מגיעים להאנוי
יום 1: האנוי - בנגקוק
הטיסה לבנגקוק עברה במהירות יחסית. לידנו ישב בחור צעיר וחמוד בן 22, המשתייך לנבחרת הטניס הישראלית. השיחה קלחה והזמן עבר. שדה התעופה של בנגקוק כבר מוכר לנו היטב מטיסות קודמות. אנו עורכים את תהליכי הטרנזיט ובמהרה מוצאים את עצמנו באולם הטיסות היוצאות להאנוי של חברת תאי. משך הטיסה כשעה ובעזרת ארוחת הערב המוגשת במהלכה במהירות נוחתים בהאנוי. את הטיול הזה אנו עורכים עם חברת אסיאתיקה אשר עליה המליץ שמואל באתר למטייל. ברוב אדיבותו הוא גם עזר לנו בכל ארגון הטיול מול חברת אסיאתיקה. הכול סוכם מראש באמצעות התכתבות באינטרנט. התשלום ייערך בויאטנם, למעט סכום קטן של דמי קדימה אשר העברנו באמצעות הבנק. באחריות החברה לספק לנו שירותים של נהג ומדריך, בתי מלון על פי רשימה שסוכמה מראש, שתי ארוחות ביום, כניסות לאתרים, טיסות פנים, רכבות ושייט על פי התכנית. החברה דאגה לנו גם לאישור עקרוני לויזה אשר נשלח אלינו באימייל ובעת הכניסה לויאטנם נצטרך להמירו בויזה. סידור זה מקצר תהליכים ומוזיל את עלות הויזה.
דון, המדריך של חברת אסיאתיקה, מחכה לנו בשדה התעופה עם שלט ומוביל אותנו לאשנב המתאים לצורך הנפקת הויזה. תוך זמן קצר מסתיימים ההליכים ואנו בדרך למכונית המחכה לנו בחוץ. חושך- התמונה המצטיירת מזכירה את בורמה. מעט אורות, בתים קטנים מבמבוק לאורך הדרך. ככל שמתקדמים מתחילים להבחין בשוני- אגם גדול וכמויות עצומות של אופנועים ואופניים. דון מספר לנו כי השלטונות נאלצו להגביל את מספר האופנועים וכיום קשה מאד לקבל רישיון לאופנוע חדש. לאחר נסיעה של כ- 40 דקות מגיעים למלון Phuc Loi hotel. זהו מבנה בסגנון קולוניאלי: לובי קטן עם ריהוט מסוגנן. חדר יפה ומאובזר. הפתעה לטובה בהתייחס למלון בדרגה בסיסית. צונחים מעייפות.
יום 2: האנוי סיטי טור, רכבת ללאו קיי
מתעוררים לבוקר שטוף שמש. השעה 6 אך לפי מצב השמש נראה כאילו השעה היא לפחות 9 . לאחר כוס קפה עורכים גיחת בוקר קטנה למפגש ראשון עם העיר. את פנינו מקבלות צפירות מכל עבר. אופנועים ואופניים בהמונים. לחצות את הכביש זוהי משימה אמיתית. ברחוב, בפתחי הבתים, אנשים יושבים ואוכלים. חלק מהחנויות כבר פתוחות. אנחנו קונים לשמעון תחתונים צהובים אשר הבדיחות עליהן יעברו כחוט הצהוב לאורך כל הטיול. ארוחת הבוקר כוללת בגט נהדר עם בננה וקפה מצוין. אנו מגלים את הקפה של ויאטנם, המדינה השניה בעולם בגידול קפה (לאחר ברזיל), עם החלב הממותק.
בחברתם של המדריך דון והנהג יוצאים לביקור בבירת ויאטנם. האנוי משמעו "העיר שבעיקול הנהר". בירתה של ויאטנם מאז 1010. היא ידועה בשדרות העצים הירוקים שלה ובארכיטקטורה הקולוניאלית, תוצאה של חיים תחת שלטון צרפתי. לפני צאתנו לדרך דון "מלמד" אותנו איך לחצות את הכביש בים האופנועים והאופניים. ללכת לאט, ללא פחד, ולהשתלב בתוך הכאוס הכללי השולט ברחוב אשר מסתבר כי גם בו יש סדר. מתחילים במבט מבחוץ על הו צ`י מין מוזלאום הניצב מבודד במרכזה של כיכר בה דין, אשר בה הוכרז ב-2 בספטמבר 1945 על עצמאות ויאטנם.
כעבור שנה בלבד חזרה העיר לידיים צרפתיות וייקח עוד שנים רבות עד שתזכה לעצמאות. שלושה חודשים בשנה המוזלאום סגור וגופתו של המנהיג נלקחת לשיפוצים. בבית הכלונסאות שלו, הנמצא בסמוך, למדנו על תקופת פעילותו. למזלו הוא נפטר ב-1969 וכך נשאר מנהיג נערץ על עמו. המשכנו לעבר טרן קוק פגודה ומקדש קואן טאן. את הבוקר קינחנו בכוס קפה על שפת אגם החרב המשוחזר אשר בו יש אי קטן ושמענו את האגדה על הצב הגדול, שנתן לקיסר לה טאי טו, באמצע המאה ה-15, את החרב שעימה ניצח את הפולשים הסיניים. האגם נקרא על שם החרב שהוחזרה אליו.
לאחר ביקור במקדש הספרות של קונפוציוס ותורתו אשר משמש מאז 1076 גם כאוניברסיטה הראשונה של ויאטנם, הוזמנו לארוחת צהריים במסעדת תיירים עם מוזיקה וכו וכו. אנו ממשיכים לעבר בית האופרה הבנוי בסגנון צרפתי ולמשרדי אסיאתיקה לסגור חשבונות כספיים. שעת צהריים, חם מאד בחוץ ודון מחליט שזהו הזמן הטוב ביותר בשבילנו לסיור בריקשה סביב הרובע העתיק של האנוי, בכדי לחוות את החיים של המקומיים מקרוב.
בהמשך מטיילים ברחובות ברגל ולקראת חושך חוזרים למלון לאסוף את חפצינו ולהתארגן לנסיעת לילה ברכבת ללאו קיי. ארוחת ערב במסעדה מפוארת לתיירים. בכדי להגיע לקרון הרכבת יש לחצות כמה מסלולים של פסי רכבת, ברגל, בין קרונות חונים. למזלנו דון נוסע אתנו. קשה מאד היה למצוא כאן את דרכנו לבד. הנסיעה היא בקרון שינה ל-4 נוסעים ונמשכת כ-10 שעות. עם הגיענו לקרון הנוסע הרביעי כבר נמצא בתא ולהפתעתנו הרי הוא... ישראלי נחמד מכפר ויתקין, הנוסע להיפגש בסאפא עם אשתו. בניגוד לרכבת בסין הקרון איננו נקי וג`וקים מסתובבים חופשי. השיחה עד שעות הלילה המאוחרות עם חברנו החדש משכיחה מאתנו את המצב. לילה טוב.
באקה וסאפה
יום 3: לאו קיי -קאן קאו - בא קה
מוקדם בבוקר מגיעים ללאו קיי. הג`יפ הרוסי כבר מחכה לנו. לאחר ארוחת בוקר יוצאים לדרכנו לבא-קה במטרה להגיע לשוק המתקיים רק ביום שבת בכפר ששמו קאן קאו והמרוחק כ-18 ק"מ מבא קה. שוק זה עדיין נושא אופי ראשוני ולא כל כך מתוייר. הדרך הררית, טרסות אורז. הדרך נסללה בחלקה רק השנה ובחלקה עדיין מלאת מהמורות. לאחר כשעה וחצי של קפיצות אנו מגיעים לשוק הצבעוני ביותר שראינו עד כה. בא קה הינה בגובה של כ-1000 מ` ומרבית תושביה שייכים לשבט הפלואר מונג. היא ידועה בשוק יום א` שלה אשר יתקיים מחר (לפי הספרים עדיין לא כל כך מלא בתיירים כמו שוק יום השבת בסאפא). ארוחת צהריים והתמקמות במלון. אחר הצהריים טיול רגלי בכפר של הפלואר מונג.
בדרכנו אנו פוגשים משפחה המנסה בעזרת יועץ/מודד לקבוע מקום חדש לביתה, לאחר שסבלה מכמה מקרים של מוות, בתקווה שהמקום החדש יביא מזל. היועץ קובע לפי כיוון השמש את מיקום הבית והכניסה לבית, כך שתהיה מוגנת מפני רוחות רפאים. ילדה כבת 7 מחזיקה על גבה תינוקת קטנה. התינוקת קשורה היטב ובקושי רב מבחינים בפניה. הילדה מתקרבת אלינו בזהירות ובחשדנות אך לאט לאט מפשיר הקרח והיא משחקת אתנו בכיף, כל זאת עם התינוקת על גבה. באחד הבתים עסוקות כל הנשים בהפרדת פולים מקליפתם. ילדות מטיילות בשבילים ובראותן אותנו פותחות במנוסה. שעות אחר הצהריים עם השמש הרכה, האוויר הצח והטיול ההררי למפגש עם המקומיים הצבעוניים הם חוויה בלתי נשכחת.
יום 4: בא קה - סאפא
עם בוקר, בדרכנו לשוק של בא קה, אנו מבקרים בארמון של מלך ההמונג מהתקופה הצרפתית. שרידי הארמון יפהפיים, רק חבל שאין להם כסף או מודעות לשפצו ולשמרו והוא עומד כאבן שאין לה הופכין. משם אנו ממשיכים לעבר השוק יחד עם מאות כפריים הזורמים מכל עבר. השוק אינו רק מקום לחילופי סחורה. זהו המקום שבו הכפריים יכולים להיפגש, להראות ולהיראות, להחליף רכילות ולחפש כלות וחתנים. עוד לפני הגיענו לשוק אנו פוגשים את הכפריים הצבעוניים, מי מוביל בהמה, האחר מגלגל חבית, קבוצה של נשים מצחקקות. השוק גדול יותר משוק קאן קאו, אמנם יותר מתוייר אך עדיין מאד מאד ראשוני וצבעוני.
עם צהריים אנו בג`יפ, בדרכנו לסאפא. לשם כך עלינו לחזור שוב ללאו קיי. עוצרים ליד הגבול עם סין. גשר קאו קיי, מבט לעבר העיירה הסינית הייקאו, כאשר הנהר האדום (רד ריוור) מפריד בין שתי הערים. יחסי המסחר הם ערים מאד וזה הגורם לשגשוגה של לאו קיי. לאורך הדרך ההררית טרסות אורז ויערות גשם. סאפא הינה בגובה של 1650 מ` ועל כן הטמפרטורה נמוכה. העיירה היוותה בתקופה הקולוניאלית מקום הבראה של הצרפתים. היא גם מהווה מקום שבו עדיין מוצאים את שבטי ההרים על תרבותם המקורית. ההמונג, הרד דזאו, הדזאי והטאי יושבים בהרי הפאן קסי פאן המגיעים לגובה של 3143 מ`. הם היגרו לכאן במאות ה-17 - 18 מדרום סין. הם עוסקים בגידול ועיבוד אורז, תירס ובמיוחד בגידול צמחי המריחואנה אשר משמשים ליצירת חוטים לאריגת בגדיהם, אותם הם צובעים בצבע האינדיגו ועל כן ידיהם תמיד שחורות מהצבע.
סאפא חגגה השנה 100 שנים לקיומה. הכבישים המובילים אליה חודשו לקראת מאורע זה. זוהי הפתעה גדולה עבורנו. בכל הספרים מצויין כי הכבישים משובשים והנה אנו פוגשים ממש אוטוסטרדה. עם הגיענו לספא מתארגנים במלון ויוצאים צפונה לעבר מפלי הכסף ומעבר ההרים הגבוה ביותר בויאטנם, הנקרא שער השמיים. הדרך יפהפיה, אנו מטפסים ומטפסים. היערות בצדי הדרך נעשים סבוכים, סאפא פרושה לרגלינו. מפלי מים בצדי הדרכים, אך לעוגמת ליבנו מתענן ככל שאנו עולים. אמנם הערפילים מוסיפים נופך מיוחד למראה אך בהגיענו למעבר ההרים הרינו מוצאים את עצמנו ממש בתוך העננים. נותר לנו רק לדמיין כמה יפה נראה הכל מכאן ביום בהיר ולרדת חזרה לעבר מפלי הכסף. למרות שמדריכנו לא נותן אמון ביכולתנו אנו מטפסים למפלים ובזה מסיימים יום מלא חוויות.
יום 5: ספא לאו קיי - רכבת להאנוי
הבוקר מביא אתו מזג אויר מעונן ומסתורי. היום מוקדש להליכה לאורך הנהר סביב עמק סאפא, לאורך טרסות אורז, לכפרים לאו לינה הו ולאו צ`אי של ההמונג השחורים. עוברים בכפר. ככתוב בספרים, אנשי הכפר אינם במיוחד ידידותיים. בדרך נערים ציידים, כפריים בעבודתם, מפל יפהפה וטחנת קמח מימי הצרפתים. סחלבים בגודל של עצים. הנוף ציורי ביותר וכאילו לקוח מהאגדות. לאחר כמה שעות של הליכה אנו מגיעים לכביש וכאן אורבים לנו אופנוענים המציעים את שרותם להסעה חזרה. מי אנחנו כי נסרב? לאחר ארוחת הצהריים היינו אמורים לטפס להר האם רונג, ממנו הבטיחו לנו פנורמה יפה על סאפא, אך האובך נעשה סמיך יותר, האוויר רטוב ממש על סף גשם ואנו מחליטים לוותר ולהימלט לכוס שוקו חם עם פנקייק. את שבילי סאפא ממלאים הכפריים הצבעוניים והמצלמה דופקת בלי חשבון. בשעות אחר הצהריים המאוחרות חוזרים ללאו קיי, ארוחת ערב במסעדה מקומית ועולים על רכבת הלילה להאנוי.
הלונג ביי
יום 6: האנוי - האלונג ביי
ב-5 בבוקר מעירים אותנו- הרכבת הגיעה להאנוי. בחופזה רבה אוספים את חפצינו ויורדים מהרכבת. חושך בחוץ, ונהגנו החדש כבר מחכה לנו. נסיעה קצרה לעבר שוק הפרחים. הכבישים כמעט ריקים. שוק הפרחים מאכזב לעומת השוק בבנגקוק. הדרך חזרה למרכז האנוי הינה הזדמנות טובה לראות את השכמת הבוקר בהאנוי. הכבישים מתמלאים עם נוסעי אופניים, אופנועים והולכי רגל עם מרכולתם הממהרים לתחילתו של יום חדש. טיול ברגל סביב האגם מפגיש אותנו עם מאות אנשים, בגילים שונים, מתעמלים בטאי צ`י. השמש עולה ואנו בדרכנו להתארגנות קצרה במלון ולחיפוש מקום נורמלי לארוחת בוקר- מסתבר שזוהי משימה לא קלה כי אנו זוכים לטיול ממונע של כשעה ברחובות העיר עד שנמצא המקום המתאים. ביקור במוזיאון האתנוגראפי וחילופי מדריכים. האין הוא בחור בן 25 כלבבנו. איתו נבלה את 5 הימים הבאים ומהרגע הראשון נוצרת כימיה נהדרת בינינו. הדרך היפה להאלונג ביי עוברת בלב הדלתא של הנהר האדום ושדות האורז. לאורך הדרך כפרים ושווקים.
באזורים הכפריים של ויאטנם, חייהם של התושבים הינם סביב מחזור הגידול של האורז. זהו תהליך מתמיד של זריעה, שתילה, קציר וחוזר חלילה. עבודה קשה ומייגעת אשר רובה נעשית על ידי הנשים. הן אלה שצעד אחר צעד שותלות ומעשבות ולרוב גם קוצרות ואוספות. הגברים הם אלה שחורשים אך רוב הזמן מוצאים אותם יושבים בערסלים או משחקים קלפים עם חבריהם. מפרץ האלונג- מפרץ הדרקון. אגדה ויטנאמית עתיקה מספרת על דרקון אימתני שמנע פלישתן של ספינות אוייב מן הים אל המפרץ. הוא חולל סופה עזה שגרמה לפולשים לאבד דרכם אל החוף. מכאן השם מפרץ האלונג. לפנות ערב טיול נחמד בעיירה האלונג, לינה בהואנג הא הוטל- מלון סיני.
יום 7: האלונג ביי - קאט בה
ארוחת הבוקר מפגישה אותנו עם צוות אשר אינו מדבר מילה אנגלית ושולחנות מלאים בסינים. איננו מצליחים אף להסביר לצוות מה אנו מבקשים. גם תנועות ידיים לא עוזרות. המלצר ברוב מבוכה חוזר וניגש לשולחן ואומר לנו את שמו, כי זה הדבר היחיד שהוא יודע להגיד באנגלית. בשלב מסוים נדמה לנו שהצלחנו לתאר להם מראה של חביתה, אך היא אינה מגיעה ואנו מוותרים. לאחר שירדנו ללובי רצו אחרינו ואמרו כי הכינו את מבוקשנו. האם כך היה נראה כל טיולנו אילו לא היה לנו מדריך צמוד?... ספינה פרטית מחכה לנו לשייט בין יותר מ-3000 איי ליימסטון המזדקרים ממימי אמרלד המיוחדים למפרץ זה.
האלונג ביי הוכרה על ידי אונסקו בשנת 1994 כאתר ייחודי במתאר הנוף שלו. המראה יפה יפה. בדרך יורדים מהספינה ומטפסים למערת נטיפים. חבל שהם לא יודעים לשמר את האוצרות שהטבע נתן להם. לאחר כשעה עוברים לסירה קטנה ומשייטים לעבר מערות טבעיות שנוצרו בהרים. חוצים את המערה ומתגלה מקום יפהפה- מעין בריכה גדולה, תחומה כולה בהרים. ממשיכים לעבר מערה שניה ומתקרבים לעבר כפר דייגים אשר בו מתרחשים החיים כולם על פני המים. חוזרים לספינתנו אשר בה צוות של 5 אנשים כולל טבחית, העומלת עתה על הכנת ארוחת צהריים- פירות ים לתמר ובשר בקר לשמעון. איננו מפסיקים להתפעל ממראה הצורות השונות של ההרים המזדקרים מהמים. מדי פעם נראית סירה בודדת משייטת בים וגם היא מוסיפה גוון לנוף הכללי. הטבע הוא האמן הגדול ביותר. אחר הצהריים מגיעים לאי קאט בה, הגדול באיי מפרץ האלונג, אשר שימש את הפיראטים לפני שהפך למרכז תיירות. את שעות בין הערביים אנו מבלים על המזח של האי קאט בה עם שקיעה נפלאה. הרי הלימסטון ברקע, הסירות במים וקרני השמש השוקעת ביניהם. לילה במלון סאן פלואר. יום 8: קאט בה - האי
פונג - טאם קוק
השכמה מוקדמת מאד לקראת המעבורת בין קאט בה להאי פונג, ביחד עם המקומיים. מדריכנו האין מצטייד בסנדוויצ`ים הנמצאים מועילים מאד בהמשך הדרך. השייט יפה ומעניין. הרי הליימסטון ממשיכים ללוות אותנו חלק מהדרך ולאחר מכן מתחלפים בלגונות אשר חופיהן מיושבים. עם התקרבנו להאי פונג נגלה לפנינו נמל ענקי במימדים אשר לא הכרנו עד כה. האין מסביר שזהו הנמל הגדול ביותר בצפון ויאטנם. קרבתו לסין חשובה מאד להתפתחותו. אודות לו, האלונג ביי מהווה את המרכז התעשייתי החשוב של הצפון. זוהי עיר גדולה, יפה ומסודרת עם מבנים יפהפיים. האין מספר כי זוהי עיר שטוב לחיות בה. שוק הפירות מעורר אותנו מרבצנו ואנו מבקשים לעצור לצורך הסתובבות והצטיידות. האין צוחק מהאנשים המוזרים האלה אבל לאחר ביקור בקומונל האוס ובפגודה דו האנג אנו משיגים את מבוקשנו, מסתובבים בשוק, מצלמים וקונים סוף סוף פירות. למדנו שלפפאיה קוראים דודו ולפתאיה קוראים דרגון פרוט. עתה ניתן להמשיך לעבר ניין בין דרך טאי בין ונאם דיאן, שתי הפרובינציות המרכזיות של הדלתא של הנהר האדום. הדרך מלאה נחלים אשר אצלנו היו נקראים נהרות.
דייגים, סירות המובילות מוצרי חקלאות שונים. רוכבות האופניים עם קומתן הזקופה וצמתן הארוכה הן מראה אשר ילווה אותנו מעתה ועד סוף טיולנו ויעורר את התפעלותנו כל פעם מחדש. אנו נחשפים לצורת החתירה המיוחדת לויאטנם- הרגליים בלבד הן החותרות כאשר בעליהן מצוי בישיבה. בשדות עובדים חקלאים. מדי פעם עיירה. מגיעים לניין בשעות הצהריים המאוחרות. לאחר ארוחת צהריים כיד המלך, התארגנות במלון ומנוחה קצרה, יוצאים לטייל בעיר וכמובן פוגשים בשוק המקומי. שוק גדול ותוסס. קונים כובעים, מסגרות למשקפיים ואיך לא- פירות. לינה בטאי אנה הוטל.
האנוי, הואה והויאן
יום 9: טאם קוק - האנוי
עם בוקר יוצאים לכיוון הכפר הצף קאנה גא, המבודד ומוקף תעלות מים. עונת הקציר והדרך מלאה כפריים העוסקים בפעילויות הקציר והדיש. את האורז והתבואה מייבשים על הכביש. בצדי הדרך דייגים דגים בתעלות. הכול מלא מים, מדינה בהצפה. עולים על סירה מבטון ושטים בנהר. כפריים מחפשים צדפות, שבלולים וסרטנים, כל פלג גופם התחתון במים. בולטים כמעט רק כובעי הקון האופיניים.
סירות עם סחורה שנמשתה. החותרות הן נשים. על שפת הנהר עוסקים בבניית סירה חדשה. באופק נראים כבר הרי הליימסטון. אנחנו התיירים היחידים, למעט קבוצה של תלמידי בית ספר מקומיים. יורדים מהסירה ועורכים טיול בוקר של כשעה וחצי לעבר מערת נטיפים. אנו הולכים על גבי שביל צר ומורם כאשר מסביבנו הכול מוצף. הכפריים עובדים עם תאו בתוך המים. להקות של ברווזים וציפורים אחרות. מסביב שקט ושלווה. מדי פעם מחריד את השלווה קול פיצוץ עז. האין המדריך שלנו כועס. הפיצוצים נערכים למטרת חציבה. בהמשך נראה גם את הסירות העמוסות באבנים. חבל שכך הם משחיתים אתר כל כך ייחודי.
ממשיכים לעבר טאם קוק. בדרך פוגשים בלוויה. האבלים לבושים בבגדים לבנים. הארון מובל על גבי כרכרה מקושטת (בהמשך הטיול ראינו מכוניות מקושטות מובילות את הארון). את המת קוברים לתקופה של 27 חודשים. לאחר מכן מוציאים את הגופה מהקבר ושורפים אותה. הדרך, בכפר המוביל לטאם קוק, מכוסה כולה עם קש. הנהג עולה על הקש ומנסה לתמרן דרכו בזהירות. עם הגיענו למקום אנו נחרדים מכמות התיירים. למזלנו רובם כבר גמרו את השייט והם בכיוון ההפוך. הרעיון להגיע למקום אחר הצהריים היה מצוין- כך גם נמלטנו ממבול התיירים וגם זכינו לשייט בשעות בין הערביים הנעימות. המראה היפה של הרי הליים הצומחים משדות האורז. הדמיון נותן למקום זה את השם האלונג ביי ביבשה. עולים על סירה קטנה לקרוז במורד הנהר בין הליים סטונס ודרך שלוש מערות. מכופפים את הראש כי עוד רגע ותקרת המערה תכסח אותנו. מכל עבר הרים וסלעים בצורות שונות. המראה מרהיב. בדרך חזרה אנו פורשים באמצע השייט ועושים דרכנו ברגל בשדות ובין בתי הכפר. ארוחת צהריים במסעדה מקומית. חזרה להאנוי ובערב תיאטרון בובות המים (לא התרשמנו במיוחד). לילה במלון בהאנוי.
יום 10: האנוי - הואה
בבוקר נפרדים מהאין וממשיכים בטיסה של כ-50 דקות להואה. בהגיענו מחכה לנו המדריך טאט. איש מבוגר יותר, גבוה וצנום, בעל חזות רצינית. האנגלית שלו היא במבטא מקומי ומייד אנו מבינים שכאן יש לנו סיפור אחר. לאחר התארגנות במלון יוצאים לסיור בעיר. הואה היא הבירה המוקדמת של ויאטנם, מ-1802 עד 1945, תחת שלטון נגויאן, וידועה כעיר השירה ובעלת המונומנטים הרומנטיים המקסימים וההיסטוריים.
סיורנו מתחיל בשייט בסירה קטנה במעלה נהר הפרפורם החוצה את הואה, לביקור בפגודת טיאן מו. משם אנו ממשיכים במכונית לעבר העיר האסורה, אשר מזכירה מאוד בסגנונה את העיר האסורה בבייג`ין. משם לארוחת צהריים במסעדה מפוארת. עם הגיענו להואה הבהרנו לטאט כי איננו אוכלים חזיר. המנה העיקרית שהוגשה לנו במסעדה המפוארת נותרה שלמה כיוון שהיתה עשויה מבשר חזיר. טאט ננזף על ידנו קשות.לאחר הארוחה אנו נוסעים לעבר קבר השליט מינה מאנג, אשר לו היו יותר מ-300 פילגשים ו-146 ילדים. הדרך ספק סלולה ספק דרך עפר, לצידיה בתים קטנים ודוכני מכירה. בהמשך עוברים ביער צפוף. נוף שעדיין לא נחשפנו אליו. דרך יפהפיה. גם אחוזת הקבר מאד מרשימה. חוזרים למלון למנוחה קלה ואחר הצהריים אנו יוצאים שנינו ברגל, חוצים על פני הגשר את הנהר ועוברים לצידה השני של העיר לשוק מקומי ענקי. כהרגלנו בקודש מצטיידים בפירות ולפני חשיכה ממהרים לעבר המלון. בדרך אנו מגלים גן פסלים גדול המשתרע לאורך הנהר. שמעון חוגג.
יום 11: הוא-דאנאנג - הויאן
בבוקר מוקדם, בדרכנו להויאן, עוצרים שנית בגן הפסלים. מתברר כי בשנה שעברה היתה כאן תחרות של פסלים מכל העולם. מצלמים וממשיכים לעבר הקומפלקס הרומנטי של קבר המלך טו דאק, הנמצא באזור צמחיה צפופה ומוקף תעלות מים. משם יוצאים להויאן בדרך הידועה בשם דרך המנדרינים. מדריכנו טאט עוצר במסעדת תיירים על חוף הים ואנו מבהירים לו כי להבא אנו מבקשים שיעצור לנו במקומות פחות הומים. הדרך יפהפיה. מטפסים כלפי מעלה, יערות עד מסביב. אי אפשר שלא לחשוב על החיילים האמריקאים שדשדשו את דרכם בג`ונגלים האלה. חוצים את מעבר העננים ומתגלה מראה יפה לעבר דאנאנג מחד ולעבר הים מאחורינו. יורדים לדנאנג, והנה אנחנו על כביש חדיש ביותר לאורך הלגונה, מרוחק מהעיר בכמה מאות מטרים. נראה כאילו כביש זה צריך להוות תשתית לבניה עתידית אבל טאט טוען כי זוהי האוטוסטרדה ועל כן אין בניה מסביב.
בדאנאנג העיר מבקרים במוזיאון הצ`אם להכרות עם מלכות הצ`אם ששלטה עד המאה ה-16, לפני שנכבשה על ידי אנשי הויאט אשר באו מהצפון. הפסלים המוצגים במוזיאון שובים את ליבנו ואנו מבינים כי הם רק רמז למה שמחכה לנו בקמבודיה. לאחר ארוחת צהריים אנו נכנסים לבית מלאכה לפסלים. היום יום ראשון ובית המלאכה עובד חלקית בלבד. להפתעתנו אנו מוצאים, בנוסף לתעתיקים של פסלים עתיקים, גם הרבה פסלים מודרניים יפהפיים. שמעון מצלם ומצלם ומצלם. משם מטפסים ברכב להרי השיש הכוללים 5 פסגות. המראה לעבר חוף צ`יינה הוא יפהפה. בנקודה מסוימת אנו מטפסים ברגל לעבר פגודה השוכנת בפסגת ההר. טאט מופתע מיכולת הטיפוס שלנו. כנראה סמך על כך שלא נרצה לטפס.
30 ק"מ מדנאנג נמצאת הויאן. עיר עתיקה זו הוכרה על ידי אונסקו בשנת 1999 כמרכז תרבותי ונקראת באופן רשמי פאיפו. היא שימשה כנמל פעיל לסחורות מיפן, פורטוגל, גרמניה וסין במהלך המאות 17 ו-18. בתיה ורחובותיה לא השתנו במהלך תהפוכות ההיסטוריה. היא המקום היחידי בויאטנם שבו יש עדיין בתים ורחובות מקוריים מתקופת שושלת מינג הסינית. מבקרים בגשר היפני ובבית טאן קאי העתיק, ואז אנו מודיעים לטאט שאיננו זקוקים לשרותיו ביומיים הקרובים. לאחר דין ודברים אנו מסכמים כי מחר בבוקר השכם ניסע למי סון ואחר כך נהיה חופשיים עד ליום המחרת בשעה 11 בבוקר.
הויאן כובשת את ליבנו. אנו מסתובבים ברחובותיה העתיקים המלאים תיירים מכל העולם וחנויות לתפירת בגדים ומגלים את הנהר, הגשר ומסעדות חמודות לידו. בוחרים באחת מהן ומזמינים קפה עם חלב ממותק ו... כמובן, כוס מים חמים, אשר הפכה ברבות הטיול לפולחן- הקפה הוייטנאמי הוא מעולה אבל מאד מאד חזק. קיימות כמה דרגות של חוזק, אך גם החלשה שביניהן עדיין מאד חזקה לתמר. הפתרון הוא העברת מחצית כוס הקפה לכוסו של שמעון (אשר כמובן מרוויח מהעניין) ומהילת השארית בכוס מים חמים. הבעיה- להסביר לוייטנאמיים את מבוקשנו. שמעון הזמין אצל המדריך פתק כתוב בוייטנאמית. ברוב המקרים זה עוזר. השולחן בבית הקפה מתברר כעמדת תצפית מצוינת. מעברו השני של הנהר פורקות נשים לוחות עץ מסירה. הן מעמיסות את העץ על עגלה, מחזיקות ביצול וסוחבות את העגלה לעברו השני של הגשר. רוכבי אופניים ואופנועים, ילדים מנסים למכור גלויות לתיירים. עגלה עם אגוזי קוקוס חוצה את הגשר, דייג זקן דג בנהר למרגלותינו. שעת בין הערביים מוסיפה לאווירה.
המלצרית יענו מתיידדת אתנו ומזמינה אותנו לביקור בביתה. שמעון מסתייג אבל מצטרף. הבית נמצא מעבר לנהר בחלק הלא מתוייר. בדרך היא מספרת לנו כי בשבוע שעבר הנהר עלה על גדותיו כתוצאה מגשמים חזקים וכל האזור, כולל ביתה, היה מוצף בגובה של כחצי מטר. אנו מגיעים לבית. חדר אחד אשר את רובו תופסת מחצלת הפרוסה על הרצפה, שם ישנים בני המשפחה. נקי מאוד. כאן מתבררת לנו סיבת ההזמנה: היא מוציאה חרוזים ומשכנעת אותנו לקנות. כמובן שאנו נענים. הגיע הזמן לחפש חנות לתפירת בגדים. נכנסים באופן אקראי לאחת מהן ומגלים את ואן. בחורה בת 24 הנראית כמו בת 16. חמודה להפליא. מייד נוצרת כימיה ואנו מוזמנים למחר בצהריים למדידה. בחוץ כבר מחשיך ולאחר אכילת פנקייק על שפת הנהר אנו חוזרים למלון וינה האנג הוטל.
