מדבר הפינאקלס
גל- איכשהו, בלי לתכנן יותר מדי, הסתבר שהגענו לעונת הציקלונים. האמת היא שזה לא ממש מדויק. לפי מה שהמקומיים אומרים, הציקלונים אמורים כבר להסתיים באפריל. משום מה, השנה הם החליטו להאריך את השהות שלהם באוסטרליה, וכך יצא שבערך כל שבועיים הגיע צקלון חדש לאוסטרליה. לרוב הציקלונים מכים בצפון המדינה, אבל לכל צקלון, יש השפעות- הרס, הצפות, והשפעות מזג אוויר שונות ומשונות עד 3000 ק"מ דרומית ממנו... אחרי הסיבוב בדרום מערב אוסטרליה, חזרנו לפרת` (Perth), במטרה להתארגן קלות, להפרד סופית מפרת` ולהתחיל להצפין על קו החוף. בדיוק ביום שתכננו לצאת, הגיע צקלון. גלנדה קראו לה/ו. כמה צפוי. ההשפעות לא אחרו לבוא. פרת` נהייתה גשומה וסוערת, ולפי הדיווחים ברדיו והעיתון, מזג האוויר יהיה מעט סוער בימים הקרובים, וככה גם צפונית לפרת`. אז נשארנו עוד קצת. מה הטעם לצאת לדרך שהכל מוצף, קר וגשום? לבסוף, אחרי שקיבלנו "אישור" מהתחזית לצאת לדרך, ארזנו את יואי (הוואן שלנו, למי שכבר הספיק לשכוח), ויצאנו לדרך.
התחנה הראשונה שלנו הייתה יחסית קרובה, לא רצינו להסתכן ולהכנס לאזורים גשומים מדי ומוצפים מדי עדיין, אז החלטנו לעצור קצת במדבר. מדבר הפינאקלס (Pinnacles Desert). מזג האוויר היה סגרירי משהו- שמיים אפורים, עם עננים גדולים ומאיימים. אבל היו בזה שני יתרונות- א. היה הרבה פחות חם. ב. האפור בשמיים, הדגיש את המראה הסוריאליסטי אליו הגענו. זה הזמן להרחיב קצת על הנושא- המדבר הנ"ל יושב בתוך שמורת טבע. דיונות צהובות בוהקות מצד אחד, וים כחול מהצד השני. בתוך המרחב הצהוב ניצבים בגאון אלפי עמודי אבן גיר (הפינאקלס) בכל גודל וצורה אפשריים. יותר סוריאליסטי מזה, קשה להגיע. משהו בעמידה שלהם, בתוך כל הצהוב הזה, עם השמיים האפורים, הרגיש לי כאילו אני קופצת לרגע מהמציאות ונכנסת לתמונה.
ג'רלטון
ושוב אנחנו בדרכים. מלבד המדבר הסוריאליסטי, אין הרבה מה לעשות באיזור, ולכן לא התעכבנו יותר מדי, והמשכנו צפונה. התחנה הבאה שלנו הייתה במרחק של בערך 500 ק"מ צפונה. ככה זה פה, במערב אוסטרליה לפחות. בין מוקד עיניין אחד לשני מפרידים מאות קילומטרים. ובאמצע- ים, מדבר, שניהם. לפעמים שום דבר. לפעמים המון ישובים זעירים ולפעמים אפילו לא ישוב אחד ברדיוס של 500 ק"מ. לפחות. במקרה הזה, הייתה עיר גדולה באמצע, ג`רלטון (Geraldton), שקשה לומר שהיא עיר ממש מרתקת, אבל היא בהחלט הייתה עצירה נוחה. אפילו מצאנו את הנקודה הישראלית שם - היה חם, ולא היה ממש מה לעשות, אז החלטנו לקפוץ למוזיאון המקומי שהיה חינם וממוזג. בתוך המוזיאון הייתה תערוכת צילומים של איזשהו-מישהו. התמונות בשחור-לבן נראו לי מאוד מוכרות. משהו בתוואי השטח שהיה מצולם. בדיקה יותר מדוקדת העלתה שאלו תמונות מירושלים ועזה. בזמן שהבריטים כבשו את הארץ מהתורכים, לא פחות.
בצער לא רב, נפרדנו מג`רלטון, והמשכנו הלאה. מזג האוויר למי שדאג, כבר מזמן התבהר, השמיים הפכו להיות כחולים לחלוטין והטמפרטורות עלו בהדרגה. כאילו מעולם לא ביקר פה ציקלון... באיזשהו שלב היה ברור שהים יתפוס חלק די חזק ומשמעותי בטיול שלנו באוסטרליה בכלל ובמערב אוסטרליה בפרט. רוב המסלול במערב אוסטרליה הוא על קו החוף הארוך-ארוך שלהם, שעמוס בפארקים, טבע ואטרקציות. וכמובן נופים. נופים של ים אין-סופי, כחול על כל גווניו, ונראה שונה ואחרת בכל מקום שהגענו. סטייה קלה מהכביש, והגענו ליעד הבא - קאלבארי (Kalbarri). עיר (אם אפשר לקרוא לזה ככה) קטנה, בקושי 2000 איש, אבל מרגישה יותר. הדרך אליה עוברת ממש על הים, והעיר עצמה יושבת על גדות נהר מורצ`יסון העצום, שבזמן שאנחנו הגענו היה חום ובוצי. ממש בתוך העיר, הנהר מתחבר אל הים. נקודת ההתחברות יוצרת מראה מרשים של ערבוב צבעים - חום כהה וסמיך עם כחול צלול...
קאלברי
הנהר העצום חולש על פארק לאומי מרשים, עם תצורות סלעים שונות ומשונות, ואלפי זבובים. המראות מרשימים, שטחים נרחבים של אדמה, סלעים אדומים ונהר גועש וסוער. אבל הזבובים...אי אפשר להתחמק מהם. הם תמיד שם, עלייך, מזמזמים לך באוזן, נכנסים לכל מקום. קשה לא להשתגע. כשמוסיפים למצב גם חום מעיק, הדרך מפה לטירוף קצרה. עקב כך, הומצאה "תפילת הדרך להולך בבוש" - "בואי רוח טובה, ובואו כל אלי השמיים, סלקו את הזבובים הרעים מעליי, והביאו לנו משב אוויר צונן, ונאמר אמן". כל פעם שיצאנו מהאוטו, שיננו את התפילה. הנושא עדיין במחקר, אבל לדעתי, זה עזר קצת...
למרות סלידתנו מהיצורים המעופפים, החלטנו שזה לא הוגן לנטור טינה לכל יצור מעופף באשר הוא, והלכנו לנו באחד הימים לראות חוות תוכים. תוכים גדולים, תוכים קטנים, תוכים צבעוניים וסתם ירוקים, או כחולים, או אדומים...בקיצור...תוכים.
3 ימים בילינו בקאלברי, והיה לנו נעים ורגוע. אבל בסופו של דבר הרגשנו שמיצינו את האיזור, וזה הזמן לעזוב. מה שטוב בטיולים ארוכים, טיולים כאלו שלא מתכננים אותם בדיקדוק, זה היכולת להשאר כמה שרוצים, איפה שרוצים, ואפשר לעזוב ברגע שהחלטת שדי. הדרך ממשיכה צפונה, לאחד האיזורים הפופולריים ביותר במערב אוסטרליה- שארק ביי (Shark Bay). ולא סתם, כך הסתבר. יש משהו ממכר שם. הים נראה שם יותר כחול, החול יותר צהוב והשמיים מספקים שקיעות אדומות. בנוסף יש שם חיות שלא רואים כל יום...
מאנקי מיה
הסיבה העיקרית שבגללה מגיעים לאיזור היא מאנקי מיה (Monkey Mia) - וזו בדיוק הסיבה בגללה גם אנחנו הגענו. אחרי שבניו זילנד היו לנו אכזבות קלות עם הדולפינים, קיווינו, ציפינו והתפללנו שבאוסטרליה תהייה לנו עוד הזדמנות. ובדיוק בשביל אותה ההזדמנות, הגענו עד לאיזור. מדי יום, בשעות די קבועות, מגיעים עד לחוף הים בערך 10 דולפינים חייכניים וידידותיים, שהתרגלו לבוא כבר בערך 40 שנה...כמובן שיש להם סיבה. אוכל, אלא מה? בעקבות כך, נערך מעין "מופע" שבו הצופים (שזה אומר אנחנו) עומדים בתוך המים עד לגובה הברכיים בערך, הדולפינים מגיעים אלינו למרחק נגיעה, ולידם עומדים עובדי השמורה שמציגים לנו את המשפחה. אחרי חצי שעה, מגיעים לשיא המופע - האוכל. דליי דגים מגיעים, וכמה ברי מזל מבין הצופים זוכים להאכיל את החיות החלקלקות האלו. אנחנו לא זכינו. למרות שערן התחנף קשות לאחת העובדות. לא נורא. רק העובדה שראיתי סוף סוף את היצורים המרתקים האלו, וכל כך קרוב, הספיקה לי.
נשארנו לא מעט זמן במאנקי מיה - סופגים את השמש, ריח הים, הדולפינים. היה לנו נעים ורגוע. גם היינו זקוקים להפסקה קלה מהנסיעות. אבל אחרי כמה זמן שבהם לא עושים יותר מדי מגיע הצורך לזוז. לעשות. אז נסענו לטיולון באיזור. ראינו נופים של ים כחול מתערבב בים ירוק-טורקיז, כמו פלטת צבעים ענקית, שמישהו בא וערבב, חופים נרחבים זרועי צדפות, ומין מושבה של סלעים שנוצרים על ידי מיקרובים שקיימים בעולם כבר מליוני שנים. על משהו יותר חריג מזה קשה לי לחשוב.
ממפרץ אחד למפרץ הבא. ככה זה פה. מאוקיינוס לאוקיינוס. מכחול אחד לטורקיז אחר. הים תמיד שם. המפרץ הבא לא היה קרוב. מעל 700 ק"מ הפרידו ביננו לבינו. אבל בגלל שהוא אחת הסיבות שבגללה הגענו למערב אוסטרליה, לא נתנו למרחק לשבור אותנו. יומיים של נסיעה זה לקח לנו. נסיעה מתישה, בחום עז. אבל הגענו. הגענו לאקסמאות` (Exmouth) שבקוראל ביי (Coral Bay) בדיוק בערב ליל הסדר. לחגוג את ליל הסדר בחו"ל זה תמיד מוזר לי. ואני אפילו לא מחובבי המאורע. יותר מדי המוני ורועש בשבילי. אבל איכשהו, אחרי חמישה חודשים אי שם ביבשות מרוחקות, זה היה לי קצת חסר. קהילה יהודית לא מצאנו באיזור. גם לא מצות או חרוסת. לעומת זאת החלטנו לחגוג קלות בארוחה "מפוארת" שכללה סלט, נגיסי שניצל-דג בניחוח הדרים וקציצות ירקות. היה טעים דווקא. וכשהתחיל הסדר בארץ, אנחנו כבר היינו עמוק בתוך שנת הלילה שלנו...
אקסמאות'
הייתה מטרה ברורה למה הגענו לאקסמאות` - ים כחול ועמוק. ולא סתם ים. ים שבו שוחים הדגים הכי גדולים בעולם. כל שנה הם מגיעים לביקור באיזור למשך כמה חודשים, וזו סיבה לעלייה לרגל לכל חובבי המים באשר הם. אני מדברת על כרישי הלוויתן. Whale-Shark. בואו לא נטעה. אלו לא לוויתנים, אלא כרישים עצומים, שמגיעים לאורך של עד 18 מטר, ושוקלים כמה וכמה טונות. אבל אל דאגה, היצורים האלו ידידותיים למשתמש. למרות גודלם המפלצתי, הם אוכלים רק דגים קטנים ופלנקטון (יצורים מיקרוסקופיים). מכיוון שרוב בני האדם לא עונים אל אף אחת מהקטגוריות הנ"ל, אין שום דאגה לשכשך איתם במים. כמובן שלא רצינו לפספס את ההזדמנות. אחרי כמה בירורים קצרים, מצאנו לנו עם מי לצאת לשיט. הפרוצדורה פשוטה - יוצאים בסירה אל תוך הים העמוק. מלמעלה מרחף מטוס שאמור לאתר את הכריש/ים. ברגע שהוא מאתר אחד, הוא מודיע לסירה את מיקומו, וזאת יוצאת לדרך (במהירות שיא). כשמגיעים, קופצים למים (בחבורות של 10 אנשים) כדי לשנרקל עם הכריש. כל המאורע לוקח יום מלא, שבדרך גם זוכים לשנרקל בכמה שוניות מרשימות. נשמע פשוט, לא? בהחלט. גם לנו זה נשמע פשוט. ולכן יצאנו לדרך, מלאי אנרגיה והתרגשות. השעות עברו, שנרקלנו לנו לאיטנו במים החמימים, וחיכינו להודעה. השעה כבר הייתה 2 בצהריים, ושום כריש לא נראה באופק. התחלנו להתייאש. פתאום, הודעה! "לא נמצא כריש לעת עתה, אבל איתרנו מנטה-ריי". טוב, אחרי כל כך הרבה שעות על סירה מטלטלת, מסתפקים במה שיש. קפצנו למים, לראות את אחד היצורים החריגים שראיתי בחיי - דג ענק (2.5 מטר), עם כנפיים עצומות ש"עף" בתוך המים.
מרוצים מצד אחד, ומאוכזבים מצד שני, חזרנו לעיר. מכיוון שלא זכינו לראות כריש, זכינו להזדמנות שנייה. ככה זה עובד - לא ראית, קבל טיול חוזר חינם. זה נטע תקווה חדשה בליבנו. ושוב היינו על הסירה. ושוב שנירקלנו. והזמן עבר. והשעה הייתה כבר 12 בצהריים כמעט. ושוב ייאוש. אבל אז, לפתע, הגיעה הקריאה המיוחלת - "נמצא כריש! צאו לדרך!!". הסירה דהרה על פני המים הגועשים, כולם התכוננו עם מסכות וסנפירים, וברגע שהתקבל האישור קפצנו למים. מולנו (ומצדדנו) שחתה כרישה צעירה, יחסית קטנה (רק 3 מטר), אבל מרשימה ביותר.
במשך שעה "רדפנו" אחרי הכרישה, קופצים למים ברוטציות. אני התעייפתי אחרי כמה פעמים, אבל ערן לא ויתר, ובכל הזדמנות קפץ לזרועותיה (סנפיריה?) של הכרישה. בסופו של דבר היה כיף. והיה מרתק, וצבעוני ומיוחד. וזכינו לראות גם כריש וגם מנטה-ריי. חוויה של פעם בחיים.
הספקנו עוד לשנרקל כמה וכמה פעמים בשוניות המדהימות שיש באיזור, הספקנו גם "לחגוג" את הפסחא עם המקומיים. ואז יצאנו שוב לדרך. הפעם המרחק ליעד הבא היה הרבה יותר רחוק. בערך 1300 ק"מ. לפחות שלושה ימי נסיעה. 3 ימי נסיעה שבהם רואים כלום כמעט. לרוב ערן נוהג, ואני מכוונת .אבל מה יש כבר לכוון? הכביש ישר (פעם אחת ערן מדד כמעט 50 ק"מ רצופים של כביש ישר לגמרי. בלי שום פנייה, שום התעקלות), השמש חזקה. מצד שמאל, מרחבים עצומים בגוונים חומים, עם צמחייה נמוכה. בצד ימין, בדיוק אותו הדבר. מדי פעם רואים ציפורי טרף שעטים על פגרים בצד הדרך. לרוב אנחנו לבד בכביש. לעיתים רואים מכונית שבאה מהכיוון השני. יש משהו בכל המרחב הזה, בכל הלבד הזה שנותן לך חופש. זה אתה, ורק אתה מול הטבע הפראי והרחב. מסתכלים קדימה, וכל מה שיש שם זה שמיים. שמיים כחולים.
