חוצים את אסיה
חבילות הנוסעים נערמו בכניסה לתחנת הרכבת של בייג`ינג, סלי הקש, המזוודות. מגדל השעון מעל התחנה. חוו-צ`ה ז`אן. תחנת רכב האש. הרכבת הסינית. אולם המבוא הצפוף. התפתלתי דרך התורים הארוכים והדחוסים, חוצה את מוכרי הכרטיסים של השוק השחור שמכרו כרטיסים לכל מקום אליו נוסעות רכבות בסין. חציתי את האולם שממנו עולות המדרגות אל רציפי היציאה ואל אולמות ההמתנה הצפופים ופניתי אל המקום בו מוכרים כרטיסים לזרים. השיטה הסינית. בחוץ היה יום כחול, שקוף וצונן. ממרפסת מקדש השמים, ליד אולם ההרמוניה השמיימית, אולם שנבנה ללא מסמר אחד, היה אפשר לראות את ההרים בצפון מזרח. למרגלות ההרים נקברו קיסרי מינג. חסד עשו עמם קיסרי צ`ינג, המנצ`ורים שירשו אותם בעיר האסורה, שלא עקרו את קבריהם. את המנצ`ורים שירדו מהצפון ירש האיש מצ`נגשה, בנו של איכר מדרום מזרח סין שדיוקנו מתנוסס מעל שער השלום השמיימי.
לא רציתי לנסוע ברכבת הישירה למוסקבה. התור השתרך לכיוון האשנב. באשנב ההוא מכרו תמורת מספר יואנים את הפתק לאשנב השני. התור השתרך לאיטו. "באטו", אמרתי לסינית שמאחורי האשנב."מחר". היא חיפשה את הנייר שהשארתי באשנב הראשון. מעלעלת בערימה. הדקות התארכו. חשבוניית העץ מאחורי אשנב הזכוכית. "באטו. איגר. יינג-וו". היא הושיטה את חבילת הניירות בחוסר אונים. מצאתי את הנייר עליו כתבתי את שם בירתה של מונגוליה הפנימית. בעבור הסינים קיימת מונגוליה הפנימית, מחוז אוטונומי שתושביו, כבשאר המחוזות האוטונומיים, הם יותר סינים האנים ממונגולים או מהמיעוטים האחרים. במרחק של כמה שעות מבאטו, הנמצאת במרחק של 15 שעות נסיעה ברכבת מבייג`ינג, נמצא המאוזוליאום של ג`ינגס חאן, בדונג שנג, קבר דמוי גר-אוהל הנוודים המונגולי, שבנו הסינים בשנות החמישים. חלק מהרעיון הסיני של למצוא נקודות התייחסות למיעוט החי בתחומם.
מונגוליה החיצונית, המשתרעת לאורך רוב גבולה הצפוני של סין, היתה תחת השפעה רוסית עד לפני שלוש שנים. דונג שנג. רציתי לראות את המאוזוליאום של ג`ינגס חאן. לנסוע עם הרכבת הטרנס-מונגולית למוסקבה. ומשם לוונציה. טמנתי את כרטיס הרכבת בחגורת הכסף ויצאתי אל היום הצונן. השמש הבהירה הטעתה אותי. נעלתי סנדלים ולבשתי חולצה קצרה. הקור היבש שהתגלגל ממנצ`וריה או מהערבות המונגוליות, שטף את בייג`ינג, מסמן את סופו של הסתיו, את ראשיתו של החורף.
המונית הזדחלה לאיטה אל המרכז. תחנת הרכבת נמצאת בחצי הדרך בין מקדש השמים לכיכר השלום השמיימי. השמות הסיניים. מונית סינית שהיא העתקה של הסוזוקי היפנית. הסינים קונים מפעלים, לא מוצרים גמורים. שואבים לתוכם ידע. כמה שנים יעברו עד שתגמור סין לשאוב את העולם? בערב הקודם העבירה הטלוויזיה את חילופי הגברי העולמיים. ברוסיה צר ילצין על הפרלמנט, יורה ומניע כוחות צבא. רוסיה, האימפריה הסובייטית עזבה את המקום השני והשואף לשוויון ופינתה אותו. באותו ערב הגיב שר החוץ הסיני בחריפות על האיום האמריקני לעצור את הספינות הנושאות נשק למפרץ הפרסי. הסינים פוצצו פצצה גרעינית תת-קרקעית בלופ-נור. העולם מחה. הסינים הזדקפו על רגליהם האחוריות ושאגו. השאגה הזאת היתה שאגת ההכתרה, פסיעתה של סין למקום השני, השואף לשוויון עם אמריקה. העולם הפסיק לפחוד מרוסיה. עדיין לא למד לחשוש באמת מסין, הדרקון שבמזרח.
עמדתי על סיפו של מסע. פעם שנייה תוך שנתיים לחצות את אסיה מקצה אל קצה. יורואסיה. והפעם ברכבת. ונציה היתה במרחק 12 אלף קילומטרים מבייג`ינג. כל כך רחוק. כמה ימים לפני כן עמדתי על גדת אחת מתעלות המים של סוז`ו, על גשר קטן המוביל אל גן המלומד הצנוע. הבתים בני שתי הקומות השתקפו במים החומים של התעלה. סוז`ו הוא אחד משני גני העדן עלי אדמות אצל הסינים. סוז`ו והאנגז`ו. סוז`ו היא מעשי ידי אדם. התעלות, הגנים שבהם מרצדים קרפיוני הזהב במים הירוקים בין עלי הלוטוס הרחבים, סלעי הגיר הבלויים המובאים מהאגם הדרומי, עצי הערבה הבוכייה, הגשרים, זרמי האבנים, המרפסות. עמדתי על הגשר והבטתי במים.
איש מבוגר וצנום קרב את הקערה לשפתיו, מגיש את המקלות העמוסים במהירות. יכולתי להרגיש את הגעגוע של מרקו פולו לעיר אותה עזב כשהיה בן 17. ונציה של המזרח. מעולם לא הייתי בוונציה. האם זכר את ונציה לאחר 25 שנים של נדודים? הגן אליו הלכתי עוד לא היה קיים. הוא ייבנה רק בתקופת שושלת מינג, השושלת שהחליפה את קובלאי חאן והמונגולים של שושלת יואן.
סין של אגן היאנג-צה שונה מסין של הנהר הצהוב, הוואנג-הו שבייג`ינג הבירה הצפונית - שייכת לו. בייג`ינג היא המבוא מהצפון לאלו הפוסעים דרומה דרך מישורי הלס אל הדרום המוצף. אל סיצ`ואן, אל ערי החוף, אלזייתון-קנטון. אל צ`נגדו והאנגז`ו עם מטעי התה הירוק והריחני על גדות האגם המערבי. צינת היום, היובש השביר, עלי הסתיו של העצים, זרימת האופניים, הריקשות, המוניות, האוטובוסים העמוסים, מכוניות השרד השחורות. נכנסתי לאחת החנויות, מצביע על ספל חרס לבן עם ציור דרקונים כחול. שילמתי והמוכר ארז את מכסה החרסינה ואת הספל עצמו. טמנתי צ`יינה בתרמיל.
אולם ההמתנה היה עמוס שורות שורות של סינים האנים ישובים על הרצפה, נשענים על הצרורות, מחכים לרכבת. רכבת 263 לבאטו עמדה לצאת בשלוש ועשר דקות. הרכבת תצא בדיוק בזמן. אין מקום מדויק יותר מסין בשעה שבה עוזבת הרכבת רציף אחד ומגיעה לאחר. קונדוקטורים במדים כחולים, כובעי מצחייה וכפפות לבנות השגיחו על שערי היציאה, מונעים באלימות מאנשים לעבור,דוחפים את אלו שבידיהם הכרטיסים הנכונים. הורדתי את התרמיל והנחתי על הרצפה, מתיישב עליו. המסע הסיני נגד היריקות ועשן הסיגריות הפך את בייג`ינג לעיר נקייה. רק אבק עמד באוויר.
בשתיים וחצי התחלף המספר מעל שער היציאה. מהומת הנוסעים שנדחסו אל השער, דוחקים אחד את השני. נוסעי המושבים הקשים, הלא מסומנים. נתתי לדחס להתפוגג במשהו ואז נגרפתי עם הזרם אל השער, חולף דרך הקונדוקטורית שהביטה בי במבט השמור לזרים גדולי אף ומכוערים. ירדתי אל הרכבת, מחפש את הקרון. הדרגש הקשה חיכה במקום בו הוא נמצא. ירוק. באמצע בין השניים האחרים. הוצאתי את כוס החרסינה והמכסה ומזגתי פנימה את המים, מכין לעצמי תה ראשון. לאחר מכן הנפתי את התרמיל הגדול על מדף המתכת של הציוד ואת התרמיל הקטן, הווקמן והספר של פרקר על "אלף שנות טטרים" שכתב ב-1894 בהיינאן, הנחתי על הדרגש.
הבטתי באור הכחול והשקוף. בחוץ היה האוויר קר ויבש. הרכבת, מוסקת בפחם, היתה נעימה. הבטתי בקרני השמש שחדרו דרך החלון שאי אפשר לפתוח. בשלוש ועשר דקות בדיוק נעה הרכבת בתנועה קלה, עוזבת את תחנת הרכבת של בייג`ינג,נוסעת מערבה. ומעט צפונה. טלטולי הרכבת. העצים בשלכת. סתיו אסיאני. הרכבת החליקה החוצה מבייג`ינג, חוצה כפרים סיניים צהובים-חומים, מתחמי בתי חומר עם ערימות קש על הגגות, פרות וברווזים בחצרות. טרקטורים קטנים הנהוגים בעזרת זרועות ארוכות וגוררים עגלות קטנות עמוסות אנשים. "לאן אתה נוסע?" שאל הסיני מהתא הפתוח שליד."באטו". רוב האנשים ברכבת נסעו לבאטו.
"ומאיפה אתה? ומה אתה עושה?" הנחתי את השיחון הסיני לפני, הוא התיישב על הכיסא הקטן שמתקפל אל הדופן. ישאליה. ריש אינה אות חזקה אצל הסינים. פלייד לייס. המאבק עם השפה. ניסיתי לראות אם יש תווים מונגוליים בנוסעי הקרון. לא היו. הסינים מתפשטים בשיטתיות, מוחקים את הזהות הלאומית, את הקווים הפיסיים. כמו שעשו בטיבט. כמו שהם הולכים ועושים בשינג`יאנג. את הוייגורים הם לא שונאים. אולי משום שהם מוסלמים. את הטיבטים הם שונאים שנאת אמת. הסינים לא שוכחים כלום. עם שמכור להיסטוריה שלו יותר מכל עם אחר. שייקספיר, מולייר והרנסנס הם מורשת אירופית. לסינים יש את משוררי שושלת טאנג. את לי-בו, את דו-פו ואת הסופרים של שושלות סונג, יואן ומינג. וו-צ`אנג אן. קוף. "גדת הנהר" שנכתב על ידי שי נאי`אן ונערך עלידי לואו גואנז`ונג. שכתב גם את "סיפורי שלושת הממלכות", סיפורי שושלת טאנג וסואי וספרים אחרים. "חלום החדר האדום".
"הנה, כשאתה בא לבאטו, יש לי שם את זה". הוציא אחד מהשכנים דף מבריק ועליו תצלום חנות. "אני מחפש קשרי עסקים. כדאי לך לבוא אלי". האם היה זה קונפוציוס שדרג בראש המעמדות את השליט, מתחת לו את האיכר המייצר והמפרנס, מתחת להם את הלוחמים ובתחתית הסולם את הסוחרים? כבר אז נאבקו הסינים בתאוות המסחר שלהם. מלחמה אבודה. שני דברים מעניינים את הסינים. אוכל וכסף. ואולי בסדר הפוך. העוגיות המוגשות בערים הסיניות הצמודות לערים האמריקאיות אינן עוגיות מזל אלא עוגיות אוצר. הסערה שמתחת לפנים החתומים. שלושת אלפים שנים של מסיכות. תפקידים, הליכים ביורוקרטיים, וברגע שפוקעת המסיכה צפה תאוות הבצע, תשוקת האוכל, החמדה הגופנית. המקום בו אפשר לראות סינים שמחים באמת הוא במסעדה. מסעדה שבה יש דגים ובשר וברווזים פריכים.
כניסה למונגוליה
הרכבת התפתלה לאורך הדרכים, נצמדת לצלעות ההרים. הבטתי בדרך המוכרת. בעלי הזהב של הצפצפות הנושרים ונערמים ליד הנחל. הרכבת חצתה גשר, האטה ועצרה ליד רציף ארוך עליו עמדו שתי נשים לבושות לבן שמכרו לחם, עוגות מתוקות, ביצים קשות, מנות אטומות של אטריות שיש למזוג עליהן מים חמים מהטרמוסים שבקרון, עופות חומים בשקית ושתייה. ירדתי אל הרציף. בה-דהלינג. המקום המצולם ביותר בסין. קטע החומה הגדולה ובו השער צפונה, למונגוליה. זה היה גבולה של סין. לפה ירדו שבטי היואה-צ`י, השינג נווהקרה-חיטאי כשפשטו מצפון בצבאות של עשרות אלפי רוכבים שפשטו על התחום הקרוב לחומה, משמים את הארץ, נושאים שלל תוצרת ועדרים צפונה אל הערבות הרחבות.
רוב התיירים מגיעים אל החומה באוטובוסים, מוסעים מבייג`ינג. הצעירים יותר מגיעים ברכבת המקומית היוצאת מהתחנה הצפונית של בייג`ינג, עולים ברגל לאורך הדרך. האוויר היה צונן ויבש. האור הלך ודעך. הקונדוקטורית, חבושה בכובע המצחייה ובכפפות הלבנות סימנה שהרכבת עומדת לצאת. חזרתי אל הרכבת, מוזג מים חמים מהתרמוס על עלי התה שסובבו במחול ושקעו על קרקעית החרסינה. סגרתי את המכסה על דפנות הדרקונים הכחולים. החושך ירד על החומה העצומה שטיפסה בתלילות על ההרים, בנייתה נמשכה שנים, ומיליוני אנשים, מליונים אחרים מיושבים בשוליה על מנת לעצור את שטף הפולשים, שטף שנעצר בעזרת הסכמים, השאת נסיכות לשליטי הנוודים, אזהרות, מסעות מלחמה, מתנות, דיפלומטיה חנפנית, שיסוי בן באביו תוך הבטחות כוזבות, נסיגות ומעשי רמייה.
המאבק בין סין המיושבת, שלה תרבות מורבדת ותככנית, לבין שבטי הנוודים שמצפון. החומה הגדולה, שנבנתה לעצור את הנוודים ויותר משעצרה אותם, סגרה את סין למה שהיא עד היום. הדבר האחר מכל תרבות. המקום שלא נכבש מעולם למרות שנכבש שלוש פעמים על ידי הנוודים מהצפון: על ידי הטובה במאה החמישית, על ידי המונגולים של ג`ינגס חאן ועל-ידי המנצ`ורים שדודניהם היגרו ליפן. הבטתי על קווי החומה באור הנעלם. אימפריות. הכוח של אימפריות למתוח קווים בלתי אפשריים בין הרים ודרך מנהרות. הרכבות הנוסעות מקצה יבשת לקצה יבשת. האם נבין את הסינים?
עלעלתי בדפי ספר הרכבות הסיני. בשש בבוקר תגיע הרכבת לבאטו. עיר גדולה ובה למעלה ממיליון אנשים. בלי לראות את באטו ידעתי איך תיראה. עיר של בניינים סוציאליסטיים מלבניים ואפורים שרוח קרה נושבת בתוכם. אופניים ואוטובוסים אפלים. יש בבאטו שתי תחנות רכבת ומהמזרחית יוצאים האוטובוסים לדונג שנג. למאוזוליאום של ג`ינגס חאן. פתאום לא רציתי לנסוע לדונג שנג. שקר סיני. אין יודעים איפה נקבר ג`ינגס חאן. הצבת קברו במרחק לא גדול מבירת מונגוליה הפנימית, במה שהיה נקרא בעברית "שלנו" נראה זיוף גדול. כמו פסלה של שאו-טה, משוררת הטאנג שנרדפה משום שהיתה אשה ובשנות החמישים בנו הסינים אנדרטה לזכרה בגן הבמבוק בצ`נגדו. "חצי השמים שייכים לאשה", אמר מאו צה-דונג, מנסה להתגבר בקפיצה על אלפיים ויותר שנים של קיפוח שבהם היתה האשה חייבת לכולם. באופן לא מפתיע הוקם באותה תקופהה מאוזוליאום של ג`ינגס חאן בדונג שנג. לשרת אינטרסים. אלא שבעוד שיכולתי לקבל את פסלה הצנוע של שאו-טה על גדת תעלת המים הירוקה מעדשות מים בין הבמבוקים הגבוהים בצ`נגדו, לא יכולתי להסכים עם הפיכתו של ג`ינגס חאן לסיני, האיש שבחייו לא הסכים לעבור לארמונות שושלת סונג אותה כבש והמשיך לגור באוהל שבאורגה.
בלוחות הרכבות היתה רכבת שיצאה ביום ראשון מחוחוט לאולן בטור. פניתי אל ההאן מבאטו. באטו יושבת על הנהר הצהוב שפונה ממנה בברך וזורם דרומה, מגיע כמעט עד לשיאן ושם פונה שוב מזרחה וצפונה, נשפך במרחק אלפי קילומטרים לים בוהאי, מפרץ ענק של הים הצהוב. מרביד משקעים צהובים של אבק אאולי על סביבותיו, יוצר את המרבדים הצהובים של הלס. חוחוט היא ארבע שעות מזרחה מבאטו. רכבת 304 יוצאת ב-22:24 מחוחוט. מגיעה ב-00:50 לג`יננגנאן. ויוצאת משם ב-01:18. "מתי נגיע לג`נינג-נאן?" הוא משך בכתפיו.
הקונדוקטורית עברה בקרון, מחלקת מצעים בין הדרגשים. ההאן חזר על השאלה. "בשתיים". אמרה הקונדוקטורית. הבטתי שוב בלוח. הרכבות הסיניות מדייקות. ואם ארד בג`נינג-נאן ואחכה לרכבת הבאה? ג`נינג-נאן היא צומת רכבות, ומעברי גבול תמיד אורכים זמן. אולי אצליח לתפוס את הרכבת של חוחוט. עשר בלילה. האורות ברכבת כבו והרכבת המשיכה להתנדנד מצד לצד, משקשקת בסיבובים. ירדתי אל רצפת הקרון, מוציא את הנעליים מתחת לדרגש הראשון. הנוסעים שכבו מכורבלים בתוך הסדינים והשמיכות. הקונדוקטורית ישבה בתא הקטן שלה. תעירי אותי בג`נינג-נאן. היא הביטה בי בהפתעה. מעט הסינית שלי גרמה לה לחייך, להפשיר את מעטה הקשיות של ביורוקרט סיני קונפוציוני. היא ביקשה בחזרה את טבלת המתכת הניתנת לכל נוסע ברכבת סינית תמורת הכרטיס והמצעים. חיטטתי בחגורת הכסף. החלפנו מתכת בנייר. טיפסתי חזרה אל הדרגש.
"הי!" ניערה הקונדוקטורית את רגלי. האלימות הסינית. דילגתי בשקט מהדרגש האמצעי. לרגע חשבתי להמשיך לישון עד לבאטו. ואז התמלאתי שימחה. להפסיק את המסע בגלל גחמה של רגע. כיוון חדש, לא להילכד בתכניות גם אם הן לא תוכניות ישנות. ארזתי את התרמיל. ג`נינג-נאן היתה במרחק של חצי שעה. שתיתי מהתה בלי הסוכר. סין ומרכז אסיה גמלו אותי מסוכר. רק בטיבט אפשר לשתות תה הודי מתוק עם חלב. בשאר חלקי סין שותים את התה, שחור או ירוק, בלי סוכר ובלי חלב. ואיך שותים תה במונגוליה? האם כדרך הטורקים, באזרבייג`ן, גורסים את סוכריות הסוכר הצבעוני בין השיניים תוך לגימה מהכוסות הטורקיות?
הרכבת עצרה לצד הרציף האפל. לבשתי את המעיל. קור יבש הקפיא את האוזניים וקצה האף. ג`נינג-נאן לא נראתה כמו צומת מסילות. היא לא ניראתה כמו כלום. תחנה על מסילה שרכבות מהירות חוצות דרכה ובחסד של דרקוני ברזל עוצרות לכמה דקות. האנית מיהרה אלי אל הרציף. "מלון? פנדייאן?" אולי.
פניתי אל אולם הנוסעים, מנסה לברר בלוח הזמנים הגדול והקבוע מתי יוצאת הרכבת הבאה לאר-ליאן. "אר-ליאן?" שאלתי את ההאנית. "מחר ב-11:35". אמרה ההאנית, חיוך דרוך. הבטתי בלוח. רכבת 563 יצאה ב11:35 מג`נינג-נאן לאר-ליאן. סדרת החמש-מאות. הרכבות האיטיות ביותר בסין, העוצרות בכל תחנה, וכל רכבת הנוסעת על הקו מורידה אותן לשוליים להמתנה ארוכה. רכבת שקשה לדעת אם יש בה מושבים רכים, שהם הדבר הדומה למחלקה ראשונה, ויש בה קרוב לוודאי רק מושבים קשים שאינם מסומנים ואלפי הנוסעים מתנפלים לתוך הקרון דרך החלונות ומשתלטים עליהם. הרכבות המהירות נוסעות 4 שעות בין ג`נינג-נאן לאר-ליאן.
"פנדיאן?" חייכה ההאנית בעצבנות. כן. אמרתי והיא חייכה בשמחה. יצאנו מאולם תחנת הרכבת אל הרחוב האפל. רחבה סלולה ואפלה ולאחריה רחובות עפר. כלבים ברחובות. רוח קרה עם ריח מאובק של לס. מונגוליה הפנימית. בתי חומר חשוכים יצרו רחוב. השמים היו בהירים וכהים. סוף חודש. לא היה ירח בשמים. הבטתי בשמים וברחוב החשוך, בעיירה של מונגוליה הפנימית, וחייכתי. לא היה לי מושג לאן אני הולך. לא היה אכפת לי. היא דפקה על דלת, מעירה גבר מנומנם שהוליך אותי דרך חדר שתנור בער בתוכו לתוך חדר פנימי שמחיצות עץ הפרידו אותו לחדרים קטנים. הוא פתח את הדלת. חדרון אפל. שתי מיטות שידעו ימים נקיים יותר. הוא הזדרז והניח קבקבים ליד אחת המיטות ודחף סיר לילה מתחת לשניה. הנחתי את התרמיל על אחת המיטות והוצאתי את שק השינה. הוא הניח תרמוס עם מים חמים ליד. פרשתי את שק השינה ונכנסתי לתוכו. הקור חלחל דרך קירות העץ. יכולתי לראות את האוויר הצונן מתעבה כשנשמתי. שתיים וחצי בבוקר. "שירותים?" שאלתי את ההאן. הוא הוליך אותי מאחורי הבית לתוך סמטה קטנה. חפירה בתוך הקרקע. שרותים סיניים הם הדבר האחרון שאפשר להבין בסין. חזרתי אל חדר העץ הצונן. שתיתי כוס תה של בוקר. "לאן אתה הולך? הרכבת לג`נינג-נאן יוצאת רק ב-11:35".
שמש קרה. שמים בהירים. אופניים משולשי גלגלים, כמה ג`יפים מתוצרת בית החרושת של בייג`ינג, תחנת אוטובוסים בפינה. בניין התחנה עמד עם השעון במרכזו. בעלי החנויות החלו לפתוח את דוכניהם. הקופות היו עדיין סגורות ותור עמד מול פתחי העץ הסגורים. אחרים ארבו בפינות ראשי הטורים לרגע בו ייפתח החלון. הרחוב היה שקט ואנשים החלו להצטבר בתחנה וברחבה המנומנמת שלפניה.
הערים הסיניות דומות. באזורי השוליים הן דומות יותר. חציתי את הרחוב. מסעדות קטנות, גומחות אפלות תימרו אדים. מרק אטריות. כיסנים ממולאים בשר. הכוך היה אפל ומלא אדים. הנחתי את התרמיל על כיסא העץ הרעוע. שולחן מזוהם, מקלות אכילה שנגזרו מבמבוק. פיוניות הבמבוק בעצה. נדחקתי לתור. מחכה לאשנב. שיטת האשנבים שגודלם כגודל כף יד. אנשים נדחקו מקצות התור. התור התקדם לאיטו, דוחס אותי אל האשנב. לא פה. אמרה הסינית.עכשיו מוכרים כרטיסים לרכבות שיוצאות עד תשע בבוקר. אין טעם להתווכח. שנאת הזרים הסינית. וו-שי ווי-ווה גוואה דזה! נהמתי לתוך החלון. נקמות קטנות. שטן נוכרי.
יצאתי וישבתי מול השמש. השמים הכחולים, זרימת האופניים שעגלות מחוברות לאחוריהם ברחוב. האם לקנות משהו לנסיעה? הלילה חסר השינה, הבוקר המוקדם. קשה לקנות אוכל עתידי כשלא רעבים. חזרתי לאולם התחנה. תור הצטבר מול האשנב, דוחס אותי לכיוון אשנבי העץ הכחולים דהויים. שוטרות לבושות מדים ירוקים דחפו באלימות את הנדחסים בתור, צועקות על אלו המנסים להתפרץ. האלימות הסינית שמוצאת את ביטויה אצל פקידי הרשות. קיפאון הפנים שומר את הרגשות דחוסים מתחת לפני שטח רגועים למראית עין, פורצים באלימות ברגע שניתנת סמכות בידי מישהו, ברגע שמתחוללת תגרה אלימה, בדחיסה האלימה והמתעלמת בתור.
הדרך לארליאן
"אר-ליאן", אמרתי לתוך האשנב, מצביע על השם בספר הרכבות. "מושב רך". הכרטיסנית הביטה בי בפנים אטומות. 28 יואן. כרטיס מקומי קשה, לא דף הנייר הגזור של הזרים. ג`נינג-נאן הוא לא מקום שמסתובבים בו אנשים שהגיעו ממערב להרים השמימיים. אפילו התיעוב הוא התיעוב הרגיל לכל אדם ולא התיעוב המיוחד של הערים הצפופות לאנשי המערב. אין רכות. שלא כמו במזרח התיכון, בו המיקוח הוא תענוג, או הנימוס האירופי והיושר האמריקאי המובן מאליו, יש בסין קשיות אמיתית. בוז לכל מה שאינו סין. בוז לכל מה שהוא סיני ופחות מהסיני המדבר איתו.
"הי, הלו, מאיפה אתה?" ארבעה אנשים צעירים חבושים בכובעי קסקט. אחד מהם לבש אפוד צלמים. לחיצת יד מרובעת. "אנחנו ממונגוליה, אני אוריי, אלוף העולם בג`ודו. אנחנו נבחרת מונגוליה, היינו בטורניר בבייג`ינג. לאן אתה נוסע?" הנחתי שלובש אפוד הצלמים הוא הצלם שליווה את המשלחת. כובעי הקסקט של קבוצות הבייסבול האמריקאיות התאימו לספורטאים. הם לבשו חולצות פלנל משובצות ומכנסי ג`ינס. "לאר-ליאן. לאולאן בטור". "גם אנחנו. ניסע ביחד. טוב מאוד". אנגלית שבורה, מחולקת למילים בודדות שצורפו שוב ושוב למשפטים מעטים. אחד מהם נראה פחות מונגולי ויותר סיני. "מחר בלילה יש רכבת לאולאן בטור. כרטיסים הם לא בעיה. חברים שלנו יקנו כרטיסים". שמחתי לשמוע על רכבת לא בעייתית.
"לאן אתה נוסע באולן בטור?" "לא יודע. אף פעם לא הייתי באולן בטור". "תבוא אלי. תגור אצלי בבית". אמר אוריי. הסדרניות האלימות פתחו את דלתות אולם ההמתנה ושמש צהובה מילאה שמים כחולים. רוח קרה. חצינו את הרציף אלהקרונות. מאות אנשים מילאו את הרציפים. דלתות הקרונות היו נעולות. "בוא איתנו". אמר אוריי. שוטרים סינים מיהרו לאורך הרציף, חובטים באלו שניסו לטפס על הקרונות הירוקים ולפתוח את החלונות מבחוץ, לתפוס מקום. קונדוקטורים פתחו את הדלתות, ים האדם על הדלתות. שניים מהמונגולים זינקו אל החלון, מטפסים פנימה. עמדתי בקצה ההמון הנדחק. אחד מהם הופיע בחלון."את התיקים!" אמר אוריי. הנפנו תיקים. התרמיל נראה צעצוע קטן וקל לעומת התיקים הנפוחים של המונגולים. התיקים עברו דרך החלונות ולאחריהם נדחקנו דרך ההמון לתוך הקרון, מגיעים אל צמד המושבים עליהם הונחו התיקים כדי לשמור.
ב-11:35 בדיוק יצאה הרכבת. מושבי הקרונות מלאים ואנשים עוברים לאורך הקרונות, מחפשים בדל מקום. ישבתי ליד החלון, מביט בערבות צהובות מלס, שוממות ושטוחות, שחלפו בנסיעה איטית. כמה זמן יעבור עד שנגיע לארליאן? "כמה זמן עד לאר-ליאן?" שאלתי את אוריי. "שמונה שעות." הוא אמר, מושך ומהדק את מצחיית כובע הקסקט של קבוצת הבייסבול האמריקאית אל מצחו. מירגה עצר מוכר בקבוקונים האני שעבר לאורך הקרון וקנה ממנו מספר בקבוקונים. הם פתחו את הבקבוקון. טעמתי מהנוזל הלבן. משקה אלכוהולי סיני עשוי משעורה, חצי מהמשקה היה אלכוהול. הטעם היה נורא. "תודה", אמרתי למונגולי ממונגוליה הפנימית.
האם מונגוליה הפנימית היא "שלנו" לעומת מונגוליה החיצונית, העצמאית, שהיא של מי? בשנות הארבעים הימר מאו שכשתנצח המהפיכה, תצטרף מונגוליה החיצונית מעצמה אל אחותה שבתחומי סין.רשימת ההיסטוריה הסינית. כמו המאוזוליאום בדונג שנג שנבנה על מנת לתמוך באיחוד. כמו הפלישה החלקית לטיבט שב-1959 הפכה לפלישה מוחלטת. הסינים נלחמו לאורך השנים עם שבטי הנוודים. עם היואה-צ`י, השינג-נו, הקרה-חיטאי, המונגולים והמנצ`ורים בצפון. עם הטורקים הויגורים במערב. הטורקים הויגורים היו צאצאיהם של היואה -צ`י אותם הבריחו השינג-נו, הופכים את ראשו של מנהיג היואה-צ`י לגביע שתייה מצופה זהב. ואחר כך, כשהתעצמו הטיבטים במאה השביעית עם סנרונג צה-גומפה, מייסד השושלת הטיבטית שהביא את הבודהיזם ללהאסה, בונה את הברקור והג`וקאנג, יצאו הסינים למלחמות. הטיבטים יצרו אימפריה אדירה מרמת טיבט לתוך מדבר הגובי ושולי גאנסו, גבולה הקבוע של סין במשך הדורות, נסוגים אחורה במאה העשירית.
גם את ההיסטוריה הטיבטית מנסים הסינים לשנות בכל כוחם, להוכיח כי טיבט היתה תמיד חלק מסין, משכיחים את מאות השנים, דווקא בתקופת שושלת טאנג המפוארת שחלקים מסין היו טיבטים. על המונגולים הגנו הרוסים. מושיבים לאורך הגבולות המונגולים הארוכים חיילים שמספרם כמספר תושבי מונגוליה. אלא שמונגוליה החיצונית, העצמאית, הצטרפה למהפיכה הקומוניסטית הסובייטית, לא מעלה בדעתה להצטרף לאימפריה מדרום. מכירה בה שנים רבות כל כך. "קח-קח" דחף לי המונגולי הסיני בקבוקון.
"לא תודה".
"אתה חייב לשתות".
"לא".
"סליחה, סליחה", אמר הסינו-מונגולי. למרות שכרותו, ניסה לשמור על נימוס.
גילגלתי סיגריה. "אתה יכול לגלגל לי אחת?" ביקש מירגה, מתאבק גדל גוף וחזק. גלגלתי סיגריה. "תוכל לתת לי את זה מתנה?"
"לא. יש לי מעט ואני מעשן רק את אלו".
"זה מוצא חן בעיני, אתה תיתן לי את זה מתנה".
קמתי ויצאתי אל המעבר בין הקרונות. שמונה שעות בגיגית החורקת והמזוהמת הזאת. ברכתי את הסינים על שרותי הכריעה."קח תשתה!" הושיט הסינו-מונגולי בקבוקון חדש שקנה. הרכבת עצרה בתחנה קטנה. לא מדלגת על שום תחנה. מחכה לרכבת מהירה ממנה שתחלוף בדרכה אל הגבול באר-ליאן. "כמה זה עולה?" הוציא מירגה גוף מהחלון, "ליאנגר!" מחליף שטרות כסף סיני בשני ראשי עיזים שבושלו לחום. המונגולים שלפו סכינים מנדן בחגורה. הם קילפו את עור הראש ואת האוזניים. אוריי הושיט חתיכה בשר ראש עז.
צהריים. חוץ מכמה ענבים ובשר יבש ומתוק שקניתי בסין לא אכלתי. הבשר היה טעים. אוריי המשיך לקלף את גולגולת העז, מפריש נתחים. אחרי המטבח הסיני של החודש שקדם לרכבת, היה משהו מרענן בראשי העז שהמונגולים היו עסוקים בהם, מנקרים את הבשר, מרסקים ומפצחים את הגולגלות במכות סכין בקווי התפר, שואבים את העיניים ומוצצים את המוח. "קח, תשתה"-דחף הסינו-מונגולי בקבוקון. לגמתי מהשיכר הצורב והמחליא, תוהה אם לא כדאי לעשות כמו המונגולים, להשתכר, להשתרע מטומטם חושים על פיסת המושב הקטנה ולנמנם עד שנגיע לאר-ליאן בשמונה בערב.
חברים חזקים מאולן בטור
הוצאתי את הסיגריות ההולנדיות וגלגלתי סיגריה. "גם אני רוצה" אמר מירגה. מתאבק מגודל. גלגלתי לו סיגריה, ולאוריי ולשלישי. הם עישנו את הסיגריות. הבטתי במרחבי הלס שמחוץ לרכבת האיטית. "קח תשתה-" דחף הסינו-מונגולי פחית בירה שקנה מאחד המוכרים שעברו דרך קרונות הרכבת.
"לא תודה".
"קח, תשתה תשתה".
"לא".
"תשתה!"
"אני לא רוצה!"
"סליחה, סליחה", הוא חייך במבוכה שנמשכה עד שהרים את הפחית ולגם לגימה.
"הי!" חבט בי מירגה, "גלגל לי סיגריה!" גלגלתי סיגריה. אדי האלכוהול והעליזות צופפו את הספסל, יצאתי אל הרווח שבין הקרונות. שם לא עמדו אנשים. הבטתי בנוף, נהנה מהשלוה שיצרו גלגלי הקרון בקצב הקבוע שיש למתכת מתגלגלת על פס.
"אתה בסדר?" שאל אוריי, לבוש בגופיית טריקו חסרת שרוולים.
"כן".
"הם בסדר, הם לא התכוונו".
"זה בסדר". אמרתי.
"חכה, כשנגיע לאולאן בטור אתה תהיה אורח שלי, לא תצטרך מלון, לא מסעדות. אני אלוף מונגוליה בג`ודו. אלוף עולם. ארבע מדליות זהב". גובהו של אוריי היה כמטר ושבעים, שערו החום היה מסופר בתספורת קצרה וגופו היה רחב ומוצק. אפשר היה להאמין שהוא אלוף ג`ודו. הוא חזר אל המושב הירוק והקשה, ואני המשכתי להתבונן בנוף המתגלגל באטיות מחוץ לחלון המלוכלך.
"סיגריה!" אמר מירגה כשהתיישבתי על המושב הירוק, מטיח בקבוק שיכר דורה דרך החלון. הושטתי את חבילת הטבק. "מתנה?"
"לא".
"קח, תשתה", הושיט הסינו-מונגולי בקבוק שיכר קטן, מהבקבוקונים הקטנים שתוכנם השקוף לא מעיד על תוכם. "קח, קח, רק טיפה".
"לא". איבדתי שרידים של נימוס. היה משהו אלים בשכרות המונגולית.
חזרתי למקום שבין הקרונות. כשחזרתי שוב, היו המונגולים סרוחים על המושבים, אחד על גבי השני, ישנים שינה בולית של שיכורים. השולחן שבין המושבים היה דביק משומן עז, שיכר ובירה שפוכים וענבים מעוכים. הסינים במושבים האחרים הביטו בהם בריחוק. למרות חיבתם למשקה, קשה למצוא סינים שיכורים.ועל אף שהספרות הסינית של שושלות סונג יואן ומינג מליאה בתיאורי שכרות, והיין החם הוא מרכיב הכרחי בארוחות בהם נערמים בשר ודגים, יין לבן ואדום כסמנים של שפע, קשה למצוא בסין של סוף המאה העשרים בתי יין. אם כי היין והשיכר עומדים בחנויות ובאזורים הכפריים עומדות מבשלות השיכר, כדי יין עצומים בהם הוא תוסס לאיטו, גרעיני השעורה מונחים בערימות צהובות ומשחירות, תנורי שרשרת מחכים לאפות כדי חומר.
הבטתי בלוח הרכבות הבינלאומיות המכסות את המרחק בארבע שעות. חמש אחרי הצהריים. כמעט שש שעות. קיוויתי שנגיע בתוך השעתיים הקרובות. עשן עמד בקרון. היום החל לדעוך, אור רך על הערבה השוממה, מצהיב את הכול, מעמיק את הצבע. בגורבן אובו עצרה הרכבת כמו בכמה תחנות קטנות לפניה. הקרונות התרוקנו לכדי חצי. עכשיו יכולתי למצוא מקום בזווית אלכסונית מהמונגולים שהיו שרויים עדיין בתרדמה הכבדה, ראשיהם צונחים על המושבים ועל השולחן המזוהם.
לא היה שום דבר נעים ברכבת. הדברים הבודדים שעמדו לזכותה היו הידיעה כי תגיע בסופו של דבר, אל אר-ליאן ושרותי הכריעה הסיניים ששמרו על נקיון יחסי. ננעלים בכל תחנה. יצאתי למסע לאורך הקרונות. קרון המסעדה היה הקרון הבא במורד הרכבת. הוא היה ריק מאוכל ואנשים. חצי קרון מזוהם שחציו השני מטבח שהפך לחנות. מעבר לו נכנסתי למחלקה הרכה. זה היה הקרון אותו ביקשתי מהכרטיסנית בתחנה. הקרון היה מלא קונדוקטורים ועובדי רכבת, פקידים מדרגות בינוניות ונמוכות. לא היה מקום לשדים נוכרים ולמונגולים בדרכם אל ארץ הנוודים שמצפון. הקונדוקטורים הביטו בי באדישות, וכשהייתי בדרכי החוצה, מביט במבט אחרון במושבים הרכים, קמה אחת מהן, דחפה אותי בביטול ונעלה את הדלת.
"לא היו כרטיסים במושבים הרכים, גם אנחנו רצינו", אמר אוריי שהתעורר מנמנום ובא לעמוד לידי בין הקרונות. "אתה תהיה האורח שלנו באולאן בטור". הושיט מירגה עינב משקית הניילון. "טבק". הצביע על כיס החולצה. הוצאתי את חפיסת הטבק ונייר הגלגול. סימנתי שישאיר אצלו את החפיסה שאיבדה חצי מניפחה מאז הבוקר. הוא גלגל את הטבק וטמן אותה בכיסו. נימוסים טובים לא היו חלק ממה שנשא בתוך הגוף העצום.
ב-1245 יצא ג`ון מפיאן דה קרפיני אל החאן הגדול. הוא היה נזיר פרנציסקני שיצא לבדוק אפשרות של ניצור הכוח העולה במזרח. מקדים בעשרים ושש שנים את מרקו פולו. קרפיני הגיע למזרח על מנת להיות עד ממקור ראשון לטקס הכתרתו של קויוק, בנו בכורו של אוגוטאי, נכדו של ג`ינגס המת. מכתבו המקורי של קויוק אל האפיפיור נמצא בגנזכי הוותיקן. למרקו פולו לא היו דיעות קדומות. הוא היה איש צעיר ופתוח מאחד הכרכים הגדולים והיפים בעולם - ונציה. קרפיני היה בן 65 כשיצא למסע בן השנתיים, שליח האפיפיור אינוסנט (התמים) הרביעי, שהוטרד מהניצחון המונגולי בקרבליגניץ ב-1241.
ואם לצטט את קרפיני, שיצא מליון בערב הפסחא: "המונגולים או הטטרים אינם דומים בקלסתרם לשאר הבריות, כי רווח גדול יותר מפריד בין עיניהם, חוטמיהם קטנים ושטוחים וראשיהם מגולחים ככמרים. שיער ראשם קלוע לשתי צמות קצרות מאחורי כל אוזן והם לובשים בגדי עור כשהפרווה כלפי חוץ. אבל יש הלובשים מעילים, אריגים ומשי. יש להם עדרים עצומים: גמלים, שוורים, כבשים ועיזים. אני סבור שיש להם סוסים וסוסות במספר רב יותר מאשר לכל שאר עמי העולם. לקיסריהם, אציליהם ולמנהיגיהם יש זהב, משי, כסף ואבנים טובות למכביר. כמזון משמש להם כל דבר שניתן להעלות על הדעת, חלקם אוכל אפילו כינים. מנהגיהם ראויים בחלקם לתהילה ובחלקם לתיעוב משום שהם צייתנים למנהיגיהם יותר מכל עם אחר. יתר על כן, בהתחלה הם מדברים בלשון נועם אבל בסוף עוקצים כעקרבים. על דבר מזימה שהם זוממים הם שומרים בסוד גמור. הם גם חסרי נימוס ומזוהמים בדרך אכילת הבשר ובשתיה. ובשאר מעשיהם. השכרות מכובדת בעיניהם, וכששתה אדם יותר ממה שקיבתו יכולה להכיל, הוא מקיא וממשיך בשתיה. הם סחטנים קשים מנשוא. חומדי נכסים וקמצנים. הריגת אדם מבני עמים אחרים היא בעיניהם כקליפת השום".
החושך ירד על המסילה, רוח קרה חודרת דרך סדקי החלונות. בייג`ינג נמצאת מדרום לקו הרוחב 40. אר-ליאן נמצאת קרוב יותר ל-45. בהמשך הקו מטפסת הרכבת לקו המתקרב ל-60 מעלות מצפון לקו המשווה, שני שליש עליון של כדור צפוני. בתשע וחצי, שעתיים מאוחר ממה שאפשר היה לקוות, עצרה הרכבת ליד הרציף השומם של אר-ליאן. שומרת סף האנית אספה את הכרטיסים ביציאה. הקור היה צורב ואורות צהובים דלקו מעבר לרחבה האפלה של בניין התחנה. "סו!" צעק אוריי, המונגולי הסיני בעל אפוד הצלמים אוחז בתלת אופן. תלת אופן שני, כחול וחבוט התייצב גם הוא. "ניסע לבית מלון שלנו". אמר אוריי, צוחק בקול, חובט בידידות בנהג הריקשה. "מה עם כרטיסים לרכבת של מחר?" "לא בעייה", אמר אוריי, מטפס על ערימת התיקים והתרמילים, "מחר בבוקר חברים שלנו יקנו. שוק שחור". השוק השחור הסיני, מערכת ליד מערכת.
מתוך הספר: כשפים בוונקבמבה שיצא בהוצאת כתר.
