הקדמה
שמי טל שני, בן 24 ואני חותר בקיאק-ימי כארבע שנים. לאחר שהשתחררתי מהצבא, כמו כל צעיר משוחרר, היה בי רצון חזק לצאת לטייל ולראות עולם. באותו זמן לא חשבתי אפילו על התוצאות או הרווחים. פשוט רציתי לטייל, לא תיארתי לעצמי שיהיה זה מסע של חיפוש עצמי וגיבוש זהות. חותר אולימפי אף פעם לא רציתי להיות (חתירה בעיני היא יותר חוויה רוחנית, מפגש עם עצמי ועם הטבע), אך לא היה לי ספק שהטיול שלי יהיה קצת אחר מהרגיל, כי על דבר אחד אני לא מוותר- הקיאק.
עכשיו נשאר רק להחליט איפה לטייל. ניו זילנד נבחרה בשל שילוב של נופים מדהימים, תרבות בריטית עם סוויץ` משלה, החמימות המקומית, והכי חשוב זה להרגיש רחוק, מסתורי, שונה וכמובן איפשר שילוב של טיולי קיאקים. הרעיון והאמביציה עלו בי לאחר שקראתי את ספרו של כריס דאף, חותר שהקיף את האי הדרומי בקיאק במשך ארבעה חודשים. עכשיו כל מה שצריך היה לעשות זה להזמין כרטיס טיסה. מהכסף שחסכתי בעבודה כברמן קניתי קיאק עשוי פיברגלס, מתפרק לשלושה חלקים, שאורכו כחמישה וחצי מטר. דומה מאוד לקיאקים המקוריים האסקימואים. בקיאק יש מקום אחסון לכל ציוד הנדרש- שק שינה, אוהל, בגדים ואוכל לשמונה ימים לפחות.
עוד בארץ התייעצתי עם ג`ים, בחור מקומי, "קיווי" בכל מובן המילה (הכינוי שבו הניו זילנדים קוראים לעצמם), שהסביר לי את המורכבות הקשורה בהתמודדות עם הים הניו-זילנדי ומזג האוויר השורר בו. עצתו של ג`ים היתה שכמו במסעות טיפוס בארצות אחרות (ג`ים הוא מטפס הרים מנוסה), יש לטפס על הפסגות הנמוכות כדי להבין את תנאי השטח והמצב ורק אחר כך להמשיך לגבוהה ביותר, וכך מטאפורית ומעשית בחרתי לי מטרות פשוטות יותר להתחיל איתן ומשם התקדמתי. לבסוף החלטתי שאשלב טיולים רגליים עם טיולי חתירה וכך לא לפספס את היבשת עצמה.
כשהגעתי לניו זילנד רכשתי לי ואן מתוצרת ניסן קרואן. בקיצור, טרנטה גדולה כמו שצריך. מאחור בתא המטען אפסנתי את הקיאק מפורק ובמושב האחורי היה זרוק כל הציוד. אחרי קניית הרכב בער לי להגיע לאי הדרומי, שבגלל קרבתו היחסית לקוטב זוכה לפגוש את החורף מוקדם ומזג האוויר נהיה סוער מהר יותר ומקשה על יכולת החתירה. כבר לא יכולתי לחכות לפעם הראשונה בה יחתוך להב המשוט את המים באוקיינוס זר.
אבל טזמן
הטיול הראשון שלי התחיל בפארק הלאומי אבל טזמן אשר נמצא בדרום מערב האי הדרומי ופופולרי מאוד בקרב מטיילים, שכן הוא עטור חופים זהובים וצמחיה עבותה הסוככת מעליו. הפארק, שלרוב מתוייר בטרקים רגליים, פופולרי אף בטיולים ימיים של סירות מונית וקיאקים מלווים על ידי המקומיים.
בניו זילנד ובאוסטרליה ההסתכלות על חתירת קיאקים שונה מעט מהאסכולה האירופאית. גישה זו דוגלת שיש לנצל את הכוח בחתירה ולא על שימוש בתנועות משוט מיותרות על היגוי, מכיוון שמזג האוויר הפכפך. רוח בעוצמה של 40-50 ק"מ יכולה לעלות בדקות ספורות, ולכן כל קיאק מצויד בהגה הנשלט על ידי החותר ולעתים אף במפרש. העובדה שהקיאק שלי היה נטול הגה ומפרש ומחולק לשלושה חלקים הביאה ללא מעט הרמות גבה. צבעו השחור וצורתו הדומה לסרקופג תרמה לכך שידמה מעט לאותן ספינות גאליות שנהגו לשרוף בהן את המתים בדרכם לעולם הנצח, מה שלא תרם במיוחד להתמזגותו בנוף הקיאקים המקומיים.
בפארק אבל טזמן ישנן שתי מושבות כלבי ים הנמצאות האחת באי טונגה והשניה בספרשיין פוינט, "נקודת ההפרדה", שם מצויה מושבה של כלבי ים צעירה יותר. חלקו המרכזי והמתוייר של הפארק כלל מספר מחנות קמפינג, ששימשו את המטיילים בטרק החוף הרגלי, ואני כל לילה לנתי באחד מהם לאחר החתירה הימית. ככל שחתרתי צפונה התמעט זרם המטיילים עד שלבסוף בצפון הפארק הייתי המטייל היחידי. מחנה את הקיאק, מקים את האוהל והולך להשתכשך במים הצלולים והקרירים. ברז מים ופינה ליד עץ לעשיית צרכים הצליחו בקושי להצדיק את המושג "אתר קמפינג", אבל העיקר שהיה שלט...
את אלן ולזלי, זוג מקומיים חובבי חתירה, פגשתי עם הקיאקים שלהם ביום הרביעי לטיול לאחר שחזרתי לאזורים המתויירים יותר. הם הראשונים שראיתי שטיילו בפארק כמוני בקיאקים, היו מאוד חביבים וגילו עניין רב בקיאק המוזר שנח לעיניהם. אני, שלא תכננתי נכון את מלאי האוכל שלי לימי הטיול (או יותר נכון את רמת הרעב וקיבולת הקיבה שתהיה בי לנוכח מאמץ החתירה), מצאתי את עצמי רעב מאוד ושמחתי לפגוש זוג שמעריך ומבין בחתירה ויותר חשוב מכך מצוייד היטב באוכל. התיישבתי להכין את ארוחת הצהריים שלי (עוד פעם 200 גרם נודלס... זו היתה הפעם השמינית וכבר נמאס לי). החלטתי לצ`פר את עצמי בחפיסת טונה להשלמת מלאי הברזל בגוף ולשיפור הטעם (ממש גורמה). בעודי מחכה שהמים ירתחו החלו אלן ולזלי מוציאים מיני מטעמים ומכשירי בישול כגון טוסטר לטיולים, בזמן שהמתינו שהקפה המהביל שהכינו יתחמם. לא היה צריך להציע לי פעמיים להצטרף לסעודה. מאוחר יותר הם הניחו על החוף שקית מים עטופה בחומר מעין אלומיניום ששימש למקלחת חמה, ונתנו משמעות חדשה למושג קמפינג. איזה מותרות.
לאחר הטיול בפארק אבל טזמן המשכתי לחתור במספר אגמים לאורך החוף המערבי ועצרתי בלגונת אוקריטו הממוקמת כעשרים דקות מקרחון פרנק ג`וזף העצום והיפהפה. בישוב ליד הלגונה היה רחוב אחד של בתים ובמרכזו בית ספר עתיק (100 שנה במושגים ניו זילנדים זה עתיק, אני לא הייתי מספר להם על הכותל), שהוסב לאכסניית נוער קטנה ויפה. כל בוקר חתרתי לאורך הלגונה, שבשעות הבוקר המוקדמות היתה מלאה בציפורים ממינים שונים- שקנאים, חסידות ועוד.
הפיורלנד
הפיורלנד, אזור המיצרים בדרום מערב האי, היה הפנינה של הטיול, ממש גן עדן למטיילים ולחותרים. המילפורד סאונד הוא המיצר היחידי בו ישנה גישה לרכב ולשאר המיצרים ניתן להגיע רק עם מטוס קל או ספינה מהים. לאחר כל האגמים בהם חתרתי רציתי להרגיש גם במגע של מים מלוחים, כך שהמילפורד סומן כאתגר הבא. אורכה של הדרך למיצר 120 ק"מ והיא נחשבת מהיפות בעולם. היא משלבת יערות, הרים עטופים שלגים ומפלים קוצפים, וכאשר ירד גשם היה נראה שכל ההר מתעורר לחיים כמו גוף חי שהורידים שלו הם המפל. בדרך המפותלת עלתה בי התרגשות גדולה. המיצר, כך שמעתי, אמור להיות יפהפה, אך לאחר התייעצות עם מקומיים נולד בי חשש, שכן כל מי שדיברתי איתו ניסה להניא אותי מלחתור לבד במיצר, שאורכו כ-21 ק"מ, היות והוא סלעי. משני צדיו מתנשאים הרים ואין אף מקום שניתן לעצור באמצע במקרה שמזג האוויר משתבש. בהתחלה הייתי מאוכזב ובניגוד לרצוני ביליתי את הטיולים הראשונים שלי במיצר כהכנה לחתירה בספינה, על מנת לקבל מושג על גודלו ולמצוא מקומות מחסה במידה וצריך. כשהייתי על הספינה לא יכולתי שלא להיות מוטרד מהרעש המזמזם של המנוע. לא כך צריך להיות הטיול על המים חשבתי לעצמי.
לאורך כל הטיול, בכל מסע חתירה חדש שתוכנן, ניסיתי למצוא שותפים מטעמי בטיחות וחברה אך הפעם הדבר לא צלח בידי. במילפורד פגשתי את ביל, מטייל אמריקאי כבן 40 שאמר לי כי הוא מנוסה בקיאקים, אך כשיצאנו לחתור כהכנה לטיול הסתבר לי כי הוא חתר פעמיים בלבד בחייו. ניסיון הוא כנראה דבר יחסי... יום למחרת החלטתי לבסוף לצאת לבדי, בניגוד לדעת המקומיים, והודעתי על כך לבעלי האכסניה הקרובה ליתר ביטחון. הבטחתי לעצמי שברגע שאראה את הים מתמלא "ברבורים" ומתחיל לגעוש ולעלות אסתובב ואחזור, זאת למרות הרצון החזק לחתור לאורך כל המיצר וחזרה רצוף. משוט נכנס ויוצא, שרירי הכתפיים והגב מתחילים להתחמם ולאט לאט אני מוצא את עצמי מתקדם לאורכו של המיצר היפהפה, כלבי הים התחממו על הסלעים, המפלים העצומים שצפו והדולפינים שקיפצו לידי גרמו לי לתחושה שלווה ומאושרת.
לאחר שצברתי יותר ניסיון וביטחון במילפורד, הדאוטפול סאונד הפך לפסגה הבאה במסע. שבועיים לנתי באכסניה ליד אגם מניפורי, המשמש כנקודת גישה למיצר, וכל אותו זמן ניסיתי שוב למצוא שותפים למסע. את זמני העברתי בביצוע עבודות נקיון וגיזום כתשלום על הלינה באכסניה. לבסוף יצאתי שוב לבד, בקיאק שכבר הפך כמעט לבית שני, לטיול הארוך והמאתגר ביותר במסע זה. את האוכל ארזתי מחולק בשקיות אטומות למים, במידה ותכנס רטיבות דרך נקודות החיבור של הקיאק.
ביום הראשון חציתי את אגם מניפורי, שאורכו כ 40 ק"מ והוא ממועט במקומות עצירה. על מנת להגיע מקצה האגם למיצר, שם התחלתי את החתירה, נעזרתי בחברה מקומית שכן אין אפשרות לרכב כלשהו להגיע לקצהו של האגם או למיצר דאוטפול. יש רכב שנמצא באופן קבוע בקצהו של האגם ותפקידו לבצע את ההעברות לתחילת המיצר.
טה אנו
מכיוון שדאוטפול סאונד מנותק מכל איזור ישוב והוא מבודד לחלוטין ובעל מזג אוויר הפכפך עם אפשרות לרוחות חזקות וללא כל מקום עצירה או מנוחה, יצרתי לעצמי נוהל בטיחות ליצירת קשר עם העולם החיצון. לקחתי איתי מכשיר איתור לוויני, כך שבמידת הצורך לחיצה על כפתור מזעיקה אלי צוות חילוץ. עוד לקחתי אקדח זיקוקים לכל מקרה שלא יהיה, ומכיוון שטלפונים סלולרים ומכשירי קשר vhf לא עובדים באיזור, הבאתי איתי מכשיר קשר רדיו הרים. כל ערב בשעה שמונה בערב יצרתי קשר עם מרכז רדיו חובבים בטה אנו, קיבלתי דיווחים על מזג האוויר ועדכנתי לגבי מועד החזרה. במידה ולא הייתי יוצר קשר עם מרכז הרדיו היה עליהם ליצור קשר עם האכסניה בה התארחתי ועם הוריי, כדי שיוכלו לפתוח בפעולות חיפוש והצלה (למזלי לא הגענו למצב בו נאלצנו לבדוק את יעילות משלחות החיפוש במקום). הנסיונות ליצור קשר החלו כל ערב כבר בשבע, אז הייתי עולה לראש ההר. על מנת שהרדיו יפעל כראוי ויצור קשר אופטימלי יש להניח את נקודת הקשר המרכזית בגובה של חמישה עד עשרה מטרים, ולפרוש את מוטת הכנפיים של שתי נקודות הקשר האחרות. מסתבר שלקלוע לצמרת העץ זה לא דבר כל כך פשוט כפי שנראה בהתחלה. הייתי מחבר אבן או מברג לקצה החוט, זורק ומקווה לטוב. הנסיונות הראשונים שלי כללו אבנים זרוקות, חוט מלופף ותקוע סביב ענפים שונים וחיפוש אחר המברג האבוד.
הייתי לבד ללא כל אדם בטבע הפראי באמת. למרות שהמילפורד סאונד היה מדהים ביופיו, הבתוליות והשקט בדאוטפול סאונד היו שווים אף יותר. בעת החתירה הערפל התחיל לכסות את המיצר, האיים שהופיעו למולי החלו להיעלם, שניים שלושה דולפינים קפצו לפני ואני, כמחפש טרף, עוקב אחריהם בשקט ומנסה להדביקם. המונוטוניות שבחתירה הביאה למצב מדטטיבי בו המוח התרוקן מדאגות, שאלות ובעיות. ביום הראשון במיצר חתרתי חמש שעות, כארבעים קילומטר בערך, עם מעט רוחות נגדיות. כשסוף כל סוף מצאתי נקודה בה יכולתי לרדת אל החוף ולעשות את צרכי, זבובי החול שניו זילנד ידועה בהם, ולא לטובה, החלו לרחרח סביבי ולהפוך את חווית השירותים למעט מפוקפקת. גם כשהייתי עוצר לאכול הייתי מוצא את עצמי חולק עם הזבובים נודלס בטעם של חומר דוחה יתושים. התחלתי להעריך עוד יותר את כל שעות החתירה הארוכות, אפילו בגשם וברוח, כך לפחות היתה לי מנוחה מאותם זבובי חול טורדניים. מזג האוויר היה נוח משציפיתי בהתחלה והרוחות היו אמנם חזקות אך בעוצמה כזו שאפשרה התקדמות בטוחה, גם אם איטית.
בערב השני שמתי את הקיאק בחוף, העליתי את הציוד לנקודה גבוהה יותר והלכתי ליצור קשר בשעה הקבועה עם איגוד חובבי הרדיו המקומי. ציינתי שהכל תקין וביקשתי שיאספו אותי יום מאוחר יותר ממה שקבענו מראש, שכן רציתי לחתור בזרועותיו הנוספות המתפצלות של המיצר. הגאות והשפל משמעותיים מאוד בניו זילנד יחסית לארץ (בחלקים מסוימים של אבל טזמן נסוג הים ועלה למרחק של קילומטר בשעות השיא). כשחזרתי לאחר הדיווח הימי לקחת מהקיאק ציוד שנשאר בו, עלתה מול עיני סיטואציה הזויה במיוחד. במקום בו נמצא הקיאק לפני חצי שעה היה עכשיו ים והקיאק עצמו נסחף בעצלתיים כשלוש מאות מטר הרחק ממני. כמעט ולא האמנתי למראה עיני ומיד התחלתי לקלל את הים הניו זילנדי באוצר מילים שהיקפו לא היה מבייש גם את אבשלום קור.
לפני שהתפניתי לשקול האם לקפוץ למים או להזעיק עזרה באמצעות קשר לוויני (דבר שיעלה הון תועפות, שכן הזעקת כוחות ההצלה הינה לשווא). כמו פולני טוב דבר ראשון צילמתי, רק אז קפצתי למים הקפואים, שוחה כמו כלב צ`יואואה עם התקף אסטמה קל לכיוון הקיאק ותוהה איך תסתיים הסיטואציה המביכה הזו. למזלי הזרמים באותו היום לא היו חזקים מאוד כך שהצלחתי לעלות לקיאק ובעזרת משוט רזרבי שהיה מונח עליו לחזור לחוף. כך נחסכה ממני הבושה בפרסום המפוקפק בעיתונים המקומיים על המטייל הישראלי, בוגר הצבא הקרבי, ששוב פעל בפזיזות ללא מחשבה מוקדמת (ואני בכלל הייתי בשלישות והדבר הכי קרבי שחוויתי היה שמירות).
סטיוארט איילנד
טיול החתירה האחרון שלי לפני הנסיעה לאוסטרליה היה בסטיוארט איילנד, אי קטן הנמצא דרומית לאי הדרומי של ניו זילנד. המעבורת לאי התבטלה מספר פעמים בשל מזג אוויר גרוע וגם כאשר יצאה מצאתי את עצמי, בתור אחד שגלים הם תחביב רציני אצלו, כמעט מקיא את נשמתי כשהמעבורת/קטמרן זינקה מגל לגל. ניסיתי להקיף את האי כשרוחות מתגברות ומשבי רוח של 40 קמ"ש נגדם חתרתי הפכו את החתירה לבלתי נסבלת ומסוכנת כחותר בודד, התהפכתי פעמיים ולאחר מספר פעמים בהם התגלגלתי "גלגול אסקימואי" החלטתי לשוב לחוף עד שירגע מזג האוויר. לבסוף, בשל תנאי מזג האוויר המשתנה, חזרתי למרכז האי.
כתב וצילם: טל שני
