ב-צ'יאנג מאי

ערן- סירה, שתי טיסות ומונית הביאו אותנו לצ`יאנג מאי (Chiang Mai). אחרי כמעט חודש של מנוחה באיי תאילנד השקטים והרגועים, חזרנו לעיר גדולה ועמוסה. אבל למרות המכוניות הדוהרות, הטוקטוקים והמוני האדם, לצ`יאנג מאי יש אווירה רגועה. אולי זה ההרים הירוקים שמסביב, אולי זה האוויר הצפוני הצלול ואולי זה שאריות מהאיים שנדבקו אלינו. בכל מקרה - נחמד פה. אחרי שדאגנו לכתפיים (הורדנו את התיקים מהגב) ולעיניים (שנת לילה טובה), הגיע הזמן לדאוג לבטן. במקום לבחור בדרך הפשוטה (מסעדה - תפריט - מלצר), החלטנו הפעם לעבוד בשביל המזון, ונרשמנו לאחד מקורסי הבישול המפורסמים של העיר.

יוצאים השכם בבוקר אל בית חווה קצת מחוץ לעיר, ונכנסים לבית הספר. עמדות בישול מסודרות בחצר ירוקה, שקט מסביב, ציפורים מצייצות - כבר נהייתי רעב. היום מתחיל בשיעור מבוא לרכיבים; תאילנדיים. מסתבר שיש להם 3 סוגים של בזיליקום, חצילי בר בגודל אפונה ומגוון עצום של צ`ילי חריף - כל זן והשפעה אחרת (אחד חריף בפה, השני בגרון, שלישי בבטן והרביעי...יותר למטה).

אחרי ההקדמה מתחילים (סוף סוף) לבשל - מרק, קציצות דגים, פתאי, תבשיל קארי ירוק, סלט תאילנדי וקינוח. הכל טעים להפליא והכל (חוץ מהקינוח) חריף ברמות שלא יאומנו. לא משנה כמה ניסינו לקצץ בצ`ילי - ביס אחד והפה יורק להבות. אבל למרות (בגלל?) החריף עבר עלינו יום מהנה, מלא בצחוק ואוכל טוב (חכו לדובדבן שבקצפת בסוף הכתבה).

 את היומיים הבאים בילנו בחדר. לא בגלל שלא היה מה לעשות בחוץ, פשוט גל חטפה את מחלת המטיילים הנפוצה ביותר- קלקול קיבה. זה היה צפוי שנחטוף משהו כזה בשלב זה או אחר של הטיול, אבל זה עדיין לא כיף. לפחות אנחנו ביחד, וכשגל חולה אני לוקח את תפקיד האחות- דואג, מביא, מטפל. העיקר שתרגיש טוב מהר. אחרי יומיים, כשכאבי הבטן נחלשים, אנחנו יוצאים לרחוב. להסתובב קצת. בדרך עצרנו לקנות לי עגיל חדש - הישן הלך לי לאיבוד באיים. נכנסנו לחנות קעקועים/פירסינג, ואחרי שבחרתי עגיל, סתם דפדפנו בחוברות הקעקועים במקום. כבר שנים רציתי לעשות קעקוע, אבל עוד לא מצאתי ציור יפה מספיק, התזמון לא היה טוב ושאר תירוצים לכסות על העובדה שלא ממש היה לי אומץ.

 אחרי 10 דקות של דפדוף בספרים מצאתי ציור של שדון שיתאים לי בול על הכתף. אז מה? נעשה קעקוע? עכשיו? אולי מחר?? עכשיו?!? כן, מסתבר שעכשיו. ואני רק רציתי עגיל! אני מתיישב בחרדה על הכסא, המחט מזמזמת בעליצות בידו של המקעקע, ואני מוכן לרע מכל. מגע ראשון. לא כזה נורא - קצת כואב, אבל אפשר לשרוד. השעה הבאה תשאר ביני, גל והמקעקע. הגרסא הרישמית טוענת שלא נהייתי חיוור, לא הייתי על סף התעלפות ולא רעדו לי הברכיים כשקמתי לראות את התוצאה בראי.

גל- בוקר חדש והשמיים בהירים. למרות העובדה שאנחנו מטיילים ב"עונה הגשומה" עד כה לא ראינו יותר מידי גשם וזה לא ממש חסר לנו. יצאנו לעבר דוי סוטפ (Doi Suthep), המקדש המפורסם ביותר בצ`יאנג מאי. המקדש לא נמצא ממש בעיר, אלא 16 ק"מ ממנה, וניצב על הר שמשקיף על כל העיר. האווירה במקדש היא אווירה של שלווה. מרחק קטן מהעיר, הכל נהייה שליו, רגוע ומיסטי. אנשים באים והולכים, מתפללים, מביטים, מצלמים- ולמרות כל זה האווירה במקום נשארת שקטה. הנוף מלמעלה מקסים- כל צ`יאנג מאי פרושה לפניך, עמוסה, צפופה ומוקפת הרים. הניגוד בין העיר, להרים, למקדש נראה מפתיע.

 בערב אנחנו יוצאים מהאווירה השליוה שנחתה עלינו והולכים לשוק הלילה (Night Bazaar) המפורסם. אלפי אנשים דחוסים בין סמטאות צרות, שנוצרו על ידי דוכנים עמוסי כל טוב. מכל עבר נשמעות קריאות - Come see, Come look - ואנחנו די מתעלמים מהם. זה שוק תיירותי להפליא, ואולי דווקא בגלל זה הוא לא ממש מעניין או מפתיע. אחרי של שעה של שיטוט חסר משמעות, אנחנו מחליטים לחזור לחדר.

לתחילת הכתבה

רכיבה על פילים ב-פאי

ערן- צ`יאנג מאי היא באמת עיר נחמדה, אבל עדיין עיר. רצינו קצת שקט וקצת ירוק, אז נסענו לפאי (Pai). שלוש שעות נסיעה בהרים, בכביש מפותל ואנחנו שם. פאי היא עיירה קטנטנה בצפון-מערב המדינה. רחובות שקטים, הרים ירוקים מסביב - שלווה. למרות שהאיזור מסביב לעיר הוא עדיין חקלאי בעיקר, תושבי פאי עברו לתעשייה מכניסה הרבה יותר - תיירות. כל בית שני בעיר הוא גסט האוס והשאר הם מסעדות. הספרים אומרים שבשיא העונה קשה למצוא פה חדר פנוי, ואני שמח שאנחנו הגענו לא בעונה. קשה לדמיין את העיירה השלווה הזאת עמוסה בתיירים עד אפס מקום, וזה לא מראה שהייתי רוצה לראות בעצמי. חוץ משקט וירוק, אפשר לצאת מפאי לשלל פעילויות.

כך מצאנו את עצמנו יום אחד נוסעים מחוץ לעיר בשביל לרכב על פילים. פילות ליתר דיוק. במחנה הפילים פגשנו שלוש פילות יפיהפיות שחיכו לטיול היומי שלהן, ואחרי שהאכלנו אותן קצת הגיע הזמן לזוז. אז איך עולים על פילה? היא מכופפת את הרגל כמו מדרגה, תופסים באוזן שלה כמו במעקה וקופצים למעלה. חינני זה לא היה, אבל בסוף התהליך ישבנו שנינו שם למעלה - גל מקדימה ואני מאחור.

רכבנו על הפילה בלי מושב או כיסוי, ישירות על הגב, וזה הזמן לגלות כמה עובדות על פילים: הם מאוד רחבים, יש להם עמוד שידרה מאוד קשה ויש להם שערות קצרות וקשות (כמו מברשת פלדה). התוצא ה של כל אלה היא ישבן דואב ושיפשופים ברגליים. אבל לטייל ככה מגובה של פיל שווה את אי הנוחות. על פילה לידנו רכבה קוזימו - בחורה יפנית חביבה בת 34 (אבל נראית ומתנהגת כמו בת 25). בכל חודשי הטיול שלנו ראינו המוני יפנים, אבל עוד לא יצא לנו לנהל שיחה עם אחד. פתאום רואים שמתחת לכל ההתנהגויות הביזאריות שלהם נמצאים אנשים שפויים לרוב. הדרך מתפתלת בין שדות ובתוך ג`ונגל. לרכב על פיל זה כמו רכבת הרים - בירידות אנחנו בשיפוע חד למטה, מחזיקים בפילה בכל כוחינו ומתפללים לטוב.

אבל הפילות יודעות את המלאכה ואחרי שעה אנחנו מגיעים לנהר. עכשיו הזמן של הפילות להשתעשע קצת. זה מתחיל במקלחת-חדק מרעננת ואז הופ! הפילה מתגלגלת לתוך המים וזורקת אותנו מהגב שלה. לגל ולי הספיקו פעמיים של הפעלול הזה עד שהבנו את הרמז, אבל קוזימו התגלתה כשפן של אנרג`ייזר - שוב ושוב היא טיפסה על הפילה שלה ושוב ושוב היא נזרקה למים בצרחות של תענוג.

אחרי הטבילה חזרנו למחנה ובזמן שחיכינו לארוחת הצהריים הלכנו להרגע קצת. מסביב לפאי יש כמה מעיינות חמים, ואחד מהם נמצא ליד מחנה הפילים. באנחת רווחה הורדנו את אחורינו הכואבים לאמבטיה של מים רותחים וטובים. בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו. את הדרך חזרה לעיר עשינו בשייט על רפסודת במבוק. הרפסודה מורכבת מכמה מוטות במבוק ארוכים במיוחד שקשורים ביחד. אנחנו יושבים במרכז, מקדימה הנהג מכוון את הרפסודה, ונסחפים לאיטנו במורד הזרם. מסביב הטבע במלוא הדרו - עצים וצמחים, ציפורים וחרקים, אף נפש אדם באיזור, והקול היחידי שנשמע הוא פכפוך המים.

למחרת החלטנו לתור את האיזור עצמאית. שכרנו טוסטוס בעיר ויצאנו לדרכנו. אין כמו לראות את הנוף על שני גלגלים - הרוח בפנים, הטבע במרחק נגיעה ואנחנו אדונים לעצמנו (וזה בהנחה שיודעים איך לרכב על אופנוע. כבר ראינו כמה וכמה רוכבים מתרסקים על הכבישים החלקלקים). הכביש מוביל אותנו דרך כפרים של שבטי ההרים שגרים באיזור - Shan, Lisu, Laho. לכל אחד מוצא אחר, ולכל שבט יש את הבגדים המסורתיים שלו. לא ממש הצלחנו להבדיל ביניהם, אבל זה היה נחמד לראות אנשים לובשים את הבגדים האלה לא בשביל התיירים. בדרך עברנו מפלי מים סואנים, שדות אורז וסויה ירוקים, הרים וגבעות - המון טבע.

באיזור הצהריים הגענו למקדש Wat Phra That Mae Yen, הידוע בכינוי "המקדש על הגבעה". כמו שהשם מרמז, המקדש יושב על גבעה שמקיפה על כל העמק. חצי דקה אחרי שנכנסנו למקדש, נפתחו ארובות השמיים וגשם סוחף התחיל לרדת. מצאנו מחסה בסככה קטנה ואיתנו הצטופף בחור ספרדי שכמונו מטייל בעולם. בדרך כלל אנשים מתרשמים כשאנחנו מספרים על הטיול שלנו, אבל הפעם היה תורינו לעמוד פעורי פה - הבחור מטייל כבר 3 (!!) שנים ועוד היד נטויה. מתאילנד הוא מתכנן להמשיך בדרך המשי, והוא שמח לשמוע שגם ישראלים עושים את המסלול הזה - "אם המדינות האלה מכניסות ישראלים, כנראה שבטוח לטייל שם". אחרי שעה וקצת הגשם נגמר, ויכולנו סוף סוף לשוטט במקדש ולהנות מהנוף המרהיב מסביבו.

 מפאי חזרנו לצ`יאנג מאי, בתור תחנת מעבר ללילה בלבד. יצא המקרה ובדיוק באותו היום חל יום ההולדת של המלכה. וכך, בדרך לארוחת ערב, מצאנו את עצמנו מול במה ענקית עם טקס מרשים של ריקודים, נאומים והבאת מתנות למלכה. כבר הזכרנו שהתאילנדים אוהבים את בית המלוכה שלהם?

לתחילת הכתבה

ב-סוקותאי

גל - חמש שעות נסיעה באוטובוס הביאו אותנו לבירת תאילנד הראשונה - סוקותאי (Sukhothai). למה הגענו לפה? שאלה טובה. במבט ראשון העיר נראית די, איך לאמר, תאילנדית טיפוסית. סתם עיר גדולה, הרבה תנועה, רחובות די מוזנחים וחנויות שמוכרות כל דבר. שום דבר שתופס את העין. אבל (!) במרחק של 20 דקות נסיעה נמצאת הממלכה העתיקה- שטח עצום שבתוכו פזורים מספר לא מבוטל של מבנים ומקדשים מלפני 700 שנה לפחות. כמובן, זו הסיבה האמיתית שבגללה הגענו אל העיר. ולכן מצויידים במים וכובע (היה נורא חם! אפשר אפילו לומר לוהט), נסענו לעבר העיר העתיקה. עלינו על אוטובוס- משאית עמוס בתיירים ותוך זמן קצר הגענו.

הדרך האידיאלית לתור את האיזור הוא בעזרת אופניים. יצא המצב, ועקב נסיבות שאינן תלויות בי, אני לא יודעת לרכב על אופניים. למרות המצב הקשה לא אמרנו נואש, ושכרנו לנו טוסטוס. כל העיר העתיקה היא בעצם פארק ענק ומטופח למדי, שבין חלקות הדשא והאגמים ניצבים בודהות ענק, מבנים עם ראש דמוי תירס ודמויות חסרות ראש. האפקט הכללי הוא די מרשים, ואם יוצאים קצת מהחלק המרכזי מגלים שטחים ירוקים שבתוכם "צמחו" מקדשים חבויים.

 בערב, אחרי שנחנו ואכלנו, פגשנו את טיני (Tini) וסורט (Suret) שהזמינו אותנו לפאב המקומי לשתיית רום (תאילנדי) וקולה. לא היו לנו תוכניות מרתקות אחרות, אז הצטרפנו. טיני היא בחורה קנדית שכיום גרה בסיאטל ועובדת כעו"ד. היא באה לטיול קצר בתאילנד וקמבודיה למרות שזה יעד לא צפוי (לטענתה) לאמריקאים (הם לרוב מטיילים באירופה). סורט הוא בחור תאילנדי שחי בסוקותאי ועובד בגסט האוס שבו ישנו. עם שני בקבוקי רום (שהיה לא רע בכלל) ועוד כמה בקבוקי קולה השיחה זרמה. מתוך חילופי הדברים למדנו מספר דברים:

1. המשכורת היומית של תאילנדי ממוצע היא 160 באט (או במילים אחרות 20 ש"ח).
 2. יש חובת גיוס לצבא תאילנד (לגברים), אבל מכיוון שלא כל שנה צריכים את כל הגברים המיודעים לגיוס, נותנים לכל אחד למשוך פתק מתוך קופסא - אם יצא פתק שחור הרווחת ואתה משוחרר, אם יצא -; פתק אדום גוייסת.
3. התאילנדים (באופן כללי) לא אוהבים את נסיך הכתר - את המלך כולם אוהבים כמובן, אבל את הנסיך, זה שהולך לרשת את הכתר ביום מן הימים, התאילנדים ממש לא מסמפטים (לצערי לא ממש הצלחתי להבין למה).

 השיחה נמשכה עד לשעות הלילה המאוחרות, בדיונים סוערים על פוליטיקות, תרבויות והחיים, עד שכולנו פרשנו לשנת היופי שלנו. יומיים אחר כך, ואחרי נסיעה של שמונה שעות לבנגקוק (שעברה בנעימים מלבד תאילנדי זקן שנחר כל הדרך), פגשנו שוב פעם את טיני הפעם עם בן זוגה ג`ונתן - פיזיקאי גרעין היפי, בן 35, שטוען שב-15 השנים האחרונות אכל יותר חרקים מכל בשר אחר, וכרגע הוא בדרכו לפגוש את הדלאי למה בדרמסהלה (הודו) ולדון איתו על מדע. עד שזה יקרה שניהם נוסעים יחד לכמה ימים בקמבודיה. כך או כך, המסקנה שלי מכל החוויות האלו הייתה שיש אנשים מעניינים בעולם, רק צריך לדעת למצוא אותם.

לתחילת הכתבה

קנצ'בורי ומתכון טעים לסיום

ערן - מבנגקוק קפצנו לביקור בקנצ`נבורי (Kanchanaburi). מיניבוס אוסף אותנו ועוד כמה ישראלים, ויוצאים לדרך. אחרי שלוש שעות אנחנו מגיעים. התחנה הראשונה היא בגסט האוס שמומלץ על ידי "הקשר הישראלי" (סוכנות הנסיעות הישראלית המפורסמת בבנגקוק). פה ראינו תופעה שמאפיינת הרבה מהישראלים שמטיילים בתאילנד - כל הישראלים קמו ונכנסו למלון, בלי לבדוק אותו אפילו.

 לנו נדמה לפעמים שישראלים בתאילנד מעדיפים להקטין ראש לחלוטין - הולכים רק לסוכנויות הנסיעות הישראליות בבנגקוק (הקשר הישראלי, הגרין האוס וכו`), ישנים רק באכסניות הישראליות בצ`יאנג מאי (הטאנה, רד בריק), אוכלים רק במסעדות הישראליות באיים ובכלל - מטיילים בתאילנד רק מנקודה ישראלית אחת לשניה. אנחנו העדפנו לעשות סקר שוק, ואחרי שיטוט קל ברחובות מצאנו אכסנייה שקטה ונעימה ממש על הנהר.

קנצ`נבורי מפורסמת בגלל שני דברים עיקריים - השוק הצף והגשר על נהר קוואי (Bridge on the river Kwai). לשוק לא הלכנו (אנחנו ממעטים בקניות, כי כל רכישה היא עוד משקל על הגב) אבל בגשר ביקרנו. במילה אחת - אכזבה. סתם גשר ישן וחסר ייחודיות שאלמלא הסרט וההיסטוריה לא היה שווה מבט שני. מה שכן היו שווים ביקור היו שני בתי הקברות השכנים - בית הקברות של בעלי הברית (Allied War Cemetery) ובית הקברות הסיני (Chinese Cemetery). יש משהו בבתי קברות בחו"ל שעושה לנו את זה - האווירה, הצורות, ההיסטוריה. זה אולי חריג אבל שיטוט בבית קברות מרגיע אותנו.

 חוץ מזה קנצ`נבורי היא עיר די משעממת ואנחנו המשכנו הלאה כמה שיותר מהר. המשכנו אחורה ליתר דיוק, כי זמננו בתאילנד הלך ונגמר. חזרנו לבנגקוק והתחלנו בהתראגנויות לעזיבה - כרטיסי טיסה, סידורים אחרונים והמתנה לטיסה. כמעט חודשיים אחרי שהגענו לפה, הגיע הזמן לעזוב. אנחנו נפרדים לשלום מרחובות בנגקוק המוכרים ועולים על מטוס.

הדובדבן שבקצפת -

גל - כפי שהבטחנו (והבטחות צריך לקיים) מתכון נבחר מקורס הבישול בצ`יאנג מאי. בחרנו בקציצות דגים תאילנדיות, מתאבן תאילנדי טעים להפליא. בתיאבון!

רכיבים לקציצות -

  • 500 גרם דג לבן טחון או קצוץ דק
  • 1 ביצה
  • 0.5 כוס שעועית ירוקה טרייה קצוצה דק
  • 3 כפות עלי קפאיר קצוצים (אפשר להחליף בלמון גראס)
  • 1 כפית סוכר
  • 1 כפית מלח
  • 1 כף ממרח קארי אדום (או פחות אם אתם רוצים פחות חריף)
  • שמן לטיגון עמוק

הכנה -

שמים את כל המרכיבים בקערה ומערבבים היטב עד שמקבלים עיסה אחידה.
מכינים קציצות שטוחות מ2 כפיות של התערובת לקציצה.
מטגנים בשמן עמוק עד להשחמה.
 מגישים עם רוטב צ`ילי, רוטב צ`ילי מתוק או מטבל מלפפונים (הסבר בהמשך).

רכיבים למטבל מלפפונים -

  • 1 כוס של מלפפונים קצוצים לקוביות קטנות
  • 0.5 כוס בוטנים קלויים וקצוצים
  • 0.5 כוס סוכר
  • 0.5 כוס חומץ לבן או חומץ אורז


הכנה -

מערבבים את החומץ והסוכר בסיר ומביאים לרתיחה.
כשמתחיל לרתוח, מורידים מהאש ומשאירים בצד לקירור.
 מעבירים לקערה, מוסיפים את המלפפונים והבוטנים, מערבבים ומגישים מעל הקציצות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה