מהכנרת אל כפר קיש
השבת על הכנרת היטיבה איתנו ובסופה כבר היינו כמו חדשים (כמעט), מוכנים לעוד שבוע של טיפוסים, נופים וחוויות.
השביל ממשיך מטבריה עצמה ומעליה, דרך יער שוויץ ועין פוריה, ויורד עד המושבה כנרת. זו, אני חושב, הייתה הנקודה הראשונה שהשביל אפשר לנו להתחבר בהליכה לא רק לנופי הארץ, אלא גם להיסטוריה שלה. כשעברנו ברחוב הראשי של המושבה הקטנה וקראנו את כל שלטי המידע, הפזורים לאורך הרחוב על הבתים העתיקים, למדנו קצת איך זה היה אז עבור החלוצים. העבודה הקשה של גאולת האדמה, החיים בתנאים הלא נוחים וכהנה וכהנה. בכנרת, ואחר כך גם בבית הקברות המקסים שלה, שנמצא ממש מול האגם, גם להליכה עצמה נוסף מימד אידיאולוגי. עצרנו למנוחה בבית הקברות ותיבלנו אותה בשירי רחל שנמצאים בספר קטן על יד מצבתה.
משם, דרך אתר הצליינות "ירדנית" של הירדן (מטופח ומאד מושקע, אין ספק, אבל שומם ומתיירים), עזבנו שוב את הציביליזציה והתחלנו הולכים בגבעות ובואדיות שבאזור יבנאל. בכל מקום צמחו פרא עשבים ושיחים גבוהים שהסתירו מדי פעם את הסימונים, אולם לבסוף הגענו אל נחל יבנאל עצמו והתחלנו לטפס במדרון על אחת מגדותיו. הנוף היה נחמד, וגם המפלון היבש שבדרך, אבל קשה לומר שהיה שם שביל של ממש. הקוצים והשיחים היו כל כך גבוהים שנאלצנו לטפס כשידינו מורמות באוויר ולאלתר לעצמנו שביל משלנו. בכמה קטעים כמעט ולא ראיתי את יונתן, אבל אחרי טיפוס קצר, כשעור כף היד כמעט ונתלש לי בגלל קוציו של איזה שיח פטל, יצאנו מהעשבייה אל דרך עפר שהוליכה אל יבנאל.
משמאלנו עמדו כמה עצים גדולים ושלט ירוק של רשות שמורות הטבע הכריז בגאווה שהגענו אל שמורת עין יעלה. זו השמורה הקטנה ביותר בארץ (רק 9 דונם), אבל היא מדהימה. ראינו משמאלנו מעגל עצים קטן והתקרבנו אליהם. היה יום חם וחיפשנו צל לנוח ולבשל, וכשקרבנו לעצים ראינו שניתן להכנס אל ביניהם. כשנכנסנו נתגלתה לנו קרחת יער קטנטנה וקסומה, מוצלת לחלוטין על ידי מעגל העצים. התיישבנו בה לארוחת צהרים, הציפורים צייצו ומלבדן היה שקט גדול מסביב. בלי כל הגזמה, זו אחת הנקודות הכי מדהימות שנקרו בדרכנו. בדיעבד, חבל שלא נשארנו לישון שם...
כיוון שהייתה זאת רק שעת הצהריים, רצינו להמשיך ולהתקדם ולעצור ללילה היכן שתשקע השמש. התארגנו והמשכנו. משמורת עין יעלה השביל מטפס כברת דרך לא פשוטה לכיוון מצפה אלות. הנוף בדרך היה מדהים לכל הדעות, במיוחד במקום בו צומחות 2 אלות אטלנטיות גדולות ממש על קצה הצוק, אבל היום כבר החל לפנות ועוד לא מצאנו מקום לינה מוצלח. המשכנו קדימה. עד מהרה השביל נכנס אל רצועה גדולה של שדות ומתחבר למערכת של שבילים חקלאיים (שכאילו בשביל להרגיז, נראים כולם בדיוק אותו הדבר) ומהר מאד אבדנו את הסימון וכבר לא ידענו מימיננו ומשמאלנו. המשכנו הלאה, קצת לחוצים בגלל השעה עד שהגענו למבנה ברזל מוזר, ישן ומתפורר.
מעין מגדל תצפית ישן שכנראה שימש פעם להגנה על האזור. הסתכלנו סביבנו. באופק כבר ראינו את התבור. השמש כבר נשק לאופק ולא היה לנו צל של מושג היכן היינו. סביבנו היו שדות עד היכן שיכלה העין לראות ומלבדם שממה. התמקמנו בצד השדה, על יד המגדל, והחלטנו לישון שם ולחפש בבוקר את השביל האובד. אבל היינו על ראש גבעה והרוחות המטורפות בקושי נתנו לנו להקים את האוהל. נכנסו מהר פנימה וצחקנו על איך הגענו למקום שכוח האל הזה שבטח כף רגלו של האדם הלבן לא דרכה בו כבר מיליון שנה.
בלילה שמענו רעשים. זאת אומרת, אני שמעתי, כי יונתן לא ייתן לשום דבר להפר את שנתו השלווה. עשיתי אוזניי כאפרכסות עד שזה היה ברור לי - אנשים! מסביבי היה חושך, הצצה בשעון גילתה שכבר 11 בלילה (בשביל מי שהולך כל יום לישון ב- 7-8 כשהשמש שוקעת, 11 זה כבר ממש אמצע הלילה) ובכל זאת הקולות מתקרבים. הערתי את יונתן ושנינו נדרכנו (יד נשלחת בחושך אל תרסיס הפלפל) בתוך האוהל. החלפנו כמה מלים עם נושאי הקולות המסתוריים, עד שגילינו שמדובר בחבורה קטנה של חבר`ה מכפר קיש הסמוך, שבאו בטרנטע של אבא לעשות על האש, לא פחות ולא יותר, ב"חללית" (מסתבר שכך קוראים המקומיים למגדל התצפית הישן).
נו, לעל האש לא נוותר כמובן, ומיד יצאנו מאוהל אל תוך חשכת הליל ולהבת המנגל, נהננו מבשר איכותי וקולה (הו אלוהים, קולה!) והחלפנו קצת חוויות עם חבר`ה בני מושבים, שמעלים אבק על פני דרכי העפר עת הם שועטים בהן עם הטרקטורונים של אבא וחולמים על גיוס ליחידה קרבית או לחילופין על קריירה מבטיחה בעולם המלונאות ועסקי הבידור באילת עיר החטאים (מי אמר שמתו כל האידיאלים?). בתום המשתה, עוד לפני שהם הסתלקו להם, חזרנו לאוהלנו החמים לישון שנת ישרים טובה ונעימה על בטן מלאה.
לתחילת הכתבה
אל התבור
בבוקר, אחרי שאיתרנו את השביל החמקמק, כמובן ששבנו ואיבדנו אותו חזור ואבד, בעיקר בגלל ריבוי השבילים והעשבים הגבוהים שצימחו פרא בכל פינה. רוחנו הדכדכה וישבנו אובדי עצות ושביל מול המפה ואנסנו את השטח בכל מיני דרכים אסורות. או אז הבריק במוחי הרעיון הכביר (עוד מחדל) הבא: אמרתי ליונתן, אנחנו הרי רואים מכאן את התבור, בוא פשוט נלך אליו "דוך" וזהו! בלב מהסס הוא הסכים לבסוף, ובכך שלח את כל היום לעזאזל. ברוח נכאים התחלנו במסע מטופש על ראשן של גבעות ובעומקם של ואדיות, חולפים בדרכנו הפתלתלה על פני כמה פרות משתאות, ועושים בזאת (בפעם הראשונה ואחרונה) את הטעות הגדולה ביותר - לעזוב את השביל. כל גבעה נוספת הזכירה לנו יותר ויותר לילות ניווט סהרוריים בבה"ד 1 (שכנראה לא לימדו אותנו כלום). יש דברים שצריך ללמוד כנראה בדרך הקשה...
בדרך לא דרך נחתנו בסוף איכשהו אל תוך כפר קיש (תודה לאל על כפר קיש) היישר אל הצרכנייה, היכן שרק הארטיקים הצליחו להרים בחזרה את המוראל (אני נזכר כעת איך באמצע כל הברדק עצרנו על איזה סלע ויונתן התקשר לאבא שלו להגיד מזל טוב ליומולדת. שמעתי את יונתן משקר לאביו שהכל בסדר, הכל מצויין, בזמן שהוא תקע בי זוג עיניים זועמות). משם כבר המשכנו עם השביל והגענו עד לצומת גזית, ממש אל מול הר תבור. היה כבר מאוחר ולא נותר לנו אלא לתפוס טרמפ לבית ספר שדה תבור, להתענג על מקלחת קצרה בחדרה של חברה משותפת ולתפוס טרמפ בחזרה לכפר תבור, היכן שישנו את אותו הלילה (אחרי הפקת לקחים יסודית), בגן הציבורי הקטנטן.
למחרת חזרנו אל הצומת והתחלנו לטפס על התבור מפאתי הכפר הערבי שיבלי. הטיפוס לא היה קשה במיוחד, אבל ארוך (באמצעו, פרה גדולה ושואגת שחסמה את השביל כמעט תקפה אותנו) ובסופו הגענו כמעט אל פסגת ההר. הקפנו את הפסגה וזכינו לנוף פנורמי מקסים על הסביבה ואחר כך נכנסו אל המנזר השולט על כיפת ההר. בנקודה זו, ממש על קצה קצהו של שפיץ, אני חייב להעלות על הכתב משהו ששביל ישראל לימד אותי - הרים נוטים להראות מלמטה גבוהים ומפחידים יותר מכפי שהם באמת. מסתבר, שאחרי טיפוס קצר, אם מסתובבים רגע לאחור, מגלים שאתם כבר בעצם גבוהים מאד ביחס להיכן שהתחלתם, ומפסגה לפסגה, מחלחלת בך ההבנה וההכרה שהטיפוס, בעצם, אינו קשה כל כך...
מאוחר יותר באותו היום, כשהיינו במקום קטן, לא הרחק מציפורי, שנקרא מצפה ריש לקיש, התחיל לטפטף גשם קלוש. הגשם הפך עד מהרה את האדמה לבוץ ואת העשב לרטוב, ולפנינו היה עוד קטע לא קצר של הליכה בתוך שדה גדול. עם כל צעד גבהנו בעוד ס"מ של בוץ שהלך ופיסל סוליות נוספות על נעלינו.
נפלטנו לבסוף עם השביל היישר אל לב צומת הסוללים, רטובים ובוציים, ולהתרגשות של יונתן לא היה גבול. בדרכו לבסיס בו הוא שירת 3 שנים הוא תמיד היה עובר באוטובוס בצומת הזה, והנה עכשיו, הוא הגיע לכאן ברגל (!), חופשי ומאושר, אשרי המאמין. נרגשים, הצטלמנו לנו על רקע הצומת, אל מול זוגות עיניים מופתעות של הנהגים העומדים בפקק ואחר כך הלכנו אל קיבוץ הסוללים. הצטיידות קטנה בצרכנייה ושוב התמקמנו בפינה שקטה, מתחת לאחד המתקנים שבגן השעשועים של הקיבוץ, ופנינו ללילה.
יום המחרת התחיל בשעשוע בלתי צפוי. שוב ירד קצת גשם, ומרחק לא רב מנקודת ההתחלה נאלצנו לחצות את נחל ציפורי, שכמובן היה מלא לחלוטין. כמה התלבטויות קצרות והינדוסים משונים עד שמצאנו נקודה מתאימה לחצייה. אמרנו בלב "תמות נפשנו עם פלישתים" והתחלנו לחצות את הנחל בסדרת קפיצות. הגדה השנייה, כך התברר, לא הייתה גדה כלל, אלא רצועת בוץ רחבה שכוסתה בצמחייה ורק עשתה קולות של קרקע מוצקה. התחלנו לקפץ כאחוזי אמוק אבל הבוץ חמד לנו לצון בדרכו המיוחדת והפך להיות טובעני במיוחד עם כל שעל, ואחרי כמה קפיצות מצוקה הרגשתי איך בבת אחת נוזל חם וסמיך גולש לו אל תוך נעליי, ממלא אותן ונספג עמוק עמוק בתוך הגרביים. תבוסתנו הייתה שלמה.
משם המסלול היה מקסים ממש (חבל רק שסחבתי איתי קילו רזרבה של בוץ בנעליים) וחלפנו במהלך היום לאורך נחל ציפורי על פני אפיקי נחל מוריקים, צימר מבודד באמצע הנחל (טחנת הנזירים, מקום מופלא שאפילו לא מחובר לחשמל! פשוט מקום טבעי ותמים שמתאים בול למי שאוהב צימרים ומחפש חידוש אחרי כל מוכר והידוע ברמת הגולן והגליל), כרמים ומטעים, קריית טבעון והמזבלה שלה וגם איזה מטע זיתים בלב הנחל, עד שהגענו אל חורשה קטנה על ראש גבעה, שממנה, באופן ממש לא צפוי, נפרש לפנינו נוף מעניין של העמק המשתפל אל כפר חסידים וממולו בתי הזיקוק של חיפה בואכה צומת יגור.
התיישבנו לנוח והבטנו בארובות הגדולות וחשבנו - וואו, עד חיפה. אולי זה נשמע כאילו אני חוזר על עצמי (וסביר להניח שאעשה זאת שוב בהמשך הדרך), אבל זה באמת היה כביר עבורנו לגלות, בכל פעם מחדש, כמה הרבה התקדמנו. משם זו הייתה ירידה מקסימה לצד כפר חסידים במדרונות הגבעות (שבילי עיזים נהדרים שמתפתלים בין סלעים ושיחים ירוקים ויודעים להפתיע עם אלון גדול ובודד ליד זוג אלות אטלנטיות גאות וכמה עיזים הקשורות אליהן וגם חמור אחד), ועד מהרה הגענו אל הכביש. שם חידשנו כוחות וחיכינו לאבא אלי (מהצד שלי) שבא לקחתנו הביתה, להפוגה קצרצרה (בקושי הספקנו להתקלח) לליל הסדר בחיק המשפחה, אז שאפאחד לא יגיד אחרי זה שאנחנו לא ילדים טובים!
לתחילת הכתבה
מקיבוץ יגור לכרם מהר"ל ומספר טיפים
השכם בבוקר המחרת (זו באמת הייתה הפוגה קצרה) כבר הגענו בחזרה אל קיבוץ יגור (בעזרתו האדיבה של דייגו, מהצד שלי) והפעם היינו מתוגברים בכח עזר רענן - טל שחר. למעשה, פעם פעם מזמן, טל היה זה שהגה את הרעיון לצאת לשביל ישראל, אבל מתישהו התוכניות השתנו והוא כבר התחיל ללמוד ו... מה זה בעצם משנה? העיקר שהיינו שוב שלושתנו והיינו רעננים ומצויידים במצות, ויאללה לדרך, להתחיל לטפס עם נחל נחש אל רום הכרמל. טל אץ רץ לו במעלה הסלעים באלגנטיות מנקרת עיניים של עז הרים שעושה כושר בעוד אנחנו עוד דשדשנו לנו הרחק מאחור. אבל זה בסדר, בתום היומיים האלה שהוא צעד איתנו, אפילו הוא הודה שזה לא כל כך קל.
כל אותו היום טיילנו על רכס הכרמל (אחת מרצועות הנוף היפות בארץ, לטעמי) במקומות כמו נחל חיק הטחוב והקסום, חרבת רקית ושמורת נחל אורן. עוד קודם עברנו בתוך הכפר הדרוזי עוספייה שנראה, על הוילות המודרניות שבו, ישראלי לא פחות מכל יישוב יהודי אחר. בדרך אף הספקנו לטפס במעלה הר שוקף, שזכה מצדנו לכינוי "הר חוקן", משום שהוא פתח לנו את ה... תאבון לטפס עוד ועוד הרים כדוגמתו.
הגענו עם ערב לחניון אורן (אחרי ירידה תלולה וכיפית מהרכס) שם התקנו מדורה ושכבנו לישון, 3 אנשים מצופפים בתוך אוהל קטן אחד. היה לילה נחמד שייזכר לדורות בזכות שיא קומי קטן שחל במהלכו כשיונתן הזה מתוך שינה שמישהו גונב לנו את הדברים והתחיל לשגר לכיוון הרוח כל מיני צעקות מאיימות. טל ואני התעוררנו בפאניקה ויצאנו לחפש גנבים שלא היו ולא נבראו, אבל יונתן המשיך לישון באדישות כמו שרק הוא יודע.
בילינו יום נוסף וחביב בצוותא באזור בית אורן, עין הוד ונחל מערות. חופשת הפסח החלה לה והפארקים והיערות המו מטיילים ואנחנו שמחנו. אחרי כברת דרך ארוכה הגענו חסרי נשימה אל מצפה עופר הנמצא בלב יער קטן על אחת הפסגות הצופות אל הים. התכוננו כבר למנת הקבנוס והאורז היומית, אך הגורל טמן בחובו הפתעה משמחת בדמות חבורת דודים ודודות חביבים שפתחו שולחן במקום, והזמינו אותנו לסעודת מלכים של ממש על טהרת הסלטים והמצברייט והבשר ומה לא... אין מה להגיד, ישנם עדיין כמה אנשים חביבים במדינה הקטנה שלנו.
משם חיכתה לנו עוד הליכה לא ארוכה במיוחד ובסופה ירדנו בוואדי לכיוון הכביש אל כרם מהר"ל. פילסנו דרך בין ההדרים והגענו אל הכביש, היכן שחיכו לנו החברות היקרות (מורן ונירית) שבאו לאסוף אותנו אל חוף הבונים, שם חיכתה עוד עדה גדולה ומפנקת של חברים טובים. חיבוקים ונישוקים וקריאות עידוד והתפעלות (היינו שחורים כמו כושים, מסריחים כמו חמורים אבל עם ברק בעיניים) והפלגנו עם השקיעה אל תוך עוד שבת ארוכה ומלטפת, הפעם על חופו של הים התיכון.
טיפים לכתבה:
1. מעין הוד לנחל מערות - כשאנחנו הלכנו בקטע הזה (אמצע אפריל) כל האזור היה מכוסה קוצים בגובה אדם, ומהר מאד לא יכלנו לראות לא סימונים ולא שביל ולא אחד את השני. למודי התברברויות וקוצים החלטנו שמפסיק עם השטויות, חתכנו דרך המטעים לכביש מס` 4 ופשוט הלכנו לאורכו עד הכניסה לחניון נחל מערות, שם התחברנו מחדש אל השביל.
2. חוף הבונים - אם החלטתם לעשות את השבת בחוף הבונים כמונו (מומלץ בכל פה, זה חוף נהדר ואהוב) שימו לב לשני דברים: ראשית, כשאתם חוצים את מסילת הרכבת תראו מימינכם את האנדרטה לזכר ילדי בי"ס ברנר מפתח תקוה, שנספו כאן כשרכבת פגעה באוטובוס שלהם שנתקע על הפסים. ושנית, בטון שונה לגמרי, הכניסה לחוף הבונים בימי ו` אחרי השעה 18:00 היא ללא תשלום.
לתחילת הכתבה
