מגיעים לדרום בוליביה
ברוכים הבאים לבוליביה - הלם תרבות:
27/4, מצד אחד של גשר הברזל, לה קיאקה (La Quiaca)- ארגנטינה ובצד השני ויאזון (Villazon)- בוליביה. מאות, אם לא אלפי, אנשים, ברובם אינדיאנים לבושים בתלבושות צבעוניות. נשים שמנות וזקנות לבושות בגרביונים, שמלה, חולצה וכובע. רעש בלתי פוסק. בצד הבוליביאני הצלחנו די בקלות לקבל אשרה של 90 יום וככה, מלווים על ידי ישראלים מסדר פסח (הגל) עברנו לתוך בוליביה. איזה מתח. הכל שונה לחלוטין.
אחרי שהחלפנו לכסף חדש (בוליביאן) ישר הלכנו דרך רחובות העיר העמוסים עד לתחנה המרכזית וקנינו כרטיסים לשעה 15:00 לטופיזה (Tupiza). הייתה לנו שעה אז אכלנו בלחץ מטורף ארוחת צהריים במסעדה מקומית כשעקב חוסר מקום ישבנו סביב שולחן עם עוד בוליביאנית זקנה. "תזהרו בלה-פז, קוצ`במבה וסנטה קרוז", היא הזהירה אותנו. ליעד הראשון לא נגיע כי זה לא במסלול שלנו. ליעד השני לא נגיע כי חבר שלי שהיה שם לפני שנה הותקף על ידי חמישה מסוממים ונדקר ברגל ולא מתחשק לי לעבור את זה גם. ולה פז...ניזהר. אין מה לעשות.
ב-15:00 באנו לתחנה ושאלנו מאיזה רציף יוצא האוטובוס. התשובה המפתיעה היתה שהוא יוצא רק בעוד שעה. מסתבר שהשעון זז בשעה אחורה ובכלל לא ידענו. אחרי שעה עלינו על האוטובוס הראשון בבוליביה. תשכחו מהאיכות של צ`ילה, והנוחות של ארגנטינה ותתחילו להתרגל לעולם חדש. צפיפות איומה, ריבים על מקומות, סירחון בלתי נסבל ומחנק הן רק חלק מהחוויות שחווינו בנסיעתינו הראשונה בבוליביה. לפחות היא הייתה קצרה! כעבור שעתיים וחצי הגענו ליעדנו בנסיעה שעברה באזור מדברי יפהפה כשהסוף ליד טוםיזה היה מטמטם ועבר בתוך קניון צר ואדום. זה רק יצר לנו יותר חשק לצאת לטיול הסוסים שתכננו למחרת לעשות באזור.
תכנונים לסלאר:
אחרי שהתמקמנו באכסניה יצאנו למצוא סוכנות לעשות איתה טיול סוסים למחרת. זה היה די פשוט אבל כל זה היה משני. היתה לנו משימה יותר חשובה....להחליט מאיפה יוצאים לסלאר (טופיזה או אויוני) ו...למצוא שותפים. שני בחורים ישראלים שהיו איתנו באכסנייה, סשה וליעד, עשו רושם נחמד ורצו להצטרף אלינו לטיול סוסים למחרת, נראו אופציה טובה. הם גם אלה ששכנעו אותנו שלמרות שיותר יקר עדיף לצאת לסלאר מטופיזה. הבעיה היתה שהיינו צריכים 6 אנשים לג`יפ או שהטיול יצא יקר יותר. שתי בנות נוספות ששהו באכסנייה ורצו להצטרף אלינו סתם היוו בעיה. היינו חייבים למצוא בן אדם בודד!!
דוהרים קדימה!
למחרת בבוקר נפגשנו בסוכנות עם המדריך שלנו, ולדימיר, שנראה כילד בן 12. למעשה בדיעבד התברר שהוא בן 19. מסלול החיים של האינדיאנים מוזר למדי. המעבר במראה מהילדות לזקנה הוא חד מאוד. הלכנו לקצה הרחוב כדי לפגוש את הסוסים שלנו: סניו של שבי, גאוצ`ו שלי ו"אני לא זוכר את שמו" של ברוך. הרבה מאוד שנים לא רכבתי על סוסים אבל זה כמו לרכב על אופניים (במיוחד כשתכלס המדריך שולט בסוסים). סשה וליעד יצאו איתנו אבל דרך סוכנות אחרת. איתם יצאה גם יווניה בשם דפני ומיד סימנו אותה כמטרה לשכנות כדי שתשלים לנו לסלאר.
עד ליציאה מהכפר הסוסים הלכו לאט, ברוגע ובכיף. ציפיתי שטיול סוסים יהיה מנוחה גופנית....כמה טעיתי!! ברגע שיצאנו מהכפר זה היה שבי שהיה קצת נלהב לדהור ושגרר את כולנו אחריו. מעולם לא דהרתי על סוס אבל במצבים קשים לומדים מהר. הסוסים פתחו בדהירה מטורפת בואדי הרחב ומלא הקקטוסים שיצא מהכפר לכיוון ההרים. בהתחלה זה היה קצת תמפחיד (ליפול מסוס דוהר על האדמה והקקטוסים זה לא נעים) אבל אחרי זה זה נהיה כיף מטורף. הטיול לקח אותנו לתוך הרכסים שדרומית לטופיזה שהם פשוט מדהימים וכוללים אתרים כמו דלת השטן (Puerta del Diabalo), קניון האינקה (Cañon del Inca) וקניון דל דואנדה (Cañon del Duende).
כולם עשויים מסלע בצבע אדום חזק עם תצורות סלעים מדהימות שמאוד מזכירות את תמנע. בהפסקה הראשונה בקניון האינקה ניסינו לשכנע את דפני שתצטרף אלינו וגם די הצלחנו. קבענו להיפגש איתה במלון שלה אחרי הטיול. ויכוח חדש התעורר בינינו בנושא של מי יהיה הבן אדם שיבשר לשתי הבנות שבמלון שבניסוח מסויים דפקנו להן ברז. אני התנדבתי.אחרי ההפסקה השניה הטיול כבר היה קשה וכואב. 4 שעות של דהירה על סוסים גומרים את האזור התחתון וגם היינו מאוד עייפים. השעה האחרונה כבר היתה על סף סבל. הכאבים היו עזים במיוחד וכל פעם שהסוס התחיל לדלג אני התחלתי לצעוק. את הסוף של הטיול עשינו עם סשה וליעד ונכנסנו לעיירה בדהירה פרועה למדי. באמת, למרות הכאב, היה ממש כיף וחוויה בלתי נשכחת.
ישועה:
דפני דפקה לנו ברז. זה היה ממש מעצבן והיינו אובדי עצות. ככה זה כשאתה כבר קונה את הג`יפ והנהג וחסר לך בן אדם בשביל לצאת. הבנות הישראליות פתרו לנו את הבעיות של בישור הבשורות והחליטו בעצמן להמשיך לאויוני עם הרכבת המקומית. באמת לא ידענו מה לעשות אז החלטנו לנסות למצוא שותף של הרגע האחרון אצל אירמה. אירמה היא אישה מקסימה שחיה בטופיזה ומתפרנסת מלבשל ארוחות ביתיות לישראלים בקאסה דל אירמה. ארוחת הערב שם היתה מעולה ופשוט חובה לכל מי שמגיע לטופיזה. אבל שותף לא מצאנו. החלטנו, ביאושנו, לנסוע למחרת לאויוני למצוא שותפים. במילה אחת...אכזבה...אבל... 23:30 בלילה. אנחנו כבר מזמן ישנים. דפיקות על הדלת ובעברית "תפתחו! תפתחו!". מתוך העייפות שלי הצלחתי לזהות את סאשה וליעד וצללית של מישהו שאמר "תקשיבו, אני בא איתכם לסלאר. יוצאים מחר!". יש אלוהים? נס? קבענו להיפגש עם הדמות למחרת בשמונה בבוקר ולמצוא סוכנות ובשאיפה להצליח לצאת באותו היום. ברוך בכל אותו הזמן ישן שינה עמוקה ולמחרת בבוקר הערנו אותו ובישרנו לו את הבשורה "יאללה, תתארגן, יוצאים לסלאר!!"
מטופיזה ללגונות הסלאר
היום הראשון- אל עומק המדבר:
למחרת בבוקר הצלחנו בקלות לשכנע את אירמה (ביחד עם איתמר-הדמות המיסתורית) שתיצור קשר עם סמי ואסף- נהג/מדריך וטבח בולביאנים שמוציאים טיולים לסלאר מטופיזה. עשרות המלצות של מטיילים במשרד בשילוב המפגש עם סמי ביום הקודם שכנעו אותנו סופית. ברגע האחרון קניתי כמה פילמים. הרבה תמונות היו צפויות. אחרי שאירמה הכינה לנו ארוחת בוקר נפרדנו ממנה, העמסנו את המוצ`ילות על הג`יפ עם כל שאר הציוד שהביאו המדריכים, דחסנו את עצמנו פנימה ויצאנו לדרך!!!
הבעיה העיקרית בלצאת מטופיזה היא העלייה הדרסטית והמהירה בגובה. מ-2950 מטר ל 4200 מטר תוך מספר שעות מועט. למזלנו סשה היה מצויד... כשהגענו לאל סייר, חצי שעה נסיעה מטופיזה, לראשונה לעסתי עלי קוקה. המקום היה מרהיב והזכיר לי קצת את ברייס קניון בארה"ב. עיקר ההתרכזות שלי עם זאת היתה בעלי הקוקה המעניינים שאמורים לעזור להתאקלם לגובה. עלי הקוקה הם עלים יבשים שלועסים אותם עם סודה לשתיה שמתסיסה אותם בגרסה המלוחה או עם גוש שחור עשוי בננות שנותן להם טעם מתוק. מ-50 ק"ג של עלי קוקה (ערימה עצומה) מזקקים גרם אחד של קוקאין ככה שנזקים גופניים לא היו צפויים. אבל..זה לא אומר שאין להם שום השפעה: האפקט הראשון והבולט ביותר הוא הרדמת הפה (כמו אצל רופא שיניים). האפקט השני הוא הרדמת חוש הצמא והשלישי הוא שהחומרים בקוקה משתנים. למרות זאת...אני אהבתי.
המשך היום היה נסיעה ארוכה ומייגעת דרך נוף מדברי אינסופי כשבדרך עברנו במספר כפרים אינדיאניים שהיו פשוט מרתקים לדעתי ועוררו מחשבה. באמצע שומקום האנשים האלה חיים בבתים עם קירות בוץ אדומים וגגות קש, ללא חשמל ולמעשה ללא כלום. הם חיים מגידול לאמות (שאלפים מהם ראינו בדרך) ואת בשרן וצמרן הם מוכרים בטופיזה. משאית עוברת במקום פעם בשבוע. בדרך פוגשים אנשים שולכים או נוסעים על אופניים ימים במדבר ואני ממש לא מבין איך. ממש כאב לנו הלב שלא היה לנו מקום להעלות כמה מהזקנים האינדיאניים שפגשנו בדרך, שממש ביאוש ניסו לתפוס טרמפים לכל כיוון שיהיה. בערב, אחרי כ-10 שעות של נסיעה, שיחות ועצירות לטובת השתנה, הגענו לסן אנטוניו דה ליפז (San Antonio de Lipez). ח-ו-ר. אבל באופן מדהים עם חשמל. אסף הטבח בישל לנו ארוחת ערב מעולה עם מרק חבל"ז ואחרי זה לא היה יותר מדי מה לעשות מלבד דבר אחד: לברוח מהקור אל תוך המיטות והשמיכות וללכת לישון.
היום השני- על לגונות, פלמינגוס ו"לאמות" נדירות:
ב-5:30 סמי דפק על הדלת והעיר אותנו. הקור היה מקפיא ואחרי התארגנויות הבוקר המשכנו בדרך. היום היה צפוי להיות עמוס מאוד. התחלנו לנסוע לכיוון ההרים המושלגים מעל העיירה. משמועות שמענו שלפני מספר ימים היתה סופת שלגים וציפינו לראות הרבה לבן (ולא רק ממלח). היה ממש קר וכל הנחלים היו קפואים עד שהשמש הואילה בטובה לעלות קצת יותר גבוה בשמים. אחרי כשעתיים של נסיעה במדבר בין פסגות מדבריות ומושלגות הגענו ללגונה הראשונה של הטיול בסלאר. ההתלהבות היתה רגעית ופינתה את דרכה להשתנה קבוצתית ועזרה לבחורה, מג`יפ נוסף שיצא איתנו מטופיזה וליווה אותנו לאורך רוב הטיול, שכנראה חטפה מחלת גבהים והרגישה מאוד רע. גם אחרים בג`יפ השני הרגישו רע. אצלנו הכל היה בסדר גמור.
לאחר המעבר בכפרים קטנה צ`יקה (Quetna Chica) וקטנה גרנדה (Quetna Grande) הגענו ללגונה השניה שהייתה מאוד מרשימה. כל ההרים מסביב השתקפו במים החלקים ובתוך המים רבצו... פלמינגואים. מרחוק ראינו גם מספר ויקוניות שהן חברות במשפחה שכוללת את הלאמה, אלפקה, גואנקו ואת עצמן. הן היחידות שלא ניתנות לביות ולדעתי גם היפות ביותר. בכיף ישבנו על שפת הלגונה ואכלנו ארוחת צהריים חביבה שאסף הטבח הכין בזמן שאנחנו התרוצצנו כמו חבורת יפאנים וניסינו לתפוס תמונה של פלמינגו מקרוב.
הנסיעה במדבר של דרום מערב בוליביה היא חוויה הזויה למדי. הצבעים מתערבבים, הצורות מוזרות והדממה שולטת. בין כל אלה נוצרים גם מעיינות חמים. בהתחלה הגענו ללגונה נוספת עם מעיינות חמים עלובים למדי. אבל סמי הורה לנו לעלות חזרה והמשכנו עד לזוג הלגונות ורדה (Verde) ובלנקה (Blanca) הצמודות על גבול בוליביה-צ`ילה. לגונה ורדה שיושבת בדיוק מתחת להר הגעש לינקנקבור (Volcan Lincancabur) היא לגונה פשוט יפהפיה בצבע טורקיז בהיר ויפהפה. אבל הלהיט האמיתי היה ממוקם על גדותיה של הלגונה איפה שמתוך האדמה בוקעים לתוך ברכה בגובה 4350 מטר מים חמים.
בחוץ היה קפוא וההרים המושלגים לא תרמו פסיכולוגית אבל הרגשנו צורך עז להכנס. משפחה בוליביאנית שכבר שכשכה במים נאלצה לקבל את התוספת הישראלית וככה (אחרי קצת לחץ חברתי) כולם נכנסו פנימה למים. "ג`יפ החולים" שליווה אותנו היה מלא בחברה שלא רצו בשום פנים באופן להכנס לברכה. אחרי כ-20 דקות במים הרגשנו שמספיק והחלטנו לצאת. כאן התחילה הבעיה...קור אימים!!! מטורף!!!!!! אז ביקשנו מהמקומיות להסתובב ופשוט בשיא המהירות, כשכולנו כמעט חוטפים התקף לב יצאנו, התנערנו והחלפנו לבגדים יבשים. הדבר הבא היה לטוס לג`יפ כדי להתחמם. אין כמו היפוטרמיה כדי לעורר אותך אחרי יומיים בג`יפ.
היעד האחרון שלנו לאותו היום לקח אותנו לגובה 5000 מטר לשדה הגייזרים סול דה לה מנינה (Sol de la Mañana) -שמש הבוקר. באמת אחד המקומות המרשימים לאורך המסלול עם שלוליות רותחות, בריכות בוץ מבעבעות והכי מרשים: גייזרים. ברעש אדיר יצא הקיטור מהאדמה ונתן לכל המקום אוירה של כמו-גיהנום. לצערנו השמש כבר היתה בזוית נמוכה בשמי ם והיה ממש קר אז כעבור זמן קצר המשכנו ובאור אחרון הגענו לאתר הלינה על גדות לגונה קולורדה (Laguna Colorada). מכיוון ששרותים לא ממש היו שם (לא משהו שבן אדם יכול להשתמש בו), אחרי הארוחת ערב המפנקת של אסף יצאתי לתוך החשכה כדי להשתחרר. אני חייב להודות שמעבר להקלה זאת היתה הזדמנות נהדרת לראות בצורה בלתי משתווה את השמים של חצי כדור הארץ הדרומי. אינסוף כוכבים, שונים ממה שאני רגיל לרוב, היו פרוסים מעלי ובאמצע שביל החלב הבולט. באמת לא יאמן.
מישור המלח הגדול
היום השלישי- "פיפי, פור פאבור":
אם הייתי מקבל שקל על כל ויכוח שהיה בטיול הזה הייתי מיליונר. כשאתה תקוע בג`יפ עם שישה ישראלים וכל אחד בטוח שהוא זה שהכי שצודק ואף פעם לא טועה זה קשה. מתווכחים על הגובה, על מוזיקה, על כמה קילומטרים נסענו, על השמות האמיתיים של סמי ואסף, על מי יושב איפה ומתי, על איך אומרים מילה מסוימת בספרדית ועוד ועוד ועוד. למזלנו אחרי שהתעוררנו ב-6:30 ויצאנו לדרך ב-8:00 לא היה לנו זמן רב לפתח ויכוחי בוקר כי כעבור 10 דקות מצאנו את עצמנו על גדות הלגונה האדומה, לגונה קולורדה.
לפי סמי בלגונה שוכנים כ-60,000 פלמינגוס. אמנם לא ספרנו אבל המראה הקל עלינו את האמונה בדבריו. להקות ענק של פלמינגו עפו ועמדו בתוך הלגונה. מעיינות טרמיים בגדות סיפקו ערפילי בוקר מעניינים. וההשתקפויות של ההרים במים...מדהים. איזה מקום. השתמשתי בהמון המון פילם. בקצה של אותה לגונה ממוקם מרכז הגביה של שמורת הטבע של האזור שנקראת בשם הקצרצר: Reserva Nacional de Fauna Andina Eeduardo Oura. המשכנו קצת הלאה מנקודת הביקורת כשלפתע קידם את פנינו מראה מפתיע: ג`יפ נטוי על הצד עם גלגל אחד בצד וקבוצה של שלושה ישראלים, 2 הולנדים, אוסטרלי תמהוני, ששיחק עם עדרי הלאמות, ובוליביאנית מבוגרת (הטבחית) לידו. ואיפה המדריך? "רץ להזעיק עזרה" ענו לנו. בכל אופן זה לא לקח הרבה זמן עד ששלושה ג`יפים עם מספר מדריכים/נהגים/מוסכניקים עצרו ועזרו להם. אנחנו ביניהם. למען האמת, סמי, לאחר שעלה על סרבל המוסכניק שלו, ניהל את ההצגה. אחרי שעה שמספר בוליבאנים עובדים וקבוצה של תיירים מקרקרים מסביבם ושואלים "נססיטן איודה?" (צריכים עזרה?) הם הצליחו לחבר את בצורה מפוקפקת למדי את הגלגל שעף תוך כדי הנסיעה.
המשכנו וכעבור שעה של מוסיקה וויכוחים הגענו לאתר ארבול דה פיידרה (Arbol de Piedra- עץ האבן). האתר ההזוי הזה מורכב מבולדרים עצומים, אכולי מים ורוח, שפשוט צצים מתוך חולות המדבר. היה יפהפה לטעמי. האטרקציה העיקרית מעבר לקצת אימוני בולדרינג הוא עץ האבן ההזוי. מדובר על סלע עם בסיס צר וחלק עליון רחב שנראה כמו עץ או פטרייה בסגנון זאת שבתמנע.
המשך היום היה קצת יותר משעמם ולקח אותנו דרך המדבר לאזור ובו הפסגות היו מושלגות יותר ושלל לגונות ניקדו את הדרך. על הראשונה מבין רצף של ארבע. ישבנו ואכלנו בטרנקילו ואחר כך המשכנו בנסיעה ארוכה שנקטעה רק מדי פעם על ידי שבי: "סמי, טודו ביין? פיפי, פור פאבור..." (סמי, הכל טוב? פיפי, בבקשה). וולקן אוייגווה (Volcan Ollague) היה הר געש פעיל בצ`ילה שהיה לא יותר מהר חביב נושף עשן שאחריו הגענו סוף סוף למישור. והמישור רמז רק על כיוון אחד... הסלאר דה אויוני (Salar de Uyuni). ואכן לאחר חציית אותו מישור הידוע גם כסלאר דה צ`יגואנה נגלה לעינינו פס לבן בקצה האופק. כמעט הגענו. הלילה בקולצ`ה (Colcha) היה מהנה בעיקר בזכות המקלחת הראשונה אחרי שלושה ימים ובעיקר בזכות ההשכמה סטייל הטירונות כדי לראות את הזריחה בסלאר (בשלב זה גם נפרדנו מאסף שנשאר עם משפחתו בכפר).
היום הרביעי - רועי בארץ הפלאות:
6:30. הג`יפ במרוץ כנגד השעון. ממול: איסלה דה לוס פסקדורס (Isla de los Pescadores). בצדדים: לבן עד קצה האופק. לא שלג. לא קרח. מלח. אי שם במרחקים הרים שהערכת מרחק אליהם פשוט בלתי אפשרית. והשמש לא מפסיקה להתקדם לכיוון האופק. מחושך מוחלט הגענו למצב שמרגישים שהנה עוד שניה היא מבצבצת מעבר לאופק. ויתרנו על הרעיון להגיע לאי ופשוט עצרנו באמצע הסלאר. ואז היא יצאה....המראה היה מדהים. הכל מסביב היה אדום וחד. הצל של כולם נמתח בערך ק"מ לאחור, דבר שהיה לא מציאותי. המצלמות לא הפסיקו לצלם והידיים קפאו. קפצנו חזרה לג`יפ וניסינו להחזיר תחושה לאצבעות. סמי המשיך לקרוע את הג`יפ לכיוון נאי. מכל הקבוצות (שאני חייב לציין לא היו מרובות במיוחד) הגענו ראשונים לאתר ובזמן שסמי אירגן את ארוחת הבוקר שלנו טיפסנו לפסגה של אחד המקומות הכי מוזרים בעולם לדעתי. ה"אי" שהוא גבעת אדמה באמצע ים המלח מכוסה כולו בקקטוסי ענק וקשה להסביר עד כמה המראה הזוי. הגובה הראה את אותותיו ולראש הגבעה הגענו חסרי נשימה לחלוטין.
על ראש הגבעה באמצע הסלאר יש מבחן שמבדיל בין בישראלי המכוער לישראלי הטוב. קערה קטנה ובה מגוון מטבעות, סיגריות, ממתקים ואפילו קונדום שמטיילים השאירו כמנחה לפאצ`ה מאמה - אמא אדמה והאלה הראשית של בני האיימרה הבוליביאנים - לטובת ברכה ומזל טוב. הישראלי הטוב ישאיר שם משהו או לפחות לא ייגע והישראלי המכוער יגנוב משם שטויות כי אף אחד לא רואה. וגם אנחנו כולנו נבחנו במבחן וכולנו נחשפנו לכאן או לכאן. בכל אופן בזמן שסמי סיים להכין לנו מנה עצומה של פנקייקים מעולים עם ריבת חלב הייתי חייב ללכת קצת לכיוון האופק.
רק ככה אתה מקבל בסלאר את מלוא מובן המשמעות של המילה אינסוף. פשוט חוויה מדהימה. ואחרי אותם פנקייקים מעולים יצאנו לסיבה שלמעשה היא אחת העיקריות באנו בשבילה והיא לצלם "תמונות סלאר". בגלל שבסלאר אין שום דבר שייתן פרופורציה והרקע הוא אחיד ניתן לעשות תמונות לא מציאותיות שגובלות רק בגבול הדימיון האישי והיצר האמנותי של הצלם. במשך כשעתיים צילמנו עשרות תמונות, מ"הגמד והענק" ועד לעצמו, עומדים כולנו על חליל או יוצאים מתוך האפרו של ליעד. זה היה ממש כיף אבל ללא ספק חלק מהתמונות שדרשו מאיתנו להיות בלי נעליים (ומעבר) עלו בכאב רב. אבל מה? חוויה יחודית מאוד. למרות שסמי אמר "רק שעה"- רק אחרי שעתיים הוא בא לאסוף אותנו עם הג`יפ וכשהגענו למלונות המלח, שבאופן נורא מפתיע עשויים ממלח, המשכנו בסטים של הצילום.
בסוף לא יכולנו יותר וסמי אמר סוף סלאר ואכן אחרי חצי שעה האדמה חזרה להיות חומה. ופתאום... תחנת דלק. סמי רצה למלא אך משום מה לא נתנו לו וכך 10 דקות מאוחר יותר וק"מ בדיוק מהכפר אויוני שהיה ישר ממולנו, בצורה שכה הולמת את חוק מרפי, הרכב שבק חיים. סמי בדק שלא מדובר בסתימה ואנחנו לא ידענו אם לצחוק או לבכות. סמי התותח לא חיכה יותר משתי דקות ורץ עם שני בקבוקי 2 ליטר לכפר כדי להביא לנו דלק. באמת באמת הערכנו אותו ואחרי שנפרדנו בכפר אי שם בצהרי היום נתנו לו טיפ רציני על טיול באמת מוצלח ומדהים. כשנפרדנו מסמי גם נפרדנו מאיתמר שהמשיך חזרה לטופיזה ואחרי שניקינו את גופינו ומילאנו את בטנינו יצאנו לאינטרנט מקומי כדי לבצע חילופי תמונות. דבר שהוא חובה בסלאר. נותר רק עוד דבר אחד כדי לסיים את היום בצורה מוצלחת - להשיג כרטיסים לפוטוסי ללמחרת בבוקר. המכרות קראו לנו....
מכרות פוטוסי
עוד קצת מהבוליביאנים:
למחרת בבוקר התחילה הדרך לפוטוסי. עקב בעיות בסידור הכיסאות מצאתי את עצמי יושב ליד הנהג. בהתחלה לא היה אכפת לי. הנוף היה מדהים והסלאר התרחק עד שנהלם מעבר לרכס. אבל לאט לאט המקומיים התחילו לעלות בכל מיני כפרים נידחים לאורך דרך העפר (ממש המשך ישיר של טיול הג`יפים...) עש שבסוף מצאתי את עצמי בתא הנהג מאוד קטנטן עם בחורה עם תינוק, הנהג, עוד בחורה משמאל לנהג (אל תשאלו אותי איך היא נדחסה לשם) כשמאחורינו עוד מספר בולביאנים יושבים על הרצפה עם כל ציודם. המצב של החברים שלי מאחורה לא היה טוב בהרבה. ליד סשה התיישבה בחורה עם כלב. הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות אבל בסוף נקט בגישה האופטימית. כך, לאחר מספר שעות טובות של אכילת אבק מדבר וריח בולביאני הגענו לפוטוסי (Potosi) בגובה 4070 מטר- העיר הגבוהה בעולם. מעל העיר התנוסס ה-Cerro Rico שם כבר לפני 460 שנה התחילו לכרות כסף וכיום כורים שם מינרלים אחרים. לאחר שהתמקמנו במלון יצאנו לתור את העיר. על אף שפעם היא היתה העיר הגדולה בדרום אמריקה, כיום פוטוסי היא לא יותר מגרסה מאוד גדולה ומורחבת של הכפר הבוליביאני הממוצע. וכמה אנשים יש שם!! לכולנו, על אף שמעולם לא היינו שם, זה הזכיר את בנגקוק.
המסעדות היו זולות בצורה מצחיקה וגם בתי הקולנוע הפרימיטיביים בהם קינחנו בערב בסרט. ובין כל אלפי הבוליביאנים שהסתובבו ברחוב הראשי היו גם מהסוג הלא חביב במיוחד... קצת לפני שהלכנו לסרט, חזרנו לאכסניה כדי להניח כמה דברים ואז זה קרה. בתוך כל ההמולה לפתע ניגשה אל שבי (איזה מזל יש לו...) אישה צעירה והתחילה לנקות אותו עם טישו. לקח לנו עוד שנייה לקלוט שכל מעיל הפליס שלו מלא בריבת חלב. ישר קלטנו שמדובר בניסיון כיוס וצעקנו לו שיעוף ממנה. הוא זז במהירות ולא יצא בנזק למזלו. רק באכסניה הוא ראה כמה ריבת חלב שפכו על הפליז שלו ובעצם מה קרה... כי זה באמת קרה מאוד מהר. לסרט כבר הלכנו מאוד ערניים לסביבתנו ועם ארנקים משופצרים לבגדים.
אל בטן האדמה:
למחרת בבוקר יצאנו לסיור במכרות הכסף של פוטוסי. המדריך לקח אותנו מהאכסניה ברכב שיוצר מינימום במאה הקודמת והתחנה הראשונה הייתה שוק הכורים של העיר שם קונים מתנות לכורים. החנויות היו מלאות במגוון כל טוב: סיגריות, נרות, פנסים, כלי חפירה, עלי קוקה ועוד ועוד וגם...דינמיט. אני קניתי סט של דינמיט fuse, אמוניה ניטרט (להגברת הפיצוץ) ומגנזיום אוקסייד שבערבוב עם מים יוצר גז שמדליק את הפנסים של הכורים. השלב הבא היה לנסוע לבית המדריך כדי לעלות על ציוד שכלל בגדים, מגפיים, קסדה ופנס. אבל המשימה לא הייתה פשוטה במיוחד. הגענו ביום שלכורים ולנשותיהם לא היה מצב רוח טוב במיוחד וכל הסמטה הייתה מלאה במפגינים. המדריך עצמו נראה מבולבל והכניס אותנו במהירות לביתו. בתוך הבית עלינו על הציוד שגרם לנו להראות לפחות כמו עובדים של חברת החשמל. היציאה כבר היתה יותר מפחידה והמדריך אילץ אותנו לרוץ למכונית כיוון שההמון הזועם התחיל להתקדם וגם לזרוק אבנים. ברגע שהינו כולם במכונית הנהג שם גז ונסע ישירות לאחת מ-420 הכניסות למכרות של פוטוסי. מאותו רגע התחיל סיור שאני בטוח שאני לא אשכח לעולם. קשה, מזעזע ומאתגר. או כפי שהמדריך ניסח זאת: This is not indiana jones!! This is real life! ולאחר שסיים לשפוך את אזהרותיו לגבי הסכנות נכנסנו לחשכה.
בהתחלה האויר היה קר והרגליים שלנו דרכו בתוך מים שכיסו את פסי מסילת הקרוניות שאיתם מוציאים חומר מהמכרות. לאט לאט, ככל שהתקדמנו לעומק המכרה, האויר נהיה דליל יותר וחם יותר. התקרה מצופת האבן מהתקופה הקולוניאלית נעלמה ואבן טבעית מילאה את מקומה. הכל ניצנץ באור הפנסים. זהב שוטים, בדיל, אבץ, סולפט הנחושת, כסף ועוד מיני מינרלים סבבו אותנו. כל כמה דקות נאלצנו להימלט לתוך כוכים בצידי המנהרה כשקרונית במשקל טון נאלצה לעבור, נדחפת על ידי 4 עובדים. מדי פעם הענקנו מתנות לכורים אבל קשה לי להאמין שזה שיפר את מצב רוחם בהרבה. אם הגיהנום היה עלי אדמות, זה היה המקום. עם משכורת של פחות מ-100$ לחודש וב-15 שעות עבודה קשות ביום בתנאים מזעזעים- גיהנום בהחלט היה תיאור מתאים. הבוליביאנים במקום ממש עבדים שעובדים תחת קואופרטיבים. ההפגנה נגד הקואופרטיב שחווינו בתחילת היום היתה דוגמה למצב. אחרי כשעה של גישוש באפלה הגענו לפסל שטן שהוא אל המכרות והשומר של הכורים. כבר לא היה אויר והסיגריות שיצאו מפי הפסל בשילוב עם סיגריות שמספר מחברי הקבוצה הדליקו חנקו אותי ואחרים סופית.
המדריך הוסיף עלי קוקה למגוון המנחות שכבר היו מונחות על הפסל כמו עוברי לאמה מיובשים, דבר מזעזע לכל הדעות. משם כבר היינו צריכים לעבור באזור ממש של זחילה כדי להגיע למכרה אחר. אני שכחתי את ערכת הדינמיט שלי ליד הפסל ונאלצתי לחזור אחורה כ-200 מטר כדי להביא אותו. ההליכה הזאת בחושך לבד הראתה לי באמת על מה מדובר. לא כשכולם לידך עם האור. לא היה לי שום מושג מה הכיוון או מה השעה. למרות שלא הייתי אבוד, הרגשתי כך. כשחזרתי לשאר חברי הקבוצה כבר ממש הרגשתי את הגזים הרעילים והאבק צורבים לי בריאות. אני חושב שהשיא היה כשהגענו לקבוצת כורים ונתנו להם מתנות. נדחסנו לתוך הכוך הקטן בו הם עבדו. אני מאמין שאיש מאיתנו לא היה שורד בעבודה הזאת שבוע. מסלול שייטת 13 קטן עליהם. המאמץ הפיזי שאנשים כאן עוברים יום יום החייהם הקצרים שמוערכים ב-10 שנים מרגע הכניסה למכרות הוא בלתי יאמן. עד היום כפי שטוענים המדריכים וספרי ההיסטוריה מתו במכרות של סרו ריקו כ-8 מיליון אנשים כדי לספק את התאווה לכסף של העולם המערבי!!!
את סוף הסיור הזמזעזע סיימנו בחוץ (לא ידעתם אוויר נקי מהו עד שביקרתם במכרות של פוטוסי ויצאתם החוצה) בפיצוץ של מקל דינמיט. לאחר מכן חזרנו לבית המדריך. ההפגנה התפזרה בינתיים וגם אנחנו התפזרנו איש איש למלונו. איזה יום!
אל לה פז!
יותר מאוחר באותו יום קיבלנו החלטה להמשיך ישירות ללה פז ולא להגיע לסוקרה ואורורו שנראו לנו משעממות. ליעד עזב אותנו לטובת נסיעה לחוות הטיפול בחיות ההתנדבותית בוייה טונרי (Villa Tunari) ליד קוצ`במבה. החלטנו לוותר על התנדבות תמורת 80 דולר של שבועיים גם לאור שמועות על יחס נוראי למתתנדבים. בשבע בבוקר מצאנו את עצמנו באוטובוס של 10 שעות שחצה את האלטיפלנו (המשיור האנדי הגבוה) בדרך משעממת לכיוון עיר הבירה. כשעברנו באורורו כדי להחליף אוטובוס קיבלנו את הרושם שקיבלנו החלטה נכונה. העיר - פיהוק - היתה נראית יותר אפורה מאפורה. כעבור 8 שעות נסיעה בנוף חד גוני, פתאום, ואני מדבר ממש בפתאומיות, נחשפו לפנינו פסגות הענק מכוסות הקרחונים של הקורדיירה ריאל.
הר היימאני היה בעל הפסגה הבולטת ביותר והמרשימה ביותר אבל מהר מאוד היא הוסתרה על ידי הבניינים של אל אלטו, מעין פרבר עצום של לה פז. ובקצה של אותה עיר, האלטיפלנו נפל בתלילות לתוך עמק שכולו מקצה לקצה היה מלא בבניינים בגוון אדמדם-חום. המראה היה מדהים והשילוב של הרכס המושלג כבר גרמו לבטן שלי לפרפר. שוב פעם טרקים בקרוב.... מי יודע אולי גם איזו פסגה או משהו. אבל למעשה, לה פז היתה בינתיים רק תחנת מעבר בדרך למשהו אחר לחלוטין והוא אזור הג`ונגלים והפמפס של אזור רורהנבקה. עתה רק עיר אחת, רכס הרים אחד, דרך מוות אחת ומי יודע מה עוד הפרידו בינינו לבין האזורים הטרופיים של מחוז בני. אבל על כך... בכתבה הבאה.
