שבת במנאנג
-"אורינקה! ראינו אותך במחשב!"
-"אני שמח סבתא, אז אלעד הסביר לך איך להשתמש?"
-"נו, טויב, אתה יודע שבשבילי זה ברוך. אני פשוט לא מסוגלת להבין איך זה פועל. אוח! לא משנה. טוב, זה יקר לך בטח. נהניתי לדבר, אורינקה. שלום!"
-"סבתא, זה מהמחשב. זה עולה לי פחות מבארץ"
-"באמת? טוב, אם כך אז בסיידר. תגיד, אורינקה, מה עם קצת יידישקייט שם במקום הזה שלך..ב.. מה שאתה כותב שמה. לא כדאי שתכניס קצת נשמה שמה?"
-"כדאי, בטח כדאי.. מה שלום סבא?"
-"נו, אז תכניס שמה קצת דברי תורה, דברי מייסה, משהו עם טעם. לא רק שטויות וסיפורים."
-"בסדר סבתא. את צודקת. מה עם סבא?"
-"מה איתו? הלך למכולת, מה יש לו כבר ללכת?.."
איזו שבת מעולה!! מנאנג, העיר שלפני הפס. שלג וקור. כמעט כל המטיילים עוצרים כאן על מנת להתרגל לאוויר הדליל ולהקשיב להרצאת הרופא בנושא מחלת גבהים, שמתקיימת כל יום ב-11, אם אינני טועה, ממש מאחורי המאפיה בה אנו ישנים. ביום שישי אנו פוגשים שם את שי ויוני, שני מהנדסי חשמל מהארץ, שהחליטו לעזוב הכל ולטוס למזרח. הם נוספים על עוד שני מהנדסי חשמל שפגשתי בקטמנדו, ואני תוהה לעצמי אם נשארו מהנדסי חשמל בארץ או שכולם נטשו? בכל מקרה אני מחליט שמהנדס חשמל אני כנראה לא אהנה... אהיה. שניהם, בעצם. שבת בפתח. אני וגלעד עולים על מיטב מחלצותינו, אני במכנס דייגים לבן וחולצת קרם-בז` מקומטת להפליא וגלעד בחולצת כותנה לבנה ומכנסים נוחים. מקדשים על צ`פטי , כרגיל, ואוכלים ארוחה מפנקת. אחריה מגיעים הקלפים והדורק, משחק נהדר שאני לא ממש מבין. האווירה מעולה ורק קשה לי קצת לישון, כי נשרפתי לחלוטין בגב במהלך העליה - ללא - חולצה שלי מפיסאנג, מה שמזכיר לי להוסיף לרשימת הציוד למטה "קרם שיזוף", תחת הסעיף "חובה".
למחרת, טיול של שבת לאגם הכמעט קפוא מצפון לעיר. אני, גלעד, אוסנת וזוהר. בדרך אנו פוגשים בקיבוצניקים וצבי עולים חזרה לעיר מכיוון האגם. צבי הבטיח אתמול שיקפוץ למים, והתערב על כך עם הקיבוצניקים.
-"נו, קפצת?" - אני שואל אותו וניצוץ נדלק לו בעיניים.
-" לא. למה, אתה הולך לקפוץ?"- ופניו מביעות תקווה מפצירה. אני מביט סביבי. הכל שלג וקרח, אני בתוך פליז ומעיל ועדיין קופא עד העצם, והרוח משתוללת ושורקת באוזניים.
-" כן, למה לא?"- אני עונה וצבי מצטרף מיד, כי אין דבר כזה שמישהו יעשה שטויות וצבי לא יצטרף אליו.
מגיעים לאגם, מתפשטים עד לשד תחתונינו. צבי מרביץ נאום למצלמה על מצב וידאו שלו, וקופצים. בהתחלה יש לי הרושם שמדובר במים קרים, אבל אכילים - סטייל הזויתן בחורף או נחל עמוד באביב, ואז זה מכה בי: קור קטלני חותך לי בבשר, הריאות שלי מצטמקות ואני מתחיל לצרוח באימה בדציבלים ומנעד שלא היו מביישים את אמה שפלן. בקושי רב אני מצליח לגרור את עצמי לחוף מבטחים, תשוש ורצוץ. ברקע אני עדיין שומע את צבי צורח בכאב, מנסה לחזור אל החוף. הבנות וגלעד מתפוצצים מצחוק על השלג, ובצדק. מאוחר יותר, מול האח החמימה, צבי מראה בגאווה של ילד את ההוכחה לטיפשותו לקיבוצניקים הנדהמים. הצרחות שנפלטות מהמכשיר מזכירות לי סרט אימה ישן. אני ממשיך לשבת בצד, מחזיק ביד רועדת כוס תה מהביל. גם בחלקכם נפלה הזכות לצפות לצחוק עלינו ברגעי האימה האלה הודות לסרטון הוידאו- לא לבעלי לב חלש. אכן תמונות קשות.
במוצ"ש משחקים משחק מעניין: צבי זורק מילה ועשרות הישראלים שהתכנסו סביב האח המבוערת שוברים את הראש שעות בכדי לדלות שיר שבו מופיעה המילה. אני מתרשם מאוד מידיעותיו של צבי, וכשכולם פורשים למיטותיהם אני ניגש אליו ומחמיא לו על הידע הרב בשירה העברית.
"נראה לך?" - הוא צוחק "אני לא מכיר שום שיר."
"אז מאיפה המילים?"
"סתם זורק מה שבא לי לראש"- הוא עונה, המושחת. אמא שלי תמיד אמרה לי לא לסמוך על ג`ינג`ים.
אז הבנאדם לוקח באקט מים רותחים להחריד, כן? יורד למטה למרתף שמשמש חדר רחצה, נכון? עם מגבת ותחתונים ושמפו להתפנק בו וסבון, כמובן. עד עכשיו הכל בסדר, הכל כשורה, הכל שפיר. מתפשט, מסדר המגבת, התחתון, הסבון. הכל טיפ- טופ. שופך מים על הגוף. קר. קר מאוד. אלא מה? הפסקת חשמל. חושך גמור. מגשש אחרי סבון. מוצא. מסבן 5 סמ"ר של כרס מתהווה ו.. הופ! אין סבון. קפץ לבקר את הריצפה. מגשש כעיוור מלידה בגב שפוף, הקור חודר לעצם לעורקים לנשמה. מוצא סבון. סבון מבטיח להתנהג טוב ואז נזכר ששכח לומר משהו לאחת הפינות וקופץ רגע לעדכן. בנאדם על סף היפוטרמיה. סבון חוזר.
"בבקשה, בבקשה תשאר אצלי ביד!!"- בנאדם מתחנן, והסורר מתלבט, מהנהן וקופץ דווקא, להרגיז, אל השחור שמסביב. בנאדם על סף איבוד שפיות. שוטף , מתנגב, אור נדלק. ואני, עצמי וגופי מוכנים להשבע שככה היה: מתחיל מקלחת - נכבה האור, מסיים - נדלק. בנאדם אוסף את סבון ויוצא מובס עם ראש מורכן, וסימנים ראשונים של דלקת ריאות מהמקלחת. בלילה אני מגיע להחלטה: לא עוד דיבורים על דת!! בכל הזדמנות אני שוטח את תפיסת עולמי הצרה ונכנס לוויכוחים ודיונים אידיאולוגים שרק מוסיפים לי שיערות לבנות ומורידים לי שנות חיים. סך הכל, מי אני ומה אני יודע שאני חושב שיש לי את המתכון הטוב ביותר לחיים מאושרים?.. אני נחוש בהחלטתי, ואני עתיד לעמוד בה במשך 4 הימים הקרובים, שזה המון בשבילי.
היום קצר. אנחנו עוצרים יותר משאנו הולכים. הקבוצה מורכבת שוב משני גולנצ`יקים, שלושה קיבוצניקים, בנות וג`ינג`י אחד שאחראי למורל. לראשונה מאז תחילת הטראק אנו מוקפים שלג מכל העברים, והנוף מזהיר ביופיו. אני מאזין למוסיקה אירית שתואמת את המראות שנגלים לעיני, ובאמצע אחת המנגינות היותר מרגשות מ`לב אמיץ` אני נתקף בצורך לפעול בדרמטיות, ואני מטפס על אחד הפסלים הדתיים האלה שמסתובבים כאן בהרים, נאחז בדגל שמונף מעליו וצופה אל הנהר העמוק שלמטה ועל ההרים הלבנים שמסביב. מובן ששתי דקות אחר כך אני נאבק שלא ליפול כשעוד שלושה קיבוצניקים וחן קטנה אחת מנסים להצטופף איתי על האנדרטה הגבוהה לתמונה.
אני 16 יום במזרח, וכבר מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי ועם חיי. אני חושש שיהיה לי קשה מאוד לחזור. איני רוצה לשוב ולהיות שבוי באותם פחדים, אותן ציפיות שלי מאחרים ובציפיותיהם של אחרים ממני. איני רוצה להיות אדם קטן עוד. אני רוצה להאמין בעצמי, בדרכי ולחיות בתחושה שכל החלטה שאני מבצע היא טובה והכי חשוב - אני רוצה לראות רק טוב. בצורה מודעת, ביקורתית, לאפשר רק לטוב לחדור לחיי. בעצמי, בסובבים אותי ובמציאות בכלל. אלוקים נמצא בכל מה שהוא טוב , לכן הכל חייב להיות טוב בצורה זו או אחרת. כל מה שאני רוצה הוא להבחין בזה. ישנו אדם בן 70 שעושה אתנו את האנאפורנה. יש לו ילד בן 18 וילדה בת 14 מאשתו ההודית. במקור הוא משוויץ. היה סוכן ביטוח, עשה המון כסף. בגיל 40- המשבר הגדול - הסתובב לו הראש והוא עזב הכל ועקר להודו. עכשיו עובד בבתי תמחוי. במשך 10 שנים הוא התקיים מירקות ופירות שגידל, ומכיוון שאם היה רוצה לאכול חיות הוא היה צריך להרוג אותן בעצמו - הוא נהיה צמחוני. אדם טוב. רק שאני לא מבין למה צריך להגיע לגיל הזה כדי להסיק את המסקנות האלה או כדי לממש אותן. זה נראה לי טיפשי.
ארוחה בדרך לפדי
בדרך, אנו נעצרים לפק"ל קפה ועוגיות. ככה זה אצל הקיבוצניקים - מפנקים. שובי מוציא מפוחית ופוצח בשיר האחרון אותו למד. אני רוצה להשוויץ קצת, ומוציא את שלי ומנגן את "שנינו שווים" של אביב גפן. נראה שגיטרה היא כלי מרשים יותר. בהמשך, הקיבוצניקים, שסוחבים איתם שק של מוסלי יבש להפליא, מחליטים שנמאס להם, ושאנחנו כחברים למסע, מחוייבים לתרום למאמץ המלחמתי במיגור תכולת התיק שלהם. אנחנו מתיישבים על מוסלי בחלב יק חם, וכאן ראוי להזהיר: כמעט כל הדעות ההלכתיות הן שיק כשר - מכאן שגם החלב שלו כשר. אף דעה לא טרחה להזכיר שהחלב מגעיל עד כאב ויכול לשמש כדוחה יתושים יעיל ביותר. בכוח רצון וחוסר יכולת רב סיימנו את שארית המוסלי, כשגלעד מתייאש במהירות מהיק ואוכל את המוסלי ככה, בלי כלום, בידיים.
ביישוב הבא אנו נעצרים ומיד מתחילה מלחמת שלג סוערת, שנמשכת 3 שעות כמעט, כשניתן לומר שזה פחות או יותר צבי נגד כולם. אני מרגיש שוב כמו ילד, חופשי וטיפשי ומאושר, מתרוצץ לכאן ולכאן, לא ממש מקפיד על חוקי הלש"ב של הלוט"ר וצוחק עד הגג כשאני סוף סוף מצליח להלביש לצבי שק שלג דחוס לתוך הפרצוף. יצר הנקמה שלי בא לסיפוקו, ואני פורש לגימלאות, צופה בצבי ובאחרים מקפצים, מתחמקים ומסתערים זה על זה. חלק מהיושבים בצד מתבוננים במשחקים בשקיקה. היו רוצים להצטרף אבל עוצרים את עצמם. יש אגדה שמספרת שיש צורה להתנהג. יש קודים שמותאמים לחברה, וצריך לפעול תחתם. זו הצגה, כמובן. ובהצגה הזו אני מעדיף לגלם את מי שאני, בכל רגע נתון, מבלי להביט בצדדים. זה לא קל לחיות כך, אך ישנים טוב יותר.
בערב, מול האח שבקומה השניה, אנו אוכלים ארוחת ערב טעימה. אני הולך לשירותים, ושם בבול פגיעה, המפוחית מזנקת מכיס המעיל, עושה דילוג קליל על הרצפה וצוללת במעמקי החור. באינסטינקט של חיה אני רוכן ודוחף את ידי פנימה, עמוק ותופס באצבעותי משהו רך ונעים שמתמוסס ממני אחרי מספר שניות. מהריח לוקח לי יותר זמן להיפטר. בעל המסעדה כבר מציע לי כפפת גומי צהובה שמגיעה עד המרפק וכנראה משמשת למקרים כאלו בדיוק, כשאני חושב לעצמי מה בדיוק הכוונה שלי לעשות עם כלי הנגינה האומלל במידה הקלושה ואמצא אותו? להכניס אותו לפה אני כבר לא אכניס, וגם לנגן דרך האף לא נשמע להיט היסטרי. החבר`ה משתתפים באבלי עם חיוך על הפנים. זה סופו של כל שחצן.
בבוקר אני עושה פאדיחה. אני מצייר את דיוקנו של גרמני זקן אחד ואחר כך מעניק לו אותו במחווה אבירית. פתאום בעל המסעדה אומר לנו: " Fire upstairs" , ועולה למעלה עם דלי. אני בטוח שפרצה שריפה ולא מבין למה כולם נשארים לשבת, אדישים. "הוא אמר... שיש שריפה למעלה" - אני מודיע בגמגום לא מבין. לוקח לי זמן, אבל אני מבין שהוא התכוון שהוא הדליק את האח. אני מרגיש אדיוט, וכמו המשפט הידוע: "אם אתה מרגיש אדיוט, מדבר כמו אדיוט ואומרים לך שאתה אדיוט, כנראה שאתה" וכ"ו וכ"ו... אחד הקיבוצניקים לא מרגיש טוב. אולי התחלה של מחלת גבהים. הם מחליטים להשאר עוד יום ולראות אם משתפר המצב. אני וגלעד מחליטים להמשיך לבד. שובי, אחד הקיבוצניקים, מצטרף אלינו כיוון שהוא ממהר לטיסה להודו. פרידה מרגשת ורוויות דמעות וממשיכים לטפס.
יש סיפור ילדים שתמיד מספרים לנו. שובי לב - זהב, קוראים לו. הוא מספר על קיבוצניק בלונדי, עם עיניים כחולות וחיוך טוב לב שתמיד נשאר על הפנים, שכל הזמן מחפש רק לעזור ולהקל, ותמיד יש לו משהו נחמד לומר. שובי היום ב` יום צילום` והוא מדי מספר דקות נעצר כדי לצלם מראה זה או אחר. אני וגלעד מאושרים מהתירוצים לעצירות, כי כאן כבר האוויר די קשה לנשימה והגוף שלנו ממש זקוק למנוחה הזו. מסביב האדמה חשופה ברוב המקומות, די מפתיע ביחס לכמויות השלג שירדו בימים האחרונים. שיחים אחדים צומחים להם פה ושם. אלו שיחים קשוחים שיחזיקו בכל מזג אוויר אפשרי. שובי מתעד אותם במצלמה שלו. בהמשך הדרך מטפסת ונהיית תלולה למדי ומושלגת לחלוטין. אפילו ערוץ הנהר שיורד מכאן קפא בתנוחה של מים זורמים, כמו פסל.
אנחנו מגיעים לפדי, שתי תחנות לפני הפס, לאחר שעתיים וחצי בלבד, וכבר אנחנו תשושים לחלוטין. סופה שמשתוללת בחוץ וכאב ראש נוראי שמתפוצץ בראשי משכנעים אותנו להשאר כאן את הלילה ולא להמשיך להיי קמפ, התחנה האחרונה לפני הפס. המסעדה כאן צמחונית ואני וגלעד מאושרים לנסות את הדלבט הראשון שלנו לטראק זה, שמתגלה כהצלחה מסחררת, בעיקר שני הריפילים שעוקבים את הראשון ומרק שום נגד הגובה (מריץ את מחזור הדם, טיפ תוצרת גיא בצ`ינסקי, האיש ששכנע אותי לעזוב את צה"ל), פיפי ולישון.
אני שוכב קודח במיטתי, עטוף בשק"ש, פליז, כובע צמר ושתי שמיכות פוך מטורפות. פתאום נפתחת הדלת וגלעד נכנס בסערה. "דורההההה!! דורההה!!" - הוא זועק. דורה זה צואה בערבית, לכל המעוניין. אין כמו ללמוד מילים חדשות, הא? "מה קרה?" - אני שואל בחשש. גלעד ניגש אל החלון ומסיט את הוילון. בחוץ התגברה הסופה ועכשיו היא כוללת פתיתי שלג מפוטמים, כבדים ומרהיבים, שכנראה מסמלים את סוף הטראק שלנו. שנינו שוכבים במיטות, מכורבלים בשמיכות. שובי במסעדה שותה קפה. "אם השלג עובר את החומה הקטנה שם, בגובה 30 ס"מ, הפס סגור מחר"- מביא גלעד סימנים כגדעון בזמנו. אני נועץ עיניים בחומה כאילו באמת על פיה יישק דבר, ומתפלל.
נוגעים בפסגה
המטרה: להשאר בחיים עד סוף היום.
המשימה: כיבוש הפס עד שעות הצהרים.
שיטה: פסיעה על גבי גופותיהם של האירופאים עד הפסגה.
שעת יציאה: חצי שעה אחרי שאחרון האירופאים עוזב.
קמים בבוקר, לפנות בוקר יהיה מדויק יותר - 5:00, שעה שאני מכיר טוב מדי משני הצדדים וקיוויתי שלא לראות עוד לעולם. עדיין כואב לי הראש. לראשונה זה 6 שנים, אני נעתר להפצרותיו של גלעד ולוקח אקמול. תוך 20 דקות, פסיכולוגי או לא פסיכולוגי, אני מרגיש טוב יותר. כפי הנראה התקררתי מהאגם. מתארגנים ויוצאים אל הכפור.
העליה תלולה וקשה. אנו שוקעים בשלג עד הברכיים כמעט, משתדלים ללכת בעקבותיהם של האירופאים שקדמו לנו, בחלקם ניתן להבחין באופק. מסביבנו רק שלג וכלום חוץ ממנו. התחושה בעלייה בגובה מוזרה: אתה הולך עקב בצד אגודל, כמעט שאינך עושה דבר בפועל, אך כיוון ששרירך מונעים על עוצמתם בלבד- בגלל חוסר החמצן בגוף - אתה חש כאילו אתה מבצע ספרינט: נשימתך נעתקת ממך, שרירך מתקרבים אט - אט לקצה היכולת ומעין חולשה מיואשת אוחזת בך עד שאתה נעצר, מנסה לשאוף אוויר על מנת להסדיר את נשימתך ומצליח בכך בקושי רב. אני כופה על עצמי קצב אחיד, מנסה להתרגל לאוויר. שובי סוחב אצלו את השק"ש שלי כדי להקל עלי. גם כך התיק שלי כבד לי במיוחד היום, ואני מודה לו על כך. לאחר שאנו חולפים על ההיי קמפ, האוירה נעשית טובה יותר, באדיבות שובי, ופחות או יותר אנו מתרגלים להליכה המונוטונית. אנחנו מחליטים על "הפסקות אויר". ישנם עמודים שמסמנים את הדרך, במרחקים לא קבועים, אך לא גדולים מדי. כל עמוד נעצור, נישען עליו וננשום. שובי יזם. רעיון גדול. אני מחליט לנסות לדפוק ספרינט לעמוד הבא.
שובי מתגרה בי. "עד אלי אתה לא יכול". נראה. אני מתחיל לרוץ, עוקף את שובי, זוג גרמנים, 10 מטרים בלבד מפרידים ביני לבין העמוד. אני מצמצם עוד מספר צעדים, ו... נחנק. הלב שלי עומד להתפוצץ. בדחף מיידי לאוויר בריאות אני מסתובב, רץ במהירות במורד לכיוון גלעד ושובי, ומתמוטט על השלג לרגליהם, מתנשם בכבדות. מעלי ניצבים שני פרצופים מודאגים, לא ברור אם בשל מצבי הגופני או הנפשי.
"אתה מטומטם" - אומר לי ששובי כשהוא מבחין בחיוך על פני.
ממשיכים בהליכה איטית.
שעה אחת ו- 3 פסים מדומים מאוחר יותר, אנחנו סוף סוף ניצבים על פסגת הפס המיוחל. הראות טובה, השמש מנסה לחמם ללא הצלחה את מה שהרוח והשלג מקפיאים והנוף - ... בסדר. כלומר, אני וודאי צריך לומר: "מ ד ה י ם", "מלא השראה" או לפחות "מרשים", אבל אני אדם ישר, ונשאר ב"בסדר". לא יותר. מצטלמים, כמתחייב, ורצים לצריף פצפון שעומד ליד. שם אנחנו מוציאים את הפרסים ששמרנו לצליחת הפס - שוקולד פרה מהארץ וחטיפי באונטי מצויינים. שלושתנו מחייכים בפה מלא שיניים חומות. איזה אושר!! מעכשיו - נגמרו העליות, נשאר רק לרדת את הכל..
העליה לקחה לנו כמעט 4 שעות. בהתחשב בעובדה הזו, אנו מניחים שהירידה תיקח חצי שעה, שעה - גאאאג !! א-מה-מה? אני וגלעד ממש רצים את הירידה, מנסים לקבוע שיא ישראלי חדש להשוויץ בו. עוקפים את כל המקלות הליכה עם האירופאים לידם ורצים, רצים, רצים... וזה פשוט לא נגמר!!! אפילו לא ניתן להבחין בסוף הירידה התלולה הזו וגם בשלג אין סימני דילול באופק. בלית ברירה אני חוזר לגיל 5 כשביקרתי לראשונה בחרמון, מתיישב על הישבן ודוחף קדימה. השיטה מתבררת כיעילה לחלוטין, ואני גורר את גופי המותש עד למטה בצורה הזו. בצריף - תה שמחכה לי שם, אני נכנס לאחד החדרים, מתמוטט על אחת המיטות ונרדם לרבע שעה נהדרת.
אני מתעורר עם חיוך, יוצא החוצה אל גלעד ושובי, צ`אי וממשיכים. הנוף הופך מדברי מעט - שינוי מרענן אחרי כל הירוק והלבן של הימים האחרונים. הפנים שלי שורפות מהשלג - נשרפתי - ואני מאושר שהיה לי השכל לחבר למשקפי השמש שלי שני קרטונים מהצדדים כדי למנוע מהשמש לחדור לי לעיניים ולגרום לעיוורון שלג (ראה "פינת הקרקר"). הרגלים כואבות, הראש כואב, מתלונן על ירידת הלחץ הפתאומית, וקר. קר מאוד. מסביבנו מפוזרים עשרות מנחתים מאולתרים שרומזים על פעילויות חילוץ של מטיילים שהתבצעו כאן בעבר. עוד מאמץ קטן, ואנו מגיעים לעיר מוקפת חומה באמצע הערבה שמסביב. מוקטינאת. מקדש, מספר גסטהאוסים וסך הכל הרבה יותר גדולה ממנאנג. נדמה לי אפילו מהבחנתי במכונית אחת כאן, אבל אני לא בטוח. מקלחת ( טוש!!) חמה, ארוחה שמסרבת להגיע ואחריה - שנת ישרים, אמיצים, גיבורים ומותשים נהדרת. לפני השינה, אני כותב ביומן את המילים הבאות: "איך שאני רואה את הדברים, ההשגחה הפרטית עובדת שעות נוספות. אני רואה את זה כל יום מאז שנחתתי במזרח. נראה לי שאם הייתי מתבונן היטב הייתי מבחין בכך בכל יום ויום בחיי. אני מודה לאל שאני יהודי. אני רק רוצה להיות יהודי מעט טוב יותר". בחיי, כנראה שהיום הזה היה ממש קשה.
2002. אי - שם בדרום הארץ. שמים בלי כוכבים. אחדים מחלונות הכפר מאירים מרחוק. כלב נובח. שני החיילים מתעלמים, ממשיכים להקיף את היישוב כדי להגיע לקצהו השני. התיקים שעל גבם מכבידים עליהם. נעליהם עולות טרסה, יורדות תל, מדלגות מעל גדר תיל נמוכה. "שפאלאאץ!" החייל מרים את עיניו תוך הליכה ומבחין בחברו אוחז בגדר בידיו, מנסה למשוך את עצמו למעלה, רגלו האחת שקועה במשהו. לפני שהוא מבין, הוא שומע עוד "שפלאאץ!" ומוצא את עצמו שקוע עד הבטן במשהו הזה. הוא נאבק, ושוקע עד החזה. הוא מתיר את רצועות התיק ומשליך אותו אחורה. רק אז הוא מבחין בריח הנורא. אין לו זמן לזה , והוא מנסה להגיע אל השפה. לא מגיע. הוא מנסה עם הנשק - קצר מדי. מאריך את קת הנשק ומנסה שוב. הוא מצליח. שקוע עד הכתפיים, הוא מושה את עצמו במאמץ רב החוצה, אל הקרקע הבטוחה. החבר מגיע אליו. הוא מביט מאחור בחוסר אמון. בור שופכין. כאן מתרכז כל החרא של הכפר, צואה אנושית והוא מלא בה מקת נשק עד ראש, נשארו עוד 3 ימים עם אותם בגדים, בלי מקלחת, בלי כלום. "אתה יודע" - אומר החבר - "כשחושבים על זה, זה דווקא מצחיק!"
שובי עזב. אנחנו קמים בבוקר נטולי שובי. הוא השאיר פתק נחמד עם סמיילי עליו. נפרדנו ממנו יום קודם, כי היה לנו ברור שב - 8 אנחנו לא קמים. היום אנחנו לא הולכים הרבה. כל הדרך אנחנו נאבקים בחלוקי הנחל המטריפים את הדעת והרגל, מקפצים מעל ערוצוני מים שחוצים את דרכנו. ההליכה מתסכלת, הנוף לבש שוב את העצים והשיחים ורק אנחנו הולכים במרכזו של הנהר היבש, מוקפים ביופי של שבילים שלא מובילים לשומקום, שוברים רגלים ומקללים. שניה לפני העיר אנו נתקלים בערוץ רחב של מה שנראה כמים רדודים.
גלעד מחליט לעשות עיקוף של 4 דקות מסביב למים, ואני מתעצל ומנסה לעבור דרך המים. אחרי הכל - יש לי גורטקס, אז למה לא?
אלא שזו ביצה, מסתבר. ולא בביצה דעלמא עסקינן - אלא בכזו שנוצרה ממי ביוב!! אני יוצא משם דקה אחר כך בנעליים מוצפות, רטוב עד הברכיים ומסריח עד השמיים. גלעד מגיע אלי.
"איך ידעת לא להכנס?"- אני שואל אותו, מביט בנעלי המצחינות.
"חשבתי על הסיפור שסיפרת לי מהצבא והחלטתי שעדיף להקיף".
אין ספק, אין חכם כמי שלומד מבעל ניסיון.
חזרה לפוקרה
ג`ומסון, היישוב עם שדה התעופה הקטן שאירופאים משוגעים טסים אליו כדי לטפס על הפס מצידו הלא אפשרי וישראלים תשושים טסים ממנו לפוקרה החמה והטובה. גלעד מתיישב בפאתי העיר, ועושה פרצוף חושב, כאילו בא לו לומר משהו ולא נעים לו.
"אז מה, כמה עולה טיסה כאן לפוקרה?" - הוא שואל בתמימות.
"אמרו לי 60 $"
גלעד מקמט את המצח, שזה אומר שהוא שוקל דברים, מחשב מספרים או שיש לו קלקול קיבה.
"אתה יודע שנשארו לנו עוד 4 ימים בערך עד הסוף"
"ו.." - אני לא יורד לסוף דעתו
"כל יום מוציאים בערך 10-15 $. נראה לי שמשתלם לקחת טיסה כבר"
הוא תולה בי עיני עגל מפצירות.
אני מתלבט לרגע. באמת, מה רע לקחת טיסה? מה אני בעונש? למה לא לחתוך את הקור, הכאב והקושי עם איזה קיצור דרך קטן?.. יצר הגרזנות בא לעזרתי.
"אבל יש את הימים שנבלה בפוקרה ואז יצא שנוציא יותר כסף, כשבטראק אנחנו מוציאים הרבה פחות."
גלעד משתכנע. גם אני מסכים עם עצמי אחר כך. באמת, שיקול כלכלי חכם מה שאמרתי עכשיו. אבל כל כך נמאס לי ללכת!!
במקום טיסה אנחנו מחליטים לפנק את עצמנו ביום קצרצר ונעלמים לאחה"צ של בטלה ואכילה באחד המלונות בעיר.
היום הבא - קלופני. יום הליכה של מספר שעות מג`ומסון. עליות נחמדות, ירידות סימפטיות, עצים מחייכים אלינו בדרך. במלון הנחמד מאוד מחכה לנו מקלחת חמה בלחץ, אסלה ומרפסת. אני וגלעד מתחפשים לצלמים מקצועיים ועושים תמונות פוזה ונוף בשחור - לבן וגווני אדום רומנטי. בחדר האוכל אנחנו מתפנקים בפסטה ברוטב עגבניות וגבינה צהובה. בזמן שמחכים גלעד אוכל סוכר מהקופסא שעל השולחן. אני מתאמן על ערבוב קלפים כמו הדילרים בקזינו. ברקע מתנגן מאיר אריאל. ישראלית שנכנסת כדי לברר על חדר אומרת לי שאני דומה לאדוארד נורטון ואני מבסוט. האוכל מגיע ואני עולה לדרגת מבסוט עד הגג. אנחנו מצטרפים לקינוח במלון שכן בחברת חבורת ישראלים עליזה. בחדשות הנפאליות מופיע אדם צעיר חמור סבר שמסתובב ברחבי פריז מלווה במאבטחים. לשאלתי, מסבירים לי שזהו הנסיך שמבקר בצרפת. תיעוד הביקור נמשך כ- 20 דקות פריים טיים, וגורם לי להרהר אם באמת העיתונאים הנפאלים מעדיפים לטוס עד פריז כדי לצלם כתבה דלוחה ומשעממת מאשר לצאת לרחוב ולראיין את המאואיסטים המשתוללים ולתעד משאיות דלק עולות באש. התשובה היא: כן, מה גם שהמלך לא היה מאשר לפרסם דבר שיפגין את חוסר האונים שלו מול המצב. זו המציאות בנפאל
2006.
טטופני - אגדות מהאלפים וארוחות גורמה במעיינות החמים: היום הבא הוא ארוך ומעייף. אנו עולים עליות תלולות ויורדים בירידות מסוכנות. באחד הגשרים ולאורך כל הדרך אנו נתקלים בגדודים - גדודים של חמורים, שמגיעים מולנו ומאיימים להפיל אותנו לתהום. אני וגלעד נצמדים ל - M.P שלנו, וככה מעלים הילוך ורצים ממש אל עבר היעד השבועי - טטופני. בדרך אני עוקף קבוצת חמורים בשביל הצר. כנראה פגעתי בכבודו שלי הרועה, כי שניות לאחר מכן אני נמרח לקיר המצוק על ידי חמור דוהר, כשכל חבריו אחריו ובסוף השיירה הנער שמגן על כבודו בצעקות דרבון והצלפות שוט. אני מחייך ונענה לאתגר, וכך כל הדרך לטטופני אני עוקף אותו, הוא אותי, אני אותו וחוזר חלילה.
במלון יושב לו שי, המהנדס חשמל החביב מאוניברסיטת ב"ש ושותה קפה. הוא מעדכן אותנו בתוצאות הבחירות עם חיוך גדול מאוד על השפתיים. יום שישי היום ואני מעוניין לקנות עוגיות לשבת. גלעד אומר לי ממעמקי השירותים: "לא יותר מ- 20 רופי לחבילה!". אני ניגש למכולת.
"כמה?"
"25 לאחת".
אני עושה פרצוף קשוח ואומר בתקיפות: "תעשי לי 4 ב- 100!"
המוכרת נכנעת לדרישותי בכניעות. רק בחדר אני מבין איזה טמבל יצאתי ...
יורדים למעיינות החמים, ממש מתחת למלון. בבריכה משתכשך לו ג`וליו, איטלקי משוגע בן 40 וקצת שפגשנו יום קודם. מסדירים את ענייני התשלום (שניכנס גם בשבת בלי לשלם) וקופצים למים. והמים רותחים!!! אני וגלעד מתענגים עד העצם. ג`וליו מנציח את הרגע המאושר. המים כל כך חמים, שאני נאלץ לצאת להתקרר מדי מספר דקות. אנחנו חוזרים לחדר עייפים, אך מאושרים. סופטובהכלטוב לשבוע זה ותודה לאל - עברנו את הפס. התחושה שמלווה אותנו בשבת היא שסיימנו את הטרק ואנחנו שוכחים לחלוטין שיש לנו עוד יום הליכה שלם לפנינו ביום ראשון, עד לבני. שבת הייתה פינוק רציני. המלון שלנו היה, מסתבר, צמחוני. הזמנו את כל סוגי המטעמים שעד עכשיו יכולנו רק לפנטז עליהם. החצר כאן משקיפה על עמק צר שעליו סוגרים שני הרים גבוהים מהרגיל ומאחוריהם מבצבצת כיפה לבנה - כחלחלה שתחתיה עברנו יומיים קודם לכן. אני קורא מספר בודהיזם טיבטי ששכרתי ברופי אחד לכל השבת מחנות סמוכה (זה מה שהיה). הוא אומר שם שהבסיס של הבודהיזם הוא שהעולם הזה הוא גיהנום. זה מסביר את האדישות והבטלה שמאפיינות את האנשים בארצות מסויימות באסיה.
בבוקר יום שבת ישבתי עם ג`וליו על כוס קפה של שחרית. הוא סיפר לי שבגיל 35 נמאסה עליו השגרה והוא עזב הכל, קנה בקתה בהרי האלפים והוא מגדל שם ירקות, פירות ודבש. היה דוב שבכל פעם היה מגיע אל הכוורות, פותח אותן ואוכל את כל הדבש. גדר חשמלית, תיל, תעלה קטנה - כלום לא עזר, עד שהוא עלה על רעיון: הוא תלה שלושה חוטים כשלוש גדרות אחת אחרי השניה. על החוטים תלה עשרות כלי מתכת: מחבתות, סירים, צלחות כוסות וסכו"ם. כשהדוב הגיע שוב לבקר, הוא נתקל בכלים וגרם לרעש נורא. הוא נבהל וקפץ, וכך רק הרעיש יותר עד שברח ולא חזר עוד. ג`וליו סיים את הטרק, בשלווה האיטלקית שלו, ב- 9 ימים, כשהאגדות מספרות על יפני שעשה את זה בזמן הלא הגיוני של 8 ימים. "אבל אני לא רוצה למהר" - אומר לי ג`וליו בנועם, ולוגם מהכוס שלו.
במוצ"ש - ארוחה לאור נרות ולחושך הפסקת חשמל עם שי המהנדס. אני צופה בהנאה צרופה בויכוח המתלהט בין גלעד לשי, שני בעלי הראש המתמטי שלצידי, מנסים לשכנע איש את יריבו שיש או אין ולא היה אלוקים. אני מצידי חושב, שמה שלא הצליחו טובי הפילוסופים והמדענים להוכיח (וביניהם - עבדכם הנאמן), לא יצליחו שני אלה. השאלות משני הצדדים טובות, התשובות כולן גרועות ובינתיים - כל שנשאר לי לעשות הוא להתמוגג. יום ראשון יצאנו לדרכנו האחרונה בטרק זה. יצאנו מאוחר, כי אמרנו שניקח כבר ג`יפ בדרך. מה שבפועל קרה הוא שלא היו ג`יפים, הדרך הייתה קלה ויפה אך אנחנו רק קיטרנו ורצינו כבר לסיים. בדרך עצרה לצידנו מסחרית עמוסה כל טוב של נפאלים. בפנים היו לפחות (חישוב גס) 20 אנשים, ועל הגג לפחות 10. מכיוון שעל הגג היה יותר מקום, עלינו לשם. במשך חצי שעה שאני יושב בנוחות יחסית, נפאלי מנומס ולא צעיר לידי, עמד עמידת צפרדע ונאחז ברתמת הגג בציפורניו על מנת שלא ליפול למטה, וכל הזמן הזה מחייך אלי בחביבות ומסרב להתיישב על המקום שאני מפנה לו.
היה לנו דד ליין. האוטובוס מבני עוזב ב- 15:00. נשארה לנו שעה וקצת מרגע שירדנו מהרכב, והייתה עוד הליכה. התחלנו להרביץ קצב, ופתאום.. גשם. שבועיים שלמים לא ירד לנו גשם בזמן הליכה. אין אופייני מזה שבחצי השעה האחרונה במסע, בלי שום סימנים מוקדמים, ירד עלינו מטר של ברכה ואנחנו נמטיר עליו ברכות בחזרה. עד תחנת האוטובוסים אנחנו מבלים חצי שעה הליכה בתוך העיר. נשארו 10 דקות. קונים מים וחבילת עוגיות. אח! כמה טוב לחזור הביתה, לפוקרה!! מוקדם לדבר. הנסיעה במושב האחורי המתפרק גובה ממני את ישבני השמאלי ואונתי הימנית, שתיהן פגיעות קריטיות בסיכויים לשיפור ציון הפסיכומטרי שלי בעתיד. גלעד מצטרף לצחוקם המתגלגל של הנפאלים למראה תייר, שמקלל בעברית את הנפאלים האלה שעוד לא שמעו על הבורג. גם אני צוחק. בפנים. עמוק בפנים.
פוקרה, אהובתי הבוכיה! פוקרה לא שמחה שחזרנו. חיוך אחד לא ראינו ממנה היום, רק דמעות ונהג מונית שמנסה לרמות אותנו והליכה מייגעת לסוויסה. לוקחים התיקים וחזרה למלון. בדרך פוגשים את ניב ושמרית. הם נאלצו לחזור במסוק משטרתי עקב מחלת גבהים. החבר`ה לא שיקרו. איש לא נמצא במלון ה -Greenland, רק אנחנו. האורות בכל החדרים כבויים, ונראה שבעל המלון מעדיף חיסכון בחשמל על האפשרות של יכולת לשלם עליו. אנחנו חוזרים בשמחה אל זרועותיו הקמוצות לרווחה כלפינו, מקלחת חמה, ארוחה חגיגית ולא חסכונית בעליל במסעדת פון ג`ובי. מסכמים: היה טרק מ ע ו ל ה. ואת החיוך שיש לי עכשיו על הפנים גם עם אקונומיקה אי אפשר להוריד!!! אולי עם עוד איזה פס מושלג או שניים..
