טרק בשמורת לאנק טאנוק (Lank Tanok)
קטמנדו, 2 בלילה, סיימתי עכשיו את המסע הארוך מרישיקש דרך הארידומאר, גונקאבור וסונאלי, אל קטמנדו בירת נפאל. אמצע הלילה, אבל פה ושם יש פעילות לילית, אנשים הולכים מפה לשם, לא מעט ישראלים. ולא פחות נפאלים שיכורים. כנראה שגם כאן, כמו ביתר המזרח הרחוק המקומיים לא יודעים להתמודד עם אלכוהול. אחרוני הפאבים נסגרים ואחרוני השתיינים זורמים לכיוון איזה סנדביץ`-באר שפתוח 24 שעות ביממה. אני זורם איתם ומתחת לשלט "באגטים כמו בבית" אני פוגש את ליאור, בחור נהדר שפגשתי לרגע בשיאחה, קצת לפני שעזבתי את סין, ובזמן שאני הגעתי לנפאל מדרום הוא טיפס לטיבט וירד לנפאל משם. אני סיפרתי קצת על הודו, וליאור סיפר קצת על טיבט, ובנתיים נגמרו ה "באגטים כמו בבית" נו מילא, יש דברים ששוה להתגעגע אליהם.
את הלילה הראשון שלי בנפאל העברתי בין ליאור לשותפו לחדר, מה שחסך לי את החיפוש אחר גסט האוס באמצע הלילה, בתחושה משונה שמסביב רוחשת עיר אמיתית, כמעט מערבית. בבוקר התחוור לי עד כמה צדקתי, האזור התיירותי להחריד של קטמנדו, ה-Thamel, נראה כמו סניף של הקוואסאן רואד בבנגקוק. בארים, חנויות בגדים, כספומטים, מסעדות בשר, מלונות מכל הסוגים, צפירת מכוניות, צלצולי ריקשות, וכמובן בית חב"ד האגדי, תוספת נפאלית ייחודית לטאמל היא אין ספור חנויות לציוד טיולים, ערימות של פליסים, שק"שים, אוהלים, בנזניות ובייחוד כל מיני גאדג`טים של טיילים גודשים את המדרכות, ויוצרים את מה שעדיין לא החלטתי אם הוא חלום או חלום בלהות של כל טייל ממוצע, כמובן שרוב הציוד פה מזויף, לפחות כל מה שאפשר לתפור במכונת תפירה, אבל יש גם מציאות בתחום ה"מקוריים".
אחד היתרונות של תעשיית הציודים פה הוא מספר חנויות הדיסקים וה-DVD, בערך 20 דיסקים ב-10$ זה בעיני דיל לא רע, לקחתי לי כמה ימי התאקלמות ובירורים, ובדרך פגשתי את רותם, שותפי לטיולים בלאדאק ולמסע הטרמפים מלה למנאלי. החלטנו לצאת יחד לשמורת Lank Tanok, לטרק בן שבוע באגמים הקפואים. רותם, פריק של ציוד טיולים, קנה פה אוהל וגזיה/בנזניה, והחלטנו שבגבהים שזה אפשרי נישן באוהל, וכשיהיה קר מדי נישן בגסט האוס. הצטיידנו בקצת אוכל בשוק וביוד לטיהור מים, אני קניתי לי שק"ש נחמד (אחרי יותר מ-4חודשי טיול), ואת מפת הטרק ונראה היה שהכל מוכן, בערב הלכנו לקרוא את סיפור הדרך שכתבו טיילים טובי לב בבית חב"ד, ושם נוסף הפריט האחרון והמנצח לרשימת הציוד: קפה שחור מהארץ, שנמכר במסעדת בית חב"ד, עכשיו באמת לא חסר לנו כלום.
למחרת ב-5:30 בבוקר קמנו ותפסנו מונית לתחנת האוטובוס החדשה, משם יוצא האוטובוס לכיוון Dhunche, נקודת ההתחלה של הטרק. שמענו אזהרות על הנסיעה הזו, שנחשבת למטלטלת עצמות במיוחד, וקיוינו שאם נגיע מספיק מוקדם לתחנה נוכל לתפוס כסאות טובים. לא רק שלא קיבלנו כסאות טובים, גם כסאות לא קיבלנו, המקום הפנוי היחידי היה הגג, הרמנו את העיניים, גשם לא ניראה באופק, והחלטנו ללכת (לנסוע) על זה. בהתחלה זה נראה אפילו די נחמד, רק אנחנו ועוד זוג נחמד על הגג, די מרווח ונוח, למה לא? אלא ששתי דקות אחרי שיצאנו מתחנת האוטובוס הגיעו פתאום עשרות נפאלים יש מאין, טיפסו על האוטובוס מכל הכיוונים כמו לוחמי ימ"מ במבצע חילוץ בני ערובה, העמיסו ציוד מן החי, הצומח והדומם (תיקים, שקי פלפל ותרנגולות) והתיישבו בהמוניהם, גורמים לנו להתכווץ ככל האפשר במקומותינו. כך העברנו את 9 שעות הנסיעה לדונצ`ה.
הנסיעה אורכת כל כך הרבה זמן בגלל הכביש הגרוע, וגם בגלל העצירות המרובות במחסומים צבאיים. כמעט בכל כניסה לכפר יורדים כל הגברים ונרשמים אצל הצבא, שזו דרכו לשלוט בתנועת האזרחים ולהתמודד עם האיום של המורדים המאואיסטים. זה לא כל כך נורא שהדרך אורכת זמן רב, כי הנוף מפצה בגדול. טרסות אורז ירוקות, בתים כפריים, רכסי ההימלאיה המושלגים באופק - יכול להיות יותר גרוע. כשעוברים בין הכפרים אפשר לראות השעשוע של הילדים הקטנים, הם רודפים אחרי האוטובוס, בדרך כלל בכפכפים, אבל לפעמים גם יחפים, תופסים בסולם שנמצא באחורי האוטובוס ומטפסים למעלה, אחר כך יורדים, נותנים לאוטובוס להתרחק קצת ושוב רצים ומשיגים אותו, ומטפסים, עד שנמאס להם והם יורדים, או עד שנמאס לכרטיסן (נער בן 16) והוא מוריד אותם בכוח.
אחר הצהריים הגענו לכפר דונצ`ה שרחובו הראשי משופע בגסט-האוסים, מסעדות ומכולות קטנות והחלטנו לנצל את מעט הזמן שנשאר עד השקיעה ולהתקדם קצת, אחרי חצי שעה של הליכה התחיל טפטוף טורדני שהלך והתגבר ואנחנו התחלנו לחפש מקום להעביר בו את הלילה. במהלך החיפושים נתקלנו בתחנת קמח קטנה שהתאימה לנו בדיוק. לא מדובר במבנה מרשים נוסח התחנה בימין משה בירושלים, וגם לא במשהו שיצא מתוך גלויה הולנדית. בסך הכל בקתה צנועה עשויה קני במבוק, פתוחה מצד אחד, אבל מקורה כהלכה, וחלק מרצפתה עשוי עץ. במרכז הבקתה ישנו מתקן הטחינה, את הדגן שופכים אל תוך חרוט גדול שתלוי מעל אבני ריחיים שמוקפת במסגרות עץ וממוקמת מעל תעלת מים סכורה. כאשר רוצים לטחון קמח פותחים את הסכר, המים זורמים מתחת לאבן הריחיים, שחלק ממנה נמצא בתעלה, מסובבים אותה, והדגן שנטחן נאסף במסגרת העץ שמקיפה את האבן. פשוט ואלגנטי, ובלי החמורים שמסתובבים לנו התאימה הרצפה הישרה והיבשה, והמים הזורמים בסמוך, וקבענו שם את ביתנו הארעי, ללילה אחד.
אחרי כוס קפה משובחת (כבר כמעט שכחתי את טעמו של קפה שחור), פרשנו את שקי השינה והלכנו לישון. השעה בקושי 8 בערב, כראוי לשגרת טרק. באוזניים נמשכו צליל טפטוף הגשם על תקרת הקש וקולו של ברי סחרוף ששר על פולנים ומרוקאים שהתערבבו בחולות, לכדי חלום יפה וארוך. למחרת בבוקר. תחת שמיים בהירים, נטולי עננים, המשכנו בצעידה. החלק הראשון של הטרק הוא טיפוס מגובה של 2000 מטר עד לאגמים הקפואים בגובה 4600 מטר, שרוב האנשים עושים אותו ביומיים או שלושה, זה אתגר פיזי לא קל, והדרך למעלה מלאה בנקודות תצפית יפות וגסט-האוסים שאפשר לנוח בהם. בתחילת היום תכננו להגיע עד ל-Shin Gompa ולהיעצר שם, אבל בדרך פגשנו בחבורת טיילים שעשתה את הטרק בכיוון ההפוך, והם סיפרו לנו שבערך 3 שעות הליכה אחרי סין גומפה מצוי הכפר Lauribina yak ובו מאפייה משובחת עם קרואסנים ששווים כל אגורה מה-100 רופי שהם עולים. לזוג גרגרנים שכמונו זה הספיק, ובסין גומפה עצרנו רק כדי להכין ארוחת צהריים וכמובן קפה.
במהלך ההפסקה הסתכלתי על הילדים הנפאליים משחקים על הדשא. שני זאטוטים בני 7 בערך, ילד אחד בן 11 ונער בן 15 שיחקו יחד בלי בעיה ובלי לשים לב להבדלי הגיל. כמובן שהמשחק היה התקוטטות פרועה של הקטנים נגד הגדול, כשהבנות מסתכלות מן הצד, אבל היה בזה משהו מאד יפה. קיפלנו את הגזיה, שעדיין עבדה בגובה 3584 מטר, שטפנו את הסיר והמשכנו בדרכנו, במטרה אחת: לנעוץ את שינינו בקוראסון שוקולד עסיסי בשעת ארוחת הערב. בשעת אחר צהריים מאוחרת הגענו ללאוריבינה יאק ולמאפייה המיוחלת, את הקפה שרצינו להכין לציון סופו של יום ההליכה, לא שתינו, בגובה של כמעט 4000 מטר הגזיה הפסיקה לעבוד, אם קר מדי לגזיה, אז גם קר מדי בשבילנו. לקחנו חדר בגסט האוס שמעל המאפיה, הזמנו לנו זוג קוראסונים ותה, את האמת, לא היה בהם שום דבר יוצא דופן, חוץ מהעובדה שהם הוגשו לנו בגובה של 3920 מטר, עובדה מרשימה למדי כשמדובר בקרואסונים.
בחדר המשותף של הגסט האוס פגשנו משפחה של חיפאים: ההורים, בנם ובתם, ובני הזוג של הנ"ל, שנראה שכל רגע פנוי בחיים מעבירים בטיולים. כמאמר השיר "אנשים טובים באמצע הדרך". חוץ מהחיפאים היתה גם קבוצה גדולה של גרמנים בני 70 פלוס, מסתבר שהמשפחה מטיילת במקביל אליהם כבר כמה ימים, ובעקבות אירוע מאד לא סימפטי נוצא הרושם שכנראה מדובר במפגש מחזור של בוגרי ה"היטלר יוגנד". אני רק יכול להגיד שיחסית לבני 70 הם עשו המון רעש במהלך הלילה.
יוצאים לאגמים הקפואים
יצאנו למחרת בבוקר לאגמים הקפואים, מדובר בהליכה של לא יותר משעתיים עד לאגם המרכזי הקדוש Gosain Kund שלידו מספר גסט האוסים. אין מה להגיד - הנוף מסביב עוצר נשימה, מדובר בסדרה של אגמים שנחלים ומפלי מים מקשרים ביניהם, אחד בצבע כחול, השני בירוק, ועוד אחד בכל מיני גוונים של טורקיז. מסביב הרים חומים שנצבעים באדום עז של שיחי פרחים לאורך המדרונות, ובפסגות - שלג לבן. בעונה הזו האגמים לא קופאים והמים בהחלט נראים מפתים לרחצה. צלולים ורגועים, אבל בקור העז ששורר כאן, אפילו המחשבה על להוציא את היד מהכיס מעבירה בי צמרמורת בגב. בסך הכל הגענו לפה מוקדם מאד בבוקר אבל לא המשכנו, רותם הרגיש לא טוב עוד בנסיעה הארוכה, ואני תכננתי לצום למחרת, ביום כיפור.
התמקמנו לנו בחדר הכי טוב בגסט האוס, זה שיש בו שני חלונות שנפתחים אל הנוף המרהיב שבחוץ, והתארגנו לעצירה של יומיים. לאט לאט התחילו להגיע גם מטיילים אחרים, המשפחה החיפאית, הזוג הנחמד מהאוטובוס, זוג הולנדי שחי בנפאל, ועוד כמה. "בשקית הפנאי" של המשפחה, שכללה בעיקר ספרים, מצאנו אוצר - ערכת שחמט! מכאן ואילך התחוללו קרבות עזים ורבי קורבנות בחדר ההסבה של הגסט האוס, כשגל, נציג המשפחה החיפאית, מגלה תכונות קספרוביות מובהקות, ונותר בלתי מנוצח. בארבע וחצי אחר הצהרים התחלתי להזמין את המנות, שתמיד לוקח להם הרבה זמן להגיע, ובחמש וחצי כבר הייתי אחרי כוס תה אחרונה ועם בטן מלאה במומו.
אמנם זו לא היתה ארוחה כמו של אמא, אבל זה הספיק לי בהחלט ל-25 השעות הבאות. את יום כיפור עצמו ביליתי בצמוד לתנור, בעיקר בקריאה, קצת קשה "לענות את נפשך" כשמסביב נוף שכזה שכל פעם כשאתה מרים אליו את עיניך אתה נזכר כמה העולם יפה. בכל זאת, הצלחתי לסיים את ספר "תהילים" והתחלתי את "משלי" ואני חייב לציין בקשר לתנ"ך שכמה שאני קורא יותר, ככה אני מבין פחות. השמש שהתחילה לשקוע פיזרה קצת את העננים שמתיישבים פה קבוע כל צהרים, צבעה את ההרים בגוון כתום ואדום בוערים, לאט לאט השתלטה כחלחלות באוויר, ולבסוף עמד מעל ההרים שלושת רבעי ירח בשמים סגולים כוכביים, טוב, לזה חיכיתי עוד מהבוקר, אפשר לשבור את הצום.
יום כיפור יצא גם יום ההולדת של רותם, וחיכינו עם השירים והברכות עד לערב. רותם הוציא מהתיק קופסא של וופלות שוקולד "עלית" שהוא שומר איתו מאז שיצא מהארץ, לפני חודשיים, בדיוק למאורע הזה, וכך יצא שממש לפי הספר, שברתי את הצום עם כוס תה ובפלה של עלית, גם כאן בגובה 4300 מטר בנפאל הרחוקה. מעניין אילו חטאים צפויים לי בשנה הקרובה (פתחתי אותה עם אכילת מומו לא כשר) ומה צפוי לרותם בשנתו ה-23. את יום המחרת פתחנו בעלייה לנקודת תצפית על הרכס המושלג מצפון שמאחוריו עוד קו רכס אחד ואז זו כבר טיבט. ירדנו חזרה לארוחת בוקר והיידה לפאס! הטיפוס לפאס לא קל, הקור גדול והחמצן באוויר מועט, המדרונות חלקלקים מפאת המים שקפאו בלילה והותירו משטחים שלמים של קרח. לאט לאט הם נמסים, ואפשר לפעמים לראות מים זורמים מתחת למעטה של קרח. הפאס, בגובה 4600 מטר מרשים מאד. עוד ועוד אגמים מתגלים לאורך הטיפוס, ולבסוף אנחנו שוב ליד המים, באוכף בין פסגות מושלגות ומולנו, נפתח הנוף של העמק הבא, בינתיים רק בקווי רכס כחלחלים אחד אחרי השני. דגלונים טיבטים מתנפנפים ברוח, מפזרים תפילות לכל עבר, מה עם איזה תפילה נגד הקור?
יורדים לקטמנדו בערב סוכות
יש נטייה לחשוב שעליות הן יותר קשות מירידות, ואני שמחתי שהגעתי לחלק הכי גבוה בטרק, שממנו צפויות לנו יותר ירידות מעליות, במהלך אותו יום ירדנו יותר מ-1000 מטר, כך שהברכיים שלי, פליטות צה"ל, ושרירי השוקיים, ממש רעדו מעצמן בכל הפסקה. די מוקדם בצהרים ירד ערפל סמיך על כל העמק, ואנחנו לא ראינו יותר מאת השביל שבו הלכנו, גם זה היה יפה: יערות אורנים, מפלי מים, צמחית סתיו צהובה אדומה, אבל לא ראינו הרבה טעם להמשיך בתנאים כאלה. עצרנו ב-Ghopte, שמסומן ככפר על המפה, אבל מדובר בבדיוק גסט האוס אחד, לא מפנק במיוחד, אבל מספיק לצורכינו, שעתיים אחרינו הגיעה גם המשפחה החיפאית, וביחד ערכנו סעודת שבת בהלכתה, עם נרות, קידוש ושירה בציבור מלווה בנגינת חליל, ואני נכנסתי לחובות כבדים כשהצעתי 100 ¤ למי שידע את מילות הבית השני של "ערב מול גלעד", הסתבכתי עם המשפחה הלא נכונה.
למחרת שוב השכמה מוקדמת ושוב השביל עולה ויורד, מאמץ לסירוגין את הלב והירכיים, ואחריהם את הברכיים והשוקיים. רותם פתח עלי פער, והתקדם כמה מאות מטרים לפני. אני הולך לי בשביל, נהנה מהשקט כשפתאום מפלחת צעקת כאב את האוויר, אני מתחיל לרוץ ותוך דקה מגיע אל רותם ששוכב על הרצפה גונח מכאב ודם זב מראשו, הוא בחור גבוה והצליח לנגוח בכשרון רב במדף סלע שהתרומם מעל השביל. אני, מגיש עזרה ראשונה מוסמך מאז אותם יומיים רחוקים של בהייה במדריכה בטירונות, הצלחתי ללפף איזו חבישה מצ`וקמקת על הראש של רותם ולתת לו צורה של ארנב חולה, כך או כך, הדימום פסק.
חיטאנו את הפצע בקצת יוד והמשכנו ללכת, מקפידים הפעם על קצב איטי, בדרך לכפר Kutumsang עברנו ב-Therpati, ושם שוב נגלו לעינינו רכסי ההימליה המושלגים, ונוף כפרי של טרסות אורז. אחר הצהרים, כאשר התקרבנו לקוטומסאנג בדקנו במפה וגילינו שאנחנו בערך בגובה 2500, החלטנו לנסות את הגזיה, זה לקח זמן עד שהצלחנו להפעיל אותה, כנראה שהיא עדין היתה בהשפעת הגבהים מהבוקר. אבל בסוף, בגפרור האחרון בקופסא, הצלחנו. בסיר התבשל האורז, האוהל כבר עמד מוכן, ושקי השינה נפרשו, ההרים הלבנים נצבעו בכתום של שקיעה ואספו אליהם עננים כמו מגנט, אחרי הגסט האוסים בגובה הרב, שינה בחוץ בטמפרטורה נורמלית היתה שינוי מרענן.
למחרת המשכנו בהליכה בין שדות וכפרים, בדרך עצרנו במפל נסתר שאליו הגענו כאשר עקבנו אחרי קול פכפוך המים. הזהירו אותנו לפני הטרק שהאזור הזה שורץ עלוקות, ולי לא היה יותר מדי חשק להתעסק איתן, אבל אל מול הפיתוי של מקלחת קרה באמצע היום אחרי שבוע בלי להתרחץ, מה הן כמה עלוקות? היתה מקלחת נהדרת (עם סבון!) ואני רק מקווה שלא הבהלנו יותר מדי את ילדי בית הספר הסמוך, כשיללנו כמו חתולים מסכנים למגע המים הקפואים. כשיצאנו ובדקנו, מצאנו שאף עלוקה לא נדבקה אלינו, כנראה אנחנו לא לטעמם. אירוע חיובי שכזה היה יכול להסתיים אך ורק בכוס קפה משובחת שלאחריה המשכנו בהליכה.
בערב התמקמנו ליד הכפר Patibanjyang ובשלב ההתארגנות הצטרפו אלינו שני ילדים נפאלים, הם מאד התלהבו מההמצאות המחוכמות שהבאנו איתנו: גזיה, אוהל, פנסי ראש, מיני דיסק וכו`... הילד הצעיר קיבל כובע צמר שמצאתי בדרך בתור מתנה, וכשישבנו לאכול ממש האכלתי אותו עם הכף שלי, נראה שהוא מאד הצטער כשהלכנו לישון והוא נאלץ לחזור הביתה, למחרת בשש בבוקר הוא העיר אותנו, קפץ עלינו, ניסה להידחף לשק"שים שלנו ולא הרפה, בשש וחצי השעון המעורר צלצל, ורק אז הסכמנו לקום, התקפלנו והתחלנו לצעוד את הקטע האחרון- אל הכפר Sundarijal. ומשם לאוטובוס בחזרה לקטמנדו. רוב הדרך עוברת ממש בתוך הכפרים, ונראה שהיה זה יום הרחצה האזורי, כי כמעט מתחת כל ברז עמדה איזה בחורה נפאלית יפהפייה, עטופה בסארונג ושטפה את עצמה, ממש פרסומת לשמפו. במהלך היום שמתי לב שהשעון שלי איננו אבל לא ייחסתי לכך חשיבות, הנחתי שהוא איפשהו עמוק בתיק, או שהוא תקוע בתוך האוהל המקופל. כשהגענו שוב לעיר פירקנו את הציוד, השעון עדין לא נמצא, הצטערתי כי זה היה שעון טוב וגם מתנה מאחי הגדול ביום שלפני הטיסה, אבל ככה זה - דברים הולכים לאיבוד, במיוחד אצלי.
בערב, כשהסתכלנו במצלמות הדיגיטליות על התמונות שצילמנו במהלך הטרק, רותם מתחיל להתפקע מצחוק, "מה הסיפור?" אני שואל והוא מראה לי תמונה של הילד הנפאלי החמוד מאותו הבוקר. לא הבנתי מה מצחיק "תסתכל טוב" הוא אומר, ואני בוחן את התמונה ורואה שהילד מחזיק משהו ביד, ZOOM IN קצר ואני מזהה בודאות את השעון שלי, אותו הילד שאכל איתי מהצלחת בערב הקודם, בשביל מה ילד בכפר נפאלי קטן צריך שעון אני לא יודע, אני רק מקווה שהוא לא יפתח הרגל "לקחת את הזמן".
חזרנו לקטמנדו בערב סוכות, בדיוק בזמן כדי לקיים את מצוות ישיבה בסוכה בבית חב"ד. הבית בקטמנדו הוא ההיפך מהדימוי הדוסי של חב"ד, זה מקום שמצדיק את מה שכתבו על שלט הכניסה "לכל אחד, בכל עניין", אבל עדין אירועים מהסוג הזה הם לא כל כך לרוחי, לא מצאתי כאן את האווירה המיוחדת של ראש השנה ברישיקש.
המבול שירד ללא הפסקה בימים הבאים קיבע אותנו לעיר, ופתאום גיליתי כמה מהר אני חוזר לדפוסי התנהגות "מערביים" שאיכשהו נשכחו בהודו. יש כאן סטקייה, אז אני אוכל סטייק למרות שלא ממש התגעגעתי לזה. יש מאפיות טובות, אז אני יורד על איזה דניש, גם אם אני לא ממש רעב. יותר מהכל שוררת בטאמל מין אווירת קניות, יש כאן היצע אדיר של ציוד, בגדים, מזכרות, מוצרי חשמל וציוד צילום. לפני שהגעתי לכאן לא הרגשתי שאני צריך שום דבר מכל אלה, אבל איכשהו אני מוצא את עצמי מבלה את רוב זמני בקניות, או בבהייה בחלונות הראווה, אולי זה פשוט הגשם, ואולי אחרי הודו אי אפשר להישאר אדיש לשפע הזה, אבל אני מרגיש שבאופן מסוים קצת נכשלתי. כבר ראיתי כמה מעט צריך כדי להיות שמח, וקיוויתי שמשהו מהובנה הזו אני אצליח לקחת איתי לארץ, מה אני אגיד? אפילו עד נפאל לא הגעתי. איך שייגמר הגשם אני תופס רכבת (אוטובוס למען האמת) ובורח להרים, מקווה למצוא שם את השקט שאבד לי בקטמנדו.
