אני חוזר
כמו לא הייתי מים
בין תהומות רבה
כאילו לא הוצפתי
לא גאיתי
לא נשברתי
לא קצפתי בסערה
אולי
סוף כל משבר ים להיות אדווה
שקט, רוגע, מלטף
אני חוזר
לחוף
בתשובה.

זהו, חזרתי הביתה. כל הרפתקה - לא משנה עד כמה היא רחוקה, מסעירה או מיוחדת, נגמרת בחדר שלך, על השטיח ברגליים יחפות, אתה עסוק בלפרוק את הציוד מהתיק וברגע שאמא צועקת לך ללכת ולזרוק את הזבל - אתה מבין שהכל נגמר. אבל ההרפתקה הזאת היתה שונה. הטיול שלי לניו זילנד היה חוויה שלמה. היו לו התחלה, אמצע וסוף. הוא התחיל בהרבה סימני שאלה קיומיים, המשיך והתפתח פרא לכל מיני כיוונים ובסופו של דבר הגיע גם לתשובה.

ניו זילנד בעיני היא כר מרעה ענקי, להרבה כבשים ולהמון למחשבות. אווירת השלווה ונופי גן העדן שיש שם, רק מדגישים את החוסר ואי השלמות בחיים, ואת הצורך בהבנה מלאה ומעמיקה יותר של המציאות האמיתית - או בקיצור, מעלים שוב ושוב את השאלה המוכרת "מה בכלל המציאות רוצה ממני?". החסידים אומרים שלאדם יש שתי דרכים להגיע ליעדו: דרך קצרה שהיא ארוכה ודרך ארוכה שהיא קצרה. למה הדבר דומה? לאדם שצריך לחזור הביתה מארץ רחוקה. כבר מילדות הוא מכיר את הדרך הנכונה שבה הוא צריך ללכת- אלא מה? היא נראית לו מסורבלת, מעייפת, ארוכה וקשה. ולכן הוא מעדיף דרך חדשה וזרה אותה הוא לא מכיר כלל - דרך שנראית במבט ראשון קצרה יותר. אלא שבדיעבד תמיד מתבררת האמת - הדרך הבטוחה, הידועה והטובה שהכיר מנעוריו היא הדרך הקצרה- והיא הרי תיקח אותו הביתה בביטחה (אפילו אם זה יקח קצת זמן). ואילו הדרך הלא מוכרת שנראתה לו בהתחלה כל כך מפתה, מלאה במכשולים, קוצים, בורות וגדרות- או שהיא בכלל מבוי סתום ולכן היא הרבה יותר ארוכה.

מדהימה בעיני העובדה שאת הדת היהודית גיליתי דווקא בכרייסצ`רץ`- העיר בעלת השם הנוצרי שהיא במקרה גם העיר הכי רחוקה פיזית מירושלים - העיר שבה אני גר.

 בכתבת הפתיחה שלי כתבתי שאני מתכוון להגיע לניו זילנד ולטפס ולטפס ולטפס - אמרתי ולא ידעתי מה אמרתי. כיוון שעבודת ה` מזכירה לי יותר מכל דבר אחר - דווקא טיפוס צוקים. אתה תלוי על צוק, ומנסה נואשות להגיע למעלה, יש מכשולים מאוד קשים בדרך, לפעמים גם נופלים... הכוח לבדו לא מספיק, צריך גם הרבה ניסיון, ובעיקר אמונה. אני לא מתיימר לדעת את כל התשובות, הדרך שבה אני צועד היא ארוכה וקשה, ואני רק בתחילתה. אבל אני בהחלט מעוניין לתת לכם טיפ אחרון: תתחילו לטפס.

יעדי הכתבה