שוויץ - כתבה מתוך גלויה (חלק שני)

לפני הכל, מילה של הערכה וכל הכבוד לכל מי ששרד את הכתבה הראשונה והגיע עד הלום. עכשיו אנחנו מגיעים למקומות היפים באמת!
 להזכירכם, תמונות נוספות ובאיכות גבוהה יותר ניתן למצוא ב http://picasaweb.google.com/baruch.m/switzerland.

ועתה לעניינינו....

 ביום שלישי ה-14/08/07 האיר יום יפהפה על העמק הירוק בו שוכנת העיירה מירינגן (Meiringen) שבשוויץ. הדבר היווה ניגוד בולט לסערה של אמש בה נרטבנו עד לשד עצמותינו. היופי הטבעי מסביב ומזג האויר המצוין פעלו כמו קסם על ברוך והשכיחו ממנו לחלוטין את כאבי העצמות והשרירים מההליכה הארוכה שביצענו יום קודם ולא היה בכלל צורך לשכנעו לוותר על הרעיון של לעשות יום מנוחה ולהיפגש בערב בגרינדלוולד מרחק של כ20 ק"מ מערבה.

 לאחר ארוחת בוקר יצאנו ללא הציוד לטיול צד קצר ויפה באתר מרשים שממוקם בקצה הדרומי של מירינגן, ה-Aareschlucht, או בעברית קניון האארה. האארה הוא אחד מהנהרות הגדולים של שוויץ שמתפתל לאחר מכן גם בלב עיר הבירה ברן כנהר רחב ושקט. אבל כאן, במירנגן, סמוך למקורו הוא היה עדיין צר יחסית וסוער מאוד. בשעת הבוקר, כשהנהר היה מכוסה עדיין בערפילים, הלכנו לאורכו כק"מ מהכפר עד הכניסה לקניון שבו נהר האארה מתחתר לאורך ק"מ נוסף בנקיק עמוק ומרשים שניתן ללכת לכל אורכו מצד אחד לשני עד העיירה Innerkirtchen. אנחנו לא הלכנו את כל הדרך אלא את רובה ובסוף עשינו אחורה פנה וחזרנו לכניסה ממנה הגענו (למרות שניתן גם להמשיך ולחזור ברכבת). הקניון עצמו מאוד מרשים ועמוק עם מרפסות עץ ומערות שנבנו ונחפרו בסלע האפור. נהנו מטיול של כשעה הלוך-חזור לאורך המים הסוערים, המפלים שנופלים מהצדדים והטיפות שנופלות מהתקרה (וקצת מסכנות את המצלמות אז תיזהרו), עד שיצאנו וחזרנו לצימר כדי לקחת את הציוד.

 איזה הבדל...עם המשקל פתאום הרגישו טוב מאוד את הרגליים, אבל שיערנו שהנוף של היום הקרוב ישכיח את העניין, למרות שעמדנו לפני היום הקשה ביותר של הטרק, עם עלייה בת 1100 מטר עד לפס הגבוה Grosse Scheidegg.

 את 200 המטרים הראשונים (שלא כלולים בנתון הקודם...) לכיוון הפס, שנמצא בגובה 1962 מ`, ביצענו עם הרכבת שעולה למפל רייכנבך (Reichenbachfalle) מתחנה בקצה המנוגד של הכפר. זהו המפל בו מצא שרלוק הולמס את מותו ב"הבעיה הסופית" של ארתור קונן דויל וסביב האייטם הזה בנויה רוב תעשיית התיירות של הכפר - במקום פשוט להתרכז במיקום המדהים שלה. המפל היה המרשים ביותר שראינו עד כה בטיול, לפחות מבחינת נפח המים העצום שזרם בו. גרם מדרגות מתפתל וגבוה שעלה למפלסים העליונים של המפל סימן את תחילת העלייה מבחינתנו. לאחר עלייה בגובה של כ-100 מטר עם המדרגות הגענו לכפרון הקטנטון Zwirgi  ולכביש. כן,כן, מי שרוצה גם יכול לנסוע את הקטע הזה (ברובו, לא את כל הדרך, לפחות לא עם אוטובוס עד כמה שאני יודע), אבל בכך הוא יפסיד את רוב ההנאה של ההליכה בעמק היפה שעולה לפס ממירינגן והנופים המדהימים שהוא מספק.

 מזוירגי התחלנו לעלות בעלייה תלולה לאורך דרך אבנים בתוך היער, כאשר מדי פעם פגשנו וחצינו את הכביש. בקטעים מסוימים ומאוד קצרים ההליכה הייתה גם לאורכו ואז זה היה די מפחיד כי הכביש צר ואין שדה ראיה בגלל הסיבובים. אי אפשר ללכת לאיבוד כי השילוט מעולה והשביל ברור. העלייה הארוכה לפס הייתה בנויה כמו מדרגות, כלומר עלייה ומישור לסירוגין עד הפסגה. בקצה של קטע העלייה הראשון מזוירגי, רגע אחרי שעברנו מפל גדול שצונח מהצוק בצידו השני של העמק, התרחב העמק לאזור מישורי שבו ממוקם הכפר Kaltenbrunnen ומולנו התנוסס הגוש העצום של הWetterhorn- והפסגות הסמוכות, כאשר מצד שמאל גלש קרחון Rosenlaui הגדול. קשה לתאר את הגודל של הצוקים בשני צידי העמק הזה ובפרט את אלה של קבוצת הפסגות שהתנוססה עתה לפנינו.

 המשכנו במעלה העמק וחזרה אל תוך היער לזמן קצר ואחרי כק"מ יצאנו שוב אל האזור המישורי בו שוכנת העיירה Rosenlaui. שם השביל הולך ממש לאורך גדות הנהר ומספק את התמונה היפה ביותר של גוש ההרים ממול. ככה המשיך לזגזג השביל בין היערות והאחו ובין המישור והעלייה עד שלאחר מספר קילומטרים כשכבר היינו ממש מתחת לפסגות שקודם היו ממולנו, יצאנו לאחו רחב ידיים ויפה, מלא בהמוני סוגים של פרחים ועם עצים גדולים שהיו פזורים בו. התיישבנו מול הנוף המהמם ואכלנו קצת פירות יבשים בשביל האנרגיה. ממול,לראשונה, הצלחנו לקבל מושג ברור של הפס. נראה לא רחוק במיוחד. אז נראה, כולנו טועים. מאחורי הפס יכולנו לראשונה לראות את השפיץ העליון של ה-Eiger, אחת משלושת פסגות ההרים שעמדו להוות את שיא הטרק עבורנו. כחצי שעה משם הגענו לכפר Schwarzwaldalp שממנו התחיל עוד קטע של עלייה (ובו, בפעם היחידה בכל הטיול, היה קצת קצת קשה למצוא את המשך השביל בקטע מסוים). העלייה דרך היער הובילה אותנו לאזור ממש קרוב לצוקי העמק ומתחת לסדרה חדשה של קרחונים ומפלים שנפתחה עתה לעין.

לאחר מנוחה התחלנו את העלייה האמיתית לפס שעתה התנוסס ישר מעלינו. הוא לא נראה תלול או ארוך במיוחד אבל בכל זאת לקח יותר משעה הליכה. הפעם הנופים היו יפים במיוחד במבט לאחור לכיוון העמק הארוך שאותו טיפסנו. ההרים שעליהם הלכנו יום לפני נראו עתה רחוקים שנות אור מאיתנו. ההרים מהיום הראשון של הטרק בכלל כבר לא היו בטווח ראייה. הלכנו הרבה ללא ספק. הסוף של העלייה היה ממש מעצבן כי כשמגיע אותו מקום שבו אתה משוכנע במאה אחוז שעומד להיפתח הנוף לצד השני אתה מגלה שיש עוד כחצי ק"מ עד הפס "האמיתי" שבו שוכנת מסעדה. הצעדים האחרונים כבר היו ממש קשים והיינו מאוד עייפים, אבל הגענו וזה היה שווה את זה ממש. ממש ממש ממש. כלומר - אל תתנו לתאורי העלייה לדכא אתכם, זה שווה את המאמץ ואל תוותרו על הטיול הזה!

 מעלינו התנוסס הצוק הצפוני העצום של ה-Wetterhorn, מאחורינו השתרע העמק (שקצת הוסתר על-ידי המדרגה האחרונה) אבל היופי האמיתי היה הנוף מולנו: העמק הקרחוני שבו שוכנת עיירת הסקי \ טיולים הסופר-תיירותית והיוקרתית Grindelwald היה רחוק מתחתינו ומולנו התנוסס הקיר הצפוני המרשים והמפורסם של ה-Eiger עם הקרחונים שנשפכו ממנו כמו מים. חברה אחת קטנה של ציוד טיולים נקראת על שם הקיר הזה - North Face. דרך אגב, הראשון שהצליח לכבוש את הקיר הזה היה היינריך הרר, אותו מטפס הרים אוסטרי שעליו נעשה הסרט "שבע שנים בטיבט". מאחורי האייגר הסתתרו שתי הפסגות הנוספות, ושלישיית הפסגות יחד מהוות את גורם המשיכה מספר אחת של תיירים באלפים השוויצריים: ה- Monch, הנזיר וה- Jungfrau (העלמה הצעירה). עוד עליהן, בהמשך.

בינתיים ישבנו מול הפנורמה הנהדרת הזאת ואכלנו ארוחת צהריים כשמעלינו לפתע נשמע קול נפץ ומפולת שלגים נפלה מהווטרהורן ומילאה את המפלים שהיו קודם מלאים מים בחתיכות קרח. היינו שם יחסית הרבה זמן וכל הזמן הסתכלנו על האוטובוסים שהגיעו ואספו תיירים לצד השני. שקלנו את מצב הזמן שלנו ובסוף החלטנו, מתוך רחמים על הברכיים, לרדת רק חלק מהירידה עד גרינדלוולד ואת ההמשך לעשות באוטובוס. וכך היה. ירדנו כחצי מהירידה לצד השני בכשעה עד שהגענו לתחנה עליה החלטנו. נסיעה באוטובוס העמוס עם התיקים שלנו לא הייתה דבר פשוט ונראה לי שכמעט הורדנו לכמה תיירים את הראש כשעברנו במעבר. הפעם לצערנו שכחנו להשתמש בכרטיס חצי המחיר שהיה ברשותנו אבל לא בוכים על כסף שנשפך.

 כ-4 ק"מ במורד הכביש קיבלה את פנינו העיירה הכי תיירותית והכי יפה שהיינו בה עד כה - גרינדלוואלד. הרחוב היה הומה בתיירים שקנו מזכרות בחנויות (כל זה כמובן נגמר בסביבות 18:00 כשכל החנויות נסגרו), ומסביב כמובן היו ההרים המרשימים עם האייגר שהקיר הצפוני העצום שלו מתנוסס ישר מעל העיירה. לאחר מסע קניות קצת בסופרמרקט ליד התחנה המרכזית הגענו לאכסנייה שלנו וכל מה שנותר לעשות היה להתפלל ממש ממש חזק שמחר יהיה מזג אויר טוב.

לתחילת הכתבה

אני סובל מטראומות מהמקום הזה. זאת הפעם השנייה כבר שיוצא לי לטייל בשוויץ וכנראה שמאז אני חולם על לחזור. הפעם הראשונה הייתה ב-1999 כשהייתי קצת לפני י"ב והיא זכורה לי כמאוד כיפית, אבל מזג האויר לא האיר לנו פנים. שרצינו לעלות ל-Jungfraujoch, תחנת הרכבת הגבוהה ביותר באירופה והבלתי תיאמן, שכן היא ממוקמת בגובה של כ-3,500 מטר באוכף בין ה-Jungfrau ל-Monch, ומגיעים אליה באמצעות רכבת שעוברת בתעלה בלב ההר, שנחפרה אי שם בתחילת המאה ה-20. אין פלא שהמקום נחשב לאחת מהאטרקציות המרכזיות של שוייץ, אם לא המרכזית ביותר. המחיר בהתאם: כרטיס סיבובי מאינטרלאקן דרך התחנה וחזרה (משעשע שהם גם מפרסמים מחיר לכיוון אחד) עולה כ-180 פרנק (כ-600 שקל).

 עם זאת, עם מגוון הנחות וקומבינות ניתן להגיע למחיר זול בהרבה - אפילו אני הופתעתי שהמוכר אמר שזה יוצא רק 70 פרנק לבן אדם, ולא ממש הצלחתי להבין את החישוב שלו (אפילו ה-half-fare תופס כאן רק ל-25% הנחה). זה היה די הימור למען האמת, כי הבוקר התחיל כמעונן חלקית וכרגיל כל אתר תחזיות באינטרנט צפה משהו אחר להמשך היום. קיווינו לטוב.

 נסיעת בוקר של כחצי שעה הובילה אותנו לתחנת הביניים ב-Kleine Scheidegg שם מחליפים רכבת לזאת שעולה עד למעלה. הנוף עד שנכנסים למנהרה מטריף ואז יש 45 דקות בחושך כשפעמיים עוצרים ל-5 דקות בנקודות תצפית שנחצבו בדופן ההר ומספקות הצצה נדירה של ממש על קרחונים ממרחק נגיעה. למעלה יוצאים מאות תיירים (חצי מהם יפנים) כל חצי שעה ישר אל תוך קומפלקס התחנה שכמובן מתחיל ונגמר בחנויות המזכרות. היינו קצת יוצאי דופן עם התרמילים שנו ומספר פעמים נשאלנו האם אנחנו עומדים לטפס על אחת מהפסגות. הדבר הראשון ששמנו לב אליו היו השמיים - כחולים לגמרי, כמעט ללא עננים וגם אלו היו נמוכים ונעלמו תוך זמן קצר. הנוף הוא בל יתואר. שדה הקרח העצום שנשפך מהתחנה לכיוון דרום הוא הקרחון הארוך ביותר באירופה, ה-Alteschgletcher, שמרכז את כל המשקעים שנופלים באזור.

מסביב, שלושת הפסגות של האייגר, המונך והיונגפראו ועוד עשרות פסגות במורד הקרחון שהנגישות אליהם עשתה רושם של מוגבלת מאוד. טבעי היה שהדבר הראשון שהתחשק לנו לעשות הוא למצוא את דרכנו במבוך של הבניין הזה ולצאת החוצה, וכך היה. את פנינו קיבל קור עז ביציאה ומאות אנשים שהלכו לאורך שביל שמוביל לכיוון המונך. כמות האטרקציות על הקרחון למי שרוצה היא בלתי נגמרת: אפשר ללכת עד המונך ואפילו לטפס עליו עם מדריך (לא הלכנו מפאת קוצר זמן), לבצע טיול על הקרחון עצמו, לעשות סקי קיץ, מזחלות, מזחלות כלבים, אומגות ועוד. כמובן שהמחיר של כל אחד מאלו בהתאם למיקום. הנוף חינם (בערך).

 אחרי שהיינו בחוץ עלינו למצפה הספינקס, שהוא המצפה שעל גג הבניין ובו רואים גם את הנפילה האדירה של ההרים לכיוון אינטרלאקן ואת כל שוויץ פחות או יותר. נוף מ-ד-ה-י-ם. כמות התמונות שצילמנו היא מוגזמת לחלוטין אבל לא הצלחנו לעצור. הסיסמא של המקום שחקוקה בכניסה למצפה בהחלט הולמת אותו: Top of Europe

אטרקציה נוספת יפהפיה היא ארמון הקרח. מכיוון שהתחנה בנויה בחלקה על הקרחון, יצרו מערכת של מנהרות בתוך הקרחון ושם כל שנה פסלי קרח מפסלים פסלים מדהימים בקרח. לסיכומו של דבר היינו שם כשעתיים וחצי והיה שווה כל רגע וכל אגורה. אם לא היינו צריכים עוד להספיק לסיים את הטרק שלנו ואת ההליכה היינו נשארים שם עוד. ירדנו בתחנת ה-Eigergletcher שנמצאת ממש במוצא המנהרה ומעל קליין שיידג. הנקודה בה ישבנו לאכול אורחת צהריים אל מול קרחון האייגר העצום ושלל המפלים שנופלים מהפסגות המושלגות הייתה חד פעמית.

 אחריה התחילה הירידה. אם יום לפני כן התרכזנו בעלייה, הפעם עמדנו לרדת והמון - כל הדרך למטה עד הצד השני לעמק הכי יפה בעולם, עמק Lauterbrunnen. הירידה התחילה על סכין חדה ותלולה כאשר מצידנו האחד הצוקים העצומים של הרכס ומצד שני הר Mannlichen (שגם עליו יש מסלולים נחמדים), המפריד בין העמקים של גרינדלוולד ולאוטרברונן. ירדנו המון עד שהאחו של הגובה נגמר והנוף של הפסגות התחיל להיות מוסתר על-ידי עצים נמוכים, המהווים את תחילת היער. היער הגדול הזה יושב מעל המצוקים הענקיים שתוחמים את העמק של לאוטרברונן משני צידיו. מאחד הצוקים נפל מפל ע-צ-ו-ם שאני מעריך את גובהו בכ-500 מטר לפחות.

 בשלב מסוים פגשנו זוג מטיילים איטלקי ויחד המשכנו לרדת עוד קצת עד שנתקענו בשלט שכמעט ולא שמנו לב אליו ובו היה רשום (בצירוף מפה) שהדרך לעיירה Wengen חסומה עקב עבודות. ישבנו שם מאוד מבולבלים עם הצצות אחוזות אימה אחורה כלפי מה שירדנו עתה שנראה פחות סימפטי בכיוון ההפוך. למזלנו אלוהים ריחם עלינו הפעם ושלח זוג בריטים מבוגר מהכיוון הנגדי שבישר לנו שאין להם מושג על מה מדובר ושהדרך פתוחה לחלוטין מלבד איש זקן ומוזר שמנסר עצים בצד הדרך בנקודה כלשהי. מזל! המשכנו הלאה. כחצי שעה לאחר מכן נפגשנו עם דרך עפר ובה שלט שהייתי חייב לצלם לאבא שלי שרץ מרתונים להנאתו בגיל 50: מרתון היונגפראו, מרתון למתאבדים שיעים שרצים מאינטרלאקן ועד תחנת הרכבת ממנה יצאנו כלומר 42 ק"מ עם כ2500 מטר עליה. טירוף! זמן קצר לאחר מכן פגשנו גם את חוטב העצים שנראה כמו אחד שלא תהיה לו בעיה לרוץ את זה.

 בשלב זה פחות או יותר התחלנו לסבול ממשהו שלא האמנו שנסבול ממנו בשוויץ -; חום. היה חם, ממש חצי חמסין. עם השמיים הכחולים והיפים מגיעים גם החסרונות. למזלנו המשך הדרך הייתה כמעט כולה בתוך יער. הנקודה המבלבלת ביותר במסלול עמדה לפנינו: שלט על דרך העפר כיוון לשביל שסוטה מהדרך ומוביל לאוטרברונן ווונגן, אבל גם דרך דרך העפר ניתן להגיע לוונגן. ידענו שזאת הדרך אז ירדנו, אבל 50 מטר מתחת לדרך העפר הגענו לעוד שלט -; לאוטרברונן שמאלה וונגן ימינה. חשוב: יש לקחת דווקא ימינה לכיוון וונגן ולא שמאלה בדרך השנייה שיורדת צפונה ואז חוזרת דרומה בעמק פחות יפה. במקום זה התחלנו לרדת בתלילות לאורך שביל שזגזג ביער עד לוונגן תוך שהוא מגיע לנקודות תצפית יפהפיות על העמק למטה שגורמות לך לחשוב שאתה מסתכל ממטוס על הבתים המיניאטוריים. היער עצמו היה מאוד מרשים עם עצים גדולים ונחלים (שאחר כך נופלים את המצוק ומהווים את עשרות המפלים שנופלים אל תוך העמק) ובמיוחד המון סוגים של פטריות כולל האדומות הגדולות מהסוג שאתה מצפה למצוא גמד יושב מתחתן.

לתחילת הכתבה


 כעבור כשעה ביער הגענו לפאתי וונגן שהיא עיירה מאוד ציורית מעל לאוטרברונן. השמש כבר הייתה אי שם מאחורי הצוק. כבר היה די מאוחר וגם התחיל להתענן. את הדרך מוונגן ללאוטרברונן עשינו על דרך סלולה מאספלט והשעה הזאת, השעה האחרונה של הטרק שלנו, הייתה זאת שגמרה לנו את הרגליים והברכיים סופית. אבל זה היה כל כך שווה את זה: בדיוק בגובה הזה אתה מקבל את הזוית הכי יפה על העמק הכי יפה בעולם. לאוטרברונן, עיירה שוויצרית ציורית טיפוסית, עם עוד עיירות ברקע, צוקי ענק בגובה של מאות מטרים משני הצדדים, מפלים שנשפכים מכל עבר, והגדול מכולם - מפל Staubbach שיושב ישר על העיירה. מעל הצוקים עולים יערות ירוקים שנעלמים כשהפסגות המושלגות והגבוהות בוקעות מתוכם. אין מילים. מושלם.

הגענו לאכסנייה די מאוחר ונתקלנו בתופעה שעוד לא ראיתי: כמו שיש ברחבי העולם את האכסניות שבהן כל התרמילאים הישראלים משתכנים, כאן נפלנו ישר לתוך אחת שמתמחה בלא אחרים מאשר דרום קוריאנים. דגל בחדר האוכל, קיר מכוסה תמונות בקבלה והמוני צעירים שישבו בחצר ודיברו בשפה הלא ברורה הזאת. הם היו קצת מעצבנים ולא מתחשבים, אבל ניתן היה לתקשר איתם.

 לכבוד סוף הטרק החלטנו לעשות ארוחת ערב "חגיגית", אז שכנעתי את ברוך שאם אנחנו בשוויץ אנחנו חייבים לאכול פונדו גבינה. לשוויצריים אין חומוס ואין פיתות אז הם משתמשים בגבינה מומסת ולחם במקום וקוראים לזה פונדו. והם מנומסים אז משתמשים במזלגות. אני אישית מאוד אוהב את זה אבל ברוך לצערי לא סבל את זה ואמר שזה תפל לחלוטין וטרח להזכיר לי כמה אני רע ששכנעתי אותו לאכול את זה במשך כל הטיול אחר כך. אני חייב להודות שזאת לא מנה משובחת במיוחד ולא מומלצת למי שלא רוצה לחטוף התקף לב מכמות השומן והכולסטרול שיש בה. אבל הלכנו כל כך הרבה בארבעת הימים האלה שהרשיתי לעצמי את הסיכון.

לתחילת הכתבה

בלילה התחיל הגשם. הוא לא הפסיק לרגע. גם לא בבוקר. קמנו לתוך יום ערפילי, מעונן וגשום מאוד. מזל שזה היה יום המנוחה המתוכנן שלנו ושלא היו לנו תוכניות שדרשו להיות יותר מדי מתחת לכיפת השמיים. את היום התחלנו באיסוף כביסה. כביסה, עד כמה שזה נשמע מוזר, הייתה הבעייה העיקרית שלנו מאז שנחתנו בשוויץ - עברנו במשך שבוע ממקום למקום עם הציוד שלנו על הגב ובשום מקום לא הייתה מכבסה ראויה. כבר ממש נגמרו לנו הבגדים המועטים והתחלנו למחזר (ואני לא צריך לציין שזה ממש מגעיל לעשות את זה עם בגדים מלוכלכים שהזעת בהם את הנשמה בעליות של שוויץ) כשבאכסניה הדרום קוריאנית מצאנו את המכבסה שפתרה לנו את הבעיות.

 לאחר שלבשנו בגדים נקיים סוף סוף יצאנו עם אוטובוס ל-Trummelbachfalle, מפלי טרומלבך, שנמצאים מספר קילומטרים במעלה העמק. כל המים מהקרחונים שנמסים ומהמפלים שנופלים מהצוקים העצומים של היונגפראו והמונך מתנקזים לתוך נחל אחד שזורם במורד העמק שלאורכו הלכנו יום קודם לכן, עד שהוא פוגש את הצוקים העצומים של עמק לאוטרברונן. במקום הזה כל העוצמה של המים חתרה סדרה של עשרה מפלים עוצמתיים במיוחד, שחותרים את דרכם בתוך קניון צר שהוא כמעט מערה. הודות לעוד אחד ממבצעי ההנדסה המופלאים של השוויצרים, המפלים האלה נגישים ומהווים אתר חובה לכל מי שמטייל באזור: מתחילים בעלייה במעלית בתוך מנהרה החצובה בהר שמובילה אותך לראש המפלים ומשם, בסדרה של מנהרות חצובות, יורדים לאורך עשרת המפלים של הטרומלבך. דרך אגב, גם ביום לא גשום לדעתי נרטבים פה מהרסס. לא לפספס!!

 בגלל לוח זמנים מרווח נאלצנו להמתין בבית הקפה שבכניסה לאתר. הוא היה הומה בבני אדם שהסתתרו מהגשמים ורק כעבור שעה עלינו על האוטובוס שהחזיר אותנו לכפר. אספנו את הציוד והמשכנו בדרכנו דרומה. ירדנו לתחנת הרכבת וקנינו כרטיסים ליעד הבא שלנו בטיול - Bettmeralp. הפעם הנסיעה הייתה ארוכה וארכה כ-4 שעות. בתחילה נסענו ל-Interlaken והחלפנו רכבת ל-Spiez. הדרך עד לשפיץ הייתה מאוד יפה ועברה לאורך אגם טון, המערבי מבין שני האגמים ביניהם ממוקמת אינטרלאקן. משם רכבת נוספת הובילה אותנו דרומה דרך אחת מהמנהרות הארוכות באלפים עד לצד השני של הרכס אל עמק נהר הRhone- שחוצה את כל שוויץ ממזרח ועד מערב ואל העיר Brig. משם רכבת נוספת לרכבל של Bettmeralp ולאחר עלייה ברכבל העצום מצאנו את עצמנו עומדים בכניסה לכפר בגובה של כ-1900 מטר.

 בקו אוירי הדרמנו כ30 ק"מ בסך הכל. מיותר לציין שאת המסע התחבורתי היחסית מורכב הזה היה מאוד פשוט לבצע באמצעות מערכת התחבורה השוויצרית המופלאה. כמו כן מיותר לציין שהנוף בדרך היה מדהים ושבצד השני של הרכס הצפוני של האלפים, בעמק נהר הרון, השמש זרחה והיה אפילו די חם. הסיבה שהדרמנו לצידו השני של הרכס לעיירה שכוחת האל הזאת הייתה שהיא מהווה גישה לאחד מהמקומות היפים בשוויץ - קרחון ה-Alteschgletcher, הקרחון הארוך האירופה שבראשו היינו כשעלינו ליונגפראויוך. כדי לקלוט את כל העוצמה של הקרחון הזה (וזה לא מהווה תחליף לעלייה ליונגפראו ששונה לחלוטין) צריך להדרים עד לבטמראלפ.

 האכסנייה שאליה הזמנו מקום מראש, Venus Backpackers, הייתה ממוקמת בצמוד לתחנת הרכבל ככה שלא ממש היה קשה למצוא אותה. מה שכן היה קשה היה להבין איך מקבלים את החדר: עקבנו אחרי השילוט והגענו לקבלה הכי מוזרה שנתקלתי בה בחיים - חדר קטן שלא היה בו איש, רק שולחן קטן ובו מספר מעטפות עם תאריכי הגעה. על אחת מהן היה כתוב: For Roi Gemer. טוב, פתחתי ובפנים היה מכתב שבו הוסבר על אופן מילוי הטפסים ועל איפה לשים את הכסף עבור השהייה. זה היה מוזר מדי עבורנו אז יצאנו לפתור את התעלומה. זה לקח כ-20 דקות עד שמצאנו, במלון אחר שגם הוא שלה, את הבחורה ההולנדית שבבעלותה המקום. מפתחות לחדרים לא היו ושילמנו לה. המקום שבהתחלה נראה מוזר התגלה כאכסנייה הכי טובה של הטיול עם חדרים נוחים, מקלחות עם מים רותחים, מטבח מאובזר מאוד וסלון ענק עם טלויזיה ואינטרנט חופשי. וכל זה היה רק לנו ולעוד משפחה שוייצרית עם שתי ילדות קטנות וחמודות שנראו כאילו הוצאו מתוך תמונה על עטיפה של ביצת הפתעה קינדר.

 עוד פלוס לשהייה באכסנייה הזאת היה שיכולנו להיכנס לקאנטרי של העיירה. אז לקחנו בגדי ים, חצינו את הכפר היפה והעברנו אחר צהריים של שיקום שרירים ומתיחות בתוך המים של הבריכה המקורה המקומית.

לתחילת הכתבה

כשהלכנו לישון השמיים היו זרועי כוכבים, כמעט ללא עננים והתחזית הייתה שנויה במחלוקת עם צפי למעונן חלקית. אבל המזל לא משחק פעמיים: קמנו ליום מעונן ואפור, אבל יבש. לא ירד גשם. כל הפסגות שנראו בצידו השני של העמק יום לפני היו עתה מכוסות בשכבה עבה של עננים. לאחר התייעצות החלטנו בכל זאת לצאת למסלול שתכננו שהלך לאורך הרכס מעל הקרחון העצום. התחלנו את הבוקר בעלייה ברכבל לכיוון העיירה Fiescheralp הסמוכה. ההגעה אליה דרשה עוד הליכה של כק"מ וחצי מקצה הרכבל. בעיירה ממוקם רכבל נוסף שעולה להר Eggishorn שממנו אמורה להיות התצפית המרשימה ביותר על הקרחון. לצערנו העננים לא הלכו לשום מקום והמצלמות שסיפקו תמונות מהפסגה הראו דבר אחד בודד: אפור.

 בלית ברירה נאלצנו לסוב על עקבותינו חזרה לכיוון בטמראלפ כשהבנו שלא עומד להיות שיפור בקרוב. השאיפה הייתה שעד שנגיע חזרה מזג האויר ישתפר כי הטמפרטורות יעלו ונעלה להר Bettmerhorn, ומשם נעשה מסלול קצר לאורך הקרחון. עד שהגענו חזרה לכפר, לאורך השביל שהיה עמוס במרמיטות, העננים באמת עלו וכבר ראו את העמק למטה אבל הפסגות למעלה עדיין היו שקועות בערפל. אני הסתכלתי והייתי מלא אמונה. הטיעון שלי היה שאולי הפסגות בערפל אבל הקרחון נמצא למטה ולכן כן נראה אותו. היה לי מאוד קשה לשכנע את ברוך עם הטיעון הזה שננסה בכל זאת למרות שזה נראה די אבוד אבל בסוף הוא הסכים. הייתי די נודניק למען האמת.

 שאלנו את מוכר הכרטיסים של הרכבל מה המצב למעלה והוא אמר: "זה בא והולך". אז עלינו. כנראה שבדיוק אז זה בא, כי מה שציפה לנו למעלה היה בליל של ערפל אפור עם סלעים מכוסים באזוב בצבע צהוב זרחני. ברוך באותו שלב רצה לחנוק אותי אבל אני הייתי עדיין מלא אמונה ועם חיוך על הפנים. "לא רק הפונדו הדוחה? עכשיו גם זה????" הוא שאל בעודו מתכונן להתנפל עליי עם אחד הסלעים הזרחניים, "את החיים אתה הורס לי". אני מצידי הייתי עדיין אופטימי וכיניתי אותו "מרמיטה ממורמרת" שנראה לי מתאים למדי. "Never say never! - קצת אמונה...",קראתי לעברו והתחלתי לצעוד בשביל שיורד למטה כלפי הקרחון (שהוביל באותו הזמן ישר אל תוך האפור). אחרי כרבע שעה של צעידה בתוך הערפל כבר התגנב לליבי חשש שאולי הוא צדק.

בינתיים ברוך כבר הספיק להפנות את התסכול שלו לעברו של מוכר הכרטיסים המסכן כשלפתע הוא השתתק. מולנו התפזרו העננים ובחלק מסוים נראה הקרחון. הפער בעננים התרחב והראה לנו שלב אחרי שלב חלקים נבחרים של הקרחון. "זה עדיין לא שווה את העלייה לפה", הוא המשיך לרטון. "חכה,חכה, זאת רק ההתחלה...",ניסיתי לעודד את עצמי. להפתעתי הרבה, צדקתי. תוך כרבע שעה נוספת העננים עלו מספיק וכל הקרחון העצום נפרש מתחתינו. המראה היה עוצר נשימה. המילים נעתקו מהפה של ברוך שעתה רק יכל למלמל משהו בסגנון "טוב, עכשיו זה כבר שווה את זה".

 לא היה מקום טוב יותר מזה, אז את ארוחת הצהריים אכלנו מעל הקרחון העצום שרק הלך והתבהר מעננים ובעזרת הזום המטורף במצלמה של ברוך הצלחנו ממש לראות לתוך הסדקים העמוקים של הקרחון ואפילו זיהינו קבוצה של כ30 אנשים שהלכו עליו. היה יפהפה. גם הירידה חזרה לבטמראלפ הייתה יפה אך תלולה מאוד וסיפקה נוף של עמק נהר הרון ושל Bettmersee, האגמון מעל העיירה שבו אנשים דגו ואפילו שטו בסירות פדלים. למרות היופי של המקום נאלצנו להמשיך בדרכנו, אז אספנו את הציוד מהאכסנייה המוזרה, ירדנו עם הרכבל חזרה לעמק ומשם,עקב זמני קישור גרועים של הרכבות, הגענו לאחר שלוש שעות, שעברו שוב דרך בריג, כמעט לגבול איטליה, ל-Zermatt.

לתחילת הכתבה

אם חשבנו שגרינדלוולד הייתה תיירותית מאוד, היא התגמדה בנושא זה אל מול צרמט שהייתה מפלצת תיירות משומנת. הגענו אליה לקראת ערב ונאלצנו ללכת את רוב הרחוב הראשי שלה שעמוס במסעדות, בוטיקים וחנויות מזכרות כדי להגיע לאכסנייה שהייתה ממוקמת בקצה השני של הכפר, סמוך לרכבלים שעולים להרים. סמוך לכנסיית העיירה חצינו את הנהר העובר בליבה, על גשר שקיבל בהמשך השהות שלנו את הכינוי "גשר היפנים" בגלל הנוכחות הקבועה של כמה מהם עליו, אוחזים את המצלמה ובדיבוק אופייני לוחצים על הכפתור תוך כדי שהם תופסים בעדשתם את התמונה "הקלאסית" של אחד ההרים המפורסמים בעולם, Matterhorn. ייתכן שבטעות אתם חושבים שלא שמעתם עליו ולא ראיתם אותו, אבל אתם כן - לפחות אם אכלתם אי פעם שוקולד שוייצרי. הציור של ההר הזה מופיע על כל חבילה של טובלרון ולינדט. ואם את אלה אתם לא מכירים, גשו בדחיפות לחנות הממתקים הקרובה לביתכם ובצעו כפרה על חטא.

 למחרת בבוקר, לאחר התייעצות עם בעל האכסנייה שלנו, יצאנו לראשון מבין שני המסלולים שעמדנו לבצע ביומיים הקרובים באזור ושעמדו לחתום את הטיול שלנו לשוויץ. הליכה קצרה הובילה אותנו לתחנת הרכבל התחתונה של העיירה, ממנה עמדנו להתחיל עלייה מאוד ארוכה ל-Kleine Matterhorn. המטרהורן הקטן, הוא שפיץ קטן של סלע בין גוש ההרים העצום בשם Santa Rosa לבין הר המטרהורן המפורסם. על אותו שפיץ קטן של סלע בנו תחנת תצפית שצופה על 38 הפסגות מעל גובה 4000 מטר שנמצאות בטווח הראייה מסביב לעמק של צרמט. המקום הזה הוא עוד סיבה לפופולריות העצומה של צרמט בקרב מטיילים, שכן תעלה בהר מובילה החוצה אל ה-Pleateau Rosa שהוא החלק העליון של הTheodulgletscher-, קרחון המכוסה בשלג נצחי, שמפריד בין המטרהורן לגוש סנטה רוזה. קרחון זה, על גבול איטליה, הוא אתר סקי הקיץ הגדול באירופה והרכבל שמוביל אליו, מלא בעשרות גולשי סקי וסנובורד, הוא הגבוה ביותר ביבשת.

 מנקודת התצפית, בגובה 3883 מ`, היה קר. לא סתם קר. קפוא. הרוח היכתה בנו בעוצמה וגרמה לטמפרטורה נעימה של 3 מעלות להרגיש כמו מינוס 10. אבל הנוף היה כל כך מדהים מהמקום הזה שהצלחנו להחזיק כרבע שעה לפני שלא הרגשנו את הפנים. אחרכך היה קשה לדבר והאף והאצבעות קיבלו תחושת נמלול מדאיגה, צבע אדום-סגול מחשיד והתחילו ממש לכאוב. לא ציפינו לכזה קור ובאנו לבושים חם מאוד, אבל לא עד כדי כך.

לתחילת הכתבה



 כשירדנו חזרה למטה לתחנת הביניים Trockner stegg, היכן שהמסלול שלנו עמד להתחיל, אי אפשר היה שלא להתפעל מהמפעל ההנדסי המטורף הזה. איך לעזאזל בנו את התחנה על השפיץ של ההר הקפוא הזה והעבירו רכבל ענק מעל הקרחונים העצומים שמכסים את רוב השטח של האזור. בתחנת הביניים ישבנו לאכול ארוחת בוקר ולאחר מכן יצאנו החוצה לעמוד מתחת לקליין מטרהורן ואל מול עוד אחד מקרחוני הענק של האזור, ה-Gorengrat. לא היה חם בהרבה מאשר למעלה אבל יותר טוב. מאחורינו התנוסס המטרהורן מזוית פחות מוכרת ואל כיוונו יצא השביל שמכונה The Glaciar Trail, שכן הוא עובר ממש לאורך קו הסיום של קרחון תאודול. הרגשנו כאילו יצאנו לירח. לא היה כמעט צמח בסביבה הצחיחה, מלבד מספר זנים של פרחים קטנטנים שהתחבאו פה ושם בין הסלעים. מדהים איך הם שורדים במקום הזה.

 השביל עבר בין מספר לגונות ובמגמת עלייה עד שהגענו לקרחון הענק והשטוח. המקום היה פשוט יפהפה עם הפסגות המושלגות והקרחונים שגלשו לכל עבר. היה ניתן ממש להגיע עד לקרחון ואף לעלות עליו (אם כי זה צעד מסוכן שדורש שיקול דעת לא לחצות את קו המטר הבודד מנקודת המגע עם האדמה עקב סדקים פוטנציאליים). השביל המשיך להתקדם לאורך הקרחון והוביל לנקודת תצפית יפה על העמק וצרמט, ולאחר מכן התחיל לרדת לכיוון השלוחה הצפונית של המטרהורן. כ-250 מטר מעלינו הייתה בקתת Hornlihutte שממנה יוצאים לטיפוס לפסגת המטרהורן (עוד מספר מאות מטרים למעלה). שקלנו בהתחלה לעלות אליה אבל היה ממש קר ולא היינו ממש לבושים בהתאם (היה לנו את הציוד - הוא פשוט נשאר באכסניה... ) ולברוך היה כאב ראש שאני חשדתי בו כהתחלה של מחלת גבהים כתוצאה מניסיון העבר איתו והעובדה שעלינו המון בצורה דרסטית. הוא, לעומת זאת, האשים את העובדה שהוא לא שתה קפה בבוקר.

 לאור כל אלה החלטנו לוותר על הטיפוס לבקתה. התחלנו לרדת בעמק ובו בולדרים ענקיים כשמצידנו הייתה גבעה שחורה שלא הייתה אלא עוד חלק מקצה הקרחון שהיה פשוט מלוכלך לגמרי מבוץ ואבק. המים שנמסו ממנו יצרו מערות קרח באזור התחתון שלו שמתקרתן נתלו נטיפי קרח יפים וטפטפו טיפות מים אל תוך הנחל. עוד קצת במורד העמק הנחל הקטן הלך והפך לנהר סוער ואותו חצינו על גשר. לאחר עלייה קצרה מצידו השני של הגשר היינו על השלוחה הצפונית של המטרהורן והשביל ירד בתלילות כלפי מטה. התמונה הזאת של השפיץ העצום של המטרהורן ישר מעליך שנצפית במהלך הירידה מותירה רושם עז. הירידה התלולה נגמרת כעבור כקילומטר וחצי ב-Schwarzsee, שהיא לגונה קטנה ושחורה עם קפלה בשם "מרי של השלג" על גדותיה. בימים ללא רוח אמורה להיות בלגונה השתקפות מושלמת של המטרהורן. אצלנו הרוח יצרה גלים קטנים ששיבשו את התמונה.על יד הלגונה יש מסעדה ורכבל שמוביל חזרה למטה לצרמט.

 את שאר היום בילינו בין החנויות של הכפר באיסוף מזכרות והרבה הרבה הרבה שוקולד. היה מדהים רק לראות את המחירים של הדברים ולנסות להבין למה שמישהו יקנה דבר כזה. מגוון שעונים שוויצריים במחירים מטורפים היו רק הקדמה לשיא שהיה זוג עגילים קטנים, שלא עשו עליי איזה רושם מיוחד, במחיר הבלתי יאמן של 67500 פרנק שזה כמעט 250000 שקל, הרכב החדש הבא שלכם ואולי אפילו השניים הבאים, אחד במקום כל עגיל.

לתחילת הכתבה

בבוקר המחרת יצאנו למסלול השני שתכננו. המסלול שעולה אל ה-Oberrothorn, פסגה בגובה 3415 מ`. זהו לא אחד מהמסלולים שחשבנו עליהם במקור, אבל כשבעל האכסנייה כל כך המליץ עליו וטען שזה האהוב עליו מכל המסלולים באזור כבר לא יכולנו לוותר. זהו מסלול ההליכה הגבוה באזור צרמט (על שביל ללא קרח) ואחד מהגבוהים במערב אירופה (הגבוה מכולם לפי חלק מאנשי צרמט).

 כמו כל המסלולים באזור, גם זה מתחיל בעלייה חדה. בקטע הראשון עולים עם רכבת גלגלי שיניים במנהרה החצובה בהר עד ל-Sunnega Paradise ומשם בעזרת רכבל מטפסים עד Blauherd שם מחליפים ובעזרת רכבל נוסף (והאחרון בטיול שופע הרכבלים שלנו בשוויץ), מגיעים ל-Rothorn Paradise. אין צורך לציין שהנוף לאורך כל הנסיעה הזאת היה לא יאומן, במיוחד התצפית על העמק שהיה בשעה מוקדמת זו של בוקר מכוסה בשכבת עננים נמוכים. בכל אחת משלושת התחנות בדרך יש נוף שראוי להיכנס לספר השיאים של גינס תחת קטגוריית הנוף היפה, אבל במיוחד מהתחנה העליונה. אפילו בכל הטיול שלי בדרום אמריקה זכורים לי מעט מקומות עם נוף יפה כמו במקום זה.

 לאחר שהתרשמנו התחלנו ללכת. הקטע בשביל הזה הוא חמישה פסלים סביבתיים של עיניים בצבעים שונים הנמצאים לאורכו ,שכל אחד מייצג חלק אחר מהטבע וההווייה האנושית. השביל מתחיל ב"ירידה לשם עלייה" לאוכף קטן, שם מתחילה העלייה בת 400 המטרים לפסגה. לא צריך למהר ובסוף מגיעים. הנוף בדרך שווה את המאמץ: 38 פסגות 4000+ מאחוריך וקרחון לפניך, המנוקד בשלוש לגונות שקרחונים נשפכים אליהן. בראש הקרחון כיפת הקרח Cima di Jazzi ומשמאל הפסגות הגבוהות Strahlhorn ו-Rimpfischhorn.

 לאחר שהשביל מגיע לאוכף מצוקי על קו הרכס מתחילה העלייה הסופית לפסגה ושם, על גג העולם, התחושה בשמיים, תרתי משמע. העין האחרונה והאדומה מדברת על הנשמה של האדם. ואכן, יצאה לי הנשמה עד שהגעתי אליה אחרי שבועיים של מעבר דרך כל שוויץ, דרך כל הערים וההרים, האגמים והנהרות, הרכבלים והרכבות, העמקים והיערות - אבל היה שווה כל טיפת זיעה בדרך.

 בהתחלה היינו רק אנחנו ועוד איש אחד בפסגה המדהימה הזאת אבל כעבור חצי שעה כבר נהיה די עמוס במקום אז החלטנו לרדת. בינתיים השמיים התחילו להתקדר ולקראת סיום הירידה למקום בו התחלנו את העלייה התחיל לרדת מעין שלג-ברד שכזה. לא חזרנו לרכבל אלא המשכנו עם השביל למטה לכיוון העמק. השלג לא ממש הפריע בהתחלה אבל כשהוא התחיל להפשיר על הבגדים שלנו החלטנו שהגיע הזמן להוציא את הציוד נגד גשם. כשירדנו עוד קצת מצאנו את עצמנו מעל לגונת Stellisee והליכה נוספת במורד השלוחה הובילה אותנו ל-Blauherd. נכנסנו לתחנה כדי לאכול ארוחת צהריים ולהסתתר מהשלג. עד שסיימנו לאכול השלג הפסיק לרדת אז החלטנו להמשיך עוד למטה. הירידה עד לSunnega Paradise הייתה מתחת לרכבל שהעלה אותנו קודם ולוותה במרבדים של פרחים אלפיניים יפים.

בערך דקה אחרי שנכנסנו לתוך תחנת הרכבת התחיל גשם זלעפות בחוץ. הוא נמשך גם כשירדנו חזרה לצרמט וגם לאורך כל הדרך עד לאכסנייה.

בערב ישבנו באחד מהפאבים של הרחוב הראשי וחגגנו את סיום הטיול המוצלח. לא היה יכול לצאת יותר טוב, לדעתי, ממה שהיה. למחרת בבוקר, בזמן שסידרנו את הציוד מתוך הארונית שלנו באכסניה ראיתי משהו קטן וצבעוני בתחתית הארון. התקרבתי וראיתי שזה כרטיס זיכרון של מצלמה אז שאלתי את ברוך אם הוא לא שם לב שהכרטיס שלו נפל. הוא הסתכל ואמר שאין לו בכלל כרטיס של 4 ג`יגהבייט. באופן מדהים זה היה כרטיס שבדיוק התאים למצלמה שלו ומכיוון שהיינו כבר שלוש לילות באכסנייה ואף אחד לא בא לחפש את זה בזמן הזה הרשנו לעצמנו לשמור אותו. ברוך כל כך התלהב מהעניין שבמשך חמשת שעות הנסיעה חזרה צפונה לציריך הוא צילם כמה שעות של וידאו שברובן רואים באופן מפתיע רכבת, נוף חולף ואותי נמרח על החלון ומנסה לישון. הטיסה הייתה רק בערב ושרפנו כמה שעות טובות בשדה. היה מוזר לשמוע שוב עברית אחרי שבועיים שבהן ראינו בערך ישראלי וחצי.

למרות היופי המדהים של המדינה הזאת לא הייתי חושב לעולם לעבור אליה. היא לפעמים משמשת כאחת הדוגמאות כשאנשים חושבים לרדת מישראל לחו"ל כאבטיפוס לאוטופיה. אז צר לי לאכזב אתכם אנשים יקרים אבל היא לא. היא אמנם יפה מאוד אבל לא הייתי מחליף את החופים שטופי השמש שלנו בהרים הקפואים ובמזג האויר האפור, ולמרות שהישראלים יכולים להיות מאוד מעיקים לפעמים, לא הייתי מחליף אותם באנשים האפורים של שוויץ שסוגרים חנויות בשש בערב ושותקים בבתי קפה. רק את מערכת התחבורה היית מוכן להחליף ישר אם היו נותנים לי. אפילו מטוס אל על שהטיס אותנו חזרה לארץ התעכב בחצי שעה.

 אחרי שחזרנו לארץ ברוך חזר לעבודה שלו ואני חזרתי ישר למועד ב` בהסתברות וסטטיסטיקה (הוצאתי בו 100 ראשון בתואר בסופו של דבר). זה היה שבוע עמוס בביקורים בשדה התעופה. לילה אחרי אחותי מאיה חזרה מדרום אמריקה ואחרי יומיים נוספים גם חברה שלי נטע חזרה לישראל (אבל על הטיול המשותף שלהן שם תוכלו לקרוא בכתבות שלה) וכל העולם חזר לעצמו והסתדר וכל מה שנותר עתה הוא להתחיל ולתכנן את הפעם הבאה שנצא מישראל.....

לתחילת הכתבה

אני ממשיך את רשימת אתרי האינטרנט שרלוונטיים לכתבה: