למה ויאטנאם?
לידידי, אינכם יכולים להאשים אותי באנוכיות.. בשנה שעברה שיתפתי אתכם ברשמי ובחוויותי בהודו, השנה אנסה לעשות זאת לגבי ויאטנם וקמבודיה. אבל יש כאן דבר מה לא הוגן. אני משתף אתכם בחוויות אבל אינכם שותפים בהוצאות. אז כבר עכשיו אני מודיע לכם שבשנה הבאה ברצוני לבקר בפתח תקווה ובנותיה ובהחלט אצפה לכך שתיקחו חלק במימון.
במסעדה של דאוון באור יהודה נפגשים בתדירות של אחת לחודשיים או שלושה כחמישה עשר עד עשרים חבר`ה, חברי מגדוד המילואים (בעיקר קציני הגדוד), בו שרתנו כולנו ביחד משך עשרות בשנים. אוכלים ארוחה דשנה ומספרים חוויות שאת מרביתן שמענו כבר אין ספור פעמים, והן אינן העיקר. העיקר הוא ה"להיות ביחד" לכמה שעות, דבר שעושה לנו טוב על הנשמה.
בין הסטייק העסיסי שזה עתה בלעתי ולקראת הדג המתובל בטעם משגע, פונה אלי יהודה, בן קיבוץ גבעת חיים, בזו הלשון: "בני, אתה בא אתי לויאטנם?" בלעתי את אשר היה בחלל פי ואמרתי: "אני בא". אני מדבר ברצינות, אומר לי יהודה. לא טרחתי אפילו להרים את עיני מהצלחת ונבחתי כלפיו בקול רם: "גם אני". "מלה זו מלה ?" המשיך יהודה, "מלה זו מלה" השבתיו בחוסר סבלנות. כך "נולדה" נסיעתי לויאטנם ולקמבודיה, עוד בטרם ידעתי איך, למה וכמה כבר סגרתי ענין.
כל אימת שאני נוסע למקומות בלתי מוכרים אני מנסה לעבוד על עצמי, להיות עם ראש פתוח ולהתנער מדעות קדומות, אבל אני מודה ומתוודה שלא נסעתי לויאטנם בידיים נקיות. כאחד שגדל והתחנך בארץ קומוניסטית, וחש על בשרו את אימי המשטר שמבוסס ברובו על מערכת הלשנות, שיורדת וחודרת עד לתא המשפחתי הקטן ביותר, עד כי הורים חוששים לדבר לפני ילדיהם, הרי שהחשדנות שלי חגגה.
מצד שני, מלחמת ויאטנם היא המלחמה הכי מתוקשרת של העת החדשה ובני גילי גם בלי לרצות היו שותפים לה באמצעות התקשורת הכתובה, הרדיו והטלויזיה. הו-צ`י-מין, נגו דיאן דיאם וגנרל דיאפ היו בני בית אצלנו, לא פחות מקנדי, ג`ונסון וגנרל וסטמורלנד. מקומות כמו הנוי וסייגון, דלתת המקונג ומפרץ טונקין (שם החלה המעורבות האמריקאית כאשר שתי משחתות הותקפו על ידי הצפון) היו מוכרים לכולנו. יומני החדשות והסרטים אפוקליפסה עכשיו וצייד הצבאים רק השלימו את התמונה ואת מעורבותנו במלחמה.
כמובן שהדרום והאמריקאים היו ה"טובים" והצפון-ויאטנמים היו ה"רעים" האכזריים והברברים, ואנחנו כולנו היינו לצד הטובים. עם שני מטענים אלה הגעתי לויאטנם ועד מהרה נשכח העבר ונותר רק ההווה והעתיד. נתגלה לפני עם חרוץ, נבון, חייכני ומאיר פנים. המשטר אמנם קומוניסטי והשחיתות חוגגת אבל בשנים האחרונות שינה המשטר את פניו ללא הכר, מעודדים את היוזמה הפרטית, ישנה תנופת פיתוח אדירה והעם בחיי היום-יום אינו מרגיש את כובד ידו של השלטון כפי שהכרנו במזרח אירופה. לא ראיתי תעמולה שגובלת בשטיפת מח יום-יומית ולא ראיתי את פולחן האישיות, וחשדנותי היתה כלא היתה.
לויאטנם שלוש ערי בירה בעברה, הואה בירת הקיסרות שהתקיימה עד 1946 במרכז המדינה, הנוי בירת הצפון וכיום בירת המדינה כולה, וסייגון, היום הו-צ`י-מין סיטי, בירת הדרום. טיולנו התחיל בהנוי, בה ניכרת ההשפעה הצרפתית בשדרותיה הרחבות וסגנון הבניה. הדבר הראשון שתופס את העין הוא זרם אדיר של רוכבי אופנועים, קטנועים ואופנים שדוהר ברחובות כנחיל דבורים בלתי נגמר. חוקי התנועה הם בגדר המלצה ומרבית הויאטנמים דוחים המלצות אלה בשתי ידיים.
זה לא פראי כמו בהודו, אבל ג`ונגל של ממש. קיימת מגבלה של עד 150 סמ"ק, אבל זה לא מפריע לחבר`ה לרכוב שלושה בוגרים על הרכב ולעיתים קרובות זוג הורים ושני ילדים, להעמיס משאות, ובקיצור - הכל הולך, עד כי קבלתי את הרושם שהם חיים על שני הגלגלים. מחצית מהרוכבים, אולי אפילו יותר, הן נשים, צעירות יפות ומתוקות להפליא.
הויאטנמים נמוכי קומה (דווקא הרגשתי לא רע בקרבם), דקי גזרה ונאים למראה. לא ראיתי אף איש או אשה שמנים, לבושם צנוע, מוצאם סיני. נעמדנו בטור ארוך ואין סופי (שדווקא זורם מהר) על מנת להיכנס למוזוליאום של הו-צ`י-מין המנהיג הנערץ של הצפון וכיום של המדינה כולה, אני כהרגלי מסתבך.. הוצאתי אחר כבוד מהשורה הואיל ומכנסי הקצרים היו קצרים מדי לטעמם של הסדרנים. הואיל ולא רציתי לאכזב את המנהיג הנערץ (הז"ל הנ"ל), רצתי וקניתי שמלה שאפשרה לי לבקר באתר. אני רק מברך על מזלי הטוב שאף אחד מכם לא יזכה לראות אותי בשמלתי האופנתית, שכל כך הלמה אותי, עד כי הייתי בוודאות נחטף לערוץ האופנה.
בבואך לבקר ולהכיר עיר במסע רגלי, הרי שההספק שלך נמוך. בעשותך זאת באמצעות רכב אתה חולף מהר מדי על פני מראות שכדאי להזין בהם את עיניך. לכן הפתרון האולטימטיבי הוא מין ריקשה, כלומר תלת-אופניים שקדמתם מרופדת ואתה יושב פרקדן כאילו נמצא על הטרסה ונהנה ממראה עינך. ואמנם יש מה לראות, העיר יפה מודרנית ונקיה, אפילו חלפנו על פני השגרירות הישראלית, הקהל מגוון ומעניין, מקומיים ותיירים רבים.
באחד המקדשים של קונפוציוס שוחחתי ארוכות עם יפהפיה מקומית בשם HUE, סטודנטית לספרות אנגלית שחפשה קרבן לתרגל את האנגלית שבפיה ואני שמחתי להיות הקרבן הזה. ספרה לי עד כמה היא בודדה בעיר הגדולה וכמה קשה לה הרחק ממשפחתה. בעיני המפגשים האלה עם הנייטיבס מוסיפים הרבה מלח ופלפל בביקורי בחו"ל. משיחות אקראיות כאלה אתה למד יותר מאשר מהרצאות ארוכות.
אי אפשר לבקר בעיר מבלי להכיר את שווקיה, שזו חוויה בפני עצמה וזה נכון לגבי כל הערים בהן בקרנו. השווקים בשליטה מוחלטת של נשות ויאטנם. פה ושם רואים איזה סבל גבר, אבל הנשים שולטות שלטון ללא מיצרים. שפע בלתי רגיל של פירות וירקות אקזוטיים, מוצרי ים מכל הסוגים והמינים, כולל נחשים, סרטנים, צדפות ואין סוף מוצרים בלתי מוכרים. רק בהנוי ראיתי כלבים תלויים על אנקולים כמו באטליז. אודה ולא אבוש שקיבתי עשתה כמה סלטות בקרבי, אבל גם לזה מתרגלים. בערב בקרנו בתיאטרון בובות המים המציג פולקלור מקומי, נחמד.
פנינו למפרץ הלונג (חלק ממפרץ טונקין המוכר), חולפים על פני כפרים, יערות ושדות אורז, פה ושם עוצרים, מצלמים ולומדים על עבודתם הקשה של האכרים, בינהם הרבה נשים וילדים. ביקור בכפר לגידול נחשים, במקדשים ובפגודות. המדריך שלנו משה (מעולה שבמעולים) דואג שלא נשתעמם ולו לרגע, מסביר ומספר סיפורים ללא ליאות והדרך עוברת בנעימים עד הגיענו לעיר הלונג.
למחרת שיט של כמה שעות במפרץ, אתר טבע שלא מהעולם הזה, קרוב לאלפיים צוקים ואיים קטנים וגדולים ואנו משייטים בינהם בכיף, שוחים ומבקרים במערת נטיפים, מבקרים את בני המקום שמתפרנסים מדיג וממסחר ולא מפסיקים להנות מהמראות המדהימים והמקסימים ומנופי בראשית.
לתחילת הכתבה
ביקור ב-הואה
למחרת טסנו להואה, בירת הקיסרות הויאטנמית, ביקור במצודה המלכותית ובשרידי ה"עיר האסורה" בה שוכנו נשותיו ופילגשיו של המלך, אם איני טועה כ-180 במספר. הכניסה הותרה רק לסריסים אשר ניהלו יומן פעילות מדוקדק על פעולותיו הליליות של מלכם. להסיר ספק מלבכם, יצאנו מהעיר האסורה בדיוק באותו מצב כפי שנכנסנו בה. ושוב ביקור בשוק הססגוני התוסס על ריחותיו, צליליו וצבעוניותו. בערב שוב סקרנו את העיר באמצעות התלת-אופנים ונהננו מחגיגות ריקוד הדרקון על שלל מסיכותיו והשמחה בעיצומה.
בשלב מסוים נמאס לי לשבת באפס מעשה והתחלפתי עם הרוכב. כנראה שאין זה מחזה שכיח שמערבי כסוף שיער מדווש במרץ ובן תשחורת ויאטנמי שוכב לו פרקדן ונהנה מהחיים. החולפים על פנינו חייכו, העירו הערות ואחדים אף מחאו כפיים. הכל טוב ויפה עד שהגעתי לירידה תלולה וכשרציתי לעצור עם הדוושות הן לא נשמעו לי ותפסו עצמאות, הכו ברגלי עד זוב דם ורק באלפית השניה האחרונה משכתי במוט שבין רגלי (הכוונה למוט של האופנים) ונמנעה תאונה בלתי נעימה. ואחרי כל זה עוד אני הייתי צריך לתת לו טיפ.. מכל מקום לא תוכלו להגיד שלא שפכתי את דמי על אדמת ויאטנם.
הידעתם שצמד המילים הכי שכיח בשפת המקום הוא "ואן דולר" (דולר אחד)? מלים שלוו אותנו לכל אורך הדרך. התלהבותי מבנות ויאטנם הרקיעה שחקים בראותי את תלמידות התיכון בדרכן לבית הספר ובחזרה ממנו. מחזה שלא יישכח לראות עשרות נערות יפות, מתוקות ובנויות לתלפיות רוכבות על האופנים שלהן בלבושן הבוהק מלובן, גוון זקוף ללא ניע במן ישיבה מלכותית ואצילית ורק רגליהן מדוושות במרץ, לבושן כאמור לבן ונקי ומורכב ממכנסיים ארוכים, שמלתן עד הצוואר ושסועה משני הצדדים, על ידיהן כפפות לבנות עד מעל למרפק (אלוהים אדירים מה קורה לי? ממתי אני שם לב ללבוש ועוד על כל פרטיו? כנראה שירדתי מהפסים).
המחזה כל כך יפה וכל כך מלהיב שאוצר מילותי דל מכדי לתארו, פשוט תאווה לעיניים (ולא רק לעיניים). איני יודע מה הן עושות בשיעורים ובהפסקות אבל הן חוזרות מבית הספר בצהרים נקיות ומגוהצות בדיוק כפי שעשו את דרכן בשעות הבוקר. היו שם גם בנים אבל מי שם לב לזוטות כאלה. בארץ כשאני מסתכל על בחורה יפה, והרי היופי נוצר על מנת שנהנה ממנו, אזי יש שני סוגי תגובות - או שמשפילות את עיניהן בביישנות או שמסובבות את ראשן בשחצנות. בויאטנם כמעט בלי יוצא מן הכלל הן מישירות מבט ומחייכות אליך חיוך מתוק שתרח זקן כמוני נמס ממנו במקום.
ואם בנשות ויאטנם עסקינן הרי שלא ניתן להתעלם מאותן נשים ונערות בשדות האורז, על פועלן בשווקים, על אלה שמחזיקות בהגאים של הסירות הקטנות והגדולות בדלתת המקונג ועמלות מבוקר ועד ערב בעבודה קשה ומפרכת. נשים רבות מתרוצצות כל היום כשעל כתפיהן מן אסל (מוט) ומשני צדדיו תלויים שני סלים גדולים עמוסים סחורה לעייפה. לקחתי אחד כזה ממוכרת לא כל כך צעירה והלכתי אתו כמה מטרים וזה בהחלט לא קל. איני בטוח שיכולתי להתמיד בזה יום שלם. התנחמתי בעובדה שגם היא היתה מתקשה לבנות את תקציב המשרד לשנת 2005.
עשרות אלפי נערות לחמו בשורות הויאטקונג כשהן עושות את אותן המטלות שעשו הלוחמים. לא זוכר באיזה סרט ראיתי שמחלקה של חיילי מרינס גבוהי קומה ועשויים ללא חת התקדמותם נבלמת על ידי אויב בלתי נראה שעושה בהם שמות, הורג ופוצע אחדים מהם ומעכב אותם למשך 48 שעות. כשמצליחים סוף סוף להתגבר על האויב המסתורי מתברר להם שמדובר בנערה קטנה ורזה ותדהמתם ללא גבול.
בבוקר אנו משייטים על נהר הבושם בדרכנו לעיר הוי-אן, מבקרים במערכת של אחוזות קברי הקיסרים המרשימים והמעניינים בעיקר בשל תיאוריו המפורטים של משה והמדריך המקומי המתלווה אלינו. מהעיר דננג אנו טסים לדרום להו-צ`י-מין סיטי, סייגון לשעבר (וכנראה גם לעתיד לבוא כמו סטלינגרד ולנינגרד שחזרו לשמותיהן המקוריים). ההשפעה המערבית/אמריקאית ניכרת, עיר תוססת ומסחרית עם מקומות בילוי רבים, יותר מכוניות מאשר בכל ערי הצפון, המחשופים יותר נדיבים וכתפי הנערות גלויות.
לא נתקלנו בזה אבל סופר לנו שהזנות, במיוחד זנות של ילדים, היא מכת מדינה כמו בכל המדינות של דרום מזרח אסיה. בקרנו ברובע הסיני, בארמון הנשיאות לשעבר ובמוזיאון המלחמה, שעד ביקורו של קלינטון בויאטנם נקרא "המוזיאון לפשעי מלחמה". התמונות קשות אבל הביקור חובה.
בערב ישבנו על גג של מלון בן 33 קומות שהיה משכנם של הכתבים הזרים בעת המלחמה, לקקנו גלידה וכשכבר עמדנו ללכת הופתענו על ידי גשמי מונסון שירדו בעצמה רבה, הלואי עלינו. למחרת נסיעה לעיירה טאי-נין ובה מרכז של כת ייחודית מאוד בשם "קאו-דאי" שדתם מן תערובת של בודהיזם, הינדואיזם וכולל גם אלמנטים מן הנצרות. מקדשם יפהפה ומעניין להפליא, טקס התפילה צבעוני ומרתק.
בהמשך היום ביקור בתעלות קו-צ`י. זו מערכת גדולה של מחילות תת-קרקעיות ששימשו את לוחמי הויאטקונג, דמויות בגודל טבעי (ויאטנמי) על מדיהן ונשקן, בית חולים שדה ומחסן תחמושת, וכל זה מתחת לאדמה ועל שטח נרחב. העובד במקום הדגים לנו כיצד הוא נעלם בחור קטן שלא העליתי על דעתי שאדם יכול להשתחל דרכו וצץ פתאום במקום מרוחק כשעל בגדיו לא נראה רבב.
ושוב אנחנו על הסירות משייטים במעלה דלתת המקונג, מין לבירינט של מאות יובלים ותעלות שהדיוט לא מבחין ביניהם, על הגדות צמחיה עבותה וכפרים לאין ספור. באחדים מהם אנחנו יורדים לביקור ולומדים על חייהם הלא קלים של הכפריים. תוך כדי ההפלגה לומדים להכיר את השוק הצף ומבקרים בעיירות ומקדשים אחדים ואני מתקשה להחליט אם אני משתתף בסרט "אפוקליפסה עכשיו" או אולי לקחתי לעצמי את התפקיד של אינדיאנה ג`ונס.
לתחילת הכתבה
שיט לקמבודיה
תם ביקורנו בויאטנם הקומוניסטית ופנינו לקמבודיה המלוכנית. אנו עולים על speed-boat ש"טס" במהירות של קרוב ל-40 קמ"ש במעלה המקונג. ההפלגה נמשכת כ-5 שעות, עוברים את הגבול ומגיעים לפנום פן בירת קמבודיה. הקמבודים ממוצא הודי-מאלזי, עיניהם פחות מלוכסנות, צבע עורם כהה יותר ותוי הפנים נוקשים יותר. מדינה עניה ומוכת שדות מוקשים שהתגייסות בין-לאומית רחבת היקף לא פתרה את בעיתה במלואה עד היום. אלפי בני אדם, בהם ילדים רבים, קטועי גפיים בגלל המוקשים האלה.
ארמון המלך הוא למעשה מערכת מבנים מרשימים ביופיים, פסלים וקישוטים מעשי אומן עשויים מזהב וכסף, העושר "נשפך" מכל פינה, הביקור בחזקת חוויה. ומאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אנחנו בבית ספר בלב העיר, שכנופיות החאמר-רוג` הפכוהו לבית כלא ולבית קברות לאלפי בני אדם. חדרי העינויים מעידים על אכזריות חייתית שלא תיאמן וכל זה כנגד בני עמם. סופר לנו ש"לוחמים אמיצים" אלה היו חוטפים ילדים ומאלצים אותם לצעוד לתוך שדות המוקשים על מנת שבגופם ובמחיר חייהם יפלסו להם את הדרך.
לסיור בבית הספר הצטרפה אלינו צעירה חמודה מרעננה, ספרה שבאה לטייל עם ידיד שחזר לארץ לתחילת שנת הלימודים. היא בגפה ותוהה לאן פניה מועדות. לדבריה היא מחפשת את עצמה, רוצה לעזור ולהתנדב למשהו, לדבר מה מיוחד. חסר לך בארץ נושאים להתנדבות? אין לנו מספיק ילדים וזקנים מוכי גורל שזקוקים ליד מושטת, האם עניי עירך אינם קודמים? כן אתה צודק ענתה לי אבל... והאבל הזה נשאר בחלל האויר.
נזכרתי שבאחת המסעדות של סייגון שוחחתי עם זוג מעניין, היא כושית טובת מראה והוא ויאטנמי גבה קומה. ספרו לי ששניהם ילידי בוסטון וידידים מימי הקולג`, הוא גמר רפואה ובתום ההתמחות בא לויאטנם על מנת לסייע לבני עמו, היא באה לבקרו על מנת לשמור על קשר. שני הסיפורים אחד מול השני - חומר למחשבה.
בעת ביקורנו במוזיאון של העיר שוב מכה בנו המונסון אבל הפעם במלוא עוזו, כאילו מישהוא עומד שם למעלה ושופך דליים מלאי מים בכמויות עצומות, הרעמים מחרישי אזניים, הרחובות מוצפים בין רגע המים בגובה של כ-20, 30 ס"מ אבל החבר`ה ממשיכים לנסוע כהרגלם.
מקדשי סיאם ריפ
מפנום פן אנו טסים לעיירה סיאם ריפ שעל גדות אגם ענק בשם טונלה סאפ וזו נקודת המוצא לאנקור ואט, מקום בו נבלה את היומיים האחרונים שלנו בניכר. נראה לי שזה שיא השיאים של הטיול כולו, אני משתתף בצערכם אך אין לי את הכישורים לתאר את מה שרואות עיני. קומפלקס של מערכת מקדשים במעבה יערות הגשם הוא עדות אילמת לקיומו של עם, בני הקמר, קדמוניהם של הקמבודים, בעלי תרבות גבוהה שפרחה ושגשגה מהמאה ה-9 ועד המאה ה-15. כשלוש מאות מקדשים על פני שטח של עשרות ק"מ בלב הג`נוגל שנתגלו רק בסוף המאה ה-19 ורק לפני שנים מעטות החלה מלאכת השיחזור והשימור שנוטלים בה חלק עמים רבים ויימשך לאורך שנים.
ביומיים הספקנו לבקר רק במקדשים אחדים אך זה הספיק לי כדי לקבוע שאין למקום הזה אח ורע בכל רחבי תבל. העיטורים החריטות לאורך ק"מ רבים מעשי ידיהם של אלפי אמנים מספרים את חיי היום-יום מהלידה ועד המוות. המוטיב הדומיננטי לאורך הקירות הוא סיפורי המיתולוגיה ההינדית שלדברי מדריכנו היא רבת היקף בהשוואה למיתולוגיה היוונית בעשרת מונים. על כל מטר רץ (סליחה על הביטוי) אפשר להתעכב לשעות ולספר אגדות ואנקדוטות למכביר. באחד המקדשים החריטות או הפיסול הם תלת-מימדיות, הרגשתי כי הדמויות כאילו רוצות לצאת מהקיר ולדבר אלי ישירות. מקסים, מדהים, אין לי מילים.
אחרית דבר: אם אני עושה השוואה בין הביקור בהודו בשנה שעברה ובין הטיול הנוכחי הרי שלא ניתן לעשות זאת. בהודו זה היה בתנאי קרב עם תנאי אירוח ירודים ועם מאמץ פיזי רב כולל טיפוס מייגע על ג`בלאות (ההימליה). הפעם זה היה טיול תפנוקים עם תנאי אירוח מעולים, בתי מלון ברמה גבוהה עם אוכל טעים ומשגע, עד כי נאלצתי לכנות זאת אורגיה קולינרית. אני מכל מקום נהנתי בכל הארצות, אבל ויאטנם היא המגניבה מכול.
