הו-צ'י מין סיטי והדלתא של המקונג
סייגון. כמה אסוציאציות מעלה השם הזה אצל הישראלי הממוצע: ג`ונגל עבות, חום מהביל, גשם כבד, זונות וחיילים אמריקנים שמאכלסים ברים אפלוליים, בקתות קש, בתי-כלא מעופשים. כמה מדהים לגלות כשנוחתים בעיר הדרומית הזו, או בשמה החדש הו-צ`י מין סיטי , שכל הדימויים האלו, שנחרטו בראשנו תוך צפייה בעשרות סרטים אמריקנים, אינם קשורים למציאות ולו במעט.
החום אכן מהביל (עם 38 מעלות צלסיוס ו-90 אחוזי לחות אפילו תל-אביב נראית גן-עדן), לעתים גם יורד גשם (אם כי לא טורדני במיוחד, בטח לא כשאתה לובש גופייה ומכנסיים קצרים ולא את מדי צבא ארה"ב), אבל חוץ מזה מדובר בעיר יפהפיה, מלאה בבתים קולוניאליים בסגנון צרפתי (יש אפילו העתק של כנסיית הנוטרה-דאם מפריז בגודל אמיתי במרכז העיר) , במקדשים מסוגים שונים ובעיקר באופניים.
החזון ההולנדי התגשם כאן במלואו: לאן שאתה לא הולך אנשים רכובים על אופניים, אולי גם קצת אופנועים, אבל מכוניות - כמעט ואין. כדי להסתובב בעיר אפשר לשכור ריקשה עם נהג. זה נוח, זה זול. זה רק קצת לא נעים לשמוע את הנהג מתנשף בכל כוחו כשעליו לפדל עם המשקל המערבי העודף הזה ברחבי העיר, אבל מתגברים.
יש לא מעט מוזיאונים (בהם, איך אפשר בלי, מוזיאון המלחמה) ומקדשים לראות. כדאי גם לבקר בצ`יינה טאון ולראות שוק אותנטי במיוחד. אבל האטרקציה האמיתית של סייגון היא לא העיר עצמה אלא הדלתא שיוצר נהר המקונג בסמוך אליה. מי שלא ראה את הדלתא של המקונג - לא ראה את וייטנאם. סיור בן יומיים לדלתא הוא אחת החוויות המסעירות של הטיול. אפשר לקחת סיור מאורגן או לנסוע עצמאית לעיירה קאן-טו ומשם לאלתר.
בכל מקרה כבר בדרך לשם מגלים את וייטנאם האמיתית: שדות אורז שנפרשים על שטחים עצומים, כפריים חובשי כובעי הקש המסורתיים שעובדים בשדות, כפרים קטנים שפזורים לאורך הדרך, צמחייה עבותה. ככל שאתה מעמיק בדלתא, אתה מתחיל לזהות את וייטנאם כפי שדמיינת אותה.
אחרי יומיים בדלתא אתה מאוהב במדינה היפה הזו. עכשיו כל שנותר לך הוא לחזור לסייגון ולהמשיך צפונה. ויאטנם היא מדינה צרה וארוכה, שמשתרעת לאורכו של חוף הים. מסלול מעגלי הוא בלתי אפשרי, והדרך היחידה לטייל בה היא מצפון לדרום או מדרום לצפון. בדרך אפשר לעצור באינספור תחנות, תלוי כמובן בכמות הזמן שעומדת לרשותכם. אבל על כמה פנינים אסור לוותר בשום אופן.
הו-יאן והאנוי
בראש ובראשונה העיירה הו-יאן, שנמצאת מעט דרומית לדה-נאנג. עיירה פסטורלית ומדהימה ביופיה, עם חנויות קטנות שבהן ניתן לתפור בגדי משי מכל סוג שעולה בראשכם ועם מסעדות מצוינות. בכלל, לא תתקשו למצוא מה לאכול בוייטנאם. בעיקר אם אתם אוהבים נודלס. אבל גם לאוהבי הבשר יש בשורות: יש לא מעט מסעדות שבהן ניתן לאכול סטייק וצ`יפס, ואפילו שניצל (שהרי הכיבוש הישראלי חייב לתת אותות).
היתרון הבולט של וייטנאם על מדינות המזרח האחרות הוא הלחם המופלא שאופים בה. הלחם הוא אינו מוצר מבוקש במזרח הרחוק, אבל בוייטנאם מסתבר שהכיבוש הצרפתי השאיר גם כמה ירושות מועילות למטייל המערבי: לחמי באגט טריים ומופלאים שאפשר למצוא כמעט בכל מקום. ואם נחזור להו-יאן, ואפשר לסכם שאתם מחפשים זולה, אז זה המקום. אפשר לרבוץ פה ימים על גבי ימים ולהתענג על העיירה המופלאה הזו.
תחנה אחרת שלא תוכלו לפסוח עליה היא הבירה האנוי, שהיא לרוב תחנתכם הראשונה או האחרונה. אם חשבתם שסייגון היא אב-טיפוס לעריה הגדולות של וייטנאם, הרי שכאן תיווכחו בטעותכם. האנוי שונה מאוד. אמנם אותם מראות של רוכבי אופניים הגודשים את הרחובות, אבל כאן ידו של שלטון הקומוניזם רב השנים ניכרת בכל מקום. העיר אפורה יותר, המלונות ססגוניים פחות, אפילו התושבים סגורים יותר.
אם אתם מגיעים להאנוי אל תעיזו לפספס את אחת מתופעות הטבע היפות שיש בסמוך לעיר: מפרץ האלונג. מפרץ יפהפה, שהאטרקציה המרכזית שלו היא הסלעים המיוחדים שניתן לראות בו: מעין סלעים זקורים, גבוהים, נראים כמו מפרשים של אוניות ענק. שיט בן יומיים במפרץ הוא בבחינת חובה. וכמובן סאפא, שבצפון וייטנאם. האיזור שגובל עם סין, איזור השבטים. מראות דומים לאלה של צפון תאילנד, אך בתוך נופים שובי עין, ואולי גם סביבה מעט יותר אותנטית.
אם כל זה לא שיכנע אתכם לנסוע לויטנאם, תקחו בחשבון עוד שיקול אחד קטן: זו מדינה יפהפיה, עם תושבים נעימים שהמערב עוד לא הצליח להשחית לגמרי. רוצו לפני שיהיה מאוחר מדי.
יוצאים לטיול תרמילאים בויאטנם? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >>
לתחילת הכתבה
