יפן - כל מסע ארוך מתחיל בטיסה ממושכת

מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה "יפן"? פצצת אטום, צייתנות, דייקנות, גיישה, קידמה טכנולוגית? כן. יש ביפן, במידה מסויימת, את כל אלה, אבל עוד הרבה מעבר לזה. תרבות יוצאת דופן ומרתקת, מקדשים עתיקים, אינספור שווקים ועוד ועוד. הנה לפניכם טיול מסע ליפן. טיול שמתחיל בטיסה ארוכה.

תמונה ראשית עבור: יפן - כל מסע ארוך מתחיל בטיסה ממושכת - תמונת קאבר
Thinkstock Imagebank ©

בכתבה זו:

מה אני יודע על יפן

סיכום זה אינו עבודת מחקר או מדריך טיולים, אלא מה ששמעתי, הבנתי ורשמתי בפנקס זיכרונותי כשלא נמנמתי. יש בו שגיעות, שיכחות וטאויות. הוא מכיל רק את מה שעשיתי וחוויתי בעצמי, חסרים בו פעילויות ומקומות שפסחתי. לכן, אבקש מהקוראים שלא לבקש ממני לתקן טעויות קטנות הנמצאות בו, כך אני זוכר את הטיול. נא לתקן רק את הטעויות הגדולות, אלו המעידות על בורותו של הכותב, כגון: "כתבת שיפן במזרח אסיה. טעות. יפן נמצאת בקצה מזרח אסיה". או "כתבת שהר הפוגי' מלא הוד. טעות. הוא מרהיב ביופיו". יש בסיכום כמה דברי הלצה והומור, רובם משולבים בטקסט כאילו היו אמת. על הקורא להפריד את המוץ מהבוץ, האוון מהתבן.

מה אני יודע על יפן? מה האסוציאציות הראשונות שעולות על הדעת? עם אכזר, טבע, קרבות מגע, פצצת אטום, סוברו, צייתנות, אחריות, דייקנות, חרקירי, גיישה, מוצרי איכות, קידמת הטכנולוגיה. הם מוזרים, שזו מילה אחרת להיותם שונים. שונים בשפה, בכתב, בדת ובמנהגים, ביחס לאנשים. משום מה אפילו נוהגים בצד שמאל, אולי דווקא, דווקא כדי להיות שונים. הם איתנו ביבשת, אבל רחוקים בדיוק כמזרח ממערב. מה אני יודע על ההיסטוריה שלהם? האם היו קיימים לפני מלחמת העולם השניה, כאשר חברו לגדול צוררנו? מה ומי היו בהירושימה ונגסאקי, שהתאיידו בחלקיק שניה? הרבה שאלות, הרבה בורות, הרבה חוסר ידע. האם בעוד שבועיים אדע את התשובות? קדימה - דרך צלחה.

לתחילת הכתבה

נחיתה באוסקה וביקור בנארה

יום ב' 05/11/2007
הטיסה שיוצאת ב- 5.30 מבשרת שני לילות נטולי שינה. מטוס קטן וצפוף מביא אותנו למילאנו, את המזוודות נפגוש רק מחר באוסקה.

מילאנו. הגענו בבוקר קר ובהיר. אין צורך לאסוף מזוודות, האוטובוס הביא אותנו למרכז העיר. מי שמתכננת על אופנה איטלקית, נמצאת במקום הנכון - כיכר הדואמו. יש כאן שילוב של מוצרי יוקרה, כולם אינם לכיסי. הנה הכנסייה המפורסמת בעלת אלף הצריחים. האולם רחב וגבוה, וויטראז'ים על חלונותיו. כאן גם מצאו לנכון לקבור את נכבדי מילאנו, למשל את Alfredo Ilnebonso (שחי בשנים 1929-1954 ). כמה כסף עלי לבזבז בחנויות העיר כדי שגם אני אזכה לכבוד זה? (לא מייד, אבל גם לא בעוד זמן רב). בכנסיה בימה מרכזית והרבה פינות תפילה צנועות. הנה גבר צעיר כורע לפני לשכת כומר הווידויים. הם לא מזמרים בעליזות "אשמנו, בגדנו, דיברנו דופי..." כמו בערב שירה בציבור. הצעיר שופך את ליבו, דברי החרטה מוצאים אוזן קשבת. הכומר מסביר פנים, מעודד את החוטא, מכפר על עוונותיו, מורה את הדרך הנכונה. הצטרפתי לכמה מטיילים בבית קפה סמוך. בבוקר צח וקר שכזה מתאים ללגום שוקולטה מעולה, אני העדפתי גלידה.

המטוס ליפן חדש ומשוכלל, לכל נוסע מערכת טלוויזיה פרטית. מצאתי מושב פנוי ליד מעבר החרום, כמה זמן אפשר לשבת ליד דלת עם הכתובית : Imergency door opening ולא לנסות אם זה באמת עובד? ניצלתי את הרגעים של ההמראה, כדי ללמוד מהדיילת שבמטוס שני צוותים, כשהאחד עובד, השני ישן בגומחות שמעל תיקרת תא הנוסעים. לקחתי כדור שינה, גם בלי לספור כבשים העברתי חלק מ- 11 שעות הטיסה בשינה על הריצפה, ליד יציאת החרום. הגעתי לאוסקה עירני לחלוטין.

יום ג' 06/11/2007
נחתנו באוסקה ב- 11.00 בבוקר. שדה התעופה קנסאי ממוקם על אי מלאכותי. כבר בכניסה ניתן להתרשם מהיעילות היפנית. ליד דוכן מילוי טפסי הכניסה, כמה עטים ושני זוגות משקפיים. בשירותים גם ברז הסבון משפריץ אוטומטית. מכונות השתייה מחזירות עודף גם משטרות כסף. יעילות ושירות - כך הרושם הראשוני. סבלים מעמיסים את המזוודות על משאית, האוטובוס כבר מחכה, נפגוש את המזוודות במלון. הנהג, כמו כל נהגי האוטובוס בטיול, חבוש כובע, לבוש מכנסיים כהות, חולצה בהירה ועניבה, כפפות לבנות. הוא לא אוכל בזמן הנסיעה, מכבד את המקצוע. אוסקה, יחד עם קובה וקיוטו, היא מטרופולין ענק בן 30 מיליון איש.

שדה התעופה קונסאי
בניית האי המלאכותי הוא אחד הפרוייקטים הגדולים שבוצעו בידי אדם. בנייתו החלה ב- 1984 ונמשכה 5 שנים בלבד, עומק הים 18 מטר, וגובה האי 33 מטר מעל קרקעית הים. הוא מרוחק 3.5 ק"מ מהחוף, ומקושר ליבשה על ידי אחד הגשרים הארוכים בעולם. חיישנים מודדים את התנודות בקרקעית הים ומגינים על המבנה מסדקים והתמוטטות. הוא משרת 160,000 טיסות ו- 30 מיליון נוסעים בשנה. האי המלאכותי שוקע במימי האוקיינוס השקט בקצב של 1.5 ס"מ בשנה. המומחים לא יודעים האם מדובר ב"מחלת ילדות" והאי יתייצב, או שהמחלה כרונית והשקיעה תימשך או חלילה תיגבר.

שקיעה
בחזוני, אני עומד על החוף מול אי שדה התעופה קונסאו. בשמיים אלף גוונים של צבעי הקשת. רוח קרירה באה מן הים. כמעט כולו נעלם בים, רק מעט עוד מבצבץ מעל קו האופק. עוד כמה שניות אחרונות, והאי ישקע עד תום.

לקח
מאז ומתמיד נאבקו האלים בבני אנוש שקראו תיגר על האלים וניסו להנדס את הטבע, ההתגרות נדונה מראש לכישלון ואף צפויה לעונש. היוונים קראו לניסיון כזה "היבריס", אצלנו "מגדל בבל". היפנים דאגו תמיד לדיאלוג עם האלים, לאיזון נכון עם הטבע, להתערב רק במידה הנכונה. כשחדלו להאזין לקולו של הטבע, נקמו האלים. היהפוך שדה התעופה השוקע בקנסאי למגדל בבל מודרני?

נארה - עיר הבירה הראשונה של יפן. במאה השמינית בנו אותה היפנים כדוגמת העיר הסינית צ'אנג-אן, שהיתה מפותחת ועשירה, העיר הגדולה בעולם. היו בה מעל מיליון איש, אדמניסטרציה מסודרת, ביוב עירוני, משפט וסדר. רחובות שתי וערב, מנהיגות מסודרת. לחקות פירושו להעתיק גם את המקדש המרכזי.

מקדש דאי-ניצי – "שמש גדולה" - אלת השמש היא החשובה מכולם. כאן מבנה העץ הגדול בעולם, בתוכו גר פסל בודהה. המבנה מסמל את החיבור בין שינטו לבודהיזם, כי בודהה אינו אלא גילגול של אלת השמש. גילופי עץ מצופים זהב. הולכים בגן גדול, בתוכו סובבים איילים. הכניסה למקדש דרך שער בסגנון סיני, קורות ארזים ענקיות משתלבות ללא מסמרים. משני צידי השער פסלים, השומרים לבל תכנסנה רוחות רעות. השער גם מבדיל בין הפנים לחוץ - בין קודש לחול (שנאמר: המבדיל בין קודש לחו"ל, על חטאתנו ימחו"ל). גם שלוש המדרגות שבשער, מדגישות את ההפרדה. שדרת עצים מובילה למבנה העץ הענקי, בפתחו קטורת מעשנת. הרבה מבקרים מטיילים סביב, קבוצות תלמידים בתלבושת אחידה. בעידן המודרני אין ליפן מטרה שמאחדת את העם, ולכן הם שבים למסורת. המקדש אינו מיועד לתפילה, הוא מקום חילוני-דתי, שמקודש רק בזכות דמות הבודהה שגר שם. בודהה בתנוחת מודרה: ידו האחת פתוחה לאנשים, מזמינה את כולם ללמוד מדרכו. ידו השניה מורמת - מאצילה ברכה מתוך חמלה ונתינה. הוא מוקף בפסלי בודהה קטנים מוזהבים. ליד המקדש עץ ענק עם פתח צר בגזע, מי שמשתחל בתוכו זוכה למזל וברכה. פעם, כשהייתי רזה, צעיר ואינטלגנטי, יכולתי גם אני לעבור בנקב. סובבנו את הפסל ויצאנו לחורשה. איילים בכל מקום, על פי השינטו הם שליחי האלים. הם לא מפחדים מאנשים, ברצון יאכלו מכף היד, יצטרפו לצילום משפחתי. מזג האוויר מעט קריר, אידיאלי לטיול בחורשה בין עצים ואיילים.

Wabi-Sabi - עתיקות ובדידות
במערב, היכלי הקודש גדולים, חדשניים וצבעוניים. מטרתם להראות עוצמה, להיות "גדולים מן החיים". במערב נלחמים בטבע, משנים את הבריאה, הופכים סדרי בראשית. ביפן, הדרך אל הקודש עוברת דרך הדברים הישנים, בתוך בדידות, בין צללים. יש להשתלב עם הטבע מתוך ענווה, מתוך כבוד, מתוך הידיעה שאנו חלק ממנו. צללים, עצים מרשרשים, חוסר סימטריה, חוסר סדר ודיוק. זהו ה- Wabi-Sabi. הטבע לא מושלם, ואל לנו לעשות אותו למה שהוא אינו. המונח Wabi-Sabi משמש גם באומנות, בתיאור רגשות, יחסים בין אנשים. כאב, חוסר וודאות, אהבה נכזבת. ראש מנזר זן ביקש מאחד הנזירים לנקות את הגן. הנזיר גרף כל עלה, ניכש כל אבן, יישר כל מהמורה. הלך ראש המנזר וניער עץ, כדי שמעט עלים ינשרו על השביל. בטבע, הדרך אינה נקייה לחלוטין, לעולם יהיו עליה עלי שלכת. אין לישר את העץ כתורן או לקצוץ ענפיו כחיילים במסדר. יש לשמור על מהותו של הטבע.

מקדש קסוגה - מבנה בצבע כתום, סמל לתום וצניעות. הכניסה פנימה מותרת רק לכמרים. ליד המקדש, תלויים על עץ פתקאות מזל. בתוך הגן עצים בשלל צבעים - אדום, ירוק, צהוב וכל הגוונים שביניהם. שביל חצץ בתוך שדרת העצים מוביל למקדש. עמודי אבן, מאות פגודות קטנות, פעם דלקו בהן נרות שהאירו את הדרך. הנה היגענו לשער עם זוג אריות מאבן. גם כאן מטיילים צבאים בין העולים לרגל. השביל ממשיך ועולה לקודש, עוברים מדרגות ונכנסים למקדש. כמה אנשים מתפללים לקאמי, מוחאים כפיים כדי לקבל את תשומת לב האלים, ומבקשים. ליד המקדש מערכת ניבוי עתידות. אם הגורל ניבא טוב, קח את הפתק. אם ניבא אסון תלה את הפתק על עץ, הקאמי שבמקדש יהפוך אותו לטובה. נזיר כתום בגדים עוקף את הקבוצה ונכנס פנימה, הוא נותן את עצמו לטובת הכלל. כך זה ביפן, מדגישה המדריכה, קידמה ומסורת, טכנולוגיה וניבוי עתידות, זה לצד זה. מקדשי שינטו נועדו לרגעים הברוכים של האדם - חתונות, ימי הולדת ושאר ימים טובים. הבודהיזם מטפל גם בימים המקוללים, בזוהמה ובמחלות. יפן ושינטו הם אחד. יפני יכול לבחור אם להאמין בנצרות, בבודהיזם או להיות כופר, אבל אינו יכול לברוח מיישותו שהיא שינטו, שכן שינטו היא נשמת אפו. שמתם לב, אומרת המדריכה, שהגן אינו מושלם? הפגודות פצועות, עלים על השביל, העצים חוסמים את השמש? כך הוא הטבע, זה הוא ה- Wabi-Sabi.

שינטו - דרך האלים
הדת הלאומית של יפן. כל יפני הוא שינטו, בנוסף להיותו בודהיסט או נוצרי. השינטו דת עממית המקדשת את הטבע. שינטו אינו עוסק במוסר ואינו מחייב מצוות מעשיות. הוא עוסק רק בטהרה וקידוש הגוף. הניקיון חשוב, אסור לגעת בליכלוך, יש להבדיל בין הפנים לחוץ. לכן יש לחלוץ את הנעליים המזוהמות לפני שנכנסים הביתה. המיתולוגיה של שינטו נכתבה רק במאה השישית לספירה (בתור השוואה, סין מתועדת משנת 200 לפנה"ס). בשינטו ישויות בשם קאמי, כוחות הטבע המייצגות את כל הסובב. נחל, עץ, אבן, פרח כל אחד הוא קאמי. יש 8000 קאמי רשמיים, והרבה יותר קאמי פרטיים. הקאמי הם תופעות הטבע, הם כועסים ומתפייסים, מסייעים בפחד מאסונות. במנזר שינטו יש את החפצים הקדושים שהוענקו ליפנים מאלת השמש: חרב, אבן בצורת בננה, ומראה המסמלת את השמש. חפצים אלו חבויים בכל מקדש שינטו, רק הכמרים רשאים לראותם. משך השנים התפתחה בשינטו האמונה בקריאת עתידות, מזלות, נבואות של טוב ורע.

האוטובוס הוריד אותנו במרכז העיר. הזמן קצר, הנהג חייב לסיים את יומו במועד. המוני מסעדות לאורך הרחוב, בחלון הראווה תצוגת המנות עשויות פלסטיק, נאמן למקור עד פתיתי הפטרוזיליה מעל המרק. פירות במחירים גבוהים, חנויות עם תצוגה מוקפדת להגזים. הכביש המהיר לאוסקה חוצה את העיר על עמודים מעל התנועה הסואנת. כביש דו מסלולי לאורך קילומטרים רבים של גשרים, מול הקומות התחתונות של הבניינים.

בריאת העולם
היו היו שני אלים שירדו מהשמים בגשר שמימי: איזנדי ואיזנמי - זכר ונקבה., איזנדי טבל את חרבו במי נהר, ומהטיפות התגבש לו האי הראשון. האלים הזדווגו והולידו את שאר האיים. איזנמי ילדה את אל האש, חלתה בדיכאון לידה, וירדה לשאול. איזנגי האומלל ירד לחפש אותה, חיפש חיפש עד שמצא. איזנמי, כמו כל אישה מאז עד היום, במקום להכיר לו תודה, זעמה על שירד למקום מזוהם ומלוכלך והניסה אותו החוצה. הוא קרע את בגדיו, טבל בנהר, ומהטיפות שזבו נבראו שאר האלים. מהטיפה שזלגה מעינו נוצרה אלת השמש, מהטיפה שנשרה מאפו נוצר אל הסערה. בין האלים, כאילו היו אנשים, פרצו מריבות. אל הסערה שרף את שדות האורז, הקניט את אלת השמש ואפילו זרק עליה צואה של סוס. אלת השמש נעלבה, והסתתרה במערה (כך היה אז, הנשים של היום מחזירות מלחמה). חושך ירד על הארץ. התכנסו האלים וחשבו כיצד לפייס את הנעלבת ולהשיבה לרקיע. חשבו יום, חשבו יומיים, ניסו כך, ניסו אחרת, ללא הועיל. בסוף הגתה הלה (אישה) רעיון. היא רקדה ריקוד אירוטי, תוך כדי כך פשטה בגד אחר בגד עד שנותרה עירומה. האלים התלהבו, מחאו כפיים, יצאו מגידרם. הסתקרנה אלת השמש, פתחה את הדלת והציצה החוצה. מיד תפסו אותה האלים, השיבוה לרקיע והמליכוה עליהם. את אל הסערה גירשו לצפון. הוא מצא שם חרב, ונתן אותה לאלת האש. אלת השמש בירכה את בנו שישלוט בארץ, לימדה אותו חקלאות והעניקה לו מראה, אבן וחרב. לכן בכל מקדש שינטו ישנם שלושה חפצים קדושים אלו.

אצלנו הסיפור הרבה יותר אמוציונלי. בריאה תוך שבוע, גירוש מגן עדן, מלחמות בין אנשים. יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, 11 האחים מול יוסף, מצריים מעבידה את ישראל, 10 המכות... זה לא מאבק שמימי. אצלנו מדובר במלחמות בין עמים, מלחמות אחים, בנים דחויים, משפחות הרוסות. כך הוא האופי שלנו - בני שם, וכך שלהם.

מלון Sheraton Miyako - מפואר, נוף יפה מהקומה ה- 16 על כל העיר. אנו נפגשים לראשונה עם אסלת השירותים היפנית. יסלח לי הקורא, אבל חובה לתאר את המתקן שמשמש אותנו כמה פעמים ביום. חובה נעימה ביותר. המושב מחומם, מערכת פיקוד מאפשרת לכוון את הטמפרטורה. בסיום השימוש ניתן לרחוץ בזרם ממוקד, או בשפריץ מפוזר. למרבית הבושה התקשתי למצוא את ידית המדיח, דודי כרמון - חברי לחדר איתר אותו תחת ידית מתכת בכיור. חדר השירותים תמיד מופרד מהאמבט, לעולם לא יכניסו את הליכלוך למקום שבו מתרחצים. חדר האמבט עמוס סבונים, שמפו, קרמים לגוף ולנשמה. על המיטה חלוק לבן, נעלי בד, בתוך הארון פנס שמסייע לחפש בלי להעיר את בן הזוג. כך יפן, מושלמת עד הפרט האחרון.

ערב. התאספנו בכניסה למלון ליד עץ האשוח. תחילת נובמבר, כנראה שסנטה קלאוס מקדים לבוא ליפן, שלא יאחר לאירופה. ליד המלון מרכז קניות. קומותיים ענקיות עם אוכל מכל הסוגים. דוכני בשר, יין, אוכל מוכן ושימורים. התפעלתי במיוחד ממגש סושי שמחירו 1000.00 ₪. כמה יוקרתיים יכולים להיות כמה נתחי דג שרוכבים על קמצוץ אורז?

מול המלון אולם עם מאות מכונות מזל ועשרות אנשים רתוקים למסך. כדורים קטנים מקפצצים בתוך המסך, מיעוטם חוזר למהמר בתוספת ריבית, רובם נבלעים ללא שוב. זה אחד המשחקים הטפשיים ביותר שראיתי. ברולטה על המהמר לנבא איזה מספר יעלה בגורל, ב- Black-jet יש מקום לחישובי הסתברות, אפילו ב-"עץ או פלי" צריך לנחש בין שתי אפשרויות. שם המהמר מחזיק בידית שמווסתת את קצב כניסת הכדורים למכונה, והעיניים בוהות באורות המרצדים ובכדורים המתרוצצים בפנים. האם אלה הם גאוני הטכנולוגיה שממזערים את המכשירים, שממציאים מכשירי טלפון סולרי שמכילים גם מצלמה, רדיו, 3MP, מקרן, אינטרנט, עוד מעט יכניסו בו גם רכב משפחתי? אלו הם ענקי טכנולוגיה - סוני, מיטשובישי, קנון, טויוטה?

לילה טוב. לא נזקקתי לשיר ערש. לאחר לילותיים נטולי שינה, נרדמתי עוד לפני שעצמתי עיניים.

לתחילת הכתבה


ממשיכים לקיוטו

גאוגרפיה
יפן מורכבת מ- 4 איים גדולים, ואלפי איים קטנים. שיטחה 390,000 קמ"ר (פי 15 מישראל) שצריכים להספיק ל- 127 מליון איש ( פי 20 מישראל). הבעיה היא ש- 2/3 מהשטח הרר ואינו מאפשר התיישבות או עיבוד חקלאי. לכן יפן היא אחת הצפופות בעולם. הבנייה רוויה, אין שטח לגידול אורז, הם מייבאים הרבה מזון. יפן סובלת מרעידות אדמה, צונאמי, הצפות וטייפונים (בגלל הצפיפות, ברעידת אדמה כולם רועדים יחד ימינה ושמאלה, והנזק קטן). הצפיפות השפיעה על הקודים החברתיים: נימוסים, מניעת חיכוכים, תרבות המכוונת להרמוניה. יפן מבודדת, רחוקה 150 ק"מ מקוריאה.

יום ד' 07/11/2007
בוקר טוב. מחלון החדר רואים את בתי העיר, כמה מגדלים, הרים באופק. הטיול יוצא רק ב- 9.00, ניתן להתפנק במיטה עד מאוחר. שלוש מראות מתוחכמות בחדר האמבט מאפשרות לראות את החלק האחורי שאתה רואה אצל אחרים, ואולי התלבטת אם גם לך יש כמותו.

קיוטו היתה בירת יפן משך 1000 שנה, שם ישב השליט העליון. זו עיר שיש בה מסורת, בודהיזם וזן. היא נהפכה לבירה לאחר נארה, על פי השינטו, מות הקיסר מזהם את הבירה ויש להחליפה. מיקום עיר הבירה נקבע על פי חוקי פאנג-שווי: הרים מצפון מגינים מכוחות רוע שכידוע לכולם משם נפתחת הרעה, מקור מים מצד דרום.

היסטוריה - שוגונים וסמוראים - חלק ראשון
השוגון היה בעל האדמות, ולכן השליט בפועל, לקיסר היו סמכויות ייצוגיות. עד המאה ה- 13 היו מספר שוגונים שנלחמו ביניהם. בין המאות 13-15 הצליחו שלושה שוגונים חשובים לאחד את יפן, האחרון בהם He-Ya-Yazu העביר את הבירה לעיר Edo, היא טוקיו של היום. במבצר שבנה שם גר הקיסר עד היום. השוגון שאב את כוחו מהסמוראים, שהיו משרתיו וצייתו לפקודותיו ללא תנאי. ציות ללא סייג לשוגון היה מהות חייהם, אם נכשל היה מתאבד בסופוקו או חרקירי. השוגון שלט על שטחים גדולים, לכן האציל סמכויות לסמוראים לגבות מיסים מהחקלאים במקומות מרוחקים. כל הערים החשובות ביפן, התחילו ממבצרים כאלו, שהתפשטו והפכו לערים, לדוגמא אוסקה ואדו-היא טוקיו של היום. ביפן היו מעמדות. הלוחמים (סמוראים) בראש, שטיפחו את האומנויות, אחריהם האיכרים שהיו יצרנים, אחריהם המון העם (להבדיל מסין, שם היו האיכרים בתחתית המדרגה). הם לא התחתנו ביניהם, היה הבדל בלבוש, המעמד הנמוך היה חייב לקוד עמוקות לגבוה ממנו. רק לסמוראים היה מותר לקחת שתי חרבות בו זמנית. הסמוראים התאמנו על גיזעי עצים לכרות את הראש בהינף אחד, אבל להשאיר אותו תלוי בפיסת עור, שהנפטר לא יתבזה.

He-Ya-Yazu ראה שלזרים השפעה שלילית, הנוצרים מנסים לנצר את יפן, וב- 1603 החליט לבודד את יפן. הוא השאיר רק נמל אחד למסחר חיצוני. בתקופת הבידוד יפן קיבלה מאפיינים יחודיים קיצוניים, כאשר נפתחה היה פער עצום בינה לשאר העולם. בשנות הבידוד פסקו המלחמות הפנימיות, כולם נשמעו לשוגון (הקיסר היה דמות סימלית). האוכלוסיה גדלה מאוד, התפתחו גילדות מקצועיות, נפתחו בתי שעשועים, התפתח תיאטרון הקבוקי, המציאו את הסושי. כל המעמדות התערבבו ברבעי השעשועים, סמוראי עם בן איכרים יחדיו. בתקופה זו גם התפתחה דת הזן, יפן צמחה למה שהיא היום.

מבצר ניג'ו - חלצנו נעליים ונכנסנו פנימה. מדובר בטירה שהיתה שייכת לשוגון החשוב He-Ya-Yazu, שאיחד את יפן והעביר את עיר הבירה ל- Edo היא טוקיו של היום. השוגון והסמוראי היו לוחמים, אך גם פטרוני אומנויות. במבצר בית יפני מסורתי מתחילת המאה ה- 17, חדר גדול עם קירות מצויירים. ציורי טבע, חיות וצמחים בהשפעה סינית. הריצפה נקראת "ריצפת הזמיר", בנוייה כך שכשהולכים עליה היא משמיעה ציפצוף כהגנה מפני פולשים. בטירה מספר חדרים גדולים, ציורי עגורים וטווסים. הנה חדר עם מיצג חי. השוגון במרכז, לידו המשרת, הוא מארח אורחים שיושבים במרחק ממנו. חדר אחר מראה את המשרתת מגישה תה לשוגון. טקס הגשת תה הוא אומנות שיש ללמוד שנים רבות. חדר נוסף ריק, מחצלות קש (טאטמי) על הריצפה, תיקרת עץ מאויירת, על הקירות ריבועי נייר עדינים, עשויים עץ דובדבן. לכל המחצלות גודל אחיד, לכן משמשים עד היום אמת מידה. במבצר הרבה קבוצות תלמידים, מבקרים מקומיים ותיירים. סובבנו במסלול, מביטים לחדרים ויצאנו לנעליים שחיכו בכניסה.

היסטוריה - שוגונים וסמוראים - חלק שני - מהפכת מייג'י
ב- 1854 הגיעה ספינה אמריקאית מול חופי אדו. רב החובל Perry ביקש בלשון מנומסת שיפן תאפשר לספינות אמריקניות לעגון לצורך אספקה בדרכן מהמזרח לאמריקה, או שתוך שנה יפתחו במלחמה. במערב לא ידעו על יפן מאומה. מה כמות האוכלוסיה, מה שטח האי, מה סידרי השילטון. הבריטים שלטו בהודו ובורמה, הצרפתים בוויאטנאם, בריטניה נלחמה בסין (מלחמות האופיום), היפנים פחדו. השוגון, בעיצת הקיסר ובהתנגדות הסמוראים, ניכנע. יפן נפתחה, נפתחו קונסוליות, הסחר גדל. הסמוראים וויתרו מרצון על מעמדם ומעמד השוגונים, הקיסר מייג'י קיבל סמכויות שילטון מלאות. יפן שלחה לבריטניה ואמריקה משלחות כדי ללמוד ניהול מדינה מודרנית, והם לומדים מהר. במאה ה- 20 היו הראשונים להשתמש בחשמל, יפן הפכה ארץ תעשייתית. מבריטניה למדו לנהוג בצד שמאל, הקימו מיפלגות, הם גם סיגלו את התאווה להשתלט על אסיה. ב- 1912 מת הקיסר מייג'י, הקיסרים אחריו היו מושחתים, יפן הפכה לאומנית.

במלחמת העולם הראשונה יפן צמחה, קמו מפעלי ענק (מיטשובישי, טויוטה, סוני) שמכרו נשק וטכנולוגיה למערב. בעקבות ארצות המערב, פלשו ב- 1934 למנצ'וריה שבסין. הם הקימו שם מפעלים, יישבו שם הרבה יפנים, סללו פסי רכבת ונלחמו בגרמניה. הם תירצו זאת ברצון לשחרר את סין המאימפריליזם המערבי. ב- 1934 כרתו יפן וגרמניה ברית נגד רוסיה, ב- 1940 כבשו את בייג'ינג, קנטון ואת ננקינג בירת סין. משך 3 שבועות, השתוללו חיילי יפן בננקינג, בצעו מעשי אונס ורצח, הסינים עדיין מחכים שיפן תתנצל על ימי "האונס של נקינג" (היפנים לא מכחישים, אך טוענים שגם אחרים עשו כמותם, קודם שיתנצלו הם). בדצמבר 1941 תקפו בפארל-הרבור, אמריקה נכנסה למלחמה, בסוף מלחמת העולם השניה השליכה ארה"ב שתי פצצות אטום שגרמו לכניעת יפן.

פביליון הזהב של Shimizu - לצד אגם מוקף עצים, מקדש זהב. הבניין נבנה במאה ה- 15 והוא אחד היפים ביפן. המקדש שייך לזן, הוא נועד לאירוח, ולא לתפילה. שימיצו, שבנה את המקדש, לא היה שוגון חשוב ואולי לא נחשב כיוון שהיה לו טעם וולגרי מערבי. בכניסה למתחם שורת כיסאות גלגלים לנצרכים. הגן בנוי לפי כללי גן יפני, מתוך ההתבוננות ביופי החיצוני, מגיעים להתבוננות פנימית. סביב האגם גדר עץ (תיחום-הפרדה בין החוץ לפנים), בתוך האגם כמה איים של אבנים, עצים או פרחים, כאילו במקומות אקראיים. בתוך האגם דגי זהב, מי שמאכיל אותם זוכה למזל וברכה. כל כך יפה הארמון, דמותו משתקפת בתוך מי האגם, צמרות העצים כאילו שתולים במהופך בתוך המים. בתוך הגן גם כמה ביתנים המיועדים לטקס תה. טיילנו סביב האגם, ליד הארמון, בתוך הגן. הנה מפל מים קטן, עצים בכל גווני האדום והירוק. בסוף הדרך, דוכני ממתקים מצופים פתיתי זהב.

גן יפני
בגן יפני יש תחכום, מאחוריו מסתתרת פילוסופית חיים שלמה. הוא עשוי לפי כללים מדוייקים. אימפרוביזציה בתוך גבולות. הרעיון הוא שצריך לשנות את הטבע, אבל לעשות זאת במעט, במשורה. הגן עשוי בהרמוניה מדויקת, ומבטא את החיבור שבין הטבע למגע האנושי. רצוי שלא יהיו בו פרחים. בגן חייבים להיות מים זורמים מעשה אדם, חייבות להיות אבנים שמונחות בדיוק במקום הנכון, חייב להיות תיחום - הפרדה בין החוץ לפנים. ניתן לבנות בו עמקים וגאיות, למקם את העצים על הרכסים. הוא צריך להיות חיקוי של הטבע בכלי מידה קטן:
תיחום - שער שנפתח ונסגר, שמתייחס לגן כתמונה בתוך מסגרת, ונותן גבולות ומעין הגנה למטייל (גן - הגנה).
טבעיות - שימוש בחומרים טבעיים שלא עברו טיפול. עצי פרי מבטאים את ארעיות החיים.
צניעות - תיכנון דקדקני של מעט פרטים נבחרים. שטח מגורף ריק, המבטא את האין - בניגוד ל- יש ולקיים.
שלמות - התאמת המרכיבים ליצירת הרמוניה וויזואלית.
מעצב הגן לוקח בחשבון את שינויי הזמן והאור, איך הוא יראה בכל שעות היממה והשנה. הוא מחפש דרכים לרענן, לחדש ולהפתיע. השביל יוביל את המטייל לנקודות מבט שונות. המתכנן יחייה את הגן - יבחר אלמנטים שימשכו ציפורים ופרפרים. לפרטים דוממים יתן מראה ישן, להדגיש את חלוף הזמן. יטפח אזוב על הסלעים, יפזר עלי שלכת מרשרשים.

שוק Neshiki - בדרך עצרנו ליד ריוקאן - מלון יפני מסורתי. מי שיכול לשלם 500-1000$ ללילה, יקבל בכניסה נעלי בד, ירשם באולם קבלה עשוי עץ. בחדרים לא הרשו לי לבקר, עם תרמיל גב איני נראה לקוח פוטנציאלי. בהמשך הדרך חנות קימונו, מחירם כמחיר שבוע במלון המסורתי. שוק של אוכל וכלים. זה לא מקום של תיירים, אלא שוק חי המשמש את הקיוטואים יום-יום. שוק מקורה, הנמשך לאורך רחוב ראשי, וכמה סימטאות. הרבה אנשים סובבים בין הדוכנים. ניקיון מופתי. אוכל מוכן, ירקות, דגים, מתוקים, ושוב דגים, ושוב ירקות, פירות ים ושרצים. הכפילו זאת כמה פעמים והרי לכם השוק. ביפן מעט סוגי מזון, אבל כל סוג מוגש במגוון צורות וטעמים. ברוב הדוכנים ניתן לטעום מהמרכולת. מוזיקה חרישית מנעימה את הקניות. שווקים רבים ראיתי במזרח הרחוק. בבנגקוק משדלים את הלקוחות בקולי קולות, בניו-דלהי מהלכים על ערמות אשפה, בבייג'ינג דוחק והמולה (מי שמבקש לטעום מכל אלו יחד, יבקר בצהרי שישי בשוק הכרמל). כאן שורת הדוכנים נראית כתערוכה של תכשיטנים. נקיון מופתי, תצוגה מוקפדת, לא צועקים, לא משבחים את הסחורה, לא מקניטים את הקונקורנציה.

פגודה
מקדש שאינו מיועד לתפילה. הפגודה באה להצהיר "גם לכאן הגיע הבודהיזם". פאגודה יכולה להיות גבוהה או נמוכה, בניין מרשים או דמות תבנית קטנה בפינת החדר. היא לא נועדה להפחיד כמו כנסיה גותית או לפאר כמו בית-כנסת. תפקידה להיות גל-עד, תזכורת לכך שהבודהיזם בן המקום. הקמת פגודה היא מצווה לכל מאמין. תחת הפאגודות הראשונות הניחו חלקים מגופתו של בודהה, כאשר גופתו נגמרה, קברו תחתיה ספרים וכתבים קדושים. בפגודה 5 קומות, לכל קומה משמעות משלה: אדמה, מים, אש, רוח, שמים.

מקדש שינטו - עד 14.45 התאספנו במקדש בקצה רחוב השוק. פסל גדול בדמות פרה, מים זורמים לכיור, חבל ארוך משתלשל מהתקרה, אקווריום דגי זהב, דמויות קדושים. המאמין, לאחר שסיים את מלאכת הקניות בשוק, מקדיש כמה דקות לאלוקיו. מלטף את הפרה, דולה מעט מים בתרווד ושותה, מושך בחבל, מוחא כפיים ומתפלל קצרות. כורע למקדש וממשיך בדרכו. בתוך כלוב, דמות ינשוף מקפיצים. לא התאפקתי, שילשלתי 200 יין לחריץ התשלום. הינשוף ניענע בראש, לקח במקור פיתקת גורלות ומסר לי דרך הסורג. בפיתקה ניתוח אופי, העתיד המצפה לי ועצות חוכמה ינשופיות. לא אוכל לשתף את הקורא בדבר שהוא כל כך אישי, גם לא הראתי אותו לאיש, מלבד כל חברי הקבוצה. אוכל רק לייעץ לקרובי שיתרחקו ממני, לבל ידבק בהם אופיי ומזלי. כך גם לא אצטרך להתחלק עימם בפרס הגדול שאו-טו-טו יפול בחלקי.

יפנית
עד המאה הרביעית לא היה ליפן כתב. לסין היה כתב, אבל בסינית אין זמנים ואין פעלים. היפנים שאלו מסין 2000 סימניות, ובמאה הששית המציא נזיר זן 88 אותיות כדי לתאר את הזמנים (עבר, הווה, עתיד) ופעלים (פעל, התפלפועל... מה שזכור לכל מי שהתפתל והתפלפל בשיעורי דקדוק). ניתן לכתוב אותו משפט בסימניות, באותיות או בשניהם. ביפנית אין עיצורים, אין את האותיות ג' ו- פ'. כל ההברות פתוחות. יפנית קוראים מהר, כי העין קוראת את הסימנים שהם מילים שלמות, בבת אחת. השפה היפנית מעודדת הרמוניה בין הדוברים, מבקשים אישור לאחר כל חלק של המשפט. בעברית נאמר: "לך לארון, תוציא סוודר, תמסור למכבסה ותחזור. הבנת?" מבקשים אישור בסיום המשפט. ביפנית נאמר: "לך לארון, הבנת? תוציא סוודר, הבנת? תמסור למכבסה, הבנת? ...". המדברים יוצרים קשר הדדי בכל חלק של המשפט. עד שהתקלקלו מהמערב, הם לא השתמשו במילה "לא". "אני מצטער אבל כרגע כן? כן? יש לי בעיה כן? כן? עם הדבר שביקשת..." התפתלויות אין קץ כדי לא לשבור את ההרמוניה.

מנזר שינטו Hai-Ann – השלווה הגדולה. המנזר הוא סימן ההיכר של קיוטו. הבניין בצבע הכתום מסמל את השמש ואת התום. הוא הוקם ב- 1895 ומתפרש על שטח עצום. כמו בכל מנזר שינטו, נכנסים מהחול אל הקודש דרך שער חיצוני - Torry, ושער פנימי נוסף.
בריכות מים, עצים, תעלות. מעט אפלולי, Waby-saby, כך הוא גן יפני. גשר אבנים מעל הבריכה. המקדש והעצים משתקפים במים, כמה אבנים חשופות בבריכה. האדם מצייר את הטבע, בתוך הטבע.

רובע ג'יון - רובע עתיק שיש בו בית ספר לגיישות. עם הרבה מזל, אולי ניתן לראות גישה עוברת ברחוב. הכנו מצלמות, הדבקנו את האף לחלון האוטובוס, המזל לא האיר פנים.

רובע קיומיזו - גם הוא עתיק, יש בו רחובות קטנים וחנויות של מתנות. איפשרו לנו לשוטט שם כשעה וחצי. הרבה חנויות, אבל אינני איש של קניות. הלכתי הלוך ושוב, בכל זאת רכשתי שם משהו. גלידה.

רב אומנת
קורא יקר: גיישה זה לא מה שאתה חושב, היא לא האמא של שופטי הכדורגל. גיישה פירושו רב אומן. בזמנו קנו נערות יפות מאיכרים, ולימדו אותן בבית-ספר מיוחד את מלאכת האירוח. הנערה למדה ריקוד, נגינה על מספר כלים, היא למדה לשוחח ויותר מכך - להקשיב. היופי בהחלט עוזר, אבל את הדגש שמו על הגינונים. הן כלאו את הרגשות עמוק פנימה, כלפי חוץ חייבת היתה להיות מקצועית וחביבה. הן שירתו את אלו שביקרו בבית התה וקיבלו שכר נאה עבור כישוריהן. הן התאפרו בצורה מיוחדת, צבעו את הפנים לבן ואת השפה התחתונה אדום לוהט. הן לבשו כמה שכבות של בגדים. היתה להן תסרוקת ונעליים מיוחדות. ההופעה החיצונית עלתה ממון רב, היא הקדישה לביגוד ולתסרוקת זמן רב. קימונו משי פשוט עולה 1,000.00$, ישנם קימונו עתיקים שעולים עשרות אלפים. הוא מורכב מ- 10 שכבות, ולובשים אותו משך 45 דקות. התיסרוקת המדוייקת נמשכת שעות רבות, כל שערה במקומה. על העורף מציירים צורת לב. הרעיון הוא לארוז את הגוף כמו מתנה, היא נראית כבובה. כשגיישה עברה ברחוב חלקו לה כבוד רב. כבוד השמור לרב-אומן. אם מבקר התרשם עמוקות מנערה, ביקר בבית התה פעמים רבות ותמיד ביקש שדווקא גיישה מסוימת תשרת אותו, רק אז היה יכול לפדות אותה לעצמו. הוא היה משלם כסף רב, תמורת החינוך הרב שהושקע בה, ואז היתה באה לביתו. המסורת החלה במאה ה- 17, במהפכת מייג'י ב- 1890 הכריז הקיסר שיפן מוותרת על הלבוש המיוחד, כדי לחקות את המערב. היום יש רק כמה עשרות גיישות, ורוחשים להן כבוד רב. במסגרת החזרה למסורת, ילדים לומדים כיצד לובשים קימונו.

בית שלום - נוצרים אוהבי ישראל. ראשית הרשו לי רגע של גילוי נאות. מצפים ממני לכתוב על הטיול ושאסיים בזמן סביר, אבל לא משערים כמה זמן וכוחות המשימה דורשת. לכן, לפני הטיול אני מנסה להתחיל את המלאכה, במיוחד היכן שאני יכול לדמיין את עצמי במקום עוד לפני שביקרתי. כך כתבתי מראש על הביקור בבית השלום:

נוצרים אוהבי ישראל? נער הייתי וגם זקנתי, בבית ספר, באוניברסיטה, בצבא, בכמה מקומות עבודה, לעולם לא פגשתי ב- "אוהב ישראל". לקראת 'שמע ישראל' אנו מתפללים "... ברוך אתה ה', אוהב עמו ישראל". הקב"ה אוהב ישראל, לכן אנחנו מאמינים שהוא לא בן-אדם. הקב"ה אוהב ישראל כי הוא לא עובד ולכן אינו משלם מיסים, פטור ממילואים מטעמי גיל, אינו סובל מהשחיתות השילטונית, אני מקווה שכמוני סולד מהתנחלויות ומתנחלים. לו הייתי כמותו, גם אני הייתי אוהב ישראל. צריך להגיע לכנסייה פרוטסטנטית בצד השני של העולם כדי לפגוש אוהבי ישראל. לגור ביפן ולאהוב את ישראל זו חוכמה קטנה. נראה אותם אוהבים את השכן שלי שמרעיש בין 2-4, את הפקח שמנפיק דוחות חנייה בקצב של מדפסת לייזר, את מי שנדחק לתור או את מי שעוקף פקק תנועה מהשוליים. לאחר שיחכו בחמסין לאוטובוס שבושש, לאחר שיחצו את מחסומי התפריטים הטלפוניים במשרדים הממשלתיים, לאחר שימתינו בפקקי ת"א לרכבת התחתית שמתמהמהת אבל-אם-כל-זאת-אחכה-לה-בכל-יום-שתבוא, רק אז אאמין שהם באמת "אוהבי ישראל".

כך כתבתי לפני הטיול. כשירדנו מהאוטובוס, הירהרתי במה שכתבתי, וציינתי לעצמי בסיפוק שהפעם איני צריך את פנקס זיכרונותי, הרי סיכום הביקור כבר כתוב. ובכן, אני מבקש להתוודות, להפתעתי הם שבו את לבי. בדרך כלל אני די ציני, פקפקן כרוני, בלוטת הליגלוג מדכאת את שריר הרגשות. ישבנו שם כשעתיים, בסיום הערב לא הפכתי ל- "אוהב ישראל", אבל בהחלט אהבתי אותם. החלפנו לנעלי בית ונכנסנו לאולם גדול. על הקיר דגל ישראל ויפן, מנורה 7 קנים ועוגב. כ- 50 חברי הקהילה נכנסו בלבוש אחיד - הגברים בחליפה כהה והנשים בכתום. המנחה, יפני שלמד בישראל, סיפר בעברית צברית את סיפור הקהילה: בשנת 1938, לפני ליל הבדולח, התגלה אלוקים לאב קדסקי, ציווה עליו להתפלל לשלום ישראל וביאת המשיח. מעט דומה למשה רבנו בסנה הבוער. משה, פקפקן כמותי, התחיל להקשות: "מי אני כי אלך אל פרעה...", "... ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם"?, "והם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי..", היה צריך לשכנע אותו באותות ומופתים, הוא גם נבהל מהמטה שהיה לנחש והיד שהפכה מצורעת. האב קדסקי האמין מיד, והחל לעבוד. הוא ראה את היהדות במצולות השואה, זכה לראות בתקומת המדינה. היום בקהילה 10,000 איש ו- 100 כנסיות. הם תורמים לחקר המקרא, מממנים שנת לימוד בקיוטו, והעיקר הם אוהבים אותנו באמת ובתמים. ישראל העניקה לו תואר "נאמן ירושלים" ודר' לשם כבוד באוניברסיטת בר-אילן. האב קדסקי נפטר ב- 1977, בנו ממשיך את דרכו.

בסיום דבריו הקרינו סרט ווידאו, שבו המנהיג מדבר בשבחי ירושלים, מקווה לביאת המשיח, חוזה את קץ הימים. סיימנו בשירת "אני מאמין באמונה שלמה שיבוא המשיח". אח"כ עלתה המקהלה ושרה שירים עבריים. הם לא חבורת פנסיונרים שמתאמנת קצת לאחר הביקור היומי בקופ"ח. הביצוע מצויין, הסולניות זמרות מעולות. "ירושלים של זהב", "חורשת האקליפטוס", "אלי אלי, שלא יגמר לעולם". ישבתי מרותק, התרגשתי עם כולם, אני לא מודה שניגבתי דימעה. בסיום הארוע קם איש הוועד והודה למארחים בשמנו, בשם בנק לאומי והחברות הבנות, בשם מדינת ציון וירושלים. בחדר המורשת כמה תמונות של האב קדסקי עם גדולי עולם וישראל. הם התנצלו מעומק ליבם שאין לנו זמן להישאר לכיבוד הקל, במקום זה ארזו את הסנדוויץ הביתה. מה היה מיוחד בארוע? הנאום הכן של המנחה? אולי השירה המצוינת של המקהלה? אולי האמונה התמימה בערכים שכבר שכחנו? אולי זה שבקצה השני של אסיה יש לנו ידידים שאוהבים אותנו.

לתחילת הכתבה

נוסעים לנגויה

יום ה' 08/11/2007
Ohayo Gozana - בוקר טוב. ארוחת בוקר יפנית כוללת אורז לבן, אצות, דג בגריל, מרק מיסו וטופו, תה ירוק. האורז בריא, מתפרק לאט בקיבה. לא אוכלים אורז מלא, כי אורז לבן ניתן לשמור לזמן ארוך. הלחם הגיע ליפן רק במאה ה- 18, עם הפורטוגזים. לעיתים מוסיפים לו שעועית שחורה. היום ניסע ברכבת לנגויה. כדי שלא להסחב עם מזוודות, לקחנו רק את הדרוש להיום עד מחר, נפגוש את המזוודות במלון בטוקיו. הרכבת ShinKanSen משוכללת להפליא. המושבים נוחים עם רווח גדול לבירכיים. ניתן לסובב את שורת המושבים עם או נגד כיוון הנסיעה, לקשור שיחה עם הנוסעים מאחור או להפנות להם את הגב. בין הקרונות מכונות שתיה, חדרוני שירותים, חדרוני כיור ומראה, חדרון טיפול בתינוקות, חדרון-משרד לכרטיסנים. מול המושב תרשים המתאר היכן תמצא את החדרון שאתה צריך. יש לרכבת אף יהודי מוגזם משני צדדיה, מי אמר שאינם אנטישמים? היא מאוד מהירה, אבל לא נראה שמגיעה ל- 350 קמ"ש. כנהג יש לי את תחושה של מהירות 120 קמ"ש, לא נראה לי שהנוף מחוץ לרכבת עף לאחור במהירות פי שלוש. כל אחד מכיר את הנוסחה של איינשטיין E=IQ2, ככל שהמהירות (E) גדלה ה- IQ קטן. כשהרכבת נוסעת מהר, פתאום אני מטיל ספק בנחיצות הפינוי מעזה, חושש מהשלום עם סוריה, אולי אצביע לימין... למזלי הרכבת האיטה והשכל חזר לקודקודי (נא לא להעיר לי, אני יודע שהמתמטיקה בפיסקה מופרכת לחלוטין).

הדרך עוברת במישור, הרים גבוהים באופק, לאחר כשעתיים הגענו לנגויה. כביש צר בתוך הרבה ירוק. עוברים בכמה עיירות, צפופות, עמוסות מכוניות, מבני תעשייה, לגמרי לא כפרי. ליד הבתים עצי אורן מפוסלים.

המוזיאון לזכר צוגיהרה ב- Gifu - מוזיאון המתאר את פועלו של שגריר יפן בליטא. בניגוד להוראות ממשלתו הנפיק ליהודים 2000 ויזות הגירה ליפן, והציל 6000 איש. זה בהחלט מעשה אציל, אבל אינו מגיע למעשים של חסידי אומות עולם אחרים, שסיכנו את נפשם והחביאו יהודים בבית. נראה לי שהיפנים מבקשים לעצמם ארוע גבורה, כדי שתשכח להם הברית עם גרמניה. הם לא היו אנטישמים. הם כרתו ברית עם גרמניה, אבל לא עם הנאצים. המוזיאון מעט מסכן, רחוק מהמרכז, אם לא יבקרו שם ישראלים ישאר בשיממונו. מול הבניין אנדרטה. כמה צינורות מתכת סביב בריכה עגולה ומעט דשא. הצינורות החלולים מפיקים מנגינה יפנית. מאחורי האנדרטה הרים מיוערים ושמש חמימה. אני שמח שהגענו הנה, לא בגלל המוזיאון, אלא בגלל שבין אוסקה לטוקיו, טוב להיות מעט בטבע. הכביש המהיר בנוי על עמודים, עובר מעל האזור השוקק למטה. עצרנו למנוחה בפונדק דרכים. לא עבורנו, אלא עבור הנהג והמדריכה היפנית, שעצירה חובה זו היא חלק מתוכנית הנסיעה שלהם. יערות עצים בצבע אדום לוהט, הרים מושלגים באופק.

העמק העכור של יפן
עליית הצבא היפני לשילטון בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 הצטיינה במאפיינים שציינו את הטוטליטריות במערב. קסנופוביה, עוינות לדמוקרטיה ורצון להתפשטות טריטוריאלית. אנשי הימין לא ראו בעין יפה את הפיכתה של החברה ביפן למערבית, תהליך שגבר מאז דעיכת השוגונים והסמוראים ותחילת עידן מייג'י, העידן הנאור ב- 1867. אגודות לאומניות קיצוניות כמו קוקוסויקאי ("האגודה הלאומית לטוהר המידות") והאירגון הטרוריסטי קטסומיידן ("ליגת הדם") חברו למיפקדות של חיל רגלים וחיל הים. במערכת תעמולה והתנקשויות פוליטיות מוטטו את הדמוקרטיה הפרלמנטרית והפכו את הקיסר לבובה פוליטית. ב- 1932, בהתעלמות מהממשלה, כבש צבא יפן מידי סין את מנצ'וריה שהפכה למנצ'וקואן וחלקים גדולים של מונגוליה. יפן נכנסה לתוך ה- "קוראי טנימה" (העמק העכור), תקופה של דיכוי, צנזורה מבית ותוקפנות כלפי חוץ. ב- 1936 הצטרפה לגרמניה הנאצית וכבשה את צפון סין. היא שאפה שהסינים יהיו עבדים - הגברים בהמות משא והנשים מכונות מין. השאיפות האימפריאליסטיות הוסוו בהצהרה שבכוונתם ליצור "מרחב רווחה הדדית" במזרח אסיה. היטלר ביקש מהם שיהרגו את היהודים, היפנים לא הבינו מדוע. ברור שהסינים והקוריאנים הם עם של עבדים, אבל מה הגרמנים רוצים מהיהודים? אלפי יהודים ניצלו כשהגיעו בספינות לסין ויפן, כשארה"ב, אנגליה, קנדה ואוסטרליה אסרו עליהם להגיע. אחרי שיפן התקיפה ב- 1941 את פרל הרבור, נמל הבית של הצי האמריקאי, נדמה היה שהיא בלתי ניתנת להכנעה - היא סיפחה אליה את הונג-קונג, מלאיה, סינגפור, איי הודו ההולנדית (אינדונסיה) ואת הפיליפינים, ובתפיסתן של בורמה ופפואה-ניו ג'יני סיכנה בעליל את הודו ואוסטרליה. היא נכנעה ב- 1945 לאחר שארצות הברית הטילה את שתי פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. "המדיניות הכדאית ליפן היא להוריד את סין על ברכיה"  (ראש הממשלה היפני קונואה פומימרו ב- 1937).
 
Hida Falk Village - בית יפני מסורתי. פעם גרו כאן אנשים אמיתיים, היום זה מוצג מוזיאוני. גג עבה עשוי קני סוכר דחוסים, מגן מהקור והשלגים. המשפחה גרה בקומה ראשונה, בקומה שניה גידלו זחלי משי על מצע עלי דובדבן. ילד שסרח היה מקבל עונש: "לך תישן עם התולעים". בבית חלל גדול, עם מחיצות במבוק זזות. הפוטונים נשמרו בארון, היו אוכלים על הרצפה (כל כך הם נקיים). מחצלת קש, תחתיה גחלים לוהטות לחימום. כל המשפחה המורחבת גרה יחד, לעיתים שלושה דורות. הבן הבכור קיבל חדר לעצמו, מחובתו לטפל בהוריו המזדקנים, שאר האחים והאחיות יחד בחדר אחר. מול הבית אגם קטן, זוג ברבורים והרבה שלווה. סובבנו את האגם, האכלנו את הדגים, הצצנו לכמה ביקתות נוספות, הצטלמנו עם כובע קש מסורתי.

טאקמאיה (Takayama) - עיירה עתיקה. די קר, אנו בגובה 600 מ', ובנוסף, צפון-מזרח יפן סובלת ממזג אוויר קשה. המלון בבניין הגבוה בעיירה. חדר קטן וצנוע, על המיטה חלוק לבן. במלון Santo נוכל לחוות בית רחצה יפני. יצאנו לטיול. כמה חנויות למוצרי עץ. הינשוף הוא סמל החוכמה, לכן חכמי העיירה מוכרים ינשופי עץ במחיר מופרז. חנות רהיטים מוכרת שולחן וכורסאות עץ משובח במחיר שערוריתי. בחלק העתיק של העיירה בתי עץ נמוכים. הנה חנות שמוכרת Misso - סויה מותססת. חיפשנו ומצאנו את החנות שקיימת כבר 200 שנה ומתמחית ב- Sake - יין אורז מותסס שנחשב משקה האלים. הוא מיוצר בחביות עץ, מזוקק, ומתיישן עשרות שנים. מייצרים הרבה סוגים עם תוספות שונות. שותים אותו חם או קר. ישבנו בבקתת עץ ליד החנות, טעמנו כמה סוגים של המשקה. כטוב ליבנו בסאקה חגגנו את יום הולדתו ה- 18 של גלעד סרי, עוד מעט ישכיחו ממנו אוהלי הסיירים והלחם-ריבה-חמאה של הצבא את מנעמי יפן. קניתי בקבוק קטן ששימח את לב חברי לעבודה.

Santo - התפשטתי, לבשתי את החלוק ונעלי הבד, ירדתי לבית המרחץ - ה- Santo של המלון. חדר ההלבשה הוא בעצם חדר התפשטות, יש לאכסן את כל הבגדים בארונית ולהיכנס ל- Santo ערום. סביב בריכה רדודה ומהבילה כמה עמדות עם שרפרף, מגוון סבונים ומקלחת נמוכה, מאחורי זכוכית ממול גן יפני זעיר. חלילה וחס להיכנס לבריכה לפני שהתרחצת, חפפת, מירקת את העור בספוגית קשה. בחדר עוד כמה עירומים כמוני, כזכור, לטענת המדריכה ניתן לנחש אם הם יפנים או תיירים לפי הגודל של מה שאצל בני המזרח קצר במיוחד. ליד השרפרף שלושה בקבוקים: Shampoo, Body shampoo ו- Rinse. הראשון לשיער, השני לגוף, מה רוחצים עם Rinse? הסתכלתי מה עושים האחרים, הם פחות או יותר כמוני (המדריכה אמרה שסטאטיסטית פחות), מה הם עושים עם ה- Rinse? רחצתי, חפפתי, מירקתי, רחצתי שוב חפפתי, ירדו ממני כמה ק"ג של עור וליכלוך. הכנסתי מקל דק לאוזן אחת, דחפתי עד שיצא באוזן השנייה, שפשפתי היטב ביניהן (לצערי אצלי, בין האוזניים חלול). חשבתי שראוי שיהיה כאן אדם אחראי שיבדוק האם אני מוכן כראוי, האם לא חיפפתי בחפיפת הראש. יבדוק מלפנים, יציץ באחור, יקפיד גם על מאחורי האוזניים.

המים לוהטים. טבלתי את בוהן רגל שמאל, לאחר כמה דקות הוספתי אצבע נוספת, עד שנכנסתי כולי עברה חצי שעה. כשבא דודי כרמון ושאל על חום המים, יכולתי להשוויץ: "תיכנס, הם בסדר גמור". הנה מתקרב לבריכה חבר נוסף מהקבוצה. לא האמנתי למראה עיני. הוא מנהל בכיר בבלל, נשוי+, מדבר עברית שוטפת, שירת בצבא, פתאום עכשיו אני מגלה שהוא יפני. ליד הבריכה אמבט מים קרים וסאונה. אני לא יודע כיצד אחרים, אבל אם אטבול בחמים ומיד בצוננים, העור יתפשט ויתכווץ, לבסוף יתפקע. יצאתי מבריכה, בחדר ההלבשה מיני פודרות וקרמים. האם חלב פנים מתאים לקפה?

להמשך המסע, הקליקו כאן

לתחילת הכתבה

הכותב הוא בעל בלוג טיולים מסביב לעולם.

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

ממני, מחבר הכתבה

השב  · 

טוב..

“The world is a book and those who do not travel read only one page.” – St. Augustine | מוזמנים לעיין באסופת הטיפים, אלבומי התמונות, סרטוני הוידיאו והבלוג המתהווה שלי.
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

צחקתי ונהנתי מהכתבה היפה

השב  · 

תגובות פייסבוק

סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×