מנוחה באוורסט
24.7.95
סוף יום הטיפוס הנוראי. בסך הכל הלכנו היום במשך 11 שעות, ביום הכי קשה בטרק. הגענו למנזר, ואנחנו ישנים ביחד בחדר קפוא, 15 יואן לאחד. החדרים נמצאים במבנה אבן נפרד בשטח המנזר. תרמוס מים חמים, שכמעט תמיד נמצא בחדר גם במלונות הדרכים העלובים ביותר, עולה כאן חמישה יואן. יש תנור בחדר שאפשר לבשל עליו, ומחר ננסה להתארגן עם אוכל ועצי הסקה. הערב שלושתנו כואבים וגמורים, ורק אני ליד הנר מנסה להעביר את הכאבים אל הכתב כשהם עוד טריים. ונזיר אחד, עוד לפני שהספקנו להתישב, קבל את פנינו ב- pen please, מבקש עט מתנה ומקבל ממני מקלחת של צעקות בעברית ובאנגלית, שאת שתיהן הוא מבין באותה מידה. נזכר בשורה מהשיר Torture של הקיור: It tortures me to move my head, to try to move at all." מסכם לי יפה את היום.
25.7.95
באה מנוחה ליגע. יום שלא עשינו בו כלום ועבר כל-כך מהר. ירדנו לנחל להביא מים, הכנו תה, ביצים קשות מגעילות שקנינו כאן ומן גרסה מאולתרת לג`פטי שהכנו מהצמפה שלנו על התנור שבמרכז החדר האפלולי. אלתור גאוני של ז`רום - לשים סוכר בתוך הג`פטי, ויש לנו קינוח קרמל מתוק וטעים. יחסית כמובן. הנזירים פה מפגינים לפעמים תאוות בצע שגובלת בגועל נפש - עשרה יואן לקצת צמפה או לנייר טואלט שתייר אחר השאיר כאן - מן הסתם חשב שהוא עושה טובה למטיילים האחרים ולא לנזירים שיעשו מזה רווח. בסוף קנינו צמפה מאישה באחת הבקתות הבודדות שמחוץ למנזר. נייר טואלט - בשאיפה שלא אצטרך עוד. אין לי אפילו ריבוע.
האוורסט מתנשא מעלינו, עצום ונהדר, ראשו מוסתר לעתים בעננים שהוא מפלח בפסגתו המחודדת. רואים אותו בין שני צוקי ערוץ הנהר, הם בצבע חום-צהבהב מיובש, הוא מכוסה בלבן בתולי למעלה, ומתחת למעטה השלג מבצבצים פה ושם כתמי-סלע שחורים. בבוקר היתה שעה קלה של ראות נקיה והמראה היה נהדר כל-כך. לא צלמנו כי לאף אחד לא היה כוח ללכת לחדר להביא מצלמה - כל הליכה כאן מעייפת בצורה בלתי רגילה, אפילו הליכה מישורית של מספר צעדים מתישה אותנו. בהמשך היום התחיל להתענן בהדרגה עד שלא ראינו יותר. מחר, אם מזג האויר יהיה יפה, נטפס לבייס קמפ, שנמצא שעה או שעתיים הליכה מאתנו.
כשז`רום ואני חזרנו מה`קניות` למקום שבו השארנו את כריסטין, מצאנו אותה מוקפת בכמה נזירים ומתווכחת אתם. מסתבר שאחד מהם לקח את הנעליים שהיא חלצה והציע לה את שלו בתמורה. באופן מפתיע היא סרבה, אבל הוא לא הסכים להחזיר לה את הנעליים רק עד שהגענו אנחנו וצעקנו קצת. גם לקבל בחזרה את הקלפים שהשאלנו להם היה מאבק וצעקות וזה קצת פוגם לי בכיף, יוצר אוירה לא נעימה. הם לא מפסיקים לקבץ, להתפרץ לנו לחדר בלי לדפוק בדלת ולהציע למכור לנו כל מה שהם מצליחים להניח עליו יד - לרוב שאריות שמטיילים אחרי השאירו להם. אחד מהם, בחור נמוך ומוצק שנראה בערך בגילנו, מתפרץ אלינו הכי הרבה. הוא כל הזמן מבקש שנחזיר את התרמוס, אבל אנחנו משתמשים בו בשביל להביא מים מהנחל ולא מוכנים לוותר עליו. אני קורא לו רודף הבצע הראשי.
אחר הצהרים הגיעה קבוצה מאורגנת של תיירים מצרפת, ישנים באוהלים מתחת למנזר, עם לנדקרוזרים, מטבח נייד ומדריכה. כריסטין ירדה אליהם קודם והביאה מלח וקולה!!! טעם החיים, אין מה להגיד. כבר שבוע שאני חולם על קולה, והנה פתאום, על האוורסט, יש לי. הם חוזרים מחרתיים ואולי נוכל לרדת אתם - הייתי מעדיף עוד יום כאן, אבל לא בא לי להסתכן בלחזור ברגל. הבוקר פגשתי כאן את מיכאל הצ`כי, שעזב את שיגאצה ביום הראשון שאני ניסיתי לעזוב, ושני ישראלים שכבר פגשתי לפני כן. שלושתם עזבו היום, וחוץ מאתנו נמצאים בחדר לידנו עוד זוג מוזר, ניו-יורקי מסומם ושתקנית מחומצנת. יום כלבבי.
בלאגן במנזר
28.7.95
התעוררנו למחרת ליום של עננים ומזג אויר גרוע, אז החלטנו להישאר ולא לעלות לבייס קמפ. התכוונו לדחות את זה ביום, גם במחיר הויתור על הטרמפ למטה - אחרי הכל אנחנו לא ממהרים לשום מקום. הכנו ג`פטי קרמל ואטריות, שיחקנו קלפים, מדי פעם קמים לגרש נזיר שנכנס לחדר, בדרך כלל רודף הבצע הראשי שלא הרפה מאתנו, או להגן על התרמוס היקר. באחת הפעמים הוא נכנס להציע לנו לקנות טויקס שקבל מהתיירים הצרפתים. התמקחנו אתו על המחיר, אז הוא הלך אל הזוג המוזר לידנו ומכר להם. המשכנו להתעקש ולא להחזיר את התרמוס. בשלב מסוים נמאס לנו, ושמנו קרשים כדי לקבע את דלת החדר במקומה כדי שיפסיקו להיכנס. ואז הגיע שוב רודף הבצע הראשי ופרץ אותה בבעיטות. כאן ז`רום התפוצץ ואיבד שליטה, לקח את התרמוס שהיה מלא במים קרים ובשאגות קרב רוקן אותו על ראשו של הנזיר ההמום - ואז נתן לו את התרמוס ביד.
מה שקרה מיד אחר-כך, נראה לי עכשיו כמו סיוט שלקוח מסרט אימים. הנזיר התחיל להשתולל, צועק וזורק אבנים, ומיד הגיעו אלינו עוד עשרים-שלושים נזירים - לעזור לו. כולם החזיקו בידיים קרשים ואבנים גדולות. הם שברו את הדלת של החדר שניסינו להחזיק סגורה ואת כל החלונות, וזרמו פנימה, מקיפים אותנו, מאיימים. בשלב מסוים ז`רום, שאליו הם פנו בעיקר, הצליח לפלס דרך ביניהם ולברוח החוצה כשהם ממטירים עליו מכות עם הקרשים. כריסטין ואני מיהרנו לאסוף את הדברים שלנו ולהתחיל לארוז, תוך כדי שהם ממלאים את החדר ולוקחים מאתנו את החפצים, מאיימים עלינו, מדי פעם נותנים מכה. בעין אחת השגחתי לראות שהם לא נוגעים בה, בידיעה שאם יעשו את זה ואני אגיב הם יגמרו אותי, אבל שלא אוכל אחרת. פתאום היא נכנסה להיסטריה והתחילה לבכות ולהתחנן. זה קצת הבהיל אותם והם נסוגו החוצה, משאירים אותנו לבד לרגע.
ניגשתי אליה, לנסות להרגיע אותה, אבל היא מיד חזרה לעצמה ואמרה שרק שיחקה. אספנו מהר את הדברים שלנו ויצאנו אבל הם חכו לנו בחוץ עם מקלות ואבנים בידיים, ולקחו ממני את התיק עם המצלמה ואת שק השינה. הם רצו כסף. לא נקמה, לא עונש, לא כלום - רק כסף. זה כל מה שענין אותם. 100 יואן בשביל תרמוס שאולי עולה עשרה, ואפילו לא נשבר - אחרת הם לא יחזירו את הדברים. כריסטין כבר לא היתה לידי ועמדתי שם לבד, מוקף, מנסה לשכנע אותם שאשלם להם כשנרד למטה. הצלחתי להחזיר את התיק הקטן לידיי, ואז הגיע ז`רום ושילם להם תמורת השק"ש. תחת מטר של אבנים רצנו למטה אל האוהל של הצרפתים.
בחיים לא ראיתי כזו אטימות בעיניים של אנשים, כאילו אין להם מוח בפנים, כאילו המבט הזה מראה נפש שלא מסוגלת לשום חשיבה. רק לבוא ולהשתולל, בלי לדעת מה קרה, בלי לנסות להרגיע או לבדוק. אי אפשר היה לדבר אתם. מסתבר שבשעה שז`רום ברח, ואני הייתי בטוח שכולם נשארו אתנו והוא בסדר, קבוצה שלהם רדפה אחריו עם אבנים. הוא ירד למחנה למטה, נכנס לאחד הרכבים שלהם ונעל את עצמו מבפנים, כשהם מקיפים את האוטו ותייר בן-זונה מגיע וצועק עליו שיצא החוצה. שלא יתערב, אני יכול להבין את זה, אבל לפחות שישב בצד. זה לא האוטו שלו, זה לא עולה לו כלום, איך הוא יכול לבוא ולנסות להוציא את ז`רום אל המטורפים צמאי הדם האלה?
כשהכל נגמר, ישבנו המומים ומבוהלים ליד האוהל של הצרפתים, שנסעו לבייס קמפ. כשחזרו שלושה מהם, ישבנו אתם, כריסטין וז`רום מספרים בצרפתית ואני שמח על ההזדמנות לשתוק קצת ולהרגע. הם נתנו לנו קולה ויחס אנושי, שני דברים שחסרו לנו כבר כמה ימים. ואז הגיעה כל הקבוצה עם המדריכה הנהדרת, בודהיסטית-צרפתית שגרה בכפר בהודו, מדריכת סקי וטרקים. כבדו אותנו בפיצוחים מהבית, והיא הגישה לנו גבינה צהובה צרפתית בטעם של חלום אמיתי. ישבנו שלושתנו מאושרים וצוחקים, לא מאמינים לטעם שיש לנו בפה, שוכחים את כל העולם. ישנו באוהל החדר-אוכל שלהם ואכלנו עם הנהגים - אטריות אינסטנט, אורז, שמפיניון ואבטיח - ארוחת מלכים אמיתית. הלילה היה קפוא, ועם כל הבגדים שלי עלי, חולצה של ז`רום, השאל של כריסטין ומעיל, עדיין התעוררתי כמה פעמים מרוב קור. כל היום הזה נראה לי כמו חלום רע. באופן מוזר, לא פחדתי במשך הארוע, הרגשתי שאני פועל מהראש ולא מאבד שליטה.
חזרה לשיגאטסה
אתמול בבוקר יצאנו, הצרפתים המקסימים לקחו אותנו עד לכביש הראשי, חוסכים לנו שלושה-ארבעה ימים של הליכה מסויטת. את חצי הדרך הראשון עשינו בלנדקרוזרים שלהם - חלום. לא מרגישים כלום מהדרך, והרכב זורם בדרכי העפר בקלילות של איילה. את החצי השני עשינו מקפצים במשאית, ובסך הכל עשינו את הדרך חזרה בארבע שעות וחצי - איזה הבדל כשיש רכב.
התחלנו ללכת לכיוון שגר, שתי טיבטיות נצמדות אלינו ומנסות למשוך תשומת לב, ואנחנו כמו לפי סימן מתעלמים לגמרי. בצ`ק פוינט, חמישה קילומטרים אחרי, מצאנו מיניבוס שנוסע ללאסה. המקומיים שלמו 50 יואן כל הדרך עד ללאסה, אנחנו 80 רק עד שיגאצה. מחיר תיירים. הנהג טיבטי, וקשה לנו לראות אותם היום, ועוד לתת להם לדפוק אותנו, אבל החיסכון בזמן ובבלגאן גרם לנו לשלוט בעצמנו ולבלוע עוד צפרדע. בנסיעה ישבתי בין גבר טיבטי דובר אנגלית מידונג, בוגר אוניברסיטה, לבין איש עסקים סיני מצ`נגדו שמייצא בגדים לנפאל. הוא כבר ארבעה חודשים בטיבט, ויש לו עוד חודשיים בערך לפני שיחזור הביתה לראות את אישתו והילד. הגענו לשיגאצה בצהרים והסתפקנו בארוחה של אטריות אינסטנט בחדר - הפעם, עם מרק שקיבלנו מהצרפתים. לאף אחד מאתנו לא היה חשק או כוח לצאת החוצה.
היום, אחרי מנוחה, סוף סוף אנחנו נהנים מארוחה טובה במסעדה הסינית האהובה עלינו, שמנוהלת על ידי אישה, בעלה ואחותו, שזכרו אותנו וקיבלו את פנינו בחיוכים שמחים. הם אפילו עיגלו לנו את החשבון למטה, מ- 42 ל- 40, ולא הסכימו בשום אופן לקחת את השניים הנוספים כשניסינו לשלם אותם. כמה משמעותי למצוא אנשים טובים ונחמדים באזורים האלה, כמה מחמם להיתקל במפתיע ביחס אנושי שמגיע אליך ממקום לא צפוי. כמה טוב על הלב יכולים לעשות לך עשרים וחמישה סנט. והאוכל, איזה אוכל. שיגאצה, עם רחוב שלם של מסעדות סיניות משובחות, היא המקום הטוב ביותר לאכול בו בכל טיבט, מחוץ ללאסה שהיא עמוסה ומודרנית הרבה יותר. כאן אין אוכל מערבי, אבל המטבח הסיצ`ואני הפיקנטי זוכה לעדנה אמיתית. זה אולי לא הומניסטי, אבל מדיניות ההגירה הסינית שדוגלת בהצפה של אזורים כבושים בתושבים סינים, יש לה גם יתרונות לתייר הרעב.
על אחד מקירות המסעדה תלויים שלטי תעמולה של המשטרה הסינית. שלטים מלבניים צרים שבצידם האחד ציור של שוטר במדים מצדיע, ולימינו סיסמת תעמולה במספר שפות. על אחד מהם כתוב: No Gang Fighting After Drinking Alcoholic Liquer" (השגיאה במקור). כנראה שהחוק בסין מתיר קטטות רק לאנשים פיכחים. עוד אחד: No Speculating. וגם: Keep the Public Order Consciously. כלומר זה מקרה ספציפי שכן מותר לחשוב - אין לשמור על הסדר הציבורי סתם כך, אלא מתוך הכרה ומחשבה. האם מי שמתנהג יפה פשוט כי ככה חינכו אותו, או סתם כי הוא פוחד מעונש, נחשב עבריין אצלם?
המשכנו משם ל- PSB. הם היו באמת נחמדים. הרגשתי שפתאום אני מחליף צד - הטיבטים הם הרעים, ועוד הנזירים, והמשטרה הסינית הם הטובים והנחמדים שעוזרים לנו. הם אמרו שיחקרו את הסיפור שלנו, יעדכנו אותנו בתוצאות וישלחו לנו את הכסף חזרה - לא שיש ציפיות, אבל הם באמת עשו רושם של מתעניינים. מאד ניסו לחפש משהו מוצק - פגיעות שאולי יש לנו, ביקור בבית-חולים, משהו שנגנב. היתה לנו התלבטות קשה בנוגע לתלונה שהגשנו: בכל העולם שוטפים לנו את המוח נגד הסינים ומספרים לנו על הדיכוי הנורא שבטיבט, והסינים הרי רק מחפשים תירוצים להיכנס בטיבטים. מצד שני, מה אם דבר כזה יקרה עוד פעם, וזה עלול לקרות? מה אם לא היתה שם הקבוצה הצרפתית והיינו נאלצים להישאר בחוץ בלילה? מי יודע מה יכול היה לקרות אז. מה היה קורה לז`רום אם לא היה לו את המקלט של הלנדקרוזר? החלטנו שאנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון שמשהו כזה יקרה שוב אם אנחנו יכולים למנוע את זה, שאי אפשר לקחת את זה על המצפון שלנו, ושאנחנו חייבים להתלונן. ז`רום וכריטין ישנים אתי בדורמיטורי, למרות שהייתי בטוח שאחרי כמעט שבועיים בחדרים משותפים הם לא יוותרו על חדר זוגי. שלושתנו עדיין לא נחמדים אל הטיבטים, לא מנופפים לשלום בחזרה, ומאד תוקפנים אל הקבצנים המטרידים כל-כך. כאילו שעברנו טראומה קולקטיבית. בעצם, למה כאילו?
במלון שלנו היום מתאכסנים שישה בלגים! זה יותר ממה שפגשתי בכל הטיול. הגיע לכאן גם אמריקאי תמהוני, איש מבוגר ארוך שיער וזקן, מרפא שמדבר כל הזמן על אנרגיה. אחרי ששמע את הסיפור שלנו אמר שהוא מרגיש אנרגיה שלילית מאתנו (אכן הבחנה מפליאה, אין מה לומר), ושהוא יכול לעזור בכמה דקות ולפתור בעיות שאחרת עלולות להימשך שנים. הוא התיישב מאחורי, מדי פעם הרגשתי אותו נוגע ברפרוף באזור אחר בגב. אחרי, הוא עבר לז`רום, פורש את שתי כפות הידיים ומעביר אותן בתנועות מהירות כמה סנטימטרים מגבו של ז`רום, מדי פעם עושה תנועות כאילו הוא משליך אנרגיה מרושעת בלתי נראית, אצבעות ידיו רועדות בתזזית. לא הרגשתי שום שינוי אחרי הטיפול, אבל הנכונות שלו לעזור עשתה הרגשה טובה, גם אם השיטה שלו לא ממש מדברת אלי. כריסטין, ששיפרה את מצבה בחדר באופן גשמי יותר, באמצעות טיפול פינצטי בשערות הרגליים, פספסה את הגירוש, ובצער רב בישרנו לה שאנחנו טופלנו בשעה היא תישאר עם הטראומה לעוד הרבה זמן.
30.7.95
אכלנו אתמול ארוחה אחרונה בשיגאצה, במסעדה הקבועה, ונסענו לגיאנצה. העיר נראית יפה, מנזר Ralkhore Choide מוקף חומה אפורה, מצודה גדולה צופה אל העיר הגדולה, אזור טיבטי צפוף, בתים שבנויים כמו מצודות קטנות ומוקפים חומה. העיר נמצאת בתוך מעין מכתש, מוקפת גבהות תלולות מכל עבריה, וחומה נוספת מתפתלת לאורך הגבעות, כך שהיא כולה חומה בתוך חומה בתוך חומה. מסעדות יקרות יותר וטובות פחות מאלו של שיגאצה, עושות את גיאנצה למקום היקר ביותר מבחינת האוכל. אנחנו ישנים בחדר מצחין ומלא זבובים ב- Hotel of National Clothing Factory, 15 יואן לאחד.
ז`רום הרגיש רע אתמול אז הלכתי לאכול עם כריסטין. והייתי בן 24.5 בדיוק, אז חגגנו עם בירה לכל אחד מאתנו (לרוב אנחנו מתחלקים, ז`רום לא שותה), וקניתי ב- 12 יואן חפיסה של 555 - כמו 12 חפיסות של Wujang שאני מעשן כאן בדרך-כלל. העברנו ערב נהדר ביחד, ושמעתי קצת סיפורים על זוג הארכיטקטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהיומיום שלי בשבועות האחרונים. הם מטיילים כבר קרוב לשנה. את רוב זמנם העבירו בהודו, שאהבו אותה מאד. ניטש בינינו ויכוח מר ומתמשך, מי מהארצות טובה יותר - מבחינת האנשים, התרבות והמראות. איפה האוכל טעים יותר, איפה האנשים נחמדים יותר, איפה הם נקיים יותר. הם מכורים להודו, אני פריק של סין, ואף צד לא מצליח להזיז את השני מעמדתו. ארבע שנים הם ביחד, זוג ששונה כל-כך אחד מהשניה. היא חובבת מסיבות ובילויים, הולכת כל הזמן למסיבות סטודנטים פרועות, שותה המון, משאירה אותו בבית. הוא לא מתקרב למסיבות, לא אוהב לשתות, לא מעשן, לא הולך לסרטים אלימים. עם כל הזמן שהוא מטייל, בניגוד לרוב התיירים האחרים אף תכשיט לא מצא את דרכו אל אצבעותיו, פרקי ידיו או צווארו. הוא נוטה יותר לאמנות, היא יותר לחיי חברה. אבל עם כל השוני ביניהם, נראה שהם מצליחים יפה לתת אחד לשני את המרחב שכל אחד מהם זקוק לו, את המקום לדברים שהוא אוהב בחיים, עם הרבה התחשבות ופתיחות אחד כלפי השני, ומעט מאד שיפוטיות. אהבה שיפה להיות עד לה.
השתכרתי מהבירה האחת ההיא, ובקושי הצלחתי להגיע לחדר - אבל זה עבר לי מיד כשנשכבתי על המיטה. נתתי לז`רום את הקסטה של לוגארו, אחת משתי הקסטות שאליזבט נתנה לי לפרידה. במילא התקלקל לי הווקמן, מה גם שאני לא אוהב אותה במיוחד והוא מאד. היום הלכנו למצודה, נוף יפה של העיר והעמק, ואז ליריד סוסים שנערך כאן. לא נכנסנו לאזור היריד, אחרי שקשיש טיבטי הסתער עלינו עם כרטיסים ב- 15 יואן. האנשים האלה לא יוותרו על אף הזדמנות להרוויח עוד כמה גרושים. משם המשכנו אל המנזר, מהמאה ה- 15, ששייך לכת הגלוק-פה. היתה שם הסטופה המדהימה ביותר שראיתי בחיים ומנזר יפה שלא נכנסנו לתוכו, שוב כי רצו מאתנו כסף, עשרה יואן. בחצר היו המוני פסלוני חימר מפוזרים על הרצפה, לקחתי שניים יפים בשאיפה שלא יתפוררו בתיק.
החלטנו מחר לנסוע ללאסה ולא להמשיך הלאה. למרות שיפה כאן, במשך כל היום הרגשתי מועקה בפנים וחוסר סבלנות קיצוני לאנשים. זה הביא אותי להבין שאני לא רוצה להמשיך להיות פה, אלא לחזור ללאסה המוכרת והנוחה ואז לעזוב את טיבט כמה שיותר מהר. כשאמרתי להם את זה, הם אמרו שחשבו אותו דבר ושגם הם רוצים לעזוב. אני מבסוט, ואנחנו כבר חולמים על הנוחות שמחכה שם, על מלון טוב, שירותים נקיים, מקלחת חמה, אוכל מערבי. כל הדברים שאין כאן. ומאותו רגע, הם פתאום התחילו להפגין חיבה אחד אל השניה, קצת ליטופים ונגיעות - בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותם שזה נעשה בפתיחות כזו, במין כנות. זה יפה לראות. באמת טוב לי אתם, שמח לאללה שנפגשנו, נהנה להיות עם שניהם ביחד וגם עם כל אחד לחוד.
מגיעים ללאסה
31.7.95
חלום:
ז`רום מסתובב עם אבן טורקיז ענקית. אני מגיע הביתה, יש לי אופנוע ג`אוה. אמא שם, דרור ודודו מהתיכון וכנרת מהצבא. אנחנו במלחה, רוצים לעלות הביתה. דרור עושה משהו ונדלקת אש על האופנוע, אני מכבה אותה ואז הוא לא מתניע. כולם הולכים, ובסוף אני מתניע אותו בהרצה ואז נוסע דרך גשר מלחה. הדרך חסומה בגלל תיקונים ויש מעקף ענקי של כמה קילומטרים, כמו בדרכים כאן. אני מתקדם ואז יש קיר של איזה 25 מטר. אני עומד למטה, ודודו מלמעלה עוזר לי להרים את האופנוע מעל לקיר.
למה? למה האנשים כאן כל-כך לא נחמדים? נסענו לשיגאצה כי לא היה אוטובוס ישיר ללאסה, ובשיגאצה נהג אחד רצה 50 יואן ללאסה, כשהמחיר הוא 33. לא הסכמנו. הלכנו לאכול צהרים במסעדה קטנה, עשרה יואן לשלושתנו, ואז מצאנו עוד מיניבוס שהסכים לקחת אותנו ב- 35. אחרי שכבר ישבנו, מחייכים ומאושרים לקראת הנסיעה, פתאום הם אמרו לנו - לא, אנחנו נוסעים לגיאנצה. היה שם שוטר אחד שנסע אתנו מגיאנצה ואמר שגם הוא נוסע ללאסה, כך שידענו שהם עובדים עלינו. הם התעקשו שנרד ואנחנו נשארנו לשבת, כשכולם מסביב צוחקים ונהנים מההצגה. השוטר, שלפני רגע שוחח אתנו בחביבות, הפנה עכשיו את ראשו אל החלון ולא הגיב כשניסינו לערב אותנו לטובתנו. בסוף אחד מהם התחיל לזרוק את התרמילים שלנו החוצה, ואנחנו ירדנו, יורקים ומקללים, אני מעיף באגרסיביות כל טיבטי סקרן שנעצר להסתכל. לא מסוגל להבין את ההתנהגות שלהם. קנינו כרטיס למחר בבוקר וחזרנו למלון טנזיג ללילה נוסף.
בערב הלכנו שוב למסעדה האהובה עלינו כל-כך. ישבנו אתם, עם האישה, הבעל ואחותו, צוחקים ונהנים שוב להיות במקום מוכר עם אנשים נחמדים. פתאום נזכרתי איך ישבתי במסעדה שכנה לפני שעזבנו לרונגבוק, עם שני הישראלים, מיכאל הצ`כי ומארק הקנדי, ודיברנו על איך הקבצנים ההודים מגעילים ואלה הטיבטים נחמדים, ועל איך שבסוף כל ארוחה שמחתי תמיד לתת להם את השאריות שלי. היום הייתי נותן את האוכל לכלב, או זורק על הרצפה ולא נותן להם. כל פרצוף טיבטי שאני רואה כבר מביא לי קריזה.
כמו שז`רום אמר, הגענו למצב שאנחנו מתלהבים מכל בן אדם שלא מנסה לרמות אותנו, ושלושתנו כבר עייפים מטיבט ורק רוצים לעזוב כמה שיותר מהר. אני חייב להרגע ולשנות את המצב התוקפני שאני נמצא בו לפני שאני מגיע לשינג`יאנג, כי שם זה אנשים אחרים ותרבות אחרת. נראה שמחכים לי עוד ימים ארוכים וקשים עד שאגיע לקשגר. היה לנו כאן חוסר מזל מדהים כנראה, לפגוש כל-כך הרבה אנשים רעים ומעצבנים, אבל במובן מסוים אני חושב שבזכות הדרך שבה בחרנו לטייל ראינו את הפרצוף האמיתי של העם סוחף החיבה הזה, שכל העולם לטובתו וכל המטיילים-בג`יפים-ומחלקים-מתנות מתלהבים ממנו. גם זה לטובה. שמח גם לפגוש פה ושם עוד אנשים שמאוכזבים מטיבט, כמו הזוג הבלגי השני שפגשנו לפני שיצאנו לגיאנצה. מחלון הלנדקרוזר, טיבט כנראה נראית אחרת.
והאמת שזה הגיוני. כשאתה משלם יותר אתה גם מתקמצן פחות, אז אתה לא מתווכח על מחיר המנה במסעדה, לא נאלץ להילחם על כרטיס האוטובוס, אולי אפילו לא ער לעובדה שהם תמיד מנסים לדפוק אותך, או שבמחירים כאלה זה סתם לא מזיז לך. הקבצנים שממתינים לך בסוף היום פוגשים אותך אחרי נסיעה נעימה במושב האחורי, אחרי שצחקת עם חברים והתפעלת אתם מהנוף, ואתה במצב רוח טוב ורק חושב כמה כולם נחמדים פה, אז אתה נחמד בחזרה. הם לא פוגשים אותך אחרי שבמשך כל היום היית תלוי בבני עמם וזכית לראות את פרצופם האמיתי, אחרי שאתה עייף, תשוש, כואב, רעב ועצבני. "הכל נראה אחרת כאן למעלה." (הפליז).
1.8.95
חלום:
להקה של יהודים דתיים רוקדים במעגל, גלימות לבנות ארוכות, זקנים וכיפות שחורות. אני מצטער שאני לא יודע לרקוד אתם. אחר-כך אני מתכונן לדו-קרב עם מישהו, שמכין מגינים מג`וקים. אני רואה שני ג`וקים הולכים ומתהפכים על הרצפה. מגיע טיבטי אינדיאני שכולם מברכים לשלום, יש לו שם מסובך שאני לא מצליח לקלוט.
כמה טוב להיות שוב בלאסה, לאכול אוכל מערבי במסעדת טאשי עם המלצרית הנהדרת שזכרה אותי ושאני אוהב צ`ילי. זה נותן כזו הרגשה ביתית ונעימה שמכירים וזוכרים אותי. פגשנו בחורה גרמניה ששמעה על הסיפור שלנו מטי�ילים אחרים, וישראלי שפגשתי לפני כן בסין. סוף סוף, אחרי שלושה שבועות, דיברתי קצת עברית. יש כאן שמועות ששיגאצה סגורה, אולי הבלגאנים במנזר המשיכו והם לא רוצים שם תיירים. שלווה, בטן מלאה ומחייך שוב מבפנים. בדיוק היום העלו את המחירים ביאק, אז אנחנו ישנים בב��נ�ק שו�ל, 29 יואן. שוב הם ישנים אתי בדורמיטורי ולא לוקחים חדר לעצמם, למרות שהצעתי להם. מה קורה אתם???
מקלחת רותחת, יאק בורגר, בשר על האש ברחוב, עוגת שוקולד. כל-כך טוב להיות מלא בהרבה בשר ובאוכל טעים באמת, וראי בשירותים שיכולתי לעמוד מולו שעות, מגולח, חפוף, נקי, עם זקן מסודר, אחרי שבועות שזה לא היה לי. הוצאתי היום 50 יואן על אוכל, יותר משישה דולר - עלות של יומיים פה מחוץ ללאסה. ממחר נתחיל להרגע וניקח כמה ימי התאוששות ומילוי מצברים.
היעד - גולמוד
3.8.95
חלום:
אני בקו האש בין הסינים והיפנים. יש עוד תיירים אתי, מנסים להיות מוגנים אבל לא היסטריים. אנחנו נמצאים בעמק, ומשאיות סיניות נוסעות כל הזמן על ההר כשהיפנים מפילים אותן. נמצאים שם גם טל, שרון, ושפיגלר מהצבא שעוזר לסינים.
יום כתיבה אתמול - גלויות ומכתבים למשפחה ולחברים, מהבית וכאלה שפגשתי פה. היום אשלח אותם, ומחרתיים בשאיפה אסע לגולמוד. אתמול בערב הלכנו לאכול את מנת שיפודי הרחוב היומית שלנו, ולשכונה הגיע מוכר חדש - בהתחלה לא הבנתי, מוכר שיפודים שנראה תייר, לא סיני. התברר שהוא קשגרי. ישבתי עם אישתו ושני הילדים, והוא נתן לי שיפוד ושזיף שקנה בשבילי. מקווה שהם סימן מבשר טובות לגבי האנשים שמחכים לי בהמשך. ישבתי אתם הרבה, מחכה לכריסטין וז`רום. שני ילדים סינים שעברו, נראים בני 12 - 15, מעשנים, כבדו אותי בסיגריות ונתנו לי כמה שיפודים, חזיר על האש.
פגשנו היום שלושה שוייצרים במסעדה, אחד מהם הדהים אותי בסיפורים על שוייץ - כל אחד שם חייב לעשות ארבעה חודשים צבא בגיל 20, ואז 30 יום כל שנה. הם מוציאים המון כסף על חימוש, קנו לא מזמן 20 מטוסי F-18 מארה"ב. בכל בית חייבים לבנות מקלט אטומי, צריך אישור מהצבא כדי לעזוב את הארץ. המדינה מנהלת מעקב אחרי כל האזרחים שלה ויש להם מחנות מאורגנים לשים את מתנגדי הממשלה בזמן מלחמה. גם במקומות העבודה יש מקלטים אטומים. נשמע מאד פרנואידי, ועוד בשוייץ.
4.8.95
יום סידורים. התחלתי בארוחת בוקר של יוגורט עם תפוח ואפרסק על הגג. אחר-כך עשיתי כביסה, שירות חינם לאורחי המלון. נכנסתי ל- Jokang, בעיקר כדי לגלות שאפילו במקדש הכי קדוש בטיבט יש קפיטריה על הגג...
קניתי ב- 215 יואן כרטיס לגולמוד, נסיעה סיוטית שמחכה לי משמונה בבוקר מחר ועד להודעה חדשה, על הדרך הסלולה הגבוהה ביותר בעולם. שלחתי חבילה הביתה, קילו וחצי ב- 60 יואן. בדרך חזרה למלון ישבתי ליד בחור יפני, ובעשר דקות של נסיעה במיניבוס היתה לי אתו השיחה הכי עמוקה שהיתה לי עם יפנים. הוא סיפר שיפן מלחיצה והוא רוצה להתנתק, לנסוע בדרך היבשה עד אירופה ולעבוד שם. אמר שכל הישראלים שפגש מאד שונים אחד מהשני, אבל כל היפנים דומים. מאד רציתי להמשיך את השיחה המענינת הזו, סוף סוף פוגש יפני שאני מצליח לתקשר אתו. אחרי הצהרים סיימתי את הסידורים, כולל צילומים מהלונלי פלנט שרלוונטים לי להמשך. הלכתי לטאשי- 1 לעוד עוגת שוקולד, וישבתי עם אחד השוייצרים מאתמול, ועם טיבטית מדרום הודו שבאה לבקר משפחה ומדברת אנגלית טובה.
שיפודי בשר אחרונים וארוחת ערב בטאשי- 2 - ושם פגשתי את הזוג השוייצרי מליג`יאן, שהגיעו היום אחרי 34 ימים באופניים. קרועים מעייפות, הם שאלו בעיקר על מצב הדרכים בטיבט חשבתי עליהם לפני כמה ימים, והם אמרו שחשבו עלי, היה כיף להפגש שוב והצטערתי על כל הפספוסים האלה, ועל כך שאפילו לא ממש יצא לי לדבר עם ישראלים כאן, ובשינג`יאנג בטח לא יהיו. ירד גשם היום, וכשיצאנו כל הרחוב היה בריכה אחת גדולה, והלכנו בגשם ובמים עד הברכיים. עכשיו יש לי נעליים רטובות וגרביים רטובות וגרב כסף רטובה וג`ינס רטובים והרוב בטח יישאר רטוב עד מחר, לקראת הנסיעה האחרונה והקפואה והמוקדמת בבוקר ועוד ביום שבת. מצטער שלא נשארתי עוד יום, אבל מאוחר מדי. שיהיה בהצלחה.
