יומיים ראשונים במדבר - השקט שלפני סערה
לא חשבתי שתיק יכול להיות כבד כל כך. הרמתי אותו וישר נפלתי אחורה. עיקר המשקל נבע מאוכל לשישה ימים שסחבנו כי ברגע שנצא מערד, אספקת המזון הבאה היא בשדה בוקר. מזלנו הוא, שבניגוד לתיקים שהכבידו מאוד, מזג האוויר היה קריר ונעים. יצאנו מגלריית "מראה במדבר" בה נשארנו ביום המנוחה והלכנו דרך אזור התעשייה של ערד עד שפגשנו בסימון השביל. זריחה עלתה מכיוון ים המלח ואנחנו התחלנו את הירידה בנחל יעלים, שעוברת לצד כביש 31 אשר יורד גם הוא למקום הנמוך בעולם. אכלנו ארוחת בוקר ועודדנו את עצמנו שמאותו רגע משקל התיק רק יירד עד לסוף השבוע. אחרי האוכל עלינו לכיוון העתיקות שבמקום והמשכנו מערבה עם הסימון, עוברים בין בתים של בדואים הפזורים באקראיות על הגבעות. במחצית היום הגיע הזמן להפסקת הקפה שעשינו בהר יהל, בו רוח חזקה נשבה ולכל כיוון שבו הסתכלנו נראה מדבר שלא נגמר. רק חצי יום הליכה מערד וכבר מרגישים שאנחנו בלב ישימון. מהר יהל ירדנו לכיוון באר אפעה עד שהגענו להתפצלות שבילים, שבקרבתה הנחנו את ההטמנה הראשונה. ההטמנה הכילה שישיית בקבוקי מים ושימורי עלי גפן לחגיגת ערב ראשון במדבר. האמת היא, שלפני חודש וחצי באותו יום שבו קברנו 5 הטמנות באדמת המדבר, לא הייתי בטוח שאי פעם נגיע לקחת אותן. מעולם לא עשינו מסלול ארוך כמו שביל ישראל, גם לא שום דבר שקרוב לזה, וסימני השאלה היו רבים. לכן, מאוד שמחתי כשמצאנו את ההטמנה כי זאת ראייה חיה לזה שעשינו את זה, לפחות עד לכאן, ושאנחנו יכולים גם לסיים את השביל.
גם למחרת הכל התנהל על מי מנוחות. מזג האוויר נשאר נעים וצעדנו במסלול מישורי ולא מאמץ במיוחד עד לעתיקות שבמצד תמר. גם בתחזיות הכי אופטימיות לא האמנו שנסיים את היום ב- 13:30. התלבטנו אם להמשיך אבל במצד תמר היו כמה מבנים נטושים שהיו אידיאליים לחניית לילה, כי הם הגנו מהרוח החזקה שנשבה, אז החלטנו שעשינו את שלנו לאותו היום.
לתחילת הכתבה
מי אכל את ההטמנה שלי?
בבוקר כשהתחלנו ללכת לכיוון המכתש הקטן, זריחה יפה של מדבר האירה את השמים בורוד. ההליכה למכתש נמשכה קצת יותר משעתיים ובסופה מחזה מתגמל. כל המכתש הקטן נגלה בבת אחת, כמו איצדיון ענק בלי קהל, כשהיציעים הם צוקים תלולים בגובה אחיד של 400 מטר. אני באמת מקנא במי שיגיע לשם בפעם הראשונה ויראה את זה. אכלנו ארוחת בוקר מול הנוף ואחר כך ירדנו לתחתית המכתש. למטה יש חולות בצבעים שונים: כתום, סגול וורוד, ואפשר לחשוב לרגע שנמצאים בכוכב אחר... עד שמגיעים הזבובים. בתחתית המכתש האוויר עומד והזבובים חוגגים, לכן רצינו לצאת משם כמה שיותר מהר. המשכנו במהירות עד למעלה עלי. לפני הטיפוס התלול עשינו הפסקה כדי לתת כבוד לעליה (אבל לא יותר מדי). נראה שהכושר שלנו השתפר מאוד כי תוך שעה כבר שוב ראינו את המכתש מלמעלה. עשינו פוטו פיניש עם המכתש והמשכנו לחניון הלילה הקרוב, שם חיכתה לנו הטמנה מספר 3. למעשה, היא לא כל כך חיכתה לנו. כשהגענו גילינו שעכברים לעסו את רוב הבקבוקים ואת רוב האוכל. ובכל זאת היה לנו קצת מזל שבדיוק היה במקום טיול של בית ספר ויכולנו למלא מים מהעוקב שלהם.
עשינו הפסקת קפה והחלטנו לא לסיים את היום בחניון כמו אתמול ושלשום, אלא להמשיך ולסגור כמה שיותר מרחק מתוך כוונה להגיע למחרת למכתש הגדול ואף לעבור אותו. התחלנו במרוץ נגד השמש, שאני חייב להגיד שממש נהנתי ממנו באותם רגעים. ההליכה המהירה על גבעות באחר צהריים קריר, כשמסביב אין דבר פרט למדבר שלא נגמר. את היום סיימנו בפאתי נחל חתירה. התרגשנו נורא מהאתגר שציפה לנו מחר - הליכה על קו הרכס הדרום המזרחי של המכתש הגדול, מסלול הידוע יותר בתור "הכרבולת". בגלל הקושי הרב של המסלול הזה, רוב השביליסטים עושים רק חלק ממנו או לא עושים אותו בכלל ולוקחים מעקף. אנחנו החלטנו, או יותר נכון קיווינו, ללכת על כל הרכס מהתחלה ועד הסוף למרות שלא ממש ידענו מה יש שם, כי בכל זאת יש שם שביל מסומן ומה כבר יכול להיות כל כך שונה בעוד שביל. כמה תמימים היינו.
הר העצה הרעה
קמנו בבוקר מלאי רוח קרב, קיפלנו את הציוד בזמן שיא ויצאנו לדרך עוד לפני אור ראשון. ידענו שבכדי לעמוד במשימה של היום נצטרך לתת את כל כולנו. מולנו עומדת הכרבולת הידועה ולפני זה נחל חתירה, שהוא בפני עצמו טיול מכובד של חצי יום, שרצינו להספיק לסיים עוד לפני ארוחת הבוקר. נכנסנו לואדי של נחל חתירה עם אור ראשון. המחזה היה מרשים. לאור הזריחה העדין מצוקי הנחל נישאים לגובה רב ואנחנו בראשם. למרות המהירות שבה צעדנו נהנינו מהצעידה בנחל העמוק והיפה הזה. אחרי צעידה של שעתיים הגענו למעלה פלמ"ח, שהוציא אותנו מהואדי של נחל חתירה בדרך תלולה בעזרת ידיות סלע, כבלים וסולם אחד ארוך מאוד. אחרי הליכה של עוד מספר קילומטרים כבר היינו במורדות הכרבולת והתיישבנו לארוחת בוקר. אכלנו ארוחה גדולה מהרגיל כדי לספק לשרירים את האנרגיה הדרושה למסלול התובעני.
צעדנו אל עבר הכרבולת כשאנחנו מרגישים מוכנים מאי פעם. הכושר בשיא וכל השרירים בהיכון למאמץ הממושך שמצפה לנו. חצינו את הכביש שמוביל מפעל אורון, עברנו במנהרה נמוכה מתחת למסילת הברזל שמובילה למפעל והנה אנחנו כאן ומתחילים. טיפסנו במעלה כל מיני סלעים אל תחילת העלייה לסנפיר הגדול, ההר שמתחיל את רכס הכרבולת. העלייה על הסנפיר הגדול דומה לעלייה על גבו של דינוזאור גדול ומצטלמת טוב מאוד. כשהגענו לסוף העלייה נפרש בפנינו כל המכתש הגדול. נוף מדהים שמוכיח, שמסלול שדורש מאמץ רב יודע גם לתגמל בהתאם. בכיוון דרום מערב נראה הרכס כולו, כשחלקו האחרון מרוחק ועמום. חשבנו "אנחנו באמת הולכים לעבור את כל זה היום?!".
מהסנפיר השביל ממשיך בשביל חביב שעובר בין הרי הרכס והטופוגרפיה המיוחדת של האיזור, שמורכבת ממין צוקים שמונחים באלכסון. שביל ישראל ירד מהרכס ואנחנו המשכנו בשביל חלופי מסומן כחול שלא יורד ממנו. התחברנו לשביל ישראל חזרה אחרי מספר שעות בהן המסלול נהיה יותר אגרסיבי ונראה שהתקדמנו מעט מאוד קילומטרים. משם המשכנו לקטע הקשה ביותר בכרבולת, שבו אין ממש שביל אלא מין סדרה של סימונים שכאילו הופצצו באקראיות ממסוק. הליכה על סלע נטוי בעליות וירידות בין השפיצים של הרכס בהם מגיעות נקודות השבירה, שבגללן הכרבולת כה ידועה: השביל פתאום יורד לגובה נמוך, קרוב לבסיס הרכס, כאילו מעולם לא היית למעלה, וזה בכדי לעלות לנקודה גבוהה עוד יותר. וזה חוזר על עצמו במשך שלוש או ארבע פעמים.
שעתיים לפני השקיעה הגענו לצומת, שבה היינו צריכים לבחור האם לרדת מהרכס ולוותר על שאר המסלול או לחילופין, לטפס לנקודת גובה 682, הגבוהה ביותר באיזור. אני, כמו ילד בחנות צעצועים שחייב לקבל את מה שהוא רוצה, רציתי לעלות חזרה לרכס ולסיים את המסלול. בשביל הגאווה שעשינו את המסלול הכי קשה בארץ, בגלל כל המאמץ שכבר השקענו וראוי לסיים אותו כהלכה, רציתי את זה נורא ולא חשבתי על הסיכונים. בן התנגד בגלל הסיכון שכרוך בלהתקע על הכרבולת בלילה וגם כי לא נשארו לנו יותר מדי מים. אחרי כמה דקות של שכנוע בן הסכים בחוסר רצון. תוך חצי שעה כבר היינו בנקודת גובה 682 צופים על המכתש הגדול מהמרפסת הכי יפה באיזור. יכולנו להרשות לעצמנו לא יותר מכמה דקות כדי להירגע מהעלייה והתחלנו בספק הליכה מהירה - ספק ריצה בהמשך השביל, שאמור לרדת מהרכס דרך נחל עפרן. נכנסנו לואדי של נחל עפרן כשנשארה לנו עוד שעה של אור יום. הסוף לא נראה באופק. מאחורי כל עיקול של הואדי התגלה עוד עיקול. השמים נצבעו בכתום של אש ורק רצינו לצאת מהמקום הזה. בדיוק נראה החלק התלול שהוא הקטע האחרון של המסלול, והייתה תחושה טובה שנעשה את זה ונצא משם. ואז משהו השתבש.
מצאנו את עצמנו יורדים בסדרה של גבים ומפלים יבשים, שנראו קצת מוגזמים אפילו לעומת מסלול כמו הכרבולת. לאחר שגלשנו במורד מפל אלכסוני בגובה 5 מטרים, שמנו לב שהמפל הבא הוא אנכי וגובהו 10 מטרים. אם היה לנו ספק שאיבדנו את הסימון, עכשיו כבר לא היה. ואם הייתה תקווה שנצא מהואדי הזה באור יום - גם היא נעלמה, כך שהיינו תקועים בין שני המפלים האלה בחושך בלי שאנחנו יודעים איפה אנחנו ואיפה הסימון, והדבר הגרוע מכל הוא שנגמרו לנו המים. מדהים איך שטיול כיף הופך לפחד ואי ודאות תוך מספר דקות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי פחד אמיתי.
לתחילת הכתבה
מתאוששים וממשיכים הלאה
אומרים שבמצבים כאלה צריך לנהוג בקור רוח ולנסות לשלוט במצב. זה קצת קשה אבל זה לא שיש ברירה אחרת. הוצאנו מהתיק את פנסי הראש והתחלנו לטפס לכיוון היחיד שיכולנו, במעלה קיר נטוי ומחוספס. למרבה הפלא מצאנו בראשו את סימון השביל ונשבענו, שעד שנצא משם לא נעזוב אותו ויהי מה. התחלנו בירידה תלולה מאוד, שאת רובה עשינו על ארבע כדי לא ליפול. כעבור קצת פחות משעה הגענו למטה ולקח לנו כמה דקות להבין שיצאנו מהמצב המסוכן בו היינו, וייאוש הפך לתקווה. התחלתי כבר לתכנן את ארוחת הערב שנכין מכל המטעמים שהשארנו בהטמנה מספר 4, שנמצאת בחניון לילה מספר קילומטרים משם. ירח מלא זרח מעלינו ורוח קרירה נשבה כמעודדת את רוחנו. ויתרנו על הניסיון לעקוב אחרי הסימון בחושך והתחלנו ללכת לכיוון דרך 4 על 4 שתיקח אותנו למקום ההטמנה. היה קשה מאוד לזהות את אותה הדרך. כל נחל יבש שחצינו נראה פתאום כמו דרך של ג`יפים, והיו בערך עשרה כאלה. בחושך, הדמיון פורח והספקות גם כן: מה אם לא נמצא את הדרך? מה אם לקחו לנו את ההטמנה? הצעדים נהיים כבדים יותר ויותר, הגרון יבש ומחשבה אחת עוברת בראש: "מים..."
רק אחרי שעה וחצי, כשמצאנו את סימון השבילים השחור, ידענו שמצאנו את דרך הג`יפים ושאנחנו במקום הנכון. כעבור עוד חצי שעה מצאנו את החניון והחיוך חזר לפנים. ידענו שפחות מדקה מפרידה בינינו ובין מים שיחלחלו במורד גרוננו. מיהרנו למקום בו קברנו את ההטמנה. היינו המומים שבמקום אספקת אוכל ומים יש רק בור ריק. הירידה המסוכנת בנחל עפרן, הההליכה הממושכת בחושך אל אספקת המים - הכל היה לשווא.
השוונו את המקום עם תמונות שהיו לנו וחפרנו את כל סביבת הבור, אך לא היה שם כלום. אחר כך התיישבנו וניסינו לחשוב מה לעשות. אולי להתקשר לפקח, אם בכלל תהיה קליטה (ולא הייתה). אולי לחכות לג`יפ שיעבור? אבל ספק אם זה יקרה, כבר יום וחצי שלא ראינו בני אדם. בסוף הלכתי לעשות סיבוב בחניון הלילה, אולי אמצא משהו. השרירים היו כה נוקשים ובקושי הצלחתי ללכת כמה מטרים, ותהיתי איך עברנו את הקילומטרים האחרונים. פתאום, ראיתי שלט קטן שכתוב עליו "מים למטיילי שביל ישראל", כמו פטה-מורגנה של מדבר, אך בניגוד אליה - הוא לא נעלם. מאחורי השלט שיח ומאחוריו עשרות בקבוקי מים, חלקם מלאים. צרחה של אושר נפלטה ממני. יש מים, עכשיו אפשר להיות רגועים.
האמת היא, שאחרי השעות הסוערות בכרבולת הייתי שרוי בעצב וים של רגשי אשמה. שכחתי בכלל ש"עשינו את כל הכרבולת", מה זה משנה עכשיו. שכבתי באוהל בלילה, חושב על איזה טירון הייתי ומה חשבתי לעצמי כשסיכנתי את שנינו. ניסיתי לחשוב על הימים הבאים, ולהמשיך בשביל לא נראה באף אחד מהתסריטים. נקודת השבירה הגדולה ביותר בטיול.
קמנו מאוחר בבוקר למחרת. יצאנו בשעה תשע עם גוף כואב ומורל ירוד. המשכנו לצעוד כי אין ברירה, לא נישאר באמצע המדבר ונחכה שמישהו יקלף אותנו מהקרקע. עם השעות חזרו הדיבורים והצחוקים פה ושם, ולאט לאט ענן העצב התפוגג. בהפסקת הקפה בשעת הצהריים הוא נעלם סופית כי לא יכולה להיות הפסקת קפה לא טובה. ניסינו עוד לישון אבל הוטרדנו על ידי זבובים צמאים, שתמיד שואפים להיכנס בכל מחיר לפתחי הגוף, לאוזניים ולפה. בסוף נמאס לנו מהזבובים והמשכנו ללכת. עננים טובים הביאו צל וסייעו לנו להתקדם אל עבר סוף המסלול, שנראה ובלט לאורך כל הדרך -; חוד עקב. חניון הלילה שלנו נמצא מתחתיו.
בדרכנו לחניון פגשנו בעדר גמלים עזוב, שהיה אדיש אלינו כמו שרק גמלים יודעים. וגם אנחנו בעצם סוג של גמלים עם בליטה ענקית על הגב לוקחים מים לכל מקום ומסתדרים, איכשהו. בסביבות השעה שלוש הגענו לחניון ומיד ניגשנו אל מקום ההטמנה. גם בחניון חוד עקב, כמו אתמול, מצאנו בור ריק. כבר היינו אדישים לזה שנגנבה לנו הטמנה והתחלנו לחשוב על הצעד הבא. לא עברו דקות רבות וג`יפ נסע לידינו. עצרנו אותו והוא סיפק לנו מים. כעבור מספר שעות חלפו במקום עוד שני ג`יפים של מטיילים. בשביל יש חוק שאומר: לא להתבייש לבקש. לכן עצרנו את הג`יפים כדי לבקש קצת אוכל, שנוכל לסחוב עד מחר ולסיים את השבוע. אחרי שהסברנו להם מה זו הטמנה וסיפרנו בתמצית את מה שקרה לנו בימים האחרונים, האנשים הטובים נתנו לנו קוסקוס וטונה ושוקולד ופיתות וחטיפים. וזה נגמר בזה כי בקושי יכולנו להחזיק יותר אוכל בידיים. אכלנו מצוין וידענו שהקטע הקשה כבר מאחורינו. הגוף ירפא את הפצעים ואנחנו נמשיך בשביל.
החוד והמעין
קמנו בבוקר עם אוהל ספוג ממים. מאיפה הגיעו כל המים האלה? היום התחיל בעלייה ישירה לחוד עקב, מין הר עם שפיץ גבוה, שממנו יש תצפית של 360 מעלות על הסביבה: הכרבולת, מצוקי הצינים, שדה בוקר ועד איפה שהראות מאפשרת. מהחוד, המשכנו לעין עקב, מעיין עם בריכה עמוקה יחסית. זהו צ`ופר אמיתי אחרי שבוע של הליכה אינטנסיבית בלי מקלחת. אפילו שכבר היה סוף נובמבר וקצת קר, כשהגענו נכנסנו למים הצוננים בקפיצה. אחר כך ישבנו שם כמה שעות. בתור שני אנשים עם תיקים גדולים, כבר היינו רגילים להיות מוקד של סקרנות. המעיין היה די עמוס וכל מיני מטיילים הביאו לנו דברים טעימים לאכול ושמעו מאתנו מבחר של סיפורי שביל.
המקטע האחרון של השבוע היה ההליכה למדרשת שדה בוקר, שעברה ברציפות ובכיף. בדרך עצרנו באוהל בדואי כדי לאכול משהו טעים. זה היה אוהל בדואי אמיתי לגמרי -; בית המשפחה, שהוא גם סוג של מסעדת דרכים. ישבה שם אישה בדואית מבוגרת עם שתי בנותיה. קנינו שתי פיתות עם לבנה וזעתר וכובדנו בתה טעים. כל זמן הארוחה הבנות הקטנות הסתכלו עלינו. נזכרתי בקטע מהספר "רודף העפיפונים". גיבור הספר אכל בבית משפחה ענייה באפגניסטן וילדי הבית הסתכלו עליו כל זמן הארוחה. אחרי האוכל הוא נתן להם להביט בשעון הדיגיטלי שלו, שהוא חשב שזה מה שעניין אותם אבל הם לא גילו עניין. ואז הוא הבין שהם הסתכלו כל הזמן על האוכל ולכן, למחרת כשעזב את הבית, הוא החביא כסף מתחת למזרונו כדי שהמשפחה תמצא אותו כשהוא יעזוב. בסוף האוכל נתתי לבנות את חטיפי החלווה, שנאכלו מיד, ובן השאיר עוד קצת כסף. האמא סיפרה לנו בחצי עברית-חצי ערבית, שהבנות לא הולכות לבית ספר כי האב לא רוצה. וכך פגשנו גם צד בחברה הישראלית שכאילו חי בתקופה אחרת, קדומה יותר.
מדרשת בן גוריון מופיעה ברשימת מלאכי השביל ותכננו להעביר שם את יום המנוחה, אבל גילינו שהאפשרות היחידה שלנו ללינה היא תמורת 270 ¤ ללילה בחדר, שזה בערך ההוצאות שלנו לשבוע, ונצטרך לחכות שמישהו יגיע למשרד כדי לקבל אותנו. הגישה הכללית הייתה שאם יארחו אותנו שם יעשו לנו טובה, והחלטנו ששם אנחנו לא נשארים. עשינו טלפון לבית ספר שדה במצפה רמון, שהסכים לקבל אותנו תמורת 50 ¤ ללילה בחדר, או בחינם ללינה באוהל הבדואי שלהם ובכל שעה שנגיע. איזה הבדל! עלינו על קו 60 למצפה רמון עם עוד זוג גרמנים שפגשנו במקום, יורגן ודוידה. כשירדנו מהאוטובוס במצפה רמון נבהלנו מעוצמת הרוח והקור. הגענו לביס"ש וקיבלנו חדרים. במשרד מיד איתרתי את העלונים ה"חשובים" של הפיצריות המקומיות. הזמנו פיצה, התקלחנו וישבנו לאכול ארבעתנו במועדון של הביס"ש. אחר כך נהנינו מקפה, תה ועוגה שנשארה שם והלכנו לישון שבעים ונקיים, הסתיים השבוע הקשה בשביל.
תיקון נזקים במצפה רמון
ליום המנוחה הייתה לנו רשימה של דברים לעשות ולתקן. נפרדנו מיורגן ודוידה שהמשיכו לאילת, והזמינו אותנו לטייל איתם באלפים מתי שייצא לנו להגיע לגרמניה. הדבר הראשון שעשינו זה להחזיר לחיים את המצלמה שלי, שהפסיקה לעבוד באותו בוקר בעקבות מוות בלתי צפוי של סוללת הגיבוי. סוללה כזאת מוצאים בחנות צילום או אצל שען. במרכז המסחרי לא היה אף אחד מהם אבל באופן מפתיע מצאתי סוללה כזאת בקיוסק, שהסתבר שיש בו קצת יותר משתייה, ממתקים וסיגריות. לאחר מכן רצינו למצוא מתפרה ומכבסה, שגם לא היו במרכז המסחרי. כמה אנשים המליצו לנו לנסות את מזלנו במפעלים של העיירה. הלכנו כמה קילומטרים לאיזור התעשייה ומצאנו מכבסה תעשייתית גדולה, שעושה את הכביסה עבור בתי ההארחה. הרושם הראשוני היה שהם לא מתלהבים מלקוחות קמעונאים אבל בגלל מצבנו המיוחד והמוזר הסכימו לקבל את הכביסה שלנו.
בזמן שהבגדים הסתובבו במכונה שאלנו את אחת העובדות איפה יש מתפרה. הלכנו למקום שהיא הסבירה ומצאנו את מתפרת "מצפה עצמאות", שזה מפעל גדול לייצור מדי ב`. לפני כמה שנים עשו סרט על המקום. אז רצו לסגור את המתפרה ו-300 נשים היו מאבדות את פרנסתן. אחרי מלחמה של הפועלות הן קיבלו סיוע ועברו לייצר מדי ב` עבור הצבא. נכנסנו פנימה וראינו המון פועלות והמון חולצות ב`. אין במפעל מחטים אלא רק מכונות ועדיין אחת העובדות עשתה לנו טובה ואיכשהו הצליחה לחבר במכונה את הרצועה הקרועה. אחר כך חזרנו למרכז המסחרי. שלחנו חבילה בדואר של מפות וציוד, אכלנו שווארמה ועשינו קניות לעוד שבוע.
הדבר האחרון שנותר לעשות הוא למצוא הוא בלון גז, כדי שיהיו לנו בישולים והפסקות קפה גם בשבוע האחרון. חיפשנו בחנויות במרכז, בתחנת הדלק, במרכז המבקרים ובכל מכולת במצפה רמון. כבר עמדנו להתייאש ואז מוכר באחת החנויות המליץ לנו לנסות "אצל אילנה". הלכנו למקום שהוא הסביר לנו ומצאנו את "סופר במדבר", סוג של פלא עולם. בשטח קטן יש מוצרי מזון, כלי בית, קמפינג, ציוד משרדי, בגדים, ומה לא. שם נמצא בלון הגז המבוקש. שאלתי בקופה את אילנה, אם יש סיכוי שיש לה מכנס שיכול להתאים לי. היא שלפה מאיפשהו מכנס מטיילים "מונסון" שאני מטייל איתו עד היום. כל כך שמחתי ואמרתי לה שאכתוב עליה ועל המקום הזה אם אי פעם אפרסם את היומן. אז הנה, עמדתי בהבטחתי. כשחזרנו לכיוון בית ספר שדה כבר החלה השקיעה שנצפתה מ"הגמל", על שפת המצוק. מכתש רמון פרוש מלמטה, כל כך גדול, כל כך יפה. מחר יתחיל השבוע האחרון בשביל. קשה להאמין שהמסע הזה הולך להסתיים.
לתחילת הכתבה
