הכרות עם נפאל
נפאל מלאה בילדים חמודים. כבר בחציית הגבול בסונלי הבחנתי בשני זאטוטים ערומים בצד הדרך עם עיניים מלוכסנות, שברכו אותי בנמסטה חמוד. בדיוק ברגע שחציתי את השער של "ברוכים הבאים לנפאל", נפתחו ארובות השמיים ומונסון מטורף קיבל את פני. רצתי במהירות לביתן ההגירה הנפאלי ובעודי מסתתר מהגשם, קיבלתי את הויזה הנפאלית שלי. במעבר פגשתי עוד שתי בנות (דוריס וקארן) ועימן עליתי לאוטובוס הרעוע לקטמנדו.
נפאל הינה ממלכה בעלת רוב אוכלוסיה הינדי. היא נשלטה על ידי המלך בירנדרה עד לפני כ-4 חודשים, כאשר ערב אחד, יורש העצר, בהתקפת אמוק הרג את המלך, המלכה, אחותו, אחיו ועוד מספר אנשים ולאחר מכן התאבד. כך, במחי יד, נמחקה למעשה משפחת המלוכה ואחיו של המלך עלה לשלטון. זה היה זעזוע אדיר לתושבים ואין ספק כי הדבר ישפיע עמוקות על נפאל גם בעתיד. רוב תושבי הממלכה הינם הינדים (כולל המלך), אם כי קיימת גם קהילה בודהיסטית גדולה, בעיקר של פליטים מטיבט. נפאל לא היתה נתונה מעולם לכיבוש בריטי, אולם ספגה השפעה בריטית חזקה וכך עד היום, הנהיגה בנפאל היא בצד שמאל וכל פספוס יודע אנגלית משובחת.
כיום נפאל נמצאת גיאוגרפית בין שתי מעצמות -;הודו וסין- ונתונה להשפעת שתיהן. המחתרת המאואיסטית שנהנית מתמיכת סין, זוכה לפופולאריות לא מעטה במדינה ועושה לא מעט צרות לשלטון. אנחנו הגענו לקטמנדו בדיוק בעיצומן של השיחות עם המאואיסטים והדבר הורגש ברחובות, בשלטי הפרסומת ובתקשורת. ההגעה מוראנסי לקטמנדו היתה עבורי בדיוק כמו נסיעה לאירופה. מההמולה והלחות של וארנסי, למזג האוויר הנעים של קטמנדו, רחובותיה הנקיים והסוחרים הלא מנדנדים- שינוי של ממש. התמקמתי לי בגסט האוס קטן וחביב וישר השלמתי שעות שינה חסרות, מהנסיעה. לאחר מכן יצאתי לסיבוב ברחבי העיר. רחוב המטיילים נקרא "טאמל" והוא מורכב ממספר רחובות שוקקים, עם המון חנויות, בתי קפה ובית חב"ד אחד. הגעתי לבית חב"ד וקניתי כרטיס לסעודת ראש השנה. במקום עמלו מספר מתנדבים, בהכנה של סעודת שבת ואני התנדבתי לחיתוך הסלט. ביציאה מבית חב"ד נתקלתי בידידי הטוב מהצבא ארבל, שנמצא בעיצומו של טיול ארוך במזרח והשמחה היתה רבה.
טיולים באזור קטמנדו
המשכתי לסיור בכיכר דובאר- המרכז העתיק של קטמנדו. אל הכיכר הגעתי דרך ה-New Road, שהיתה מרוצפת בחנויות אלקטרוניקה וצילום במחירים הכי מגוחכים בהם נתקלתי מעודי. כמה חבל שאני לא צריך עוד מצלמה... הכיכר, בשל היותה המרכז ההיסטורי של העיר מכילה בתוכה מספר רב של מבנים עתיקים ומקדשים מהממים, ברובם מארבע המאות האחרונות. לא אלאה אתכם בתיאורי המקדשים השונים, אבל אני אספר לכם על מקדש קומרי, שם שוכנת האלה החיה של העיר. ילדה חמודה שנבחרת בגיל שלוש ומשמשת בתפקיד עד הפעם הראשונה שבה היא מקבלת מחזור. הילדה מוחזקת במקדש ואסור לצלם אותה, אבל בדיוק שביקרתי במקדש, היא שיחקה על המרפסת וכך, זכיתי לראות את זיו פניה של האלה החיה- ילדה חמודה בת 5. הכיכר מלאה בסוחרים ובמטרידי תיירים מקצוענים, אבל בתאורת אחר הצהריים, היתה שם תחושה נעימה ומיוחדת.
באותו ערב התכנסנו כ-150 אנשים לערב שישי בבית חב"ד שכלל תפילה וארוחת ערב מפוארת בניצוחו של הרב חיזקי. זכיתי לפגוש שם את ארבל בפעם השניה ולהנות מסלט הירקות (מעשי ידיי). למחרת בבוקר, השכמתי קום ויצאתי עם קייט, קנדית שפגשתי יום קודם, וביחד שכרנו זוג אופניים ויצאנו בדרך אל נגרקוט, כפר קטן כ-30 ק"מ מזרחית לקטמנדו. תחילת הרכיבה היתה קצת מעיקה, בתוך כל התחבורה וזיהום האוויר של קטמנדו ופרבריה. אבל, לאט לאט התחלנו להתרחק ולצאת לתוך האזור הכפרי של העמק. כעבור שעתיים של רכיבה הגענו לבקטפור, אחת משלושת ערי המדינה העתיקות ששלטו בעמק בימי העבר. העיר, שהכניסה במכוניות אליה היא אסורה, משומרת בצורה יפייפיה ובמהלך הטיול בסימטאות הקטנות והמפותלות ניתן ממש להרגיש כמו חזרה בזמן לימי הביניים. אחרי סיבוב לא ארוך שכלל גם ביקור מעט מקדשים (כרגיל..) המשכנו על אופנינו לעבר נגרקוט. קנינו אננס טרי ממוכר על אופניים והתיישבנו לזלול אותו באחת הפינות. אחרי חצי שעה פגשנו שני ילדים חמודים לצד הדרך והתחלנו לפטפט איתם. סנטוס ושיאמץ, שניהם בני 11, גאונים קטנים, דוברי אנגלית מעולה ומכירים כמעט כל עיר בירה בעולם והמטבע הנהוג בה כולל בישראל (ירושלים ושקל- לבורים שביניכם..).
הם הזמינו אותנו לביקור בבית הכפרי שלהם, בלב שדות האורז ואנחנו נענינו ברצון. כל המשפחה התאספה סביבנו (כולל הגברים שחזרו מן השדות) וביקשו לדעת מה דעתינו על נפאל והאם נרצה לאכול איתם אורז ולשתות צ`אי. סנטוס הביא את אוסף המטבעות שלו מהעולם ואני הוספתי את תרומתי הצנועה בצורת מטבע של עשר אגורות. לאות פרידה התייצבה כל המשפחה (12 נפשות, כולל הסבתא בת ה-80) לצילום משפחתי, והם מאוד התלהבו לראות את תמונתם במסך המצלמה הדיגיטלית שלי. קייטי כל כך התלהבה, עד שהיא החליטה לבוא וללמד בבית הספר המקומי במשך חודש. משם המשכנו עוד כ-8 קילומטרים מפרכים במעלה העליה מעמק קטמנדו עד שהגענו לנגרקוט, ששוכנת על דופן העמק. התמקמנו בגסט האוס נחמד שנקרא "סוף היקום".
למחרת בבוקר קמנו בשעה 05:00 לראות את הזריחה המדהימה מעל הרי ההימאליה. האוויר היה צלול וניתן היה לראות גם את פסגת האוורסט במרחק, זריחה אדומה ותחושה משגעת. אחרי מוזלי בריא יצאנו לדרך, הפעם במורד הגבעה בנוף ירוק מטמטם של כפרים קטנים ושדות אורז עד שבאחד הסיבובים נקרעה לה רצועת האופניים שלי. מאותו רגע ואילך המשכתי בכוח הגרביטציה עד הכפר הבא שם מצאתי את מתקן האופניים המקומי ופתרתי את הבעיה. המשכנו באופניים עד שהגענו לבודנת`. זוהי הסטופה הבודהיסטית הגדולה ביותר בנפאל והיא מרשימה ביופיה. על הסטופה מצויירות זוג עיניו של בודהא והאף שלו בצורת המספר אחד בנפאלית- לסימון אחדות העולם והאל. כקילומטר נוסף במורד הדרך הגענו לקומפלקס מקדשים הינדי גדול וחשוב בשם פשופטינת`, שם ניתן לראות גתות שריפה רבות ואת תהליך השריפה של הגופות (בדומה לוארנסי). במקום נמצאים גם סדהואים רבים שישמחו להראות לכם תרגילי היוגה המעוותים שהם מסוגלים לעשות ועוד סטיות כאלו ואחרות (כמו יוחנן המרים...). חזרנו לקטמנדו באותו ערב, סחוטים מעייפות ומרוצים.
למחרת, לאחר יום קניות קצר והסתובבות נוספת ברחבי קטמנדו ופטן, התחלתי בהתארגנות לראש השנה. כיבסתי את חולצתי הלבנה ומצאתי את הכיפה שלי בתחתית התרמיל. אנשי בית חב"ד בראשות הרב חיזקי ארגנו כהרגלם ארוחה לתפארת במלון יאק נייטי המפואר להחריד. בשעות אחר הצהרים החלו להתאסף שם רוב רובם של המטיילים הישראלים בנפאל (כ- 1,000 איש), כולל אהוד בנאי ומשפחתו ועמית מכטינגר היפה. האולם הראשי של המלון היה ערוך בעשרות שולחנות וצוות ענק של מלצרים התרוצץ. אחרי תפילה קצרה ומספר מילים של שגריר ישראל בקטמנדו ושל הרב חיזקי התחילה השמחה.
שירים בעברית מכל הסוגים, אוכל טוב והמון שמחה היוו ערב מושלם לכולם- בסוף נשאר הגרעין הקשה של האנשים שהמשיך לשיר ולספר סיפורים עמוק אל תוך הלילה- סך הכל, היתה זו חוויה נהדרת שנחרתה עמוק בזיכרוני. למחרת בבוקר, אספתי את חפצי ויצאתי לרפטינג קצר של יומיים על נהר הטריסולי. הנהר זורם במקביל לכביש קטמנדו-פוקרה ומהווה דרך נחמדה לעבור את הדרך לפוקרה. הנהר לא גועש במיוחד ומגיע לרפיד 4 פה ושם. התאספנו במשרד של סוויסה (סוכנות הנסיעות הישראלית, שבעליה דומה משהו למאיר סוויסה- בחור נחמד עם תודעת שירות גבוהה) ויצאנו לדרך. כעבור כ-3 שעות הגענו לנהר, אכלנו ארוחת בוקר זריזה ויצאנו לדרך. היינו שמונה חברה בסירה עם מדריך היסטרי במקצת בשם חמסי שמיד זכה לשם חומוס. ההפלגה מתרחשת בנוף ירוק ויפה עם הרים נישאים משני הצדדים, כפרים חמודים ומדי פעם כבל אומגה מעל הנהר. אחת לכמה זמן ראינו אנשים חוצים את הנהר על פני האומגה, כשהם פשוט תלויים באוויר, על גבי כבל קטן, מסתכלים עלינו ומנופפים בידיים. פה ושם נכנסנו לרפידים- חוויה מהנה כמו לונה פארק.
בשעות אחה"צ הגענו למאהל הלילה שלנו, שם התפרסתי על מזרון בצל האוהל וביליתי את אחר הצהריים בקריאת עיתון ובמשחק עם הילדים המקומיים. לקראת השקיעה, לקחתי סדין והלכתי לנחל צדדי להתרחץ בו. הערב ירד עלינו עם ארוחת ערב משובחת ואוסף גחליליות אדיר שגרם לתחושה של ריחוף בין כוכבים. למחרת בבוקר ארזנו את הציוד ויצאנו שוב להמשך השייט. באחד הרפידים בעודינו שרים שירים וחומוס בוהה בחלל הריק, קרה דבר מה ותוך שניה מצאתי את עצמי בתוך המים הקרים נסחף בזרם מטורף ומתאמץ להישאר מעל המים. הסתבר שהסירה שלנו התהפכה והיחיד שנשאר בתוכה היה חומוס ההמום שישר התחיל לנסות לאסוף את כולם. עלינו לאט לאט חזרה לסירה, נוטפי מים, כל אחד עם אובדנו הוא. זה איבד משוט, וזה איבד קסדה... חוויה מעניינת שגרמה לנו להבין את הכוח והעוצמה של הנהר ולנטע גרם להישאר עם סנדל אחד בלבד...באותו ערב, אחרי יום סוער למדי הגענו עייפים אך מרוצים לעיר הקיט, הנופש והשלווה פוקרה.
לתחילת הכתבה
