קווינסטאון
ערן: קווינסטאון (Queenstwon). בירת האדרנלין העולמית כל מה שאפשר לעשות בשביל להעלות את הדופק. אפשר לעשות ולמצוא פה - באנג`י, צניחה, ג`ט-בואט, סלדגינג ועוד כמה המצאות מוזרות שרק קיווים משועממים יכולים לחשוב עליהם. הבעיה היא שלכל הדברים האלה מצורף תג-מחיר אסטרונומי, אז וויתרנו. בניגוד מוחלט לשם שיצא לעיר, כל מה שעשינו בקווינסטאון היה לנוח, להרגע ולטעון מצברים.
גל: מקווינסטאון, שבהחלט היתה עיר נעימה וקומפקטית, המשכנו דרך קצרה לוואנאקה (Wanaka). אחרי 3 ימים שבהם לא עשינו שום כלום בקווינסטאון החלטנו לחזור לפעילות בשיא המרץ ופצחנו במסלול ההליכה רוב רוי(Rob Roy), שנמצא בפארק הלאומי מאונט אספיירינג (Mt.Aspiring National Park). בשביל להגיע לתחילת המסלול נאלצנו לנסוע בדרכים-לא-דרכים, דרך עפר ארוכה שמשני צדדיה נשקפים נופים הרריים, כבשים, פרות והמון צבאים. הדרך עצמה יפה, אבל בגלל מצב ה"כביש" הרעוע, לא נהננו ממנה יותר מידי...
וואנקה
ערן: המסלול עצמו היה קשה, אך לא בלתי עביר (היתכן שאנחנו נכנסים לכושר??). עוברים גשר תלוי וממשיכים במסלול שמטפס 400 מטר לאורך הנהר. אז לא, טרקיסטים לא נהיה אף פעם, אבל הנוף הפך את ההליכה לשווה. בערב החלטנו שכדאי שנתכנן קצת קדימה, כדי שנוכל להזמין כרטיסים למעבורת לאי הצפוני. התוכנית המקורית היתה לעבור בחוף המערבי, להצפין לאזור הפארק הלאומי אייבל טזמן ולקנח בשחיה עם דולפינים בקאיקורה (Kaikura). כמה טלפונים גילו לנו את האמת המרה - את השחיה עם הדולפינים צריכים להזמין שבועות מראש. לנו נשארה רק האופציה של שחיה ב-5:30 בבוקר. כיוון שלהכנס לאוקיאנוס הקפוא בשעה כזאת נשמע לנו כמו סבל, החלטנו לוותר על קאיקורה ולקבוע את ה-18.12 בתור תאריך היעד למעבורת.
גל: ביום למחרת תוכננה לנו נסיעה ארוכה לכיוון הקרחונים, החלטנו לפתוח אותו בביקור בפאזלינג וורלד (Puzzling world maze) שנמצא בפאתי וואנאקה. המקום כולל שני אגפים - אגף אחד של אשליות חזותיות כמו הולוגרמות, חידות הגיון וחדר נטוי, ואגף שני של מבוך תלת מימדי. למרות שהאשליות החזותיות היו בהחלט חביבות וחלקן אף היו מאוד מעניינות, המבוך היה הכיף היותר גדול של המקום. כמה שהוא נראה פשוט - הוא לא. תוך שניות מאבדים את הכיוון בתוכו ולא כל כך פשוט למצוא את הדרך החוצה. אחרי 40 דקות בערך מצאנו את היציאה, תודה לאל. זה בהחלט היה סיפתח מהנה (ומאתגר) ליום שרובו יהיה נסיעה.
הקרחונים
ערן: הקרחונים מציעים מגוון של פעילות אתגרית-טיולים של יום, חצי יום, או טיולים משולבים בטיסה במסוק. אנחנו בחרנו באופציה (הקצרה והזולה) של טיול של חצי יום, וסקר שוק מהיר גילה שהטיול בקרחון פוקס (Fox Glacier), זול ב-15$, מאשר הטיול בקרחון פרנץ ג`וזף (Franz Josef Glacier). אז כמובן שבחרנו בו. אמנם האכסניה שהזמנו ללילה היתה בפרנץ ג`וזף, אבל כיוון שהקרחונים מרוחקים רק 25 ק"מ אחד מהשני זה לא נראה לנו בעייתי. טעות. כיוון שהגענו מכיוון דרום, עברנו דרך קרחון פוקס קודם ואז הדרך הפכה להיות ירידה תלולה. הטיול בפוקס אמור היה להיות למחרת בבוקר והסיכוי שפרידה תוכל לעשות את העליות הקשות בדרך חזרה נראה לנו גבולי, כך שלמחרת השכם בבוקר מצאנו את עצמנו עומדים על הכביש ומנסים לתפוס טרמפים לכיוון פוקס.
גל: יצאנו אל הכביש ב-7:00 בבוקר, התקווה שעד 8:00 נצליח לתפוס טרמפ כלשהו. התמקמנו ביציאה מהעיירה וחיכינו. שום כלי רכב לא נראה באופק. היה שקט וקריר (אבל לא קר וקפוא לשם שינוי). 7:30 הגיע, עד כה עברו שתי מכוניות שלא עצרו וחבורה של שלוש נשים על אופניים. התחלנו להתייאש ולתכנן כמה זמן יקח לפרידה לעשות את העלייה הקשה.. המשכנו להמתין עד שב-7:45 הגיע הגואל! בחור גרמני צעיר שחי ועובד בדאנידין ונמצא עכשיו בחופשה קצרה מהעבודה. המכונית שלו היתה הרבה יותר חדשה ומהירה מפרידה שלנו ותוך פחות מ-30 דקות הגענו לפוקס. מאושרים ושמחים התיישבנו לארוחת בוקר קלה ומזינה שכללה עוגיית שוקולד-צ`יפס ענקית.
ב-9:15 בדיוק התחילה ההתארגנות. למי שהיה צריך נתנו נעליים ומעילי גשם, וכולם קיבלו דוקרנים להליכה על הקרח. עלינו על אוטובוס ישן אך משוץ להפליא, שלמרבה ההפתעה נקרא "פרידה".. (מסתבר שהוא קרוי על שם פרידה דה-פור, האוסטרלית שהיתה לאישה הראשונה שהגיעה לפסגת הר קוק ב-1913). תוך פחות מ-10 דקות נסיעה חנינו למרגלות הקרחון.
ערן: יורדים מהאוטובוס, מתחלקים לקבוצות ופוגשים את המדריכה שלנו - אמנדה. לפני שמתחילים לצעוד מקבלים הסבר קצר על איך הקרחון נוצר- המון (אבל המון!) שלג יורד על ההר ודוחס שלג ישן שהיה שם. כשהלחץ מתגבר, הקרח מלמטה "משפריץ" וזורם במורד ההר (כמו משחת שיניים כשלוחצים על השפורפרת). הליכה לא ארוכה מהחניון הובילה אותנו אל קצה הקרחון - גוש קרח ענק שמתנשא לגובה עשרות מטרים מעל השביל. אז מתחיל החלק הקשה - הטיפוס אל הקרחון, עלייה תלולה בשביל רעוע. אמנדה המדריכה התגלתה כסבלנית ביותר ועצרה להפסקה כל פעם כשהיה נדמה לנו שאנחנו קורסים מהטיפוס.
מתנשמים ומתנשפים הגענו למעלה ואז התחיל החלק של הכייף - מרכיבים "מסמרי שלג" על הנעליים, לוקחים מקל הליכה ומתחילים ללכת על הקרחון. אמנדה בראש, חוצבת לנו מדרגות בקרח עם מכוש ואנחנו אחריה, מנסים לא להחליק. מלמעלה הקרחון הרבה יותר יפה - הקרח המלוכלך נעלם ואנחנו הולכים על קוביוית קרח לבנה-כחולה בגודל עצום.
גריימאות'
גל: בסופו של דבר, אחרי 4 שעות בערך, אחרי שכבר בקושי הרגשתי את הרגלים שלי, חזרנו חזרה לעיירה. אין מה לומר, זה היה הטיול הקשה ביותר שעשיתי בחיי, אבל זה בהחלט היה מרשים! אפילו קיבלנו תעודות בסוף, שמוכיחות שהלכנו על הקרחון. תפסנו במהירות טרמפ חזרה לפרנץ ג`וזף (זה היה הרבה יותר פשוט) שם חיכתה לנו בסבלנות פרידה שלנו. לא ממש הספקנו לנוח מהמסע המפרך ושוב היינו בדרכים. 180 ק"מ אחר כך הגענו לגריימאות` (Greymouth) העיר הגדולה ביותר בחוף המערבי. מותשים ותשושים, הלכנו לישון.
למחרת בבוקר קמנו עירניים אך עם שרירים דואבים, ונסענו 40 ק"מ להוקיטיקה (Hokitika), שם הזמנו מראש סדנא לגילוף בג`ייד. הג`ייד, או אבן הירקן, היא אחת מאבני החן המזוהות ביותר עם המאורים (עם שחי בניו זילנד לפני בוא האירופאים, כלומר הילידים) ובעלת ערך רב עבורם. הג`ייד היא אבן חן יקרה למחצה, בצבע ירוק (יש כמה סוגים בגווני ירוק שונים, כיום הכי נפוץ הוא הירוק הבהיר עם הנקודות השחורות שבתוכו, הנקרא גם "ג`ייד קיווי", כמו הפרי). מאבן הג`ייד מגלפים חפצי חן כמו תיליונים ואלות מלחמה. אנחנו הלכנו לגלף לנו תליון, כמובן.
ערן: את הסדנא העביר גלף-אמן בשם גורדון וולס, אדם קצת מוזר, אבל מאוד משעשע. אחרי שבחרנו את הדגמים שרצינו לגלף, גורדון התחיל להפעיל מכשירי גילוף שהזכירו יותר מכל, מקדחה של רופא שיניים. אחרי חצי שעה של זימזומים, גוש אבן הג`ייד, הפך לשני מדליונים. עכשיו רק נשאר ללטש אותם- וזה התפקיד שלנו. נשמע פשוט, אבל זה ממש לא. צריך לעבור 7 סוגים שונים של ניירות לטש (מנייר גס ועד לעדין מאוד), ועם כל אחד מהם צריך ללטש כל פינה בתליון בערך 4-5 דקות. גורדון מפקח על כל התהליך, ובשלב הזה נדמה שהמשפט היחידי שהוא יודע להגיד זה "יותר מהר, יותר חזק".
אחרי יותר משלוש שעות של ליטוש, כשכבר איבדנו כל תחושה האצבעות, קיבלנו סוף סוף את האישור של גורדון. ואז כל מה שנשאר זה להבריד את התכשיט, לקשור לו חוט ולענוד אותו בגאווה.
גל: זה היה כיף. עבודה קשה אבל בסופה יש תמורה. שנשארת. בהחלט חוויה. מכיוון שהיתה רק שעת אחר צהריים מוקדמת והיה לנו עוד כוח, החלטנו לנסוע לראות את סלעי הפנקייק (Pancake Rocks) שנמצאים בפונאקייקי (Punakaiki) קצת צפונית לגריימאות`. סלעי הפנקייק הם תצורת סלעים מוזרה וחריגה, שבמשך השנים התעצבו ונשחקו לצורה של ערימות פנקייקים. יש מסלול קצר ונוח (15 דקות) שעובר בין כל הסלעים והתצורות המרשימות. הגלים בים מתפרצים ומתנפצים בין הסלעים והחורים, מה שיוצר מראה סוריאליסטי. זה היה טיול נחמד שגם עזר לנו לשחרר קצת את שרירי הרגליים שעדיין היו די תפוסים...
משם חזרנו לגריימאות`. והיום שהתחיל בשמש יוקדת ושמיים כחולים, הפך למבול סוער. ככה זה בניו זילנד, מסתבר. ביום אחד בלבד אפשר לעבור את כל עונות השנה - מחורף משתולל עם סופות ברקים ליום אביבי עם שמש נעימה ורוח קרירה, דרך קיץ לוהט ושמש שורפת בלי שום ענן בשמיים וגם סתיו קריר עם שמיים אפורים. אין לדעת מה יקרה עוד שעה...
טאקאקה
ערן: את היום הבא התחלנו מוקדם, מתוך מטרה להגיע עד טאקאקה (Takaka) שנמצאת בצפון הרחוק של האי הדרומי. נסיעה של 400 ק"מ - יום שלם באוטו. את הנסיעה התחלנו ביום קיץ שמשי, אבל עד שעות הצהריים עברנו כבר למזג אוויר סתווי וסגרירי (כמה צפוי). החלטנו לעצור ולאכול צהריים על שפת האגם בפארק הלאומי נלסון לייקס (Nelson Lakes National Park). נשמע לנו מיקום אידיאלי לארוחה. מסתבר שגם לנחיל זבובי החול שמצאנו שם זה נשמע כמו מקום מעולה לארוחה, חבל רק שאנחנו היינו הארוחה שלהם. אם זה לא היה כואב, זה היה יכול להיות מצחיק לראות שני אנשים בורחים מיצורים בגודל זערורי כזה. צהריים אכלנו כבר בתוך פרידה... לטאקאקה הגענו בערב, כשמזג האוויר התחלף מסתיו לחורף בעוצמה מלאה - קר, ערפל והרבה הרבה גשם.
גל: טאקאקה נמצאת בגולדן ביי (Golden Bay) , לא רחוק מהפארק הלאומי אייבל טזמן (Abel Tasman National Park), התכנון המקורי היה להשאר בטאקאקה 3 לילות וללכת לקיאק באייבל טזמן, אבל תוכניות לחוד ומעשים לחוד. מזג האוויר לא שיחק לטובתנו, הגשם פשוט לא הפסיק לרדת. אז החלטנו לוותר על הקיאקים לעת עתה וללכת לסוף העולם. לא היה קשה למצוא את קצה העולם, הוא נמצא בערך 50 ק"מ מטאקאקה ונקרא פיירוול ספיט (Farewell spit). מסתבר שקצה העולם הוא אזור ביצות (צפוי, לא?) אל הביצות עצמן אפשר להגיע רק בטיול מאורגן, אבל ממרכז המבקרים אפשר לתצפת על כל האזור - ביצות, דיונות חול, לשון ים ארוכה וצרה והמון המון עופות שונים ומשונים. גם בדרך לשם רואים המון מקווי מים עם כל מיני עופות. כל התפאורה הזו בהחלט נותנת הרגשה שהגעת אל הסוף.
בדרך חזרה שמנו לב שהניו-זילנדים אוהבים להשקיע בתיבות הדואר שלהם, אולי זה תחביב ניו זילנדי עתיק או אולי זה השעמום, אבל בכל רחבי ניו זילנד אפשר למצוא אינספור תיבות דואר שונות ומשונות בעיצובים (מושקעים יותר ופחות) ייחודיים. מסתבר שמכל דבר אפשר לעשות תיבות דואר - חבית, בקבוק, בול-עץ ואפילו מיקרוגל ישן...
ערן: בחזרה מקצה העולם, עצרנו לביקור במעיינות וואיקורופופו (Waikoropupu Springs) או בקיצור- מעיינות פופו. מעיינות פופו הם הם המעיינות הכי צלולים בניו-זילנד (ובין המעיינות הצלולים ביותר בעולם). בגלל הצלילות של המים אפשר לראות עד לקרקעית המעיין, בעומק של 3 מטרים ולראות את המים שבוקעים ממנו מרקידים את החולות. חזרנו לטאקאקה. טאקאקה עצמה היא עיר מוזרה, על סף החריגות. כנראה שזה מה שקורה כשמקבצים הרבה אנשים עם נטייה אמנותית במקום קטן ומרוחק. העיר מלאה בטיפוסים מוזרים והאכסנייה שלנו לא הייתה חריגה בנושא. כך שלמרות הגשם שתקע אותנו באכסניה - משעמם לא היה.
נלסון והסביבה
כמו שהגענו לטאקאקה במבול, ככה עזבנו אותה (דווקא המקומיים אמרו שעד שהגענו, השמש זרחה רצוף שבוע..) העיר הקרובה לטאקאקה היא מוטואקה (Motueka) וביניהן מפריד הר. מזג האוויר הפך את כל ההר לערפילי במיוחד, והדרך נראתה כאילו היא צפה בתוך ענן לבן. אל נלסון (Nelson) הגענו בערב, והעיר שמחזיקה בתואר "מזג האוויר הכי שמשי בניו-זילנד" לא אכזבה - סוף סוף, אחרי 3 ימים רצופים, ראינו קצת שמש. למרות שהיא העיר השנייה בגודלה באי הדרומי, בנלסון מצאנו אווירה מאוד נעימה ורוגעה. שמש, חוף ים יפה, מי צריך יותר מזה? ממש הצטערנו שהמעבורת מחכה לנו, ואי אפשר להשאר עוד כמה ימים פה.
גל: אבל, הזמן קצר והמלאכה מרובה ואין טעם להצטער על מה שכבר אי אפשר לשנות, הלכנו לתור את העיר. מדי שנה (עד השנה הזו) נלסון אירחה את "התחרות השנתית של אמנות לבושה" (מהשנה האירוע עבר לוולינגטון). אמנות לבישה זו אמנות שניתן ללבוש ולדגמן. עקב התחרות, שהפכה עם השנים למאוד פופולרית, נפתחה בעיר גלריה בשם wow (כלומר World Of Wearable Art). זו גלריה ייחודית שמציגה המון דגמים שונים יותר וחריגים פחות של אמנות לבישה. הבגדים עשויים מכל דבר שאפשר לחשוב עליו (או לא) כמו בקבוקי חלב, מוצצים, צדפים וכו`. בנוסף יש בגלריה תצוגת מכוניות לאספנים, שליד כל מכונית עצבו סצנה שמתאימה למכונית ולתקופה ממנה היא באה. אני לא אתיימר להבין במכוניות, אבל זה היה נחמד. מעבר לזה לא ממש עשינו יותר בעיר. נחנו, קראנו, אכלנו, ופטפטנו. למחרת בבוקר יצאנו לעבר פיקטון (Picton), העיירה שממנה יוצאות כל המעבורות לאי הצפוני. התחיל היום האחרון באי הדרומי.
הדרך לפיקטון היתה מאוד מרשימה, בעיקר כשמגיעים לאיזור מרלבורו סאונדס (Marlborough Sounds) שמרשים לא פחות לטעמי מהמילפורד סאונד. לא היה לנו הרבה זמן בפיקטון, רק את היום הזה, כיוון שלמחרת כבר היינו צריכים להיות על המעבורת. אבל כיוון שלא יצא לנו לקאייק באייבל טזמן, החלטנו לנסות את כוחנו בחתירה במלבורו סאונדס.
ערן: סקר קצר ברחבי העיר ומצאנו מה שחיפשנו - "שיט לעת שקיעה". שעתיים של חתירה במפרץ שיוצא אחר הצהריים. כדי להעביר את הזמן, החלטנו לערוך פיקניק של Fish & Chips (הפסט פוד הכי משתלם בניו זילנד). קצת מחוץ לעיר, מצאנו שולחן פיקניק עם נוף שמשקיף לעיר ולמפרץ. נוף יפה, שמש חמימה, אוכל טעים - פשוט תענוג.
חזרנו לעיר בדיוק לזמן לשוט ופגשנו את שרה המדריכה. אחרי שהתלבשנו (מעיל גשם, חגורת הצלה ו"חצאית" נגד מים) וקיבלנו הסברים (איך חותרים, מה עושים אם מתהפכים הם הקיאק וכו`), נכנסנו למים עם הקיאק והתחיל הכיף הגדול. גל מקדימה ואני מאחור עם ההגה (ידעתם שלקיאק יש הגה??). עושים כמה סיבובים ליד החוף ויוצאים לים הפתוח. אחרי שמתרגלים לחתירה העסק ממש נחמד. עברנו כמה מפרצים קטנים, נלחמנו בגלים וברוח עד שהגיע הזמן לחזור. לפני הדרך חזרה עצרנו במפרצון קטן בגלל שהגענו בשעה שבין הגאות לשפל, כל החוף היה מלא צדפות שחורות, גדולות ונאות. שרה פתחה אחת ושאלה מי רוצה לטעום, ישר התנדבתי (היה טעים!). הדרך חזרה היתה מהירה יותר - הרוח היתה בגבנו ואפילו הצלחנו לשוט קצת כשהפכנו את המשוטים שלנו למפרש. אמנם הגענו ספוגי מים, אבל היה יום חמים והים היה נעים, בהחלט חוויה מומלצת. חזרנו והלכנו לישון מוקדם - מחר המעבורת, יום ארוך...
גל: אבל רגע לפני האי הצפוני.. שכחנו להראות לכם את פרידה - המכונית והאגדה. אז זוהי פרידה שלנו, בכבודה ובעצמה. מדגמנת איך רועה כבשה באחו ניו זילנדי טיפוסי..
