שעה להוציא את המשאית. אחרי שבע שעות עצרנו לעוד ארוחת צמפה, הפעם בלי תוספות כי נגמר הבשר המשומר. נזכרתי בארוחה של אתמול, שעכשיו שעוררה בי געגועים, ואמרתי לעצמי שלפחות ככה אעריך יותר את האוכל בלאסה, שהם חזרו ואמרו שנגיע אליה בסוף היום. ב- 16:00 הגענו לנאצ`ו, דרך של 230 קילומטר, שם אכלנו מרק אטריות טיבטי שעשוי עם קישואים וכרובית, נהנים למצוא מקום עם מסעדות. השיער שלי כבר עומד בגושים מוצקים שאסופים לאחור, רגע קצר לפני שהוא הופך לראסטות, והזקן שלי פרוע וארוך. איזה מראה אני בטח מספק. ההולנדים מוייטנאם, שניסו להתווכח אתי שאני היפי, היו בטח מבסוטים לראות אותי עכשיו.
המשכנו את 310 הקילומטרים שנשארו לנו ללאסה, החלק האחרון של הדרך על כביש סלול, שנראה לי פתאום כמו חזון בדיוני - נסיעה מוצקה ואחידה, בלי טלטולים וקפיצות, בלי החלקות והיתקעויות. הגלגלים נשארים צמודים לדרך, התחת נשאר צמוד למושב. הגענו ב- 1:00 בלילה. 21 שעות על הדרך היום, 50 שעות בסך הכל בשלושת הימים האחרונים. דרך שאם לא הייתי מוצא אותם, היה לוקח לי בערך שבוע לעבור. גשם שוטף ירד, חושך מוחלט בלי תאורת רחוב. הם הורידו אותי באמצע העיר ולקח לי כמה זמן למצוא רכב חולף שלקח אותי לפתחו של מלון יאק, מושא חלומותי מזה ימים רבים. דקות ארוכות של דפיקות על השער הניבו בחורה טיבטית מנומנמת שהוליכה אותי לדורמיטורי. נכנסתי בשקט לחדר שישנו בו שלושה תיירים(!) אחרים. אחרי בערך עשרה ימים בלי מקלחת, הרמתי את הסדין הנקי והתחפרתי מתחתיו, נשכב ישר על המזרון, נרדם בשניה.
