טבע בטרק האנאפורנה
"זהירות", קרא מישהו והתכופפנו, בפעם המי יודע כמה, כדי להתחמק מחוטי החשמל. אמנם 5 שעות על גג האוטובוס לא נראות כדרך הבטוחה ביותר להגיע ממקום למקום, אך כיוון שנגמרו כרטיסי הישיבה היתה זו הדרך היחידה שלי להתחיל את אולי הטרק המפורסם ביותר בנפאל - Around Annapurna. האוטובוס המקומי, שהתקלקל מדי פעם בדרך, הגיע לסוף ימיו 5 ק"מ לפני יעדנו הראשון, Besishat (גובה 760 מטר). כולם החמיצו פנים ולקחו את התיקים, אולי הם שכחו שלפנינו בסביבות 240 ק"מ הליכה וכמה הנופים והמראות היפים שנפאל יכולה להציע.
שעתיים וחצי מתחילת הטרק פגשתי בזוג אוסטרלים שהלכו בטרק. הלן ופול, תושבי מלבורן בשנות הארבעים לחייהם וטיילים בנשמתם, יצאו הפעם לגיחה קצרה של חודשיים בנפאל אך הם בוגרי טיול של שלוש שנים מסביב לעולם על אופניים, וכמי שגם אותו חיידק הטיולים הדביק, נוצרה בינינו כימיה נפלאה והלכנו ביחד במשך כל השבועיים הראשונים.
חדור מוטיבציה, הימים הראשונים עברו בקלות יחסית למישהו שלא רגיל ללכת עם 17 ק"ג על הגב 5-8 שעות ביום. ניסיתי לספוג כמה שיותר מהטבע שסביבי: עצי תפוחים, גידולי אורז והמון, המון מים. נפאל זרה לבעיות אספקת המים שלנו ונהנית מהשלגים שנמסים מפסגות ההרים הגבוהים בעולם ויוצרים עשרות נהרות גואשים. למרות כמות המים איכותם וניקיונם לוקים בחסר, והמים בדרך כלל מסוכנים לשתייה. ההערכה שבשנים האחרונות יותר ממיליון בקבוקי מים מינרלים נקנים בשמורת האנאפורנה מדי שנה, דבר שגורם לבעיות קשות באיכות הסביבה כיוון שעל מיחזור אין מה לדבר. זו הסיבה שהפרויקט שאחראי על שימור האזור (ACAP) מעודד טיהור עצמאי של מים. אחד מהמראות הנפוצים והמשעשעים בטרק הוא כל בוקר כל המטיילים נוהגים לטהר מים עם פילטרים, יוד, או סוגים אחרים של כדורים ומחמיצים פרצוף כשהם טועמים את טעם הלוואי.
שלושה ימים מהיציאה עצרנו ליום מנוחה בעיירה Tal (גובה 1,700 מטר). טאל ממוקמת על גדות נהר מפל גדול בעמק ירוק ופורח והייתה מקום נהדר בשבילי להתאושש מהקרסול הנפוח שלי אותו סובבתי יום קודם, ולפול שנדבק בשפעת קלה. כמו כמעט כל אדם לבן שדורך בנפאל, הבטן שלי לא הגיבה היטב לאוכל ולסניטריה המקומית, ואת הבוקר הרביעי פתחתי בהקאות בלתי פוסקות ובחילה שגרמה לנו ללכת מעט באותו יום. המסלול לא ריחם עלי וכמעט כבכל יום טיפסנו כמה מאות מטרים בגובה וחצינו את גבול ה-2000 מטרים.
הנופים סביבנו הפכו לטרופים, ולנהר הגועש שמקביל לשביל נוספו עצים רבים, ציפורים ופרפרים בגודל של אגרוף, יפהפיים בצבעי כחול, כתום ושחור. עם התיירים חולקים את מסלול ההליכה רבים מהמקומיים. האספקה לכפרים הפזורים לאורך הטרק רחוקה מהלך ימים מכל כביש, יקרה ומסובכת. רבים מהמקומיים מועסקים כסבלים (פורטרים) ושכיחים הם מראות של סבלים מקומיים ויחפים, הסוחבים משקלים הכבדים פי שלוש ממשקל גופם הכוללים תיקים, מצרכים, קורות עץ בגודל של עמודי חשמל או כלובים עם תרנגולות. בניגוד לנו, הסבלים טוענים נגד סחיבה עם כתפיות ונוהגים לרכז את כל המשקל הרב הזה בעזרת רצועה מיוחדת על המצח שלהם. כשתשמעו את צלצול הפעמונים, דעו שלפניכם עדר חמורי מסע ואם לא תזוזו לצד השביל, יש להניח שמכה קטנה מהמטען שלהם תזרוק אתכם לצד הדרך במקרה הטוב או לתהום של כמה מאות מטרים במקרה הרע. החמורים בדרך כלל מעוטרים בקישוטים על מצחם כאשר החמור המוביל זוכה לעיטור מיוחד של כובע נוצות אדומות ולבנות מפואר.
שם המשחק בטרק הוא התאקלמות איטית לשינויי הגבהים (מ-800 מטר ל-5,416 מטר) ואחד החוקים החשובים הוא לנסות לישון נמוך יותר מהנקודה הגבוהה ביותר אליה טיפסתם באותו היום. העובדה הזו גרמה לנו לקחת את הדרך הצפונית והארוכה יותר בשלוש שעות (High Route) מ-Pisang ל-Manang שמטפסת עד לשיא גובה של 3,840 מטר ויורדת ליומיים מנוחה והתאקלמות במאנאנג (3,500 מטר). הדרך התחילה במישור נעים אשר עובר בחורשה ואחרי שעה מגיע ל-Mani Wall, קיר ארוך ומרשים עשוי אבנים עליהן מגולפת המנטרה הבודהיסטית "אום מאני פאדמה הום" בצבעים וסגנונות שונים. משם קיבלה את פנינו העלייה התלולה ביותר שראינו עד כה. בתום שעה ארוכה בה טיפסנו יותר מ-400 מטר אל העיירה Ghyaru, הגענו מתנשפים וקצרי נשימה, אך לא רק מהטיפוס המתיש - לראשונה חזינו ביופי, בגודל ובעוצמה של הרי ההימלאיה. מולנו נפרסה רצועת נוף מהממת ובלתי נשכחת: אנאפורנה II (גובה 7,937 מטר), אנאפורנה III (גובה 7,502 מטר), אנאפורנה IV (גובה 7,525 מטר), וגנגפורנה (7454 מטר), כולם מושלגים בפסגותיהם, מלכותיים ונראים כה קרובים, כאילו הפסגה ניתנת לכיבוש עוד באותו יום. השמיים הכחולים, העמק הפרוס מאות מטרים תחתינו, הכפרים הנפאלים ובתים בנויים מבוץ ועץ, כל אלה ליוו אותנו לכל אורך אותו יום עד לירידה חזרה למאנאנג.
מטפסים עד לפון היל
החלטנו להשאר במאנאנג יומיים ולנצל את הנופים עוצרי הנשימה, המאפיה האיכותית והסרטים המוצעים בחלק מהמסעדות למנוחה והתאקלמות. בעיירה נמצאת מרפאה התנדבותית של רופאים אמריקאים שמתמחים במחלת גבהים ואחרי ההרצאה היומית ניגשתי אל החנות שלהם בה אפשר להחליף ספרים, לקנות תרופות או סתם לנהל שיחה ידידותית עם הרופא שמכיר היטב את האזור והמקומיים, שרובם מנהלים את המלון בעונה וחיים בקטמנדו בשאר השנה. נראה כי דבר אחד מעסיק את התיירים בעיירה והנושא השיחה המרכזי הוא ה-Thorong La Pass, מעבר הרים בגובה 5,416 מטר שמהווה אולי את שיא הטרק ונמצא במרחק 1-3 ימי הליכה ממאנאנג. למרות שרק כארבעה אחוז מהמטיילים חוזרים ומוותרים על המעבר, נראה שכל תייר מודאג מהעלייה הקשה, יום ההליכה הארוך ומחלת הגבהים שמאיימת לתקוף כל מי שעולה מהר מדי לגובה.
בערב לפני היציאה ממאנאנג זכינו לראות את ההכנות לחג הנפאלי Tihar שהתחיל למחרת, כשעשרות סוסים רכובים על ידי נפאלים, חלקם עם תלבושות מסורתיות, התאמנו למרוץ סוסים והפכו את הרחוב הראשי של העיירה לזירת מרוצים ורודיאו מאובקת ומשעשעת. במשך ימי החג מכבדים הנפאלים חיות מסויימות בימים שונים, כמו קישוטים על כלבים, אוכל לעורבים וצביעת הקרניים של פרות בכסף וזהב. היום השלישי הוא החשוב בפסטיבל, בו אמורה לקשמי Lakshmi אלת העושר, לבקר בכל בית שהואר במיוחד עבורה. באותו ערב, כל הגסט האוסים והבתים מדליקים מאות נרות על המרפסות, הדלתות והחלונות ומקנים אווירה חגיגית ומיוחדת. 5 בבוקר. קר, רוח וחשוך ב-Thorong Pedi High Camp, התחנה האחרונה לפני המעבר. ההבטחות שאם נצא מוקדם נוכל להימנע מהרוח עפו במהירות, תוך שהרוח שורקת בחדר האוכל הקטן של המלון הצפוף באנשים מכוסים בכל שכבות הביגוד שהם מצאו, נראים כאילו הם בעיצומה של משלחת לכיבוש הקוטב הצפוני.
הטיפוס של 800 המטרים האחרונים מתארך בגלל הרוח ובגלל תגובות הגוף לאוויר דליל החמצן. תפסתי את עצמי נושם 61 נשימות בדקה ועוצר כל כמה צעדים כדי לנוח. רבים סובלים ממחלת הגבהים (AMS) שתסמיניה הראשונים הם כאבי ראש, בחילה וסחרחורות, ואפילו האתלטים המנוסים מאיטים לקצב צב. מרוכז כולי במטרה שלפניי, נשען על מקל ההליכה ומדרבן את הלן מאחוריי, חשבתי שראיתי דגל מתנופף במעלה הגבעה ואכן אחרי יותר משעתיים הליכה הגענו למטרה אליה שאפנו במשך השבועיים האחרונים, Thorong La Pass. כמה מהאנשים התחבקו ואפילו בכו. לרובם היה זה המאמץ הגופני הקשה בחייהם והישג לא קטן. אני הסתפקתי בכוס תה ב-50 רופי ותמונה עם השלט שמורה על הגובה, עם חיוך גדול נסוך על פניי. הלן ופול שחיים ביחד כבר 16 שנה, נרשמו כזוג נשוי רק לפני שיצאו לנפאל ולא חגגו באופן רשמי את היותם בעל ואשה טריים. כיוון שרב (היא יהודייה) או כומר (הוא נוצרי) לא היו בנמצא, תפקיד המחתן, השושבין והצלם אומץ על ידי ולמרות שתכננו לערוך את הטקס ב-pass, בגלל הקור והרוח החלטנו לדחות את המאורע לכמה מאות מטרים אחר כך.
בנופים שמזכירים את מדבר הנגב, שמעלינו משקיפים פסגות מושלגות, ובגובה של 5,000 מטר מעל פני הים, לבשו שניהם צעיפים טיבטים, סיפרו אחד לשני כמה טוב הוא/היא עושה לו/לה, ענדו את הטבעות שקניתי בשבילם במאנאנג, עליהם מעוטרת הכתובת "אום מאני פאד מד הום". לסיום שבר פול צנצנת Vegemite, ממרח אוסטרלי לאומי, לא לפני ששתינו (בשביל המסורת) מעט וויסקי מקומי. אחרי נשיקות וחיבוקים התפנינו לחיסול חבילת הטובלרון והסוכריות גומי שהיוו את משתה החתונה, והתכוננו לחלק השני של היום - ירידה של 1,600 מטר תלולים ומכאיבי ברכיים עד ל-Maktinath (גובה 3,800 מטר), המקום השני הכי קדוש למאמיני ההינדו בנפאל, בו ננוח יומיים להתאושש מהשבועיים האחרונים, לעשות כביסה ולאגור כוח להמשך.
אחרי ה-pass התכוונתי להגביר קצת את קצב ההליכה ולהגיע בשלושה ימים ל-Tatopani (גובה 1,190 מטר), עיירה על גדת נהר ה-Kali Gandaki בה ישנם מעיינות חמים, וממנה חזרה לפוקרה ביומיים נוספים. נפרדתי מהזוג האוסטרלי והבטחנו להיפגש שוב במלבורן. לקחתי את דרך הקיצור ל-Jomsom (גובה 2,710 מטר). המסלול מטפס על רכס שלפתע נפתח מולי עמק הקאלי גאנדקי, משובץ פסגות מושלגות, מאובנים סביב המים וגבעות מדבריות. ההליכה באותו יום הייתה מהיפות בטרק בתוך העמק היבש ברובו, שמדי פעם סופות חול קטנות מוסיפות לגודל והפאר של Dhaulagiri, הפסגה השישית בגובהה בעולם. אחד הדברים הבולטים בחלק השני של הטרק, שבעצם מהווה את טרק הג`ומסום הפופולרי, הוא שינוי בסטנדרטים. את תפריט שלושת העמודים שכבר למדנו בעל פה, מחליף בכל מקום תפריט חדש, עשיר ומפורט בעוגות תפוחים, סטייקים ופיצות, דברים שנחשבו לנדירים עד כה ובדרך כלל כולם הסתפקו בדאל באט - אורז עם עדשים, המאכל הנפאלי הלאומי. גם המלונות בדרך כלל נקיים יותר, המחירים זולים יותר והחידוש המרנין ביותר - שירותים מערביים...
אחרי שכשוך של יומיים במעיינות החמים התכוננתי לאתגר האחרון של הטרק - טיפוס ל-Poon Hill, גבעה ממנה נשקף נוף פנורמי של ההימלאיה אשר נהוג לעלות אליה בזריחה או בשקיעה, כ-2,000 מטר של טיפוס נוסף. הטיפוס מחולק ליומיים, כאשר ביום הראשון מטפסים 7 שעות קשות ל-Ghorapani (גובה 2,750 מטר) וביום השני קמים מוקדם בבוקר ומטפסים את מאות המטרים האחרונים ל-Poon Hill (גובה 3,193 מטר). ככה מצאתי את עצמי חצי ישן מטפס בחושך של 5 בבוקר עם עשרות פנסים לפניי ומאחוריי, מסמנים את משלחות התיירים לזריחה בפסגה, כולם מהלכים חרישית בעלטה כאילו הם מופקדים על משימה חשאית עם פריצת השחר. כבר בדרך חשנו שמשהו לא כשורה ואכן כאשר השמש נאותה להאיר עלינו כל מה שנתגלה לעינינו היו עשרות פרצופים עייפים ומאוכזבים, כיוון שהשמיים היו זרועי עננים ולא יכולנו לראות ולו הר אחד, וגם השמש הביישנית כמעט ולא הופיעה.
10 שעות אחר כך, בתום ירידה של כמעט 2,200 מטר, מסוג הירידות שמזכירות לך היטב כמה כפות הרגליים, הברכיים והשרירים מתאמצים, חשבתי ששמעתי קול מוכר. 21 יום ללא מכונית לא השכיחו את קול מנוע הבנזין של האוטובוס, שמעולם לא נשמע כל כך נפלא. טיפסתי על הגג (אלא מה) שמח ומוכן לסטייק ובירה, חזרה לפוקרה, חזרה לציביליזציה.
