חמאם באיידר
היום השישי: המסע הארוך לאיידר או חם בחמאם היום החל מוקדם מאוד בבוקר.. הדולמוש היחידי מאולגונלר ליוסופלי יוצא ב-5:30 בבוקר ומאחר שלא מאוד התחשק לנו לבלות יום נוסף באולגונלר עלינו עליו. לאחר נסיעה קופצנית של כשעתיים וחצי הגענו ליוסופלי. כשהגענו, נשארה לנו כשעה לשרוף בכפר. אלון הלך לצ`יף ומסר לו עוד שקית עם ציוד שהחלטנו שלא צריך לסחוב בטרק. בינתיים המשכתי בשוונג האכילה מאתמול והעזתי לקנות קצת בקלווה במאפייה המקומית. בקלווה קטנה אחת הספיקה בשביל לסתום אותי ל-8 שעות באותו יום. את השאר נתתי לאלון. הנסיעה לאיידר היא סיפור לא פשוט בכלל. למרות שהמרחק בין יוסופלי לאיידר הוא כ-40 ק"מ בלבד בקו אווירי, לא קיים שום כביש ישיר המחבר בין שני הכפרים. לכן, בכדי להגיע לאיידר יש לקחת את הדולמוש שיוצא לטרבזון, לרדת בעיר בשם פאזאר ומשם לקחת דולמוש לאיידר. לשם אוריינטציה: איידר ממוקמת כ-40 ק"מ מערבית ליוסופלי. הדולמוש מיוסופלי יוצא כ-80 ק"מ לכיוון צפון מזרח עד שמגיע לחופי הים השחור. משם, הוא פונה מערבה ונוסע לאורך החוף כ-120 ק"מ עד פאזאר. מפאזאר, הדולמוש אמור לנסוע דרומה לאיידר. סך כל הנסיעות באותו יום, שעתיים וחצי מאולגונלר ליוסופלי, 4 וחצי שעות מיוסופלי לפאזר ועוד כשעה מפאזר לאיידר. 8 שעות נסיעה בסך הכל.
הנסיעה הארוכה מיוסופלי לפאזר לא היתה נעימה. על אף שהיה מזגן באוטובוס, הנהג בחר שלא להפעילו ולנסוע עם דלת פתוחה במקום. היה חם מאוד! הנופים בנסיעה היו יפים ומגוונים. בהתחלה הם התאפיינו בהרים צחיחים ונהר שעובר בוואדי בינהם. לאחר מכן, הנוף נעשה מאוד ירוק, כאשר הים השחור נפרש לימיננו. לאחר כ-5 שעות נסיעה הגענו לפאזאר ועלינו על דולמוש לכיוון איידר. ידענו, מהמלצות באתר "למטייל", שקיים באיידר פנסיון מיוחד וזול שאליו מגיעים כל הישראלים. הפנסיון קיבל המלצות רבות בשל האווירה המיוחדת שבו ואופיים הידידותי של בעלי המקום. בדרך לאיידר ביקש אחד הנוסעים התורכיים שהנהג יסטה טיפה ויוריד אותו באחד הכפרים הסמוכים. ואכן, המיניבוס סטה לדרך עפר סמוכה, אשר עלתה וטיפסה על גבי הר בשביל תלול ומתפתל ביער ירוק ומדהים. כחצי שעה נמשכה הסטייה עד שהגענו לבית יחיד באמצע שום מקום. שם ירד אותו נוסע ואנו המשכנו בדרכנו. איידר הוא כפר קטן וצר השוכן לאורך מדרון. הכפר כולו הוא, בעצם, רחוב יחיד וארוך. האזור בו הוא שוכן גשום, ערפילי, וירוק להפליא. תחת הכפר שוכן עמק בו זורם נהר משובץ במפלים גועשים. מימין ומשמאל לרחוב הראשי קיימות מדשאות ירוקות עליהן ילדים, תיירים, ומקומיים משחקים ומשתוללים. בנוסף על כך, במקום קיימים מעיינות חמים טבעיים אשר מוזרמים ישירות לשני החמאמים המצויים בכפר.
איידר הוא גם הכפר המתוייר ביותר אליו נגיע בטיול. אין משמעות הדבר שהמקום מתוייר יתר על המידה. לדעתי הוא מתוייר בדיוק במידה הנכונה: קיימים פנסיונים ומסעדות לנוחיות התייר, אך הצביון האותנטי של המקום לא נפגע, והתחושה, אותה הרגשתי פעמים כה רבות בטיולי הקודמים לאירופה, שמנסים לשאוב ממני כסף, לא היתה קיימת.. מיד כשירדנו מהאוטובוס חזר אלי התיאבון והלכנו לאכול במסעדה סמוכה (ארוחה מלאה ראשונה מאז המחלה). לאחר מכן, לקחנו את התיקים וטיפסנו ברגל אל עבר הפנסיון של נדיר (עליו סיפרתי קודם לכן) אשר שוכן בקצה העליון של הכפר, עלייה מפרכת של 20 דקות. כשהגענו לפנסיון של נדיר, גילינו, לאכזבתנו, שכל החדרים תפוסים, ושזוג ישראלים שנסע אתנו בדולמוש בדרך לאיידר, גנב לנו את החדר האחרון בזמן שאנו אכלנו. אחיו של נדיר, עלי, הציע שנישן על מזרונים בלובי תמורת סכום זעום, אך מאחר שעדיין הייתי בשלבי החלמה ממחלה החלטנו להזמין חדר למחר ולעשות את הלילה בפנסיון אחר. עלי הסכים, כמובן שנבוא מאוחר יותר והוא יסביר לנו על טרק יומי למקום עם תצפית לים השחור, שניתן לעשות למחרת. יצאנו מהפנסיון מאוכזבים. לאחר חיפושים ממושכים מצאנו חדר בפנסיון יקר מאוד. החדר היה קטן וממש לא מיוחד, אבל האסלה המגניבה באמבטיה הצדיקה את הכל! באסלה קיים, כפתור להורדת המים ככל האסלות, אך אין כפתור זה אלא הטעייה מתוחכמת. בכדי להוריד את המים על המשתמש המנוסה להרים את המכסה (אשר עשוי מחרסינה) של מיכל המים לגובה של כ-30 ס"מ ורק אז נשמע את צליל הורדת המים המיוחל. מגניב ביותר!
לאחר שהתמקמנו בחדר מהרנו לחמאם. בדרך לחמאם פגשנו שתי ישראליות. הן הגיעו מאוחר לאיידר ולא הצליחו למצוא מקום בשום פנסיון. לכן הן, פשוט פרשו את האוהל על המדשאה ששכנה ליד הפנסיון שלנו ועשו שם את הלילה. הן החליטו להצטרף אלינו לטרק היומי למחרת. קבענו שנפגש איתן הלילה, אצל נדיר אחרי הביקור בחמאם. החמאם היה מאוד מגניב. מיד כשנכנסנו קיבלנו מפתח ללוקר משלנו, בו שמנו את כל הציוד. התחייבנו להוריד את הנעליים וללבוש כפכפים שחולקו במקום. משם הובלנו למקלחות. כשאני אומר "מקלחות" אין אני מתכוון לדבר הזה עם הטוש שאנו מכירים מחיי היום יום. הכוונה היא לחדר עשוי משיש בו יש מספר רב של כיורים. בכל כיור ברז למים חמים, ברז למים קרים ומעין כלי מתכתי בו ניתן לשפוך על עצמך מים. הרעיון הכללי: על המתרחץ ליצור תערובת של מים חמים וקרים על פי טעמו בכיור, ובאמצעות כלי המתכת להשפריץ על עצמו מים. מהמקלחות ממשיכים לדבר האמיתי - בריכת מים בטמפרטורה של 60 מעלות בה מתבשלים מספר גברים תורכים. כאשר העזתי לטבול בפנים את הרגל, עברה בי חלחלה. "איך לעזאזל אני אמור לבלות רבע שעה בסיר בישול רותח מבלי להפוך לביצה קשה?".
לאט לאט התגברתי על הפחד והכנסתי את כל הגוף פנימה. החוויה היתה מדהימה. כל השרירים התפוסים השתחררו. יצאנו מהחמאם בחזרה למקלחות, שטפנו את כל הזיעה ויצאנו חזרה אל הקור. הדרך חזרה מהחמאם היתה קרירה ונחמדה. שוב התפעלנו מהנוף המדהים של איידר. תהינו איך מקום כל כך דומה לכפר אלפיני ציורי יכול לשכון בתורכיה. בדיוק אז, החל המואזין בשירת "אללה הווא אכבר" מה שהוסיף עוד יותר לתחושה הסוריאליסטית. לקראת ערב חזרנו לפנסיון של נדיר וישבנו במרפסת על כמה כוסות בירה עם עלי, אשר היה קצת מסטול ועייף. עלי הסביר לנו בקצרה על הטרק של מחר, אך מפאת עייפותו לא ממש הבנו משהו, הוא אמר: "תבואו מחר בבוקר ויהיה בסדר". לאט לאט החלה מרפסת הפנסיון להתמלא בישראלים והאווירה היתה ממש שמחה. רוב המטיילים שפגשנו באיידר הגיעו לשם ישירות מטרבזון לכן לא היה בידם הרבה מידע. לאור כך, אם באולגונלר אנחנו היינו הפעורים שלא יודעים כלום, באיידר נחשבנו למנוסים ובעלי הידע בקבוצה ולפיכך כולם הציפו אותנו בשאלות. קבענו עם חלק מהישראלים שנפגש למחרת בבוקר אצל נדיר ונצא משם לטרק.
היום השביעי: סבתא מעוכה או נסיעת תענוגות במשאית פתחנו את הבוקר בארוחה טעימה במיוחד בפנסיון. משם אלון המשיך לנדיר בכדי לדלות ממנו עוד מידע על הטרק בזמן שאני עזרתי לבנות שפגשנו יום קודם לארוז את המחנה שלהן. נפגשנו כחצי שעה מאוחר יותר אצל נדיר ויצאנו לדרכנו עם תיקים קלים ונוחים. התגבשה קבוצה של 6 אנשים. הדרך אמורה היתה להגיע לתצפית פנורמית לכיוון הים השחור. אך מפאת הערפל הכבד ידענו שנהיה בני מזל אם נוכל לתצפת אל עבר העץ השלישי בשורה. יחד עם זאת הדרך היתה ירוקה ויפה, והערפל היה תוספת מעניינת, שאף הוסיפה לנוף. בהתחלה הלכנו בשביל צר לאורך נחל ביער עבות וירוק. ככל שטיפסנו לגובה כך הלכה הצמחייה והדלדלה. לאחר עצירה קלה בה טבלתי את רגלי במי הנהר הקרים עשינו הפסקת צ`אי ועוגיות. הצמחייה המשיכה להשתנות והפכה כעת לעשבונית עם פרחים רבים בשלל צבעים. המשכנו בטיפוס ובדרך פגשנו קשישה תורכית שנראתה לנו בערך בגיל 90. למרות גילה המופלג, לא התקשתה הזקנה לדלג בין הסלעים במהירות ראויה לציון. לאחר טיפוס של כשעה מצאנו מקום מושלם לארוחת צהריים שכלל מסתור מפני הגשם. הכנו שם ארוחת שחיתות שכללה: פסטה בניחוח בזיליקום עם צנוברים, תה, קפה ועוגיות. במהלך הארוחה, תוך ניסיון ליצור מקום ישיבה נוסף, הפלתי סלע גדול במורד הדרדרת.
דמיינו שכאשר נגיע למטה נמצא את הסבתא התורכית מעוכה תחת הסלע ועליו ערימות של פסטה בניחוח בזיליקום שנפלו, אף הן, במהלך הבישול.לאחר הארוחה החלטנו לרדת חזרה לכפר. מזג האוויר הפך קר וגשום יותר, לכן ביקשנו מנהג משאית שעבר באזור, טרמפ לכפר. הנהג הסכים והורה לנו לטפס לאזור המטען של המשאית שם היינו אמורים לעמוד משך כל הדרך. הנסיעה היתה חוויה מרתקת. הדרך היתה סלעית וקופצנית ועברה לאורך תהום שבתחתיתו נהר גועש המוביל היישר לים השחור. כמובן שלא היו אמצעי בטיחות במשאית והנהג נסע במהירות מטורפת. החוויה היתה כמו נסיעה ברכבת הרים בלונה פארק רק ללא אמצעי הבטיחות. כעבור כחמש דקות של נסיעה מטורפת החלטנו שאנו לא רוצים לסיים את היום בשחייה בים השחור, ולכן עשינו את שארית הדרך ברגל. לקראת אחר הצהריים פגשנו את כולם אצל נדיר. לאחר משחק פריזבי קצר עם בחצר אצל נדיר יצאו כולם לחמאם. הפעם כבר הייתי מנוסה ופשוט צללתי פנימה. אנחנו, הבנים, יצאנו מהחמאם כעבור כחצי שעה. לבנות, כמובן לקח הרבה יותר זמן... מסתבר שהן בילו כשעתיים בקרצוף אחת את השנייה בזמן שאנו חיכינו בלובי של החמאם. בינתיים, החל לרדת גשם זלעפות בחוץ, דבר שגרם לנו לא כל-כך למהר חזרה לפנסיון המרוחק.
כאשר הבנות, סוף סוף, יצאו, הגשם כבר היה מאוד חזק ויצאנו לחפש דולמוש שיסיע אותנו לפנסיון. נהג הדולמוש לא הסכים שנשלם לו בעבור הנסיעה. בינתיים, נדיר ואחיו היו עסוקים בהכנות לקראת ארוחת ערב גדולה שהוכנה עבור קבוצה גדולה של ישראלים בגיל העמידה העתידים לבקר בפנסיון. אנחנו ישבנו בשולחן נפרד ליד האח. אחת מהמנות בתפריט היתה: "סטק" כאשר שאלתי את עלי באיזה סוג מדובר הוא הלך להתייעץ ארוכות עם הטבח ועם אחד האורחים התורכיים. חשבתי שהטבח כנראה מסביר בפרטי פרטים איזה חלק של הבשר הוא מתכוון להגיש. בסיום הדיונים אכן קיבלתי את התשובה המיוחלת: "cow". במהלך הארוחה החל אחד התורכים שהוזמן מבעוד מועד לנגן בחמת חלילים. לאט לאט פצחו כל התורכים (כולל נהג הדולמוש שהסיע אותנו) בריקודי עם לצלילי הנגנים. חלק מהישראלים הצעירים הצטרפו לריקודים מה שהפך את הלובי הקטן למאוד צפוף. כעבור כמה דקות גירש נדיר בדיפלומטיות את הישראלים מהבמה. (כנראה הם פישלו לחלוטין) ורק התורכים נשארו לרקוד ובמרץ רב, אני חייב להוסיף. התכנית למחר היתה יציאה לטרק האמיתי. באותו לילה אלון ואני עוד תכננו לצאת לבד לכיוון הכפר ברהל: טרק של שלושה ימים לאורך הצד הגשום של הרכס. אך, לאור תחזית מזג האוויר הגשומה, שינינו ברגע האחרון את דעתנו והחלטנו לצאת שוב לכיוון הקצ`קר יחד עם קבוצת ישראלים שהתגבשה, הפעם בכיוון ההפוך. טיפים לדור ההמשך: מומלץ להתחיל את הטיול בקצ`קר באיידר. זה פשוט כפר מדהים. כדאי לעשות טרק יומי כחימום לפני היציאה לטרק הגדול. חובה לבקר בחמאם! כדאי ללון אצל נדיר. גם אם אין חדרים פנויים, כדאי לפרוש אוהל בחוץ או לישון בלובי. האווירה במקום והידידותיות של נדיר ואחיו, עלי, פשוט שווה את הכל.
טרק לאולוגונלר
היום השמיני: נר בתוך הנעל פשוט לא עובד או אלון הוא שיט הד עוד בוקר ערפילי וגשום קידם את פנינו. למרות זאת, היינו נחושים לצאת לטרק באש ובמים. בעיקר במים, במקרה שלנו. לאחר התארגנות קצרה לקחנו דולמוש עם כל החבר`ה ליאילה יוקרי קברון ממנה נצא לטרק לאולגונלר. במהלך הנסיעה שמענו, לראשונה בתורכיה, מוזיקה מערבית איכותית. דרך העפר היתה בוצית וקשה. במהלך הנסיעה אף נאלצנו לצאת מהאוטו ולדחוף אותו אל מחוץ לשלולית בוץ בה נתקע. הגשם המשיך להכות ללא רחם, לכן הבנות, אשר באו עם ציוד לא ממש מותאם לגשם, נאלצו ליצור כיסויים לתיקים ומעילי גשם מאולתרים מהניילונים ושקיות הזבל שהיו לרשותנו. אני חייב להודות שזה יצא מאוד מוצלח. בשעה 10 בבוקר יצאנו סוף סוף לטרק. במשך כל היום הראשון עלינו בעליה מתונה לאורך נהר לכיוון פס אותו עתידים אנו לעבור. הדרך היתה בחלקה על סלעים ובחלקה על משטחי עשב. הגשם ירד ללא הפסק כך שמהר מאוד נרטבו לנו הנעליים והמכנסיים לגמרי. הסלעים היו מאוד חלקים מה שהקשה עוד יותר על הדרך. הדרך לאורך הנהר בערפל והגשם היתה יפה מאוד לדעתי. העלייה לא היתה קשה במיוחד. בסך הכל, מאוד נהניתי מהדרך.
במהלך ההליכה החלקתי מספר פעמים על הסלעים. לפני שהגענו לפס הראשון (למי שההגדרה לא ברורה לו - פס הוא מעבר מצד אחד של רכס הרים לצידו השני ולכן הוא מצריך טיפוס לפסגה של הרכס) פגשנו בקבוצת ישראלים. אחד מהם המליץ לנו בידידותיות נוגעת ללב לחזור חזרה לכפר ולוותר על הכל. האחרים, אשר היו אף יותר ידידותיים הסבירו לנו שעומדים לפנינו שני פסים קשים מאוד וכיוון שהשעה היא כבר שעת אחר צהריים כדאי לנו למצוא מקום לקמפינג לפני הפס כשעוד קיימים משטחי דשא בשפע ולהתחיל את הטיפוס הרציני למחרת בבוקר. שמענו לעצתם, וממש לפני הפס הראשון הקמנו מחנה תחת הגשם. מיד כשהקמנו את האוהל החלפתי לסט בגדים יבשים (היחידי שהיה לי). העובדה שלא היו נעליים להחלפה היתה מצערת במיוחד. ניסיתי לעטוף את הרגליים בשקיות ניילונים, אך לאור המחסור בשקיות מתאימות ואוזלת ידי, הניסיון כשל. לפיכך, כל פעם שיצאתי להשתין נאלצתי לעשות זאת יחף ולאחר מכן לחכות כרבע שעה עד שהתחושה בכפות הרגליים תחזור (חווית החרבון בגשם שמורה במערכת).
לקראת השעה חמש בערב המחנה כבר היה מוכן ולא נשאר לנו הרבה מה לעשות. לבנות היה אוהל גדול לכן הוא הפך למקום המפגש העיקרי. לאחר שהן סידרו אותו כך שיהיה נוח לכולם לשבת, התאספנו שם כולנו ושיחקנו קלפים. בהתחלה שיחקנו "שיט הד" משחק שבו אין מנצחים אלא רק מפסיד אחד ה"זוכה" לתואר "שיט הד". במהלך המשחק אלון מתח שריר באחת מרגליו ונאלץ למתוח אותה ישירות על ערימת הקלפים. כמובן, שבכך נהרס המשחק. לכן, הכרזנו על אלון כ- "shit head by default" ועברנו לשחק "דוראק". כך העברנו את הזמן עד ארוחת הערב אותה בישלנו בניגוד לכל כלל זהירות אפשרי, בתוך האוהל. הארוחה כללה מרק בצל, אורז והרבה צ`אי. לפני השינה ניסיתי נואשות ליבש את הנעלים והמכנסיים שלי. היה לי רק זוג נעליים ומכנסיים אחד והם היו רטובים לגמרי. המחשבה ללבוש אותם בבוקר ממש לא הלהיבה אותי. לפני הטיול שמעתי טיפ, שכדאי להבעיר נר בתוך הנעל ושזה אמור לייבש אותה בצורה פלאית. כמובן שניסיתי ונתתי (שוב, בניגוד לכל כלל בטיחות אפשרי) לנר לבעור בתוך הנעל במשך שעתיים. אך, בגלל הלחות הרבה הנעל היתה, בסיום בעירת הנר, רטובה יותר משהיתה לפני כן. הניסיון כשל, לחלוטין.
עתה, גם הייתי צריך לעמול להוצאת השעווה מהנעל. הניסיון לייבש את המכנסיים באמצעות הנר זכה להצלחה חלקית, בשלב כלשהו נמאס לי כבר לשמור על המכנסיים שלא ישרפו והחלטתי לוותר. למרות הקור העז ששרר בחוץ, בתוך השק שינה היה חם ונעים, והלילה עבר בנחת. מוסר השכל: מי שמתחיל את הטרק מאיידר, או שמתכנן טרקים בצד הגשום של הקצ`קר, כדאי שיביא נעליים אטומות למים. נר בנעל ספוגת מים פשוט לא יצליח לייבש אותה. היום התשיעי: עליה לצורך עליה או המפגש עם התורכים המרושעים יום קשה עומד לפנינו. אנו מתחילים את היום בגובה 2600 מטר ועלינו לסיימו בגובה 3400 מטר תוך עלייה על שלושה מעברי הרים תלולים ביותר עם כל הציוד על הגב. התארגנות הבוקר היתה קצת עצלה. מהר מאוד התרגלתי לנעליים והמכנסיים הרטובים, ולאחר ארוחת בוקר והתארגנות איטית יצאנו לדרך. זאת היתה הפעם הראשונה שטיפסתי על פס רציני. הטיפוס הוא תלול מאוד ועל גבי סלעים חלקים שלא תמיד ניתן לסמוך עליהם שלא יתדרדרו. אין שביל סלול. לכן, המדריך העיקרי שלנו הם הרוג`ומים (baba`s) בשפת המקומיים. הרוג`ומים הם סימני דרך שנוצרו על ידי מטיילים אחרים. קל מאוד לבנות אותם. פשוט שמים מספר אבנים אחת על השנייה וכך אנו יודעים שאנו בדרך הנכונה (או לפחות בדרך שהמטייל שבנה את הרוג`ום חשב כנכונה).
הטיפוס עצמו קשה במיוחד. לפני כל צעד צריך היה לבדוק את יציבותה של האבן עליה אנו עומדים לשים את משקל גופינו ותרמילנו. כמו כן שרירי הגב והרגליים שנאלצו לסחוב בעלייה משקל עצום הציקו ללא הרף. האוויר, הדליל בחמצן בגבהים הללו, אף הוא לא תרם. השיטה אותה פיתחתי לעלייה היא שיטת "הספרינטים הקצרים" כדקה רצופה של טיפוס מהיר על הסלעים ובסיומה מנוחה ארוכה תוך השענות הידיים על סלע יציב. כעבור כשעה של טיפוס קשה בגובה, של כ-450 מטרים, הגענו לקצה הפס (גובה 3045 מ`). שם עשינו מנוחה ארוכה. הגשם כבר הפסיק אך, עדיין היה מעונן וערפילי. מהפס ניתן היה לראות בפעם הראשונה את האגם שלידו הקמנו את המחנה. לאחר הפס הראשון, החלה להיווצר בעיית מים חמורה. בקבוקי המים הלכו ואזלו ולא ניתן היה למצוא מים זורמים בשום מקום, רק קרחונים היו באזור בשפע. אלון ואני התנדבנו לסטות כקילומטר לכיוון קרחון גדול בו ציפינו שתהיה זרימה של מים נמסים. לצערנו, הקרחון לא עמד בציפיות ונאלצנו למלא את הבקבוקים בשלג. לפיכך, עד שמצאנו את מקור המים הבא (כשעתיים מאוחר יותר) נאלצנו להסתפק בקרטיבים בכדי להרוות את צמאוננו. לאחר ירידה קצרה של כ-100 מטר הגענו לפס השני. הפס השני היה קטן יותר מהראשון, גובה הטיפוס היה כ-300 מטר ובסיומו הגענו לפסגה משופעת קרחונים בגובה כ-3250 מ`.
במהלך הטיפוס היה עלינו לחצות קרחון גדול במדרון. זו היתה משימה מאוד קשה מאחר והקרחון היה מאוד חלק ובשיפוע מאוד גדול. לכן נאלצנו לחפור עם הרגלים בקרח בכדי למצוא קרקע יציבה ולאט לאט להתקדם. בפסגה של הפס השני עצרנו להפסקת צהריים ארוכה בה אכלנו, לחם, קבנוס, הרבה עוגיות וצ`אי. השמיים הראו סימנים ראשונים של התבהרות והנוף היה מדהים. על פי סיפורי הדרך שהיו ברשותנו, נותרה לנו עוד דרך קצרה, ויחסית מתונה עד יעדנו- אגם בשם nameless lake. כמה דקות לאחר מכן פגשנו בקבוצת מטפסים תורכים אשר הכירו את המקום והם טענו שבכדי להגיע לאגם עלינו לרדת שוב ואז לחצות פס שלישי.. יעדם של התורכים היה זהה ליעדנו לכן החלטנו לוותר על משימת הניווט וללכת אחריהם. בין המטפסים התורכים היה "נייקי": כלב גדול ונחמד שממש לא התקשה לחצות את הפס. (טוב נו, הוא לא היה צריך לסחוב כלום). הפס השלישי היה הקשה מכולם. היינו כבר מאוד עייפים, והטיפוס היה תלול במיוחד ולגובה של 400 מטר. הסלעים לאורך העלייה לפס היו מאוד לא יציבים, דבר שהיקשה על הטיפוס עוד יותר. הערפל כבר החל להתפזר ולכן הנוף היה מדהים. הטיפוס ארך כשעתיים. בסופו הייתי פשוט באפיסת כוחות. מהפסגה ראינו את האגם בו נלון בלילה.
אחרי שהגענו לפסגה ראינו כי ניתן היה לחסוך לפחות חצי מהטיפוס לו היינו הולכים לאורך הרכס במקום לרדת ולעלות כפי שעשו התורכים. טוב, לפחות היה טיול מאתגר. לאחר ירידה תלולה של כמאה מטרים הגענו ליעדנו עייפים וסחוטים. השעה היתה כבר 7 בערב, מה שאומר שהשלמנו כ-10 שעות של טיפוס מפרך. בשארית כוחותינו, בנינו את המחנה לפני רדת החשכה. הפעם לא היה לנו כח למשחקי קלפים. התאספנו באוהל של הבנות, הכנו את הארוחה, שכללה, מרק פטריות, נודלס עם ירקות בתוספת פקאנים ופסטה ברוטב מרק עגבניות. בלילה, החלטנו שלאחר תלאות היום, הטיפוס לפסגת הקצ`קר די מיותר. היום טיפסנו כ-1000 מטר עם כל הכבודה על גבינו. הטיפוס שנותר לפסגה הוא כ-600 מטר ללא תיקים... קטן עלינו! מוסר השכל: כדאי להיצמד לסיפורי הדרך שבאתר. הם די מדויקים, אם כי יש לאמת אותם עם מטיילים שפוגשים בדרך שעשו את אותו המסלול. ניתן למצוא כאלה בשפע.
דניז גולו ורפטינג בנהר הצ'ורו
היום התשיעי: שחיית בוקר או חיים חדשים באנקרה התעוררנו בבוקר, והפלא ופלא! השמיים כחולים והציפורים מצייצות. יום מדהים לטיולים. אין אף ענן בשמיים והראות מצוינת. מהר מאוד קמנו והתארגנו. החלטנו שאת ארוחת הבוקר נעשה באגם deniz gölü הסמוך, הנמצא במרחק אוירי של כ-300 מטר. בין האגמים מפריד רכס בגובה של כ-100 מטר, כך שבכל זאת הדרך אליו לא הכי קלה בעולם. עם השרירים התפוסים מהיום הקודם וללא ארוחת בוקר, הטיפוס במעלה הרכס היה קשה ביותר. בסופו, נגלה אלינו נוף מהמם של האגם. ללא ספק זה היה המראה היפה ביותר של הטיול. האגם היה צלול, כחול ומוקף ברכס הרים. מהאגם יוצא נחל, אך אף נחל אינו זורם לתוכו. הוא ניזון מהקרחונים הגדולים הפזורים סביבו אשר נמסים פנימה. הדרך מפסגת הרכס לאגם היתה ירידה מאוד תלולה ולכן עשינו אותה באטיות. בדרך השתעשעתי ברעיון של שחיית בוקר באגם הקפוא. הרי, אחרי הוויתור על הפסגה היינו חייבים לחזור עם משהו ביד. אלון גם הביע עניין ברחצה באגם. הבנות, שלא האמינו בנכונות כוונותינו הציעו לשלם לנו 50000 ש"ח תמורת המעשה הנועז. כמובן שמיד הסכמנו. איכשהו, ככל שהתקדמנו, המחיר ירד בהדרגה, בהתחלה ל-100 ש"ח, משם ל-10 ולבסוף 0. לבסוף, הגענו לאגם שטוף השמש והרוח. בזמן שכולם התארגנו לארוחת הבוקר, אלון ואני החלפנו לבגד ים ויצאנו לרחצה. המים היו ק-ר-י-ם. אם כי זה לא היה נורא כפי שציפיתי. אחרי כמה שניות כבר לא מרגישים שום דבר ואז הכל בסדר. כעבור כחצי דקה של רחצה מרעננת, וכמה תמונות בלתי נשכחות יצאנו\ברחנו מהאגם.
מיד כשיצאתי, קידמה את פני רוח חמימה. (האם זו אותה רוח אימתנית אשר הקפיאה אותי רק 5 דקות לפני כן וגרמה לי ללבוש כובע גרב?). לאחר שחזרה התחושה בגוף, התלבשנו והלכנו לאכול. מעתה והלאה נותרו לנו רק ירידות. היעד הבא הוא ,b>דילבר דוזו, בו כבר היינו בשבוע שעבר (basecamp). משם, התוכנית היא להמשיך לאולגונלר ולבלות שם את הלילה. ממש לפני שהמשכנו, כאשר שאר החבורה כבר היתה כמה מאות מטרים לפנינו שמתי לב שאני לא מוצא את החגורה בה שמתי את הדרכון וכרטיס הטיסה. זכור היה לי שהכנסתי אותם עמוק לתיק לפני שארזנו את המחנה אבל לא הצלחתי למצוא אותה גם אחרי שהפכתי את התיק. זה היה הזמן להיכנס להיסטריה. ללא הדרכון, כמובן שלא אוכל לחזור הביתה ולכן אאלץ לפתוח חיים חדשים באנקרה. או לפחות להגיע לשגרירות הישראלית ולהוציא דרכון חדש. ממש לא הסיום האידיאלי לטיול. המקום האחרון בו ראיתי את החגורה היה ב- nameless lake, ממש מעבר לרכס. הנחתי את התיק ואמרתי לאלון, "אני רץ לשם".
התחלתי לרוץ ריצה מטורפת במעלה הרכס. את הדרך שלקחה לנו, קודם, כשעה וחצי, עשיתי בערך ב-15 דקות. ללא תיק על הגב, אין שום סיבה לבדוק כל סלע לפני שאתה דורך עליו הרי במילא עד שהוא ייפול אהיה כבר על הסלע שמעליו. וגם אם אתדרדר כמה עשרות מטרים (כפי שקרה פעמים מספר), ללא תיק על הגב, זה ממש לא נורא. הגעתי נושף ומתנשף למאהל שם חיכתה אחת התורכיות מהקבוצה שהובילה אותנו אתמול. היא נשארה במאהל כי היא לא הרגישה טוב. לא מצאתי את מבוקשי באזור ולכן שאלתי אותה אם היא מצאה משהו. היא ענתה באנגלית קלוקלת שלא הבנתי, ובהתלהבות הצביעה על שני מטיילים תורכים רחוקים אשר היו מצויים כקילומטר ממני. הם היו עסוקים בחציית הרכס שבצד ההפוך של האגם. אני, כמובן לא חשבתי פעמיים ופתחתי בריצה. בתחילה הקפתי את האגם, ואז התחלתי לרוץ במעלה הרכס. המחשבה היחידה שעודדה אותי היתה: "נכון, זה רחוק וגבוה, אבל אנקרה רחוקה יותר". כאשר הייתי במרחק של כ-100 מטר מהם ובאפיסת כוחות מוחלטת שמעתי צעקה חזקה של אלון: "אי-ת-מ-ר!!! מ-צא-תי!!" מיד עשיתי אחורה פנה והתחלתי לרוץ לאורך פסגת הרכס בחזרה לאגם. מסתבר שהחגורה היתה באחד התאים בתיק שלי אשר שכחתי מקיומם.
מוסר השכל: הכר את התיק שלך ודע תמיד היכן שמת את הדרכון וכרטיס הטיסה כי אנקרה היא לא עיר מאוד מעניינת. כשחזרתי, הייתי באפיסת כוחות מוחלטת. בסך הכל בזבזתי כשעה על המקרה (יחד עם כל עתודות האנרגיה שלי). אלון קבע, עוד לפני כן, שנפגש עם שאר החבורה באולגונלר לכן יצאנו לדרך בחפזון בנסיון להדביק אותם. הדרך לדילבר דוזו היתה ירידה מאוד תלולה (לא מאוד נוח, אבל עדיין שיפור עצום יחסית לאתמול). כאשר הגענו לדילבר דוזו, מצאנו את כל החבורה. מסתבר שהם חיכו לנו רק 20 דקות. כל שנותר לנו עד סיום הטרק היה ירידה מתונה של כ-400 מטר עד לכפר אולגונלר. בזמן הירידה, השרירים, הברכיים והגב החלו לכאוב במאין תגובה מאוחרת למסע של אתמול. באמצע הדרך, עשינו הפסקת צהריים והכנו פסטה בניחוח בזיליקום, מנה שכבר נחלה הצלחה מרובה בעבר: מכניסים כמה תיבוליות בזיליקום של קנור לסיר, מוסיפים, מים, שמן זית וצנוברים, ממיסים, מרתיחים, מכניסים את הפסטה לסיר ויוצאת סעודת מלכים.הגענו לאולגונלר ולאחר מיקוח כושל עם בעל הפנסיון המתחרה החלטנו ללון שוב אצל איסמעיל.
לאחר שעשינו מקלחת חמה, הלכנו לחדר האוכל של הפנסיון שם שחקנו קלפים עם הבנות. לאחר כמה משחקים של דוראק עברנו לרמי, משחק שהיה הרבה יותר מדי מסובך בשבילי, במיוחד ברמת הערנות בה הייתי באותו לילה. למרות כל, איכשהו, יצא שניצחתי. אני עדיין לא בטוח איך זה קרה. למחרת היה עלינו לקחת, שוב, את הדולמוש של 5 וחצי בבוקר ליוסופלי וזה לא השאיר לנו יותר מדי זמן לשינה.
היום העשירי: "שורום זורום זורום רים" או יש לנו מדליה! התעוררנו מוקדם בבוקר בכדי לתפוס את הדולמוש ליוסופלי. משמעות המילה "דולמוש" היא "דחיסה" ובנסיעה למדנו זאת על בשרנו. מכיוון שהיו יותר נוסעים ממקומות במיניבוס ואנחנו עלינו אחרונים, הבנות נאלצו לשבת אחת על השנייה ואני נאלצתי לשבת בכסא לו קראתי: "מושב הבטיחות"- שרפרף פלסטיק קטן שעמד בין המושבים למדרגות הכניסה. אחת מרגליו של השרפרף היתה תלויה באוויר. ביליתי את רוב הדרך בתהייה, באלו חוקים פיזיקליים נעזר השרפרף בכדי לא להפיל את עצמו, ואותי איתו, במורד המדרגות.הגענו ליוסופלי בסביבות השעה 8 בבוקר. כאשר שמע נהג הדולמוש שאנו מתכננים לעשות רפטינג עם צ`יף הוא חייג מיידית לחברו של צ`יף אשר בא לאסוף אותנו למועדון. במועדון, אספנו את הציוד העודף לו התגעגענו כל-כך: מכנסיים קצרים, סנדלים, בגדים נקיים.
בסביבות השעה 11 בבוקר יצאנו לדרך. הדרך לרפטינג היתה מאוד שמחה. הנהג השמיע קלטת של שירים ישראלים מסוגים ותקופות שונות. מסתבר שמוזיקה ישראלית מאוד מוצאת חן בעיני התורכים. כאשר נשמע ברקע פזמון גרסתו של צביקה פיק ל"הסבון בכה מאוד" הצטרפו כל התורכים בשירת: "שורום זורום זורום רים". בדרך לרפטינג עצרנו בכפר בשם טקלה, שם הזמינו אותנו הטורקים למשקאות קלים ומשחקים כגון רמי ושש-בש. לאחר כשעה של משחקים וכיף חזרנו למכונית ויצאנו שוב לגדת נהר הצ`ורו. קצת רקע למי שלא בקיא: "צ`ורו" בתרגום חופשי לעברית זה: "תנשק לשלום את התחת היהודי והלבן שלך" ואכן הנהר, כשמו כן הוא, בחודשי האביב מושך אליו רפטרים מקצועיים ונחושים לרסק את גולגולתיהם בסלעים המחודדים שמצויים בו. מאחר שהגענו באוגוסט הנהר היה שקט יחסית, כך שאפילו יהודים כמונו יכלו לעבור אותו בשלום. על סיפון הסירה שלנו היו, בנוסף לנו, הבנות וצ`יף, זוג תורכים שלא דיבר מילה באנגלית. לאחר הדרכה קצרה מאת צ`יף, היינו מוכנים לצאת לדרך. צ`יף עבר על כל הפקודות האפשריות: "ימינה קדימה", ימינה אחורה", "שמאלה קדימה", "שמאלה אחורה", "כולם אחורה", "ישר חזק", "ישר בסבבה". כל הפקודות היו בעברית תקנית, צ`יף לא היה מוכן לעשות את זה בשום שפה אחרת. זה קצת הקשה על התורכים שהיו בסירה שלא כל-כך הבינו מה זה: "ישר בסבבה". ואכן, בכל פעם שצ`יף צעק פקודה, הם ישבו, חסרי מעש, והחליפו מבטים אובדי עצות. כפי שאמרתי קודם, הזרימה לא היתה מאוד חזקה, אם כי עברנו כמה אשדים קשים. (אחד מהם ברמה 4 למי שמבין מה זה אומר).
סעודה ומנוחה בטרבזון
באמצע הדרך עצרנו במקום מתאים לשחייה בנהר. לקראת הסוף עצרנו במקום בו ניתן לקפוץ לנהר מצוק בגובה 3-4 מטרים. לאחר המסע, חזרנו ליוסופלי שם הוזמנו לארוחת צהריים\ערב. השעה היתה כבר 5 בערב. במהלך ארוחת ערב שמנו לב שהאולימפיאדה התחילה. כל הטורקים במועדון היו מרותקים לתחרות הרמת משקולות. המתחרה התורכית ניצחה בתחרות וכולנו הרענו בשמחה. סוף סוף יש לנו מדליה! לקראת ערב רצינו לצאת למסעדה בשרית אותנטית. שאלנו את אחד ממלווי הרפטינג, בחור צעיר בשם דוהאן. והוא ליווה אותנו, ואף הצטרף אלינו לארוחת ערב במסעדה מקומית עליה המליץ. אכן, האוכל היה מצוין. במשך הערב, דוהאן סיפר לנו על חוויות רעות שעבר עם מטיילים ישראלים וקבע ש-80% מהמטיילים הישראלים הם רעים. אני מקווה שאנחנו נפלנו ב-20% הנותרים. בלילה הלכנו לישון במלון ביוסופלי אותו סידר צ`יף, והבנות לנו בבית העץ האחרון שנותר במועדון. היום האחת עשרה: הכנסייה של טקלה או ליל מנוחה על הספה בלובי הטיול כבר מתקרב לסיומו. מחר עלינו לצאת לטרבזון בנסיעה ארוכה ומפרכת לכן נשאר לנו עוד יום לשרוף ביוסופלי. פתחנו את היום בעצלתיים. הלכנו מהמלון לגרין פיס ושם אכלנו ארוחת בוקר איכותית. נפרדנו מהבנות, אשר עתידות לעזוב את יוסופלי בחזרה לאולגונלר בהמשך היום ויצאנו, בטרמפ יחד עם צ`יף, לכפר טקלה. מטקלה קיים מסלול הליכה לאתר בו שוכנות חורבות כנסייה עתיקה מהמאה ה-11.
מזג האוויר היה חם מאוד בדרך למעלה. הטיפוס היה בשביל סלול. מדי פעם היה פיצול בשביל. אנו תמיד בחרנו את הכיוון הלא נכון של הדרך ובכל פעם נתקלנו באשה תורכית זועמת שגירשה אותנו בצעקות רועמות מהשביל. האזור הזכיר במידה מסוימת את הגליל העליון. הלכנו לאורך נחל אשר הזכיר קצת את הבניאס. לאורך הנחל צמחו עצי פרי, בעיקר תפוחים אך ניתן היה גם למצוא תאנים, דובדבנים ופטל. מדי פעם קטפנו מפירות העצים ואכלנו. כעבור כשעתיים של טיפוס עצרנו לטרמפ מכונית שעברה באזור וכך עשינו את הדרך שנותרה עד הכנסייה בנסיעה שלווה. הכנסייה לא היתה מרשימה במיוחד אבל הנוף במקום היה מאוד יפה. בסך הכל היה טיול קליל ונחמד. לקראת אחר הצהריים חזרנו ליוסופלי, שם אכלנו דונר ובקלווה. חזרנו בחזרה למועדון גרין פיס וגילינו שהבנות עדיין שם, מחכות לדולמוש של 6 בערב (אשר יצא לבסוף, לקראת 9 בערב). את השעות עד הערב בילינו במשחקי קלפים עם הבנות וחלק מהתורכים במועדון. אלון ואני רצינו ללון בלילה באחד מבתי העץ, אך כתוצאה מאי הבנה (או כשל ארגוני חמור) של בעל המקום לא היה לנו מקום. בעל המקום הציע שנלון בלובי של המועדון על הספה תמורת תשלום זעום. כמובן שהסכמנו. בשעות הערב התאספו בלובי גברים תורכים רבים. הם צפו בתכנית מקומית ורועשת. לקראת 11 בלילה האורות כבו ואנו נפלנו שדודים על הספה. עדיין היינו במחסור בשעות שינה מהטרק. היום השניים עשר: דונר עטוף בתוך נייר עיתון או מקלחת אינטימית עם תורכי התעוררנו לקולות הרועמים שבקעו מהטלוויזיה. הדולמוש לטרבזון יוצא ב-9 ועלינו לארוז את התיקים יחד עם כל הציוד העודף (שהשארנו אצל צ`יף לפני כן). בעל המועדון הסכים להסיע אותנו לתחנת האוטובוס. כאשר פתח את דלת המכונית שמנו לב כי הטבח של המועדון ישן בתוכה. מסתבר שבנוסף להיותנו הגורמים להשכמתו המוקדמת, אנחנו גם היינו אלה שגנבו לו את המיטה בלילה. ממש לא נעים...
בתקווה לנסיעה ממוזגת, קנינו הפעם כרטיסים מהחברה המתחרה לזו שבה נסענו לפאזאר בשבוע הקודם. לפני הנסיעה נשאר לנו זמן לארוחת בוקר איכותית. מאחר שכבר התגברתי על קלקול הקיבה שפקד אותי בתחילת הטיול, החלטתי להתחיל לעבוד על קלקול הקיבה הבא. לפיכך הלכנו לסעוד ארוחת בוקר בשווארמיה מקומית. בחרנו ללכת, הפעם לחנות הדונר האותנטית. זו שבה צריך לסובב ידנית את מתקן השווארמה המסתובב ושצריך להזין את האש בעצי הסקה בכדי שתהיה חזקה דיה. הדונר הוגש לנו בתוך לחם עטוף בנייר עיתון. בעיתון של אלון היה אפילו תשבץ חצי גמור. הארוחה היתה מזינה ומשביעה, אם כי כמה שעות נוספות על האש היו עושות רק טוב לבשר. עלינו על האוטובוס הממוזג (יהההההה!). הנסיעה היתה שלווה, אך לא מעניינת במיוחד. הצלחתי לישון במהלכה כמה שעות טובות. לקראת ערב, הגענו לטרבזון והתמקמנו במלון בכיכר אתא תורכ המרכזית ממש ליד רובע הזונות ("נטשות" בשפת המקומיים). הכיכר המרכזית בטרבזון היתה מלאה במסעדות אשר הציעו שפע של מאכלים. אנחנו לא היינו מקוריים במיוחד ובחרנו, שוב, לאכול דונר. קינחנו בבקלווה מעולה אותה אכלנו בגן התה הסמוך. גני תה הם מעין בתי קפה שהשולחנות בהם מפוזרים בחוץ, בדרך כלל בגינה ירוקה משובצת במזרקות (המשמשות גם לנטילת ידיים לפני ואחרי הארוחה). בגן תה ניתן להזמין בעיקר תה ומשקאות קלים. הרעיון של לשבת במקום נחמד, בחוץ, באמצע העיר, במשך שעה, על כוס תה ולשלם, בסוף, חשבון של כשקל וחצי נשמע לי קוסם, אם כי, בלתי אפשרי ליישום בארץ. לאחר מנוחה קצרה במלון, החלטנו ללכת לחמאם המקורי.
החמאם בטרבזון לא כלל בריכת מים חמים אלא סאונה. הייתי נחוש לעשות מה שקרוי בתורכית, kese, שהיא מקלחת תורכית. במילים אחרות, הייתי נחוש לשלם כסף בשביל שגבר תורכקי שמן בגיל העמידה ייקח ספוג מחוספס ויעשה לי מקלחת אלימה בה יוריד לי שכבה מהעור. הבנות המליצו לי על כך (אנצל הזדמנות זו להודות להן על התענוג). לאחר המקלחת, אכן הרגשתי מאוד נקי, אם כי מאוד טמא. חזרנו למלון עייפים ונקיים. היום השלושה עשר ואחרון: סיור עתיקות בטרבזון או שוטטות בבזאר המבוזר הטיסה יוצאת בשעה שבע בערב, מה שהשאיר לנו יום שלם של שוטטות בעיר טרבזון. טרבזון היא העיר החילונית ביותר שראינו בתורכיה. זוהי עיר נמל סואנת ודינאמית. בבוקר החלטנו ללכת לעתיקות כנסיית איה סופיה. בדרך עברנו דרך הבזאר שהציע כל מיני פרטי נוי שאם נשפשף אותם מספיק, ייצא מתוכם ג`יני שיעניק לנו 3 משאלות. הכנסייה, ששכנה על חוף הים השחור היתה מאוד יפה והכילה פסלים יפים.
הדרך אליה היתה ארוכה ועברה לאורך חוף הים. רוח קרירה ליוותה אותנו כל הדרך מה שהפך את ההליכה למאוד נעימה. בעת הביקור בכנסיה קיבל אלון sms מבוהל מאמו. אמו שמעה בחדשות שאירעו שטפונות באיסטנבול ומכך הסיקה מידית שאלון טבע על ידי גל צונאמי אימתני אשר הכחיד את כל חבל הארץ אשר נקרא, בעבר, תורכיה. בדרך חזרה עצרנו לאכול במסעדה ששכנה ממש על החוף. לאחר הארוחה, הלכנו לטייל בבזאר הרוסי בו קנינו כל מיני דברים חסרי תועלת לחברים כדי שירגישו שלא שכחנו אותם. מטרבזון לקחנו דולמוש לשדה התעופה ובכך הגיע הטיול לסיומו. לסיכום, הטיול היה לדעתי מדהים וחוויתי. התשתית התיירותית במקום לא מפותחת. לכן, מי שהנוחות חשובה לו מאוד, עדיף שיוותר. לי חוסר התשתית התיירותית רק הוסיף. בנוסף לטבע, והנופים המדהימים בטיול, האזור מציע חוויה אוטנטית של השתלבות עם האוכלוסייה המקומית. התורכים שפגשנו באזור ידידותיים להפליא, והם גרמו לנו להרגיש רצויים בכל מקום אליו הגענו. המחירים באזור זולים מאוד ביחס לאירופה. במשך טיול של כשבועיים הוצאנו 300$ לאדם בלבד. מי שיש לו הערות, שאלות, או סתם רוצה להחליף חוויות, מוזמן לשלוח לי אי מייל.
