בילוי סקנדינבי בהימלאיה
אני עובר על הכתבות הקודמות שלי ומחפש מה המאפיין שחוזר על עצמו, שבונה את הסיפור. אנשים. זה כל הטיול שלי. אנשים ואנשים ועוד אנשים, כי זה מה שפוגשים בדרך, כי הם אלו שמשנים, אלא אם אתה עומד מול עצמך. יש לאנשים מסויימים את היכולת הזו להעמיד אותך מול האני הכי קדום שלך, לעמת אותך מול הפחדים שהכי עבדת להדחיק, להוציא ממך דברים שלעולם לא היית מצליח למצוא בעצמך והתודה שלי לאנשים האלו נמצאת מעל דפי האתר הזה. תודה מכל הלב.
אנו יורדים במתלול השלג שנערם בלילה. איתי מוביל בצעדיו העצומים, נעזר במקלותיו האירופאים ואני נשרך אחריו בקפיצות צפרדע מגוחכות, מנסה להדביק את הפער. סופת שלג משתוללת בבוקר, אבל הצבנו לנו יעד יומי - פדי - ואין שום דבר בעולם שיכול לעצור אותנו עכשיו! כמעט....
אנו נכנסים לצריף הראשון שנגלה לעינינו כדי לעטות עלינו את מעילי הגורטקס ולהמשיך. אני מבחין בה ראשון ואיתי קצת אחרי. שיער בלונדיני חלק, עיניים כחולות כמו מי אגם צלולים, אף קטן ופה שמחייך אלי בעוברי בפתח. אני מחזיר חיוך, פותח את התיק ומתחיל לנבור אחר המעיל. בזמן שאני עוטף את עצמי בעוד שכבות נגד הקור והגשם, איתי מוריד את הכפפות, חולץ נעליים ומתיישב בשיכול רגליים ובחיוכו השרמנטי מול היפהפיה שמצדו השני של השולחן.
"מה... נשארים?" - אני שואל כאילו לבטל את רוע הגזירה. איתי רק מחייך אלי ומזמין צ`אי חם.
"אז... מאיפה אתן?"- הוא שואל.
"נורבגיה".
"נורבגיה... (עושה פרצוף של געגוע. אין לו מושג איפה זה בכלל), מקום יפה, נשים יפות !!"
"תודה.." - הן מסמיקות. איתי בעננים. אני הולך להקיא בחוץ.
שתי נורבגיות. קתרינה- דוגמנית פרסומות בקטמנדו, ובצדק. גם מנת המשכל שלה מצדיקה את המוניטין שיצא למקצוע. השניה- דום ( כמו המשחק מחשב Doom ). ויקינגית במקור ובחיים גם, חכמה למדי. בכל פעם שאתה מדבר איתה, קשה מאוד שלא לדמיין את השיער הג`ינג`י שלה אסוף בשתי צמות ומעליהן קסדת מתכת ששתי קרניים מזדקרות ממנה, חרב ביד, מסתערת עליך בקריאות קרב, כמו אבותיה ז"ל.
איתי מחליט, כמובן, שהנה ההזדמנות שלי להתקלקל ומלמד אותי את שיטת הכיבוש המהיר: פותחים שש-בש ולא משנה עד כמה גרוע המזל שלה בקוביות וכמה מטומטמים המהלכים שלה - "תיתן לה לנצח"- הוא לוחש לי, כמו בסוד. "מה שלא יהיה, אסור לה להפסיד!!" הוא טופח על גבי ואני יוצא לקרב, אלא שקתרינה היא הבלונדינית מהאגדות ולא משנה כמה 6-6 יצא לה, או כמה בתים אני פותח, היא מתקשה מאוד שלא להפסיד ואני מתייאש ומוותר.
"ל מ ה ? ! !" - מזדעק איתי - "למה ניצחת? מה יש לך שאתה חייב תמיד לנצח!" ושוב אני מרגיש כמו מטופל מול הפסיכולוג שלו, מנסה לפתור תסביכי ילדות רחוקים.
סופת השלגים נמשכת אל תוך החג השני, שבו היינו אמורים לדקור את האגמים ולחזור לפדי. בינתיים, איתי מספיק להכריח את הנורבגיות לפצוח בשירת " הבאנו שלום עליכם", לגלות שיש לי יומולדת לועזי ולארגן מסיבה ( כשהעוגה שלי עשויה, כמובן, משכבות מצות במילוי שוקולד השחר הנהדר והלא מאוס בכלל..) ולהכריז באצבע מאיימת: "תשמע, אם אתה לא עושה צעד בקרוב - אני הולך עליה!!" קתרינה קוראת את "יומנה של אנה פראנק", מה שמקנה לצריף רשמית את השם: "עליית הגג של אנה". בכל פעם שאני יוצא לשירותים איתי צועק אחרי: "לאאא!! אל תצא ! הנאצים יתפסו אותך!!". יש לנו הומור חולני שכזה...
הנאצים לא הגיעו, אבל שני דברים מטרידים אחרים כן קרו במקום הזה. הדבר הראשון קרה מספר שנים לפני שהגענו לכאן - נולד למשפחה ילד קטן. אני בטוח שכדרכם של ילדים גם הוא היה חמוד פעם, אבל כנראה שזה עבר לו. בכל אופן, אותי ואת איתי, שני טיפוסים רגועים ושלווים למדי בימים כתיקונם, הוא הצליח להרגיז כמו שרק ילדים בלי טלויזיה בבית ובלי חברים יכולים. כתגובה, פתחנו נגדו במלחמת חורמה מושלגת עד שהוא נסוג, חבול ומייבב, חזרה אל מאורתו. האירוע השני קרה בבוקרו של חג: מתוך הסערה שבחוץ מתפרצים 3 קיבוצניקים זקנים ומתיישבים בקול גדול. עוד לא מספיקים להחליף מילה ופתאום צועק השמן מביניהם:"הי, תראו! מצות!" ובזריזות שלא האמנתי שקיימת אצל אנשים בגילם ( או בגודלם ) הם מתנפלים על חבילת המצות והשוקולד שנותרו לי, מסבירים לי בין ביס לנגיסה שכל הפסח לא ראו מצות ואיזה יופי שפגשו אותנו, כי עוד מעט נגמר החג. ממש יופי! אני נורא שמח בשבילם...
3 דקות אחר כך הזקנים נעלמים. אני מתבונן בעצב בפירורי המצה ובקופסת הפלסטיק הריקה שהותירו לי. קתרינה המתוקה והטיפשה, שכבר בקיאה בכל הלכות החג אחרי יומיים איתנו, מעודדת את רוחי: "לא נורא אור. עוד 9 שעות נגמר החג". הבטן שלי עונה לה בקרקור עצבני. איתי שואב בשריקה אימתנית את המקרוני בולונז האחרון אל פיו. הוא מוחה את פניו בידו ובשביעות קיבה הוא אומר לי בהזדהות: "אתה יודע מה? מעכשיו - אני גם לא אוכל עד שאתה אוכל!" ולפתע החג לובש אווירה שמזכירה יותר את תשעה באב... אנחנו קובעים שנעלה אל ראש הגבעה, למסעדת למה, שם האוכל טוב יותר והמחירים זולים.
"עוד 5 שעות! " - עולצת קתרינה הנהדרת, ואיתי כבר מתופף באצבעותיו. אני מביט בו משועשע למדי. "עוד 3 שעות!" - איתי כבר תלש את רוב שיערו, והחיוך שמרוח לי על הפנים שווה יותר מכל סטייק בעולם.
משא ומתן עם יצר הרע
"עוד שעה!!" - איתי מיישיר אלי מבט בוחן. אותות הצום הקצר ניכרים בו היטב. הוא נראה כמו מחבל לפני המשא ומתן.
"תגיד" - הוא שואל באגביות - "אולי נתחיל ללכת עכשיו למסעדה?"
-"איך נשלם?"
-"מה הבעיה?"
-"אסור לי לסחוב את הארנק."
-"טוב, אז אני אסחוב לך את הארנק"
-"גם זה אסור "
-"טוב, אז אני אשלם עליך"
-"זה אפילו יותר גרוע"
איתי כבר רותח - " לעזאזל אתכם, הדתיים! כלום אתם לא יכולים!".
אני פורץ בצחוק מטורף.
ברדת החשיכה, כמו שתי גחליליות עם הפנסים לראשינו, מפלסים את דרכנו במעלה השלג. איתי לא מפסיק למלמל אותי על שלא יצאנו קודם, כשהיה עוד אור. אני סופג את המלמולים ברוח טובה. בדרך פוגשים איראני חביב שסוחב אחריו סקוטי עם רגל נקועה. מחליפים דברים.
- "מאיפה אתם?"
- "ישראל"
- "אה..." ( שתיקה)
- "אחלה! תגידו, באמת יש לכם פצצת אטום?"....
ממשיכים בטיפוס.
ירידה מההרים
ארוחת מ ל כ י ם !! חמץ, חמץ ועוד חמץ ורק חמץ. טוב. מתוק. חריף. משביע ונהדר כמו שרק שבירת צום יכולה להיות. גם איתי בולע במרץ. מגיע לו - גם הוא הקריב. את הדרך חזור אנו מתגלגלים על כרס מלאה בשירת שיכורים עזה. לראשונה מזה שבוע אני הולך לישון שבע. שלווה מתפשטת בכל גופי ושינה ברוכה של חול תופסת את מקומה של שנת החג הטרופה.
יום חדש, אותה סופה. את האגמים כבר לא נראה. הויזה של איתי לוחצת וחייבים להמשיך גם בסערה. צריך להתקדם. אנו מגיעים לטרפטי, שותים צ`אי חמים וטוב ומחשבים את צעדינו. איתי מסרב לאפשר לי להמשיך לבדי לאגמים. אני לא מתעקש, כי אני יודע כמה מטומטם וחסר אחריות אני יכול להיות כשזה נוגע לעצמי בלבד. מסיימים את הצ`אי אחרי שקיבלנו הוראות מבעל המסעדה לאן להמשיך ויוצאים אל השלג. הכל לבן. לא שביל. לא עצים. לא תוואי. כלום! רק לבן. איתי הופך נקודה שחורה באופק ואני עוקב אחרי צעדיו שבשלג. פתאום מופיע בעל המסעדה בריצה ונפנוף ידיים אחרינו.
"תראה איזה גבר! "- אני צועק לאיתי - "הוא רץ עד לכאן רק כדי להראות לנו את הדרך, שלא נטעה".
המוכר מגיע נושף ומתנשף. שכחנו לשלם על התה..
אנו מנחשים את הדרך באקראיות שמילוי לוטו זה השקעה בטוחה לידה. השלג מקפיא את העצמות, אבל זה לא מפריע לאיתי לדקלם חזור ושנה את המשפט החינוכי: "להתמזמז זה נעים" עד שייקלט בשכלי צר האופקים והפרימיטיבי. בדרך ישנן מעין פירמידות קטנות עם עיטורים צבעוניים. באבן מוטבעות צורות שונות ומשונות - לעיתים דמויות אלים, לעיתים אותיות. איתי מנסה לברר מה זה בדפים שצילם מאיזה ספר. "כתוב פה שיש הרבה צ`ורטן בסביבה" - הוא מרים את מבטו מהדף - " זה כנראה זה". אין לנו שמץ של מושג מה זה צ`ורטן . אין לנו גם שמץ של מושג מה זה הפירמידות האלה. המסקנה המתבקשת היא שצ`ורטן הוא הפירמידות האלה. איתי מאוד מרוצה מעצמו על תהליך ההסקה המתבקש הזה.
אחרי ירידה תלולה, אקראית לחלוטין וממושכת בשלג, אנו שומעים סוף סוף את פכפוך המים המתקתק. נהר ההלמבו. העמק נחשף במלוא יופיו ותפארתו. מרחביו ירוקים, חמימים, מלטפים ומזמינים אותך להשתרע בפישוק איברים ולהינות מזיו השמש הנהדרת. אנו מחקים את מבטאה של קתרינה: "מה אתה דפוק?" - אחד מעשרות פניני החכמה העבריים שלימדנו אותה במהלך השבי הארוך בעליית הגג של אנה. איתי לא מתאפק ומעיף מבט שמח לאיד אל ההרים מהם ירדנו היום. עננים אפורים מכסים אותם. "אין שום סיכוי שהם מגיעים לאגמים!" - הוא פוסק בהחלטיות, בהתייחסו לקבוצת הישראלים שעקפנו בדרך. הוא עתיד לחזור על המשפט הזה כל שעה לערך במהלך הימים הבאים, עד שיתגבר על תחושת הפספוס.
הכפר הראשון בעמק נראה כמו מסדרת המומינים ( ומי שלא ראה - מפסיד. ערוץ 1, כל חופש גדול בשעות הצהרים. בואו בהמוניכם!!): שדות ירוקים של שיבולת לא בשלה, פרחים בשלל צבעים ושמים בהירים וכחולים. בתים עתיקים עומדים שוממים, נעולים על סורג ובריח. כנראה שימשו כגסטהאוסים בתקופת הפריחה של העמק ומשנטשו התיירים אין בהם עוד כל צורך. אנו סובבים בכפר הנטוש הזה, מתפעלים מבתוליותו המפעימה, בחיפוש אחר מזון. זוג זקנים שמעשן בשרשרת על המרפסת קורא לנו בחיוך להיכנס לביתו. האוכל נהדר והזקנים חמודים וטובי לב. את האש הם מלבים בעזרת מפוח עצום. בתום הארוחה איתי הנדיב משאיר להם טיפ גדול והאישה מתנצלת שהמנה לא הייתה גדולה יותר ומלווה אותנו לשביל שמוביל לכפר הבא. איתי הרגיש והרומנטיקן, קוטף אלומת פרחים צבעוניים ומגיש לאישה הזקנה בחיוך. היא קורנת מאושר ונחת רוח.
מפגש עם פרות שרועות באחו מסתיים בציד אכזרי עם מקלות הליכה. בזינוק קרב אמיץ ושאגות טירוף אני כמעט לוכד שור מבוהל. איתי מתעד את התנהגותי הפסיכוטית, שתהיה ראיה לצורך הדחוף להחזיר אותי למחלקה הסגורה ממנה השתחררתי לא מכבר. כששוב מגיעים לפיצול נהר, כבר צהריים. כל כך קורץ להישאר שם, בבית הישן שעל הנהר. ילד חמוד ואישה יפה מחייכים אלינו כמו מתמונה פסטורלית של ורמר, האור שעל פניהם הוא אותו האור שמרצד על המים הצלולים. נחים, שש-בש והלאה לטימבו.
תועים בדרך. שום שביל כבר לא באמת מסומן. הכפרים בדרך אינם מאוכלסים - תושביהם עדיין בשדות וילדיהם מפחדים מאיתנו. אנו מתקדמים על טראסות בוציות, מתבוססים בפלגי הנחלים בדרך, יורדים ועולים ושוב עולים. מדרגות אבן ויערות אורנים ושבילי עפר בצלעי הרים. איתי מזעיף פנים וסוחב אחריו את רגלו הדואבת בשתיקה מיוסרת. "עוד קצת. אוטוטו מגיעים" - אני קורא אליו מדי מספר קילומטרים, אבל אני חש בזיוף שבקולי. היאוש מתחיל לכרסם גם בי. אני מכין עצמי נפשית לשינה בחוץ. פתאום בית. בחצר שולחן קרמבול ו- 3 נערים צעירים. מלון פורטרים. ארוחת ערב חמה וטובה. אחר כך משחק קרמבול סוער. "אני אקרע אותך!" הנפאלי מביט בי בזלזול, שמתחלף דקה מאוחר יותר בתדהמה. בקושי רב הוא מנצח, לאחר שכמעט הובס על ידי תייר לבן. אחיו הקטנים מביטים בו בלעג. אני מחייך בהתנצלות ופורש למיטתי. השמיים זרועי כוכבים, בחוץ חושך גמור ויללות התנים מפילות עלי אט אט את התרדמה הכבדה, הנהדרת.
חיי הכפר
רוח רעה נפלה עלי. רק אתמול נתן לי איתי את המחמאה הגדולה מכולן - "ממש כיף לטייל איתך", הוא אמר ואני הסמקתי. כמובן, אם הוא היה יודע שאכתוב עליו אחר כך קבל עם ועדה הוא לעולם לא היה חושב לצאת איתי לטרק אפילו... והיום הדיכאון הזה. שוב הליכה במורד הנהר. הנופים בראשיתיים, הכפרים ישנים - נושנים, במים רוחצים מקומיים, השמיים בהירים כמו אתמול. השמש מחייכת, לא לועגת, לא מסתתרת. איתי מספר בדיחות, עליז ושמח, כהרגלו בקודש ורק אור שלנו - מרה שחורה. בדרך ילדה קטנה מקפצת לידנו. בת תשע. בדרך לקניות בכפר. דוברת אנגלית אוקספורדית. אמה היא מורה לאנגלית בכפר הקרוב. המאואיסטים סגרו את ביה"ס כי אסור ללמוד אנגלית. האם היא יכולה ללוות אותנו? בדרך פוגשים את אמא. אוצר מילים של ילד בכיתה ד` בעירוני ל`. אני ואיתי שוברים את הראש: מאיפה הילדה יודעת לדבר כל כך טוב?
"אתם יורדים לכפר ההוא? יש שם מאואיסטים. בטח תצטרכו לשלם מס!"- מכרכרת הילדה בעליזות, מאושרת על שיש לה על מי לתרגל את האנגלית שלה. "בואנה! מה קורה לך היום? יום רע ממש, הא?"- איתי מבין את חומרת המצב רק אחרי שניצח 3 ניצחונות רצוף בשש - בש. אנו מחכים לדל באט בסבלנות פוקעת. מסביבנו כל ילדי הכפר, בוהים בנו בסקרנות. אנו בלב ליבו של המאו. דגלים אדומים וכתובות נאצה נגד המלך השנוא על כל קיר ושעל. האנשים נראים קשי יום ולמודי סבל. גם אנחנו, אחרי שלושת רבעי שעה שמחכים לדל באט הדל. כשהנ"ל מגיע, אנו זונחים את המשחק וטורפים בתאווה עוד ועוד סיבוב של אורז עדשים ושאר ירקות. כשמסתיים הבולמוס, אני מבחין פתאום בשמש, כאילו יוצאת מבעד לעננים. שירת מקהלה של כנסיה בוקעת מהשמיים: "ה- ללויה!". ציוצי הציפורים חוזרים לאוזני וטום ג`ונס מזמר בקולו המאנפף : "Its not unusual to be loved.."
הילדים מסביב נראים חמודים כל כך והמכשפה הזקנה שהגישה את האוכל באיחור כרוני הופכת לסבתא תרזה, עם עיניים טובות וחיוך שליו על השפתיים. הכל טוב עכשיו. פשוט הייתי רעב. ולרגע צצה לה התובנה כמה אני בעצם לא מקשיב לו, לגוף שלי, כמה אני מזלזל בו ולוקח אותו כמובן מאליו, כאילו הוא יכול הכל לבצע על קיבה ריקה וקצת צ`אי של בוקר. והוא יכול, בטח יכול. הוא גבר גבר, אבל מתרעם על כך כל הדרך, עד שהמרמור שלו מחלחל אל תוך הנפש ממש והופך לדיכאון שלי, לרגש. ככה זה פשוט. רק להיות קשוב. זה כל מה שצריך ביחסי גופנפש. זה, בעצם, הבסיס לכל יחסים באשר הם.
"נראה לי שהוא רוצה לתת לך את זה" - עונה איתי משועשע. הנער הנפאלי עומד מולי במבט מרוכז, מהופנט, מגיש לי זר פרחים שאסף במשך הבוקר. הוא לא רוצה כסף. גם לא תמורה. הוא פשוט רוצה לתת לי אותם. ורק לי. לא לאיתי. "למה הוא לא מציע לך?" - אני מתרעם - " אתה יותר גברי - גבוה ומסוקס כזה. למה אני?!!" איתי מגחך. האם הוא מקנא בצורה חולנית כלשהי? מרחוק מתקרבים זוג מבוגרים. אבא ואמא, מסתבר. "הנה! תן לאמא! " - אני מפציר בו. הוא מסרב. "מה יש ? תשקיע קצת בהורים!! הנה!" - אני לוקח את הפרחים מידו ומנסה להגיש להורים. הנער נעלב, ההורים נרתעים ממני ואיתי מתגלגל על הריצפה מרוב צחוק. אני מודה לו ומתרחק עם הפרחים. ההומופוביה הכרונית שלי בוערת לי ביד כמו דלקת גרון. "אז מה, מצאת בן- זוג סוף סוף ?" - איתי, שאחרי מה שקרה עם קתרינה (כלום) כבר התחיל לחשוד, מרגיש שאימת את חששותיו. אני מביט מעבר לכתפי, לראות שנעלמנו מעיניו, וזורק את הפרחים הבאושים. איתי מחייך ברשעות. זה לא יעבור לי בשקט.
את השבת עשינו בקצהו של הנהר. היו שם גשרים ועצים גבוהים ומים שקטים וההרים שמסביב. הכל זעק : "כפר נופש בפוטנציה". בפועל, כפר מלוכלך וממורט למדי. את האשפה משליכים לגדות הנהר השליו, לאורך הכביש שמוביל לכאן תמצא רק משאיות אספקה ופורטרים עייפים. "חבל" - אני חושב - "כל קבלן ישראלי ממוצע היה עושה מכאן גן עדן".
במלון העלוב של הכפר, החיים מתנהלים על הגג, בקומה הרביעית. מסעדה, שירותים, מקלחת, רכילות טריה וצביעת שיער ( ראינו בעיניים שלנו - זה לא טבעי השחור הבוהק הזה שלהם! ) - יו ניים איט. ה- כל הם עושים על הגג. ואנחנו גם. לאבא היה פנס בעין. הנחנו שהמאואיסטים ( שדגלם התנוסס בגאון על גג המלון ) עברו בסביבה לא מזמן. טיול שבת - בלי - תיק - תודה - לאל מגלה שכל האיזור מרהיב- ירוק ורגוע מאין כמוהו. ברווזים רוחצים בכל פינה ואילולא ערימות הזבל והעצב בעיניים של האנשים פה, הייתי אפילו זוכר איך קוראים לכפר כדי להמליץ לכם עליו.
במלון גרה סינדרלה. היא לא בת משפחה כאן. היא יפה מדי. היא עושה הכל: מנקה, מבשלת, מכבסת וצובעת לאבאמא את השיער במרפסת, מול השמש, כדי שיוכלו באותה הזדמנות גם להשתזף, הפרזיטים. אני ואיתי כבר העלינו מחזה דרמטי בכיכובה:
עבדות ביום, ובלילה - ננעלת על ידי אמה החורגת במרתף, ואחיותיה המפונקות והמכוערות יוצאות לנשפים בארמון המלך בקטמנדו, בניסיון לכבוש את לב הנסיך. סינדרלה המסכנה והיפה מחכה עד כלות לפיה הטובה ולמרכבת הדלעת שלה, שעדיין תקועה כנראה אי - שם בהרים, בכביש שטרם סיימו לסלול. כשהעבודות יסתיימו, כנראה גם סינדרלה תצטרך לצבוע שערות לבנות...
יום ראשון - ממשיכים במעלה הנהר. הדרך לא מסומנת ומבלבלת, והספר של איתי מסבך אותנו עוד יותר: "שביל מפותל שעולה לרכס, מאוד לא ברור וקשה למצוא את הכניסה אליו". אנו נכנסים באיזה משעול שנמיה רעבה התוותה במהלך הלילה ומתחילים לטפס בו. אחרי 45 דקות של טיפוס אימתני בתוך צמחיה עבותה שלא הייתה מביישת את ספר הג`ונגל, אני רואה את השביל שלנו - חלק, ברור ויפהפה. הוא מטפס בניחותא על ההר שמנגד. איתי מציע לרדת חזרה - ירידה לצורך עליה. אני מסנן מה שאני מסנן מבין שפתיי ומתעקש להמשיך לעלות. אז ממשיכים למעלה, רק כדי לרדת חזרה באוכף ( החיבור בין שני ההרים ) ולעלות חזרה לאותו הגובה בכיפה השניה. את תסכולינו אנו מוציאים במשחק שש - בש סוער. איתי משחק להפתיע, כלומר מנצח. בימים האחרונים הוא מצמצם פערים והטורניר מתחיל ללבוש צורה תחרותית משהו.
חזרנו לכפר בו פגשנו את הקיבוצניקים הזקנים לפני שבוע ( לא אלו שהשאירו אותי לרעוב למוות - האחרים ) ומשם עליה מוטרפת. כולי באטרף העליה, מזיל אגלי זיעה ודמעות כאב, כשלפתע צלילי חליל ושירת ילדים נישאים באוזניי. אני מגביר מהירות ומוצא 8 ילדים בגדלים ומינים שונים, עומדים בשורה לפי הגודל. הקטן ( 5 ) מחלל והשאר שרים. אני לא מתאפק ורץ להקליט אותם. איתי מגיע באמצע, שבור ושפוף, מעיף בי מבט מיואש וממשיך לעלות.
אנו מוקפים טראסות הרריות מכל עבר. פה ושם בקתת אבן ישנה. פוגשים בדרך שוב את הלאמה - האיש והעיזים. כנראה שלא אכלו אותו בסוף למרות הכל. הוא מחייך בסוטול ומורה לנו בידו על קיצור דרך משמעותי. הגענו לפסגה. איתי גמור. אני מזמן. מנוחה, אוכל ובירור קצר של מצב השביתה. יש / אין תחבורה ( אין ) ולמטה.
ירידה ארוכה, מצב רוחו של איתי היתולי מתמיד. שני שוטרים נפאלים מלווים אותנו בדרך ואנו שרים להם את ההמנון הלאומי: "רסמפירירי, רסמפירירי. איי אם א דונקי, יו אר א מונקי, רסמפירירי". משפחה נוצרית בדרכה לכנסיה מחליפה את השוטרים בליווי הזוג המלכותי. הילד שואל אם אני מאמין בישו. "אני מתפלל ישירות לאלוהים, לא צריך מתווך" - אני עונה לו. הוא נדהם ממש מהרעיון החדשני ופורש הצידה להגות בו. אני מצידי מואס בירידה האינסופית ופוצח בריצת אמוק תוך שירה עליזה, ילדי המשפחה מקפצים מאחורי בשמחה.
סנג`וריג`ל. אין רכבים לקטמנדו. מתחילים ללכת. כמה הצעות לא מפתות ויקרות, ובסוף- זוג אופנוענים לבושי עור מכף רגל ועד בכלל לוקחים אותנו טרמפ. יורדים בבודהנאט - מכאן התחלנו ברגל ביום הראשון - בדיוק לטקס הטיבטי של הקפת הכיכר הפנימית. האופנוברים מסרבים לקחת כסף אפילו על הדלק. "אתם אורחים שלנו" - הם מסבירים והלב שלי מתחמם שוב בהוקרת תודה. כל מחווה כזו, כל נתינה אמיתית שאני פוגש בדרך, מחזקת בי את האמונה שיש תקווה, יש עוד טוב בעולם הזה, יש סיכוי לאהבה. הם מתניעים את הכלים ומתרחקים ברעש גדול. בתחושה הזו אני עושה הקפה אחת סביב הכיכר הגדולה, הכל מואר בנרות עכו"ם שמרצדים ומרקדים בחשיכה המתהווה. הכל רגוע ושליו כאן. איש לא מטריד, איש לא מרים את קולו. הכל נעשה במתינות וברוך בודהיסטי, מלטף..
ברחובות - מלחמה. אנו מתנהלים בינות לצמיגים בוערים, מחסומי אבנים מאולתרים ומשאיות שפורקות חיילים חמושים באלות ונשקים. חזרנו אלייך, קטמנדו המפולגת. כה יפה הארץ, כה טובים אנשיה, ועדיין מאבק עיקש להרוס את הכל, להפר את השלווה והיופי, לזרוע כאב ולקצור מזומנים וכוח. בשתיקה עצובה אנו מכתתים את רגלינו לעבר הטאמל.
