יציאה מחניון יהודיה
ליהודיה יצאנו שבעה חברים וחברות ביום קיץ לוהט של אוגוסט. כמה שיותר חם, יותר טוב -; אני מהרהר, בציפייה לטבילה במי הנחל הקרירים במורד הואדי. החננו רכב אחד בחניון היהודיה, שם מתחיל המסלול, ורכב נוסף השארנו בנקודת הסיום של המסלול (מידע פרקטי וטיפים-; כולל איפה בדיוק להחנות את הרכבים- בקישור בסיום הסיפור). התחלנו ללכת בשביל האדום שיוצא מהחניון וחוצה את הכביש אל עבר נחל יהודיה. השביל עובר דרך חורבות הכפר הסורי "יהודיה" שבנוי על שרידי ישוב יהודי קדום.
בחורבות נמצאת גם התפצלות אל שביל מסומן ירוק אשר מוביל אל נקודת אמצע המסלול בין החלק העליון והתחתון של הנחל. המשכנו ללכת על הסימון האדום שיוצא מהחורבות ועולה צפונה לאורך הואדי. מימיננו נחשפים פתאום מצוקי הנחל, שהם ניגוד גמור לנוף הצהבהב והמונוטוני של האזור. פתאום אני נזכר במשהו, תופס את הראש וקולט שהפלאפון, המצלמה, והמפתחות לרכב שבקצה המסלול נשארו ברכב שבחניון. זה עלה לי ברבע שעה של ריצה מיוזעת בין אבני הבזלת של הרמה לחניון וחזרה. לא נורא, חשבתי, אוטוטו נכנסים למים.
המשכנו בדרכנו ואחרי עוד טיפה הליכה ראינו בעומק הואדי את המפל הראשון של נחל היהודיה שנקרא "המפל העליון". המפל נשפך לתוך בריכה, ומימיו הזורמים בשצף נשמעים עד למעלה הואדי. אחרי כמה דקות כבר התחלנו לרדת ירידה תלולה (מאוד) שיורדת היישר לאותו מפל. ככל שיורדים הצמחייה הקיצית הצהובה הופכת לצמחייה ירוקה ומסבירת פנים שמפנקת אותנו בצילה. בסוף הירידה הופיע מולנו המפל במלוא הדרו, לרגליו בריכה טבעית גדולה. המקום מלא בצמחיה שגדלה מסביב לבריכה וגם על הקירות המקיפים אותה. מהקירות מסביב נובעים מים והם נראים כאילו הם מזיעים, בעצם כמו שאנחנו הזענו אחרי ההליכה ביום החם. בגלל זה לא השתהנו וקפצנו לבריכה במהירות האפשרית.
המים היו קרירים ונעימים, למרות שבהתחלה ההרגשה ברגליים היא כאילו המים קפואים. הבריכה הזאת היא פשוט תענוג. חלקנו עמד מתחת לזרם של המפל וקיבל מהמים הנופלים מסאג` איכותי. זה אחד השיאים שאני הרגשתי במקום. להיות שם מתחת למפל, כשחברים מסביב, צוקים מלמעלה ובריכה טבעית מלמטה. כזאת התחברות לטבע לא מרגישים בכל יום -; פשוט כיף. בטיולים אחרים הנקודה הזאת תחשב לשיא של המסלול. אבל לא כאן. המפל העליון הוא רק ההתחלה.
אפשר להישאר בבריכה בכיף כמה שעות אבל שווה להמשיך -; כאמור, דברים יפים וטובים עוד יותר צפויים בהמשך. אכלנו משהו קל והמשכנו ללכת בשביל, ואולי בעצם לא נכון לקרוא לזה שביל. הדרך עוברת לאורך הנחל שבתחתית המצוקים, עולה ויורדת, חוצה את הנחל פעם ועוד פעם ובמספר מקומות נעזרים בידיות סלע כדי לרדת קטעים תלולים מאוד. למה בעצם הנחל הזה מוקף במצוקים גבוהים ואופיו מפותל? הרי לא כל הנחלים בארץ הם כאלה. התשובה היא שהיהודיה כמו רוב הנחלים ברמת הגולן נחשב לנחל צעיר מבחינה גאולוגית (כמה מאות מיליוני שנים) והואדי עדיין לא הספיק להתרחב. בגלל זה הנחל הוא עמוק ומצידיו מצוקים שנותנים לנו צל. עוד כמה מאות מיליוני שנים הואדי יתרחב, המצוקים יעלמו ואיתם הצל המבורך. אז, כבר יהיה פחות כיף לטייל שם.
בעוד אנחנו הולכים, לפתע נגלית התקהלות על יד מקום שבו הנחל נעלם מעינינו. התקרבנו וראינו שסיבת ההתקהלות היא אחת האטרקציות של המסלול: סולם בגובה תשעה מטרים שיורד ישירות אל תוך מימיה של בריכה ארוכה, אליה נשפכים מי הנחל ממפל מכובד שגובהו עשרה מטרים. כדי לחצות את הבריכה חייבים לשחות. אז מה עושים אם לא רוצים להרטיב את הציוד? אני וחבריי בחרנו ברעיון מקורי והזוי: להעביר את התיקים באומגה שנכין על המקום. חברי אשר הגה את הרעיון, ירד בסולם ומתח איתו חבל ניילון פשוט עד לקצה הבריכה. כל העיניים במקום הופנו אלינו כאשר התיק הראשון עלה על האומגה המאולתרת.
התיק גלש למטה, עבר חצי הדרך, נתקע, ולאחר כמה ניעורים של החבל, הרצועה של התיק נקרעה מהחיכוך והתיק נפל למים בבושה. הנזק: שני סנדויצ`ים רטובים ורצועה קרועה. החלטנו לעשות כמה שינויים. הזזנו את החבל לנקודה נוחה יותר, העברנו את בקבוקי המים ידנית למטה כדי לחסוך משקל והחלטנו לשלוח את התיקים הבאים בתנופה חזקה יותר. התיק הבא שעלה על האומגה כבר הגיע למטה לקול מחיאות כפיים סוערות. אחרי העברת התיקים כולנו חצינו את הבריכה והמשכנו עוד כמה מטרים וגילינו עוד מפל ועוד בריכה נאה וידיות סלע שבעזרתן יורדים אליה. התיקים יורדים גם כאן בשיטת האומגה שמוכיחה את עצמה שוב.
לאחר המעבר האחרון עצרנו להפסקה במקום סמוך ליד שפת הנחל ולצילו של המצוק. אחרי קצת אוכל ושתייה המשכנו במסלול שהתפתל לו לאורך הנחל ובין הצמחייה. כשחוצים את הנחל כיף לטבול את הרגליים וליהנות מהמים הצוננים. חוץ מהמפלים והבריכות שמוסיפים את הפלפל לטיול, ההליכה עצמה כאן מהנה מאוד. קופצים מסלע אל סלע כמו עז הרים, עוברים מידית סלע אחת לשנייה כמו שימפנזות. וגם כשאין אקשן, קול המים מנעים את האוזן ואפשר ליהנות מההליכה הפסטורלית.
בשלב מסוים מגיעים לפרשת דרכים. שביל מסומן ירוק עולה במעלה הואדי ומגיע לחורבות יהודיה שבה עברנו בהתחלה. שביל מסומן אדום, שהוא המשכו של השביל שבו צעדנו עד עכשיו, ממשיך אל נחל יהודיה התחתון. כדאי מאוד (מאוד!) להמשיך לנחל התחתון. וכך עשינו. המשכנו ללכת, מדברים על הא ועל דא, שרים שירים ומקפצים על הסלעים.
לתחילת הכתבה
בריכות ומפלים
כמו כל שיאי היופי וההדר שאמא טבע יצרה כאן בנחל, גם זה מתגלה בהפתעה. המחזה הבא גרם לכולנו לפעור את הפה בוואוו משתאה. הנחל משנה צורה והופך לשלוש בריכות בשלושה מפלסים, כאשר כל אחת גדולה מהקודמת לה. נכון שכבר היו הרבה בריכות עד עכשיו ויהיו עוד בהמשך אבל כאן הכל גדול יותר פיזית ובנוי באדריכלות טבע דרמטית ומדהימה שאין שניה לה.מול הבריכה התחתונה (הגדולה!) ניצב קיר עצום שמקצהו נופלים פנימה מים בקילוח דק. הירידה לבריכה התחתונה עוברת בתוך מפל המים שנשפך אליה -; דבר קצת מוזר ושונה, ועם זאת מעורר יצרי הרפתקנות ומרגש. כמה שניסיתי לא הצלחתי לתפוס את כל היופי והאווירה של המקום בתמונה וספק אם הדבר אפשרי. אז הפסקתי לצלם וקפצתי לבריכה.
הזמן לחץ, ויצאנו מהבריכה והמשכנו ללכת ברציפות עד שהגענו למפל נוסף, האחרון במסלול. למרות קומתו הקטנה (3-4 מטרים) הבריכה שמתחתיו לא צנועה באורכה והיא הבריכה הארוכה ביותר במסלול (בערך 30 מטר). אפילו שאני חיל יגע לקראת שחרור, ששיכלו התנוון במשך שלוש שנים והתכווץ למימדי הראש(הקטן), לא שכחתי את רזי הטריגונומטריה והגעתי למסקנה שאין זווית יעילה לתפעול האומגה שבה כה התגאנו. חייבים למצוא פתרון על המקום להעברת הציוד, או להיפרד ממצלמה דיגיטלית, פלאפון ומני שטויות. "היקום יחלץ לעזרתך" -; קיוויתי. ואכן כך קרה. עדיין לא הבנתי איך הגיעו למקום שקיות אשפה ריקות. אבל בשקיות האלה עטפנו את התיקים והעברנו אותם בשחייה אל צדה השני של הבריכה.
השקיות עם התיקים צפו מעל המים ושום דבר לא נרטב. איזו הקלה. כאן גם המקום לציין שבכלל לא מומלץ להעביר את התיקים בשחייה כשהם לא אטומים ומוחזקים מעל פני המים. זאת משימה כמעט בלתי אפשרית ובמקרה אחד בעבר זה עלה לי בתיק רטוב, בבליעה של הרבה מים וכמעט בשני סנדלים, שעפו לי מהרגליים בניסיון להינצל מטביעה (דרך אגב, סנדלים צפים).
בהמשך המסלול ישנם הרבה מקומות בהם מי הנחל עומדים, ויוצרים בריכות מכובדות ועמוקות לצד השביל. למרות שאין הכרח לעשות זאת, כיף לעבור את הבריכות בשחייה או בטבילה במקום פשוט לחלוף עליהן. לשם כך אני ממליץ על שני דברים שנכונים גם לגבי כל הטיול. והם:
- לקחת כמה שפחות ציוד. המשוואה היא:כמה שפחות שטויות יותר כיף. שני בקבוקי מים וקצת אוכל זה מספיק.
2 . להתחיל את המסלול כמה שיותר מוקדם על מנת לא להילחץ בזמן. אם כבר מגיעים עד לתחתית היהודיה כדאי להנות מהדבר כמה שיותר, ולא רק לחלוף על המקום ולסמן וי.
תוך כדי ההליכה המצוקים לאט לאט נעלמים ונפתח ואדי רחב יותר. אז אפשר לדעת שהמסלול בתוך הנחל מתקרב לסיומו. לא עובר הרבה זמן והסימון האדום מוביל לתחילת העלייה. כמו שאר המסלול גם העלייה שמסיימת אותו היא לא שגרתית. הטיפוס מתחיל בגל אבני בזלת שנראה כמו המון גחלים גדולים שנפלו מאיזה מנגל ענקי למעלה. קפצנו מסלע אל סלע בדרך למעלה כמו קופים מאושרים בג`ונגל. תוך זמן לא רב גילינו שזה היה רעיון לא כל כך טוב ומתיש. .גמרנו הרבה כוח ונטפנו זיעה, הנמכנו קצב. אחרי האבנים מגיע שביל שפשוט הולך "דוך" למעלה. לבסוף, מזיעים כמו חמורים אבל מלאי תחושת סיפוק הגענו לקצה העליה.
מלמעלה אפשר לראות את כל הואדי שעברנו, ואת המשך הואדי עד הכנרת. על אחד הסלעים אפשר לעשות "תמונת ניצחון" של קצה המסלול. נחנו, שתינו, והתחלנו ללכת לקראת המכונית שהשארנו בהתחלה. בדרך עברנו בין עשרות פרות שהביטו בנו בתדהמה ואי הבנה, שואלות את עצמן למה אנחנו ממשיכים ללכת בשמש במקום פשוט לרבוץ ולאכול איתן עשב. כעבור 5 דקות הגענו לרכב שהשארנו מקודם -; סוף המסלול. סופו של מסלול לא שגרתי ומדהים.
מה שמיוחד ביהודיה הוא, שכמו במקומות המיוחדים ביותר, כל אחד יכול להרגיש שם שהוא לגמרי לבד. וזה אני אומר אחרי שהייתי שם בשבת של אוגוסט,בה ישראל ישראלי ופמלייתו יוצאים לטייל בנופי הארץ. ועדיין באחת מהבריכות של היהודיה או מתחת לאחד ממפליו -; אדם וטבע מתאחדים.
