אוסטרליה - כיבוש הנקודה הצפונית בכייפ יורק

בשנות השמונים של המאה ה - 19, במסגרת העמקת השליטה של האנגלים באוסטרליה, נכבש אזור עבות ביערות גשם, שלימים נקרא בשם דרך הטלגרף. התמריץ לכיבוש היה, בין היתר, כחלק מחשש של האנגלים לפלישה רוסית באזור. עם השנים המקום קיבל הילה, וחדר לזכרון הלאומי כמורשת קרב ידועה. עם השנים החולפות נודע המקום בשל יופי הטבע, ההצפות, הדרך האתגרית והסכנות האורבות בדרך לאוהבי האתגרים. זה המקום אליו התחברנו ואליו רצינו להגיע.

ההתרגשות גועה בנו ואנו מתחילים בהכנות. כדי למנוע תקלות בדרך הן דורשות תשומת לב וירידה לפרטים. על רכב הניסן של ירדן העמסנו מיכלי דלק, מיכלי מים, אוכל לשבועיים, מילוי גז בישול במיכל, ציוד חילוץ בסיסי לרכב כגון כבל גרירה, כבלי התנעה, סט כלים ושמן מנוע. כמו כן, קנינו פנסי ראש, סוללות רזרביות, חכות, ציוד נלווה לדייג ויצאנו למסע.

את הדרך בין קיירנס לקוקטאון עשינו בנסיעה מנהלתית על הכביש הראשי, שנסלל לפני מספר לא רב של שנים. בדרך עצרנו במספר נקודות תצפית והתחלנו לספוג את האווירה. הגענו ליעדינו לקראת החשיכה. התמקמנו בקמפינג בכניסה לעיירה והכנו ארוחת ערב, שכללה בישול בשר קנגורו בסיר פוייקה. בעקרון, בשר הקנגורו חסר טעם.

למחרת בבוקר קמנו ויצאנו לדוג בנהר לייד העיירה. האזור שורץ תנינים ואזהרות מוצבות בכל מקום, ולכן הדייג בנהרות היה מלווה בחשש מסוים ופחות מהנה מזה שעל גבי המזחים בחוף הים. החננו את הרכב לידנו וירדנו למים, מרחק כעשרה מטרים. בזמן שדגנו, שני בחורים חביבים באו ופתחו איתנו בשיחה קצרה. בדיעבד הסתבר, שחברם פרץ לנו לרכב באותו הזמן ועשה עלינו מכה. היו לנו מספר שעות של תסכול, אולם בסופו של דבר לא נתנו למקרה להשפיע יותר מדי.

התחלנו להצפין לכוון אולד לאורה (Old Laura) ולאחר מספר קילומטרים נגמר הכביש והתחילה דרך סלולה. זהו, התחלנו את הטיול האמיתי. מכאן הכניסה לרכבי שטח בלבד. הדרך בעקרון טובה, סלולה ומתוחזקת כיאות. יחד עם זאת היא משופעת במעברי מים, הצפות ובורות בלתי צפויים, היכולים, אם אינך ערני, לשבור ציריה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב לגרום לפגיעה גופנית. רק רכבי שטח יכולים להתמודד עם הדרך וראינו זאת מהר ממה שחשבנו. שני כלי-רכב נתקעו במרכז נחל, כאשר אחד התחפר בתחתית החולית והשני נתקע בניסיון לחלץ אותו. משכנו וחלצנו את שניהם והמשכנו.

 עברנו דרך אולד לאורה (Old Laura), שהיא חווה שנזנחה. משם המשכנו לעיירה קטנה בשם לאורה  המשכנו .(Laura)דרך מסגרייב (Musgave) ושם התגלה לנו מראה סוריאליסטי - באמצע שום מקום, על גבי מנחת מטוסים התאמנה קבוצת קריקט. השחקנים לבשו תלבושות ואת כל שאר האביזרים בחוֹם של צפון אוסטרליה. שתינו בירה צוננת ונהנו מהמראה ההזוי הזה. לאחר זמן מה, עזבנו אותם בדרך ראשית, שנקראת דוולופמנט רוד (Developmental Road). לכל אורך הדרך, מהיום הראשון ועד האחרון, ליוו אותנו אלפי תילי תרמיטים ובעלי חיים דרוסים כמו נחשים, וולבי, איגואנות, חזירים ועוד. חנינו בסוף היום בהאן ריוור רודהאוס (Hann River Roadhous). בעבר, נחשב המקום לאחד המעברים הקשים בדרך, ואילו היום גשר נוח מחבר בין שתי הגדות. סך הכל נסענו באותו היום כ - 210 קילומטר. התמקמנו בדשא שליד הרודהאוס (Roadhouse), פתחנו את האוהל ובסופו של יום הלכנו לישון. בכל תחנה כזאת ניתן לתדלק, לקנות שתיה קרה (בחלקם גם ניתן לקנות אוכל), לפרוס אוהל בעלות של כ - 12 דולר ולהתקלח. ברובם יש גם מכונות כביסה.

 בבוקר המשכנו ללא עיכוב מיותר בדרך הראשית, שמשלב מסוים נקראת טלגרפ רוד (Telegraph Rd) עד תחנת הטלגרף הישנה - מורטון (Moreton), מרחק של 370 ק"מ. במקום זה נבנתה תחנת שמירה על קו הטלגרף והיא אויישה על ידי חיילים. בעבר היו במקום התנכלויות בין האבוריג`ינים לחיילים. ההיסטוריה כאן מלמדת על סיפור עצוב של כיבוש, על מוות ממחלות, להן לא היה חיסון טבעי ואף טבח בלא מעט מקרים. כאמור, האבוריג`ינים הם מיעוט אתני אומלל, שמוצא את מקומו היום בשולי החברה האוסטרלית. נכון להיום, המבנה המקורי נהרס ונבנה במקומו מבנה, המנסה לדמות לאותו מבנה ישן

דרך הטלגרף וכיבוש כיף יורק

בבוקר המשכנו עוד 42 ק"מ והגענו לבראמוול ג`אנקשיין (Bramwell Junction). עמדו לפנינו שתי אפשרויות: ימינה בדרך הראשית הנוחה יותר, או שמאלה בדרך הטלגרף הישנה והקשה. רוב הנהגים פונים ימינה, אולם אנחנו פנינו שמאלה בדרך הטלגרף הישנה. זהו, מכאן התחיל האתגר האמיתי. דרך זאת כמעט ואינה מתוחזקת. נהגי רכבים צולחים אותה, כאשר היא אינה עבירה בגלל עץ שקרס על הדרך וחסם אותה. בשל הצפה נוצר ערוץ נחל, שגם כן לא מאפשר את הנסיעה במקום. בדרך קיימים מעברי מים קשים, המצריכים יריעה על הגריל הקדמי ועל מכסה המנוע בשביל למנוע כניסת מים ופגיעה במנוע. בדיעבד הגענו למסקנה, שלא רצוי לעשותה לבד, אלא עם עוד רכב אחד או יותר. הריגוש, האתגר והקושי בנסיעה בדרך זאת הגבירו את ההנאה ממנה.

 בנסיעה איטית חצינו ערוצי נהרות ונחלים, לעיתים חוזרים לאחור, אל הדרך הראשית, כשלא ניתן לעבור את הערוץ. היעד היה הגאן שוט  (Gunshot)- ערוץ שהפך לאגדה בקרב הג`יפאים, בגלל הגדה התלולה שלו, שמצריכה מיומנויות נהיגה. לא מעט נהגים איבדו שם את כלי הרכב שלהם עקב טעויות בשיקול הדעת. כשהגענו התברר שהמעבר הישן, שהפך לאגדה, נסגר ובמקומו נפרץ מעבר חדש וקשה, אך עם זאת אפשרי. נכנסנו אליו בזהירות ועברנו בשלום.

 אחרי מעבר הגאן שוט  (Gunshot)המשכנו על דרך הטלגרף הישנה והמאתגרת מאוד, עד לנהר הקוקטאו (Cockatoo). הנהר היווה משוכה קשה מדי עבורינו ולעוד שני רכבים, שבשלב זה חברו אלינו. באחד הרכבים היה פול, אוסטרלי צעיר מאזור הגולדקוסט (Goldcoast) ואיתו, תום אמריקאי בן 60 בערך, שבא לעבוד באוסטרליה. התכניות של תום השתבשו בדרך. הוא החליט, עד שימצא עבודה, לקנות אמבולנס, שאיתו הוא מטייל באוסטרליה. באחד המעברים האמבולנס פשוט סירב להמשיך ולכן תפס טרמפ עם פול עד לקצה הכיף. כך מצאנו את עצמנו למספר ימים, חבורה בינלאומית בצפון אוסטרליה.

 לאחר חזרתנו לדרך הראשית, עלינו על באמאגה רוד (Bamaga Road). כאמור, באמאגה זאת העיירה האבוריג`ינית הצפונית ביותר באוסטרליה. מהר מאוד הבנו שהיא בוצית וחלקה, מה שהקשה מאוד על הנהיגה. רכבו של פול החליק מספר פעמים, שקע בבורות לא נראים בשלוליות, מה שאילץ אותנו מדי פעם להתחבר אליו ולתת לו משיכה. בשלב זה, לאחר כאלף קילומטרים מאומצים, הניסן פטרול של ירדן התחילה להראות סימני מצוקה, הקלץ` התחיל לזייף ולעזרתנו נחלצו פול ותום, שזיהו דליפת שמן. ללא שמן ועם קלץ` גוסס המשכנו עד המעבורת.

 עלינו עליה וחצינו נהר ידוע בשם ג`רדין ריוור (Jardin River). נהר זה נמצא כבר בטריטוריה של האבוריג`ינים, דבר המאפשר להם לגבות כל מחיר על מעבר של 40 מטר בלבד. שם התארגנו ללינה אחרי יום מתיש. פגשנו בחור מקומי, ששמע כי אין לנו שמן קלץ`. הוא הציע לנו עזרה ואמר כי למחרת הוא ייסע לביתו (45 ק"מ לכל כוון) ויביא לנו שמן. הודנו לו מראש ופרשנו לישון. למחרת, בשעה 8:00 הוא התייצב עם בקבוק שמן, לא דרש תשלום, אמר שלום ונעלם. האבוריג`ינים מקסימים בטריטוריה שלהם. שם הם חביבים, נחמדים, מאירי פנים ובעלי גאווה. ההיפוך הגמור מאותם אנשים בעיירות ובערים, שבשולי החברה הלבנה.

 בעזרת המעבורת (88 דולר הלוך חזור) חצינו את הנהר והצפנו לבאמאגה. שוב נעזרנו בפול ותום, כשהתברר שיש לנקז אויר ממערכת הקלץ`. בהמשך דאגנו כל בוקר למלא שמן והרכב תפקד מצוין. מבאמאגה המשכנו להצפין עד כיף יורק. ממגרש החניה, הליכה של כ - 2 ק"מ, הביאה אותנו לנקודה הצפונית ביותר באוסטרליה. ההגעה לא היתה מלווה בהתפעמות מהנוף היפה או ממראה עוצר נשימה. הדרך לנקודה הצפונית, הלינה באוהל, הכנת האוכל על גבי מדורה, האתגר, האנשים סביב ואופי הטיול הם החוויה.

כך המשכנו יומיים. כל דג, שעלה בחכתנו, נוקה, תובל, נעטף בנייר אלומיניום והונח על גבי מתקן הברביקיו, שנועד לשימוש הציבור. במשך מספר ימים אכלנו דגים טריים, שכולם בגדלים חוקיים. האוסטרלים מקפידים מאוד ומי שנתפס נקנס בסכום של עד 5,000 דולר. יש טבלה המציינת גודל לכל סוג דג. היא מוצבת במקומות ציבוריים ותוכנה משתנה לעיתים, מעונה לעונה. נוצרה אחוות דייגים על גבי המזח - מקומיים, שני זוגות מטיילים אוסטרלים, זוג משוויץ, פול ואנחנו. מספר מקומיים תפשו דגים ודיונונים ממרומי המזח בעזרת צלצל, במיומנות ודיוק בלתי רגילים. אחרי יומיים נהדרים, נאלצנו בלב כבד לעזוב את העיירה ולהתחיל להדרים. נפרדנו מפול ותום, עלינו על הרכב ויצאנו לדרכנו.

 לאחר חציית המעבורת עלינו על דרך הטלגרף הישנה לכוון מפלי אליוט ומפלי התאומים (Eliot Falls & Twin Falls). בדרך ראינו לראשונה את עמודי הטלגרף, ששרדו למעלה מ - 120 שנה. לאחר מעבר מים קשה ומאתגר ביום חם במיוחד הגענו למפלים, להפתעתנו פגשנו את פול ותום. בגלל המפלים אין חשש לתנינים, ולכן עד מהרה כולנו מצאנו את עצמנו במים הקרירים, צוללים, נהנים ומסרבים לעזוב. כמו כל דבר טוב שנגמר, נפרדנו שוב מפול ותום, שנשארו ללון ליד המפלים והמשכנו דרומה.

הגענו בלילה ללבראמוול ג`אנקשיין (Bramwell Junction). האישה המפעילה את המקום, הזכירה לנו שהאוסטרלים יודעים להיות גם מאוד לא נחמדים, ואז הבנו מדוע אנחנו היחידים במקום. פוטנציאל רב קיים במקום, אולם נחמדות ואדיבות נדירים כאן. בבוקר קמנו והמשכנו להדרים, על גבי דרך הטלגרף, עד לפניה לכוון וויפה (Weipa). פנינו ימינה, ולאחר 150 ק"מ הגענו לוויפה עצמה, שהיא עיירה שהוקמה ליד מכרות האלומיניום מהגדולים בעולם. אותנו עניינו המים והדגים. התמקמנו בקמפינג וגילינו זוג אוסטרלים מבוגרים, שבילינו איתם בסייסה במשך יומיים על גבי המזח. החלפנו חוויות וקיבלנו עצות לגבי מקומות דייג טובים. בהמלצתם יצאנו לרד ביץ` (Red Beach) בשפך הנהר. עניינו אותנו דגי הברמונדי, אותם דגי ענק, הניתן לתפושם בשפכי נהרות.

 אחרי כמה זמן בחכה של ירדן, נתפש דג ברמונדי ענק, שמשך את החוט עד סופו וקרע אותו במשיכה אחת וברח. תחושת פספוס הכתה בנו. זה מסוג הדגים, שתפישה שלו לא נשכחת לעולם. לפתע התחיל לרדת גשם, התקפלנו וחזרנו רטובים לקמפינג. להפתעתנו ראינו את פול. הסתבר כי פול הוריד את תום ליד האמבולנס שלו ויצא בעקבות הדגים. סיכמנו כי למחרת פול, ירדן, האוסטרלי ואני המבוגר, שהיה בעל רישיון להשיט סירה, נשכור אחת מאתר הקמפינג שלנו (100 דולר ל - 5 שעות) ונצא לים לדוג. למחרת בשעה 07:00 יצאנו לים. לא ממש ידענו היכן לדוג, ולכן עברנו מספר פעמים ממקום למקום. בסופו של דבר התמקמנו והעלינו בחכותינו מספר כרישים באורך כ - 70 ס"מ. הכריש, בניגוד לדימויו המאיים, די תבוסתן ברגע שהוא נתפש בחכה. בהמשך, כשנכנס לבטננו, כמו שאר הדגים, התברר כמעדן אחרי טיגון.

עזבנו את וויפה והמשכנו להדרים. את הלילה עשינו בארצ`ר ריבר רודהאוס (Archer River Roadhouse). מקום זה ידוע בזכות ההמבורגר המצוין, שנקרא ארצ`רבורגר. לא הייתה לנו ברירה ולכן אכלנו, נהנינו והלכנו לישון. למחרת החלטנו שנסע עד ללאורה (Laura) ונעצור לתדלק בדרך במסגרייב (Musgave). במקום זה ניצב המבנה המקורי היחיד מדרך הטלגרף, ששרד 120 שנה, ואכן כך היה. המשפחה, המתפעלת את המקום, משמרת אותו באופן יוצא מהכלל וזה גורם להם גאווה רבה. חלפנו על פני לאורה (Laura) ומשם לקוקטאון דרך לייק לנד (Lakeland). בדרך נכנסנו לאתר ציורי סלע בן 15,000 שנה. טיפוס קצר במעלה ההר הביא אותנו לאתר מרשים ביופיו.

 בדרך חזרה, לאט לאט מתחילים להרגיש את הציביליזציה. לפתע יש קליטה בסלולר, מה שלא היה לנו במשך ימים רבים. התמקמנו באותו הקמפינג, בו שהינו בדרך צפונה. בעל הקמפינג נצמד אלינו כדי לשמוע חוויות, אולי נצמד יותר מידי. יצאנו לדוג על גבי המזח במקום ותפשנו דג במשקל קילוגרם בערך. לא ממש ידענו האם הגודל חוקי והחלטנו לשחררו. בדיעבד מסתבר, שאין מגבלת גודל לדג זה והוא נחשב למעדן. שוב תחושת הפספוס הכתה בנו. למחרת יצאנו בדרך הים למוסמן (Mossman). כאמור, עד לפני ארבע שנים זאת היתה הדרך הראשית לקוקטאון. הרגשנו את הסוף. הביטחון העצמי לגבי יכולות הרכב התערערו. שיקול דעת לא נכון, גרם לרכב להישטף במים באחד המעברים ולמצתים להירטב. הרכב גמגם וכבה. לאחר פעולות החייאה, הצלחנו להניע את הרכב וכך המשכנו ביום גשום בדרך בוצית וקשה עד מוסמן (Mossman). כיוון שירד גשם, החלטנו לפנק את עצמנו ואת עצמותינו, בשינה במוטל (79 דולר, חדר המתאים ל - 6 איש). עם בוא הבוקר, יצאנו לטיול באזור מריבה (Mareeba). פנינו אל מסלול המרוצים של קארטינגים מטורפים. הגענו והתחרינו, ויצאתי עם מחלת ים, שלא עזבה אותי מספר שעות. בהמשך נכנסנו ליקב מנגו. טעמנו, נהנינו, קנינו ונכנסנו לקמפינג במוסמן (Mossman) לעשות את הלילה.

 בבוקר קמנו ונפגשנו עם דאבו, אוסטרלי פטריוט ושרוט בן 59. הוא חי בגפו ויצאנו לדוג איתו בריף. הים היה רגוע, רוח לא נשבה והשייט היה נעים. בדרך השלכנו מלכודות לסרטני בוץ. התמקמנו ליד האי סנפיר (Snapir) והתחלנו לדוג. תפשנו מספר דגי ריף יפים וצבעוניים ולאחר שהרגשנו שמיצינו את הדייג מהריף, החלטנו לשנות מקום ולהתמקם בשפך הנהר לדוג דגי ברמונדי. באותו הנהר מספר ימים לפני כן, טרף תנין ילד בן 5, שבא להציל את כלבו משיני התנין. אגב, הוריו של הילד היו באותו הזמן בשייט תיירותי בין התנינים, שזה מקור פרנסתם. הרוח אט אט התחילה להתגבר, הגלים גבהו ואנחנו נרטבנו עד לשד עצמותינו. בשפך הנהר, למזלנו הרע, הקטמרן של דאבו נתקעה בבוץ ונאלצנו לרדת למים ולדחוף אותה לכיוון הים. הפחד מפני תנינים, שאחז בירדן ובי, היה משתק. הידיים דוחפות את הקטמרן והעיניים צופות לצדדים בפחד. סופה של החוויה היה בחילוץ הסירה וחזרה לנקודת המוצא. בדרך אספנו את מלכודות הסרטנים. בתוך אחת המלכודות שכנו להם שני סרטני בוץ ענקיים בעלי צבתות אימתניות.

דאבו יצא גדול כאשר הזמין אותנו לביתו לכוס קפה ומקלחת. גילינו אדם מקסים, שתורם לנזקקים ומעמיד את הקטמרן שלו לרשות אגודות, המטפלות בנערים מסוממים או נערי רחוב. נפרדנו בחיבוק חם וחזרנו למוסמן (Mossman). כחצי שעה לאחר שהגענו לקמפינג דאבו הופיע והחזיר לנו את החכה, ששכחנו אצלו בבית. ארוחת הערב כמובן כללה את הדגים שנתפשו. ממוסמן (Mossman) נסענו בדרך החוף לקיירנס. הדרך עוברת בתוך הקסם של יערות הגשם היפים. לעיתים, העצים סוגרים עליך מלמעלה והדרך חשוכה כמעט לחלוטין. מדי פעם מציץ הים מבין העצים. זאת דרך מלאת הוד. טיפין-טיפין התקרבנו לקיירנס. הגענו לפרברי העיר וסופית קלטנו שחזרנו לציביליזציה. תנועה צפופה, רמזורים, מרכזים מסחריים. תם ונשלם המסע.

קיירנס היא העיר הצפונית בחוף המזרחי. היא עיר תיירות, המון צעירים, אוירה לא מכופתרת, פאבים, מוטלים, מלונות ואכסניות זה לצד זו. הרחצה בים אסורה מחשש לתנינים ומדוזות ארסיות, ולכן לאורך הטיילת נבנו בריכות לשימוש הציבור. ניתן לראות בשדרת העצים, ליד הספרייה הציבורית, אלפי עטלפים שחורים (בגודל עורב) תלויים על העצים במשך היום. בימים חמישי עד ראשון יש שוק איכרים נחמד ברחוב הראשי וליד המדרחוב כל לילה נפתח שוק לילה, שבו רוב המוכרים הם ממוצא אסיאתי. השוק מזכיר שוק מזרח תיכוני וניתן לקנות בו כמעט הכל - מביגוד, מתנות ועד ממתקים ותרופות סבתא. בעיר מצאנו מוטל (65 דולר ללילה) והלכנו לישון. למחרת קמתי, ארזתי את המזוודה ונסעתי לשדה התעופה. שוב חוויתי את הטקס המשפיל, של בידוד ובדיקה ביטחונית ולאחריה בדיקה ידנית.

 שבועיים בכייפ יורק הם שבועיים של טבע, בעלי חיים מיוחדים, דייג והיסטוריה. עם זאת, למי שלא מתאימים החיים בטבע, שינה באוהל, אוכל שיש להכינו לבד, לחות וחום שלא יצא. לנו כל זה ועוד, עשו את הטיול.

לתחילת הכתבה

---

כתב וצילם: דורון צמח