טיול בחורף
רבים מאיתנו טיילו בארצות צפון אירופה ואמריקה והוקסמו מהנופים עוצרי הנשימה של הפיורדים ושמש החצות בצפון נורווגיה, מהמרחבים האין סופיים של לפלנד, מכוסי האגמים וצמחיית הטונדרה, מהקרחונים וממרחבי האפר הוולקני השחור של איסלנד או מים הקרח הצפוני כשהוא מרים נחשולי מים אדירים לקול שאון גושי הקרח העצומים המתמוטטים ממרומי הקרחון הגולש לים. יש בינינו, כמוני, ההופכים מכורים לנופים אלו ושבים אליהם פעם אחרי פעם.
מטבע הדברים רובנו מגיעים למקומות אילו בחודשי הקיץ, ביוני יולי ואוגוסט, כשמזג האוויר באזור סלחני עד נעים והשמש הצפונית כמעט ואינה שוקעת כלל. אבל, כמעט תמיד, בעודי מתפעל מהנוף המרהיב, היתה חולפת במחשבתי השאלה, שוודאי רבים מאיתנו שאלו את עצמם: "מעניין איך זה נראה כאן בחורף".
כמעט שנתיים "התבשלתי" עם הרעיון לאזור אומץ ולצאת צפונה דווקא בחורף. ארבעה אתגרים חלמתי לממש במסע זה: א. לראות במו עיניי את הזוהר הצפוני. ב. לחוות את תקופת הלילה הנצחי, בתקופה בה השמש אינה זורחת כלל. ג. להרגיש את תנאי האקלים הארקטיים הקיצוניים של תקופת החורף. ד. לשבור את שיאי האישי הקודם שחצה "רק" את קו הרוחב 71 מעלות צפון ולנסות ולהרחיק צפונה עד לקו הרוחב 80 מעלות צפון, "במרחק יריקה" מהקוטב הצפוני עצמו.
במשך חודשים אספתי מידע ובחנתי את האפשרויות השונות. החלפתי מיילים עם מרכזי מידע ברוסיה, נורווגיה, קנדה ואלסקה. עד מהרה הבנתי שדווקא האתגר הראשון והעיקרי, הצפייה בזוהר הצפוני, הוא למעשה הבעייתי מכולם, מההיבט של התכנון המוקדם. לא אלאה את הקוראים בהסברים המדעיים המסובכים על מקורה של תופעת הזוהר הצפוני, הנקראת בספרות המדעית Aurora Borealis, אך חשוב לדעת שהיא קשורה לתופעות המגיעות מהחלל החיצון המתרחשות על השמש. משמעות הדבר היא, שבעצם אין שום אפשרות מדויקת לדעת מראש מתי ואיפה תתרחש התופעה, באופן שאפשר יהיה לצפות בה. הכלי היחידי לתכנון מוקדם הוא סטטיסטי הסתברותי בלבד.
שלושה מרכיבים עיקריים בנו את מעגל הסיכויים והכתיבו את קביעת המקום והזמן: א. חושך. כמה שיותר שעות חשכה נותנות יותר סיכוי לצפות בתופעה. ב. קו הרוחב. ככל שמצפינים, גדלים הסיכויים שהתופעה תהיה ניתנת לצפייה בפרק זמן המתנה קצר יותר. ג. אור ירח. פחות קריטי אבל חשוב. עדיף בימי החודש ללא אור ירח, כשהשמיים חשוכים. מרכיב חשוב וקריטי רביעי, מהווה מזג האוויר. שמיים מעוננים ומזג אויר סוער אינם מאפשרים לראות את הזוהר הצפוני, גם אם הוא מתרחש במלא הדרו. ברור שלמרכיב זה קשה להתייחס בתכנון המוקדם כי באזורים הרלוונטיים מזג האוויר משתנה בקיצוניות תוך שעות. למרות כל החישובים היה לי ברור שהבסיס הוא סטטיסטי וקיימת אפשרות "טובה" שאעשה את כל המסע לשווא ואחזור בלי לממש את החלום.
האיים הנבחרים
בשיטת האלימינציה, נבחרו איי סברבלד (Svarbald), הידועים יותר בשם שפיצברגן (Spitsbergen), בשליטה נורווגית. הם צפוניים באופן משמעותי לאלסקה, איסלנד ורובה של גרינלנד והם נגישים יותר מאיי פרנץ יוזף שבשליטת רוסיה. המועד שבחרתי, סוף ינואר 2006, הינו בתקופה של לילה נצחי וחשכה מתמדת בכל שעות היממה. קדמה לנסיעה סדרת הכנות בתחום הביגוד, שכללו הצטיידות בלבוש תחתון וגרביים טרמים, במספר שכבות פליס ועד למעילים מרופדים אטומים למים ולרוח. לקינוח, כפפות מסוגים שונים, כובעי צמר, מגיני פנים ומשקפי מגן.
כבר בטיסה צפונה מאוסלו לארכיפלג, כשעה לאחר שהמראנו מחניית הביניים בעיר Tromso, התחלתי לחוש בשנוי הראשון. השעה היתה 2 בצהריים, אך המטוס טס בעלטה מוחלטת. שום דבר שבעולם לא היה יכול להכין אותי למפגש עם המציאות הארקטית שפגשתי בשנייה הראשונה שיצאתי מדלת המטוס ועשיתי את דרכי על המסלול מכוסה הקרח, ב-Longyearbyen, בחשכה מוחלטת, דרך הרוח השורקת בעוצמה, מעורבת ברסס מים וגבישי קרח.
המרכז המנהלי של איי סבלברד, Longyearbyen, השוכן לחופו של פיורד על קו הרוחב 78 צפון, הינו יישוב כורים קטן המונה כ-1500 תושבים שעיקר פרנסתם מעבודה במכרות, עובדי מדינה ושירותים מוניציפליים ומשרותי תיירות ההולכים ותופסים נתח עיקרי בהכנסות. עיקר התיירות מגיעה לאיים בחודשים מרץ - אפריל, כשאור השמש חוזר והטבע מתעורר. לנופי קרחונים, נהרות שוצפים ושפע מרהיב של חיות בר. ביניהן, דובים לבנים, שועלים ארקטיים, איילי הצפון, לווייתנים, כלבי ים ומאות מינים של עופות מים, המתקבצים למושבות של עשרות אלפי פריטים באיי סלע ובמצוקי החוף הענקים. שפע חברות מקומיות מארגנות טיולים הנמשכים ממספר שעות ועד למספר ימים, על גבי אופנועי שלג, מזחלות כלבים, קיאקים וסירות מנוע, מסעות רגליים וטיפוס על צוקים וקרחונים.
אבל אני, כאמור, הגעתי בסוף ינואר, ישר לתוך החושך הארקטי המקפיא, לאחר כמעט יומיים של טיסות ושדות תעופה, נושא תפילה אחת בלבי, לא לעשות את כל הדרך הזו לשווא. לאחר ליל מנוחה, קמתי לבוקר חשוך, הערמתי עלי את חמשת שכבות הבגדים ויצאתי לקור המחריד ולרוח האכזרית "לצוד" לי Aurora. אבל עד מהרה הבנתי שהסיפור לא הולך להיות פשוט. כדי לתפוס זהר צפוני צריך להיות בשטח הפתוח, מחוץ למתחם מוגן, שעות רבות!!!! כמה שיותר שעות!!! כדי לא לפספס את ההתרחשות. משכי זמן שאפילו המקומיים נמנעים מלשהות מחוץ למרחב מוגן ומחומם. יום, יומיים, שלושה, עד שזה יבוא. אם זה יבוא. תאמינו לי, אחרי 4 שעות המתנה על גבי מרחבי הקרח, בחושך, כשאין אבר אחד בגופך שלא צועק די!!!! אתה תוהה אם הפעם לא הגזמת. אך גם לחושך המתמשך השפעה לא פשוטה ולא פחות משמעותית מההשפעות הפיזיות. לאחר 3-4 ימים של חשכה רצופה, התחלתי לחוש שמשהו מאד עמוק ומאד מדכא מתחיל לגאות ולטפס בי בתוך הנשמה.
ביום השלישי לשהייתי בסברבלד, למרות החשכה, יצאתי לטיול בן כחצי יום רכוב על גבי אופנוע שלג, בלוויית מדריך מקצועי, לרכיבה דרך המרחבים הקפואים. לבוש בשכבות מגן אין סופיות, דהרתי בעקבות המדריך, תחת שמיים זרועי כוכבים שהשתקפו בלובן האין סופי של מרחבי הקרח והמורדות התלולים של הנוף המצוקי ויצרו תמונה כמעט הזויה, הלקוחה כמתוך ציור סוריאליסטי. לעולם לא אשכח את צלליות דמותם של קבוצת איילי הצפון, עומדת קפואה במרחב הלבן והדומם, בקור של מינוס 20 מעלות, כשהדממה האין סופית מופרת רק מקול נשימתי המעלה אדי כפור.
ביום החמישי להמתנה זה הגיע. ללא כל התראה, בהפתעה מוחלטת, בשעת ערב, כשהשמיים נקיים מכל ענן, התחילו אצבעות של אור, בכל קשת הגוונים של כחול וירוק, לפרוץ אל השמיים מכיוונים שונים. לאט לאט באופן כמעט מהוסס, לעיתים נסוגות לעיתים פורצות קדימה, התחילו אצבעות האור להתרחב ולהתחבר אחת לשנייה עד שהפכו לשמיכת אור ענקית ומרהיבה שכיסתה את פני השמים כמו שמיכת נוצות צבעונית. במשך למעלה משעה, בתנועה מתמדת של אור וצבע, לבש ופשט המופע צורה, עד שבשיאו, ממש מעל ראשי הצופים הצווחים בהתרגשות, התחיל מסך הצבע והאור לגלוש אנכית כלפי מטה, כמו מפל ענק הנשפך ישר על ראשינו. מפגש מיסטי עם הזוהר הצפוני, תופעת טבע הנותנת תחושה של התפעמות רוחנית, כמעט דתית.
קפוא עד אחרונת עצמותיי, מסוחרר מהתרגשות ומעוצמת החוויה, כשלתי חזרה למרחב המוגן של המלון.
