מערכת למטייל ברשת מבקשת להבהיר כי יומן המסע מתאר דרך שבשנת 95 היתה לא חוקית וכי הדרך אינה חוקית גם כיום. פירסום יומן המסע אינו בבחינת המלצה על המסלול ובחירה בדרך זו היא על אחריותכם בלבד.
דז`ונגדיאן (Zhongdian)
21.6.95 -
על המפה, המקום הזה עדיין בסין, בצפון מחוז יונאן. הסינים, אחרי שכבשו את טיבט באמצע המאה, עשו תרגיל יפה עם המפות והרשו לצייר את טיבט רק על שטח שהוא בערך חצי מטיבט המקורית, תוך שהם חותכים ממנה מכל הכיוונים לטובת המחוזות השכנים. מעט מאד אנשים יודעים שטיבט שהם תומכים כל-כך בשחרורה היא בעצם רק חצי מטיבט. בפועל, דז`ונגדיאן היא עיר טיבטית לכל דבר, בשפיץ הצפוני של יונאן. מכאן תתחיל הדרך שלי לטיבט, אם לא אחטוף פתאום רגליים קרות.
ישנן מספר דרכים להגיע לטיבט מסין, רק שתיים מהן חוקיות - לקחת טיסה במחיר מופקע מצ`נגדו שבמחוז סיצ`ואן הגובלת בטיבט ממזרח, או להקיף את כל טיבט ולהגיע מגולמוד שצפונית אליה, במחוז גנסו. על נסיעת האוטובוס הזו שמעתי סיפורי זוועות: 36 שעות נסיעה בכבישים קשים, גם זה במחיר מופקע. הסינים משתדלים להקשות כמה שיותר על הגישה לטיבט, שכן הם לא ממש אוהבים תיירים שם, ובעיקר לא תרמילאים שמסתובבים בלי השגחה ופיקוח ודוחפים את האף שלהם, אולי אפילו שומעים מילה או שתיים על כיבוש ודיכוי. אופציה שלישית, לא חוקית, היא לעלות על הדרך שמחברת את צ`נגדו ולאסה, דרך שלוקחת שבוע בערך ושחצייה הטיבטי אסור בכניסה לתיירים. ה
משטרה הסינית קונסת תיירים שמגיעים לאזורים האלה, ועושה צרות אמיתיות לנהגים הטיבטים שלוקחים אותם, כוללמתן קנס גבוה, החרמת כלי הרכב ואפילו מאסר. עד היום, יותר מעשרה חודשים במזרח, לא פגשתי אף אחד שעשה את זה או מישהו שפגש מישהו שעשה את זה, רק מעט אנשים ששמעו שאפשר. השיטה, אומרות השמועות האלו, היא לעקוף את מחסומי המשטרה בדרך ולשמור על פרופיל נמוך במקומות יישוב. יש לי מפה שעליה מסומנות נקודות המשטרה בדרך ואזורים שורצי שוטרים, לפי מידע שנתנו לי זוג שוייצרים שחלקו אתי חדר לפני כמה ימים. הם מנסים לעשות את אותה דרך כמוני, אלא שבאופניים - לעלות מדז`ונגדיאן צפונה ולהתחבר לצ`נגדו-לאסה הייויי (highway) על גבול סצ`ואן-טיבט. פגשתי כאן עוד שני אמריקאים שמתכוונים לעשות את הדרך הזו. אחד מהם בן לאבא ישראלי, דובר עברית וקוראים לו אורן. השמועות שהם מביאים אתם לגבי הדרך שמחכה להם ולי הן אופטימיות עוד פחות מהשמועות המעורפלות שלי, אבל נראה שיש אוטובוסים שנוסעים בין הכפרים בדרך, ושהאוכלוסיה הטיבטית עוזרת.
הנסיעה לכאן מדאלי Dali היתה ארוכה ויפה. עולים בהדרגה בגובה לאורך נהר צר ושוצף בין יערות אורנים וכפרים טיבטים קטנים. בגובה 3,200 מטר קפא לי המוח, כשרק טי-שירט לגופי. לידי ישב טיבטי שלא הפסיק לתת לי אפרסקים וסיגריות - דיר באלאק שאני מתחיל לשלשל בגללו. עכשיו זה הזמן הגרוע ביותר מבחינתי לתפוס שלשול קשה. בעיר יש אוכלוסיה מעורבת - בנוסף לטיבטים גרים כאן גם סינים, נאשים ובאים, כל מיעוט והלבוש המסורתי שלו, הצבעים הייחודיים לו. הנאשים הם אחת החברות המטריארכלית היחידות בעולם - חברה בה הנשים שולטות. הגבר מקבל את שמה של האישה אחרי החתונה, וכל הרכוש, כולל הבעל עצמו, שייכים לה. הם לובשים בגדים בגווני כחול וחובשים מגבעות תואמות. הנשים שלהם נראות גבריות למדי. הנאשים הם שבט הררי שחי באזור דרום סין, אחד מלמעלה מ- 50 הקבוצות האתניות שחיות בסין. הם לובשים כחול, אדום ולבן, וכובעים צבעוניים עם קישוטי כסף.
דבר ראשון אחרי הצ`ק-אין ל- Tibetan Hotel- (כ- 12 יואן ללילה, דולר וחצי) רצתי לקנות מעיל - בחרתי מעיל סיני בכחול כהה לא בולט, 50 יואן של הצלה אמיתית. הוא בודאי עוד יחזיר לי כל יואן ממחירו בהמשך. ואחר-כך - א מ ב ט י ה!!!! חמה, עם מי-בוץ מטונפים שיצאו מהברז החלוד, מה שנקרא Muddy Waters... אבל הרגשה נקיה ומחודשת ששווה הכל. אפילו עשיתי כביסה לקראת השבוע הארוך והקשה שמחכה לי, ושעכשיו אני מרגיש שבא לי להסתער עליו בכל הכוח. אין שום סיבה שלא אצליח - כל מחסום שיעצור אותי, אעקוף אותו בלילה ואמשיך. אם לא אצליח, הבאסה תהיה שאפספס את המכתבים שאמורים להגיע אלי לצ`נגדו. ישראלים שפגשתי בדרך הבטיחו להביא לי אותם ללאסה.
זו אחת מהערים שרחוקות מהמסלול הפופולרי, ויש בהן מעט תיירים. אלה שישנם יושבים כולם בבית הקפה של המלון ומתחברים מיד זה לזה. יש כאן זוג אנגלים שפגשתי כבר לפני כן על האוטובוס לליג`יאנג, בחורה אמריקאית, צרפתי, עוד בחור אנגלי. בשולחן לידנו יושבים כמה יפנים ובחור הונג-קונגי, שלא מתערבים בנו, כמו תמיד. עד עכשיו לא יצא לי אף פעם לדבר ברצינות עם מטיילים יפנים. יש כנראה איזה מחסום תרבותי שמקשה על התיקשור אתם, אפילו בסיטואציה התרמילאית שמקלה כל-כך על ההכרות עם זרים. האנשים בעיירה נחמדים וחייכנים, הבניינים נמוכים והרחובות רחבים - מקום שנותן לנשום. טיבט לגמרי, וכמו שכתוב בלונלי פלאנט - כל מה שמפריד בין כאן לטיבט אלו הצבעים על המפה הסינית.
ליטנג
22.6.95
עברתי עכשיו על המפה וסימנתי את המסלול שעשיתי בסין עד עכשיו. פעם ראשונה שאני בודק איפה הייתי ואיך נסעתי, ומגלה לבושתי שהסתובבתי עד עכשיו בלי שום תכנון או מחשבה, חוזר על עקבותי ומדלג על מקומות שמגיע אליהם שוב בהמשך - ופה חוסר תכנון משמעו נסיעות מיותרות של ימים שלמים. לא מאמין שנסעתי מלאנדז`ו לקונמינג בלי לעצור בצ`נגדו.
לאחר שיחה עם לס ואורן, האמריקאים שפגשתי אתמול, החלטתי לנסוע לליטנג Litang ולא למנקם ישירות - הם אומרים שהכבישים גרועים בדרך הישירה, וכולם נוסעים דרך ליטנג שנמצאת על הצ`נגדו-לאסה HighWay. ליטנג היא העיר האחרונה בסיצו`אן לכיוון טיבט שפתוחה לתיירים. לפי המידע שנתנו לי זוג השוייצרים יש חמש נקודות ביקורת בדרך, ועוד אזור של 20 ק"מ עם נקודות צפופות במיוחד, שראיתי שאפשר לעקוף אותו ולהגיע ללאסה מצפון במקום ממזרח, דרך Nagqu. הבעיה שאין לי שום מידע על הדרך מהכיוון הזה. הבטחתי לעצמי שאם אצליח להגיע ללאסה אתרום משהו בכל מנזר שאבקר בטיבט - אולי באמצעות ההבטחה הזו אצליח להפעיל איזשהו צדק קוסמי שיעזור לי.
הלכתי היום לכיוון המנזר כאן, מנזר של צהובי המגבעת שנוסד על-ידי הדאלי לאמה החמישי - בערך לפני 600 שנה. מסביב הכל ירוק, ולצד הדרך משתרעים שדות אורז ירוקים, ובהם נשים כפופות בשמלות צבעוניות שקוטפות את האורז בידיים. האנשים בדרך מחייכים כל הזמן ומזמינים אותי לשבת אתם. בכפרון שליד המנזר ישבתי פעמיים עם קבוצות של נזירים. הם התלהבו משרשרת המדיטציה שלי ומהטבעת עם המנטרה הטיבטית - אום מנה פדמה הום, שכתובה בסנסקריט. כמובן, התלהבו גם מהברקן שקניתי בשיאחה Xiahe וחרשו ביסודיות את המדריך שלי. אבל יותר מהכל הדליקה אותם המצלמה. נזיר אחד ממש נבהל מהפעולה של כפתור ה- on/off. הגלימות שלהם שונות מגווני הצהוב-כתום שהתרגלתי אליהם בשאר מדינות האזור, או מהאפור שראיתי בטייוואן, והן בצבע בורדו עמוק וחזק. בדרך חזרה שני פועלים ביקשו שאצלם אותם, ואחד מהם כתב לי את הכתובת שלו כדי שאשלח את התמונות. מקווה שלא אתעצל לעשות את זה כשאחזור. השיטה שלי במצבים כאלה היא לבקש מהאנשים לכתוב את הכתובת שלהם ישר על מעטפה, כך שלא אסתבך בהעתקה של כתב סיני או טיבטי בעצמי. המנזר היה ריק. הסתובבתי לבד ומצאתי את מחסן המסכות שלהם, אוסף מפחיד של שדים מאיימים שיוצאים החוצה בחגיגות שלהם. ביקשתי מהבודהה הצלחה במסע ותרמתי בצנעה שני מאו - לא היה לי עוד כסף קטן.
כשחזרתי העירה הלכתי לשוק, וצילמתי בגניבה טיבטים, נאשים, באים - ערב-רב צבעוני ומרתק. הרבה נשים מסתובבות עם סלי קש גדולים קשורים על גבן. הגברים הטיבטים הזקנים מזכירים לי מכשפים מקסיקנים, כמו דמויות הלקוחות מספריו של קרלוס קסטנדה. הם חובשים כובעי בוקרים וצבע העור שלהם הוא חום-אדמדם, כמו אינדיאנים. כשבקשתי לאכול, אמרה לי המלצרית לחכות כי היא אוכלת עכשיו - שונה מעט מתודעת השרות המערבית, אפשר להגיד.
כפר קטן בדרך
23.6.95
כפר קטן ושכוח בדרך לשיאנצ`נג (Xiancheng), היעד הראשון שלי בדרך. כמו שזה נראה עכשיו כבר ביום הראשון לא אעמוד ביעד שהצבתי לי. כהרגלי בקודש, פספסתי את האוטובוס מדז`ונגדיאן, או שסתם לא רצו למכור לי כרטיס, כי ראיתי מאוחר יותר אוטובוס שיוצא לכיוון. אז הלכתי לקצה העיר, אכלתי ארוחת בוקר והתחלתי את מסכת הטרמפים להיום - משאית אחת הוציאה אותי מהעיר; אחריה תפסתי רכב חקלאי קטן, מן עגלה עם מנוע ששברה לי את התחת איזה שעה וחצי והורידה אותי ליד כפר קטן. ישבתי במזג אויר נעים, סביבי עדרים מעורבים של סוסים, יאקים וחזירים, מובלים בידי רועות טיבטיות לבושות בצבעוניות מרתקת. משם עליתי על ג`יפ שנסע לשיאנצ`נג. נדיר יחסית לתפוס כאן רכב שטח פרטי, ואלה נוסעים במהירות כפולה לפחות ובנוחות שעולה עשרת מונים על זו של שאר כלי התחבורה שעוברים כאן, בעיקר משאיות ואוטובוסים. אבל בעוד אני מתרווח בנחת במושב האחורי ומודה למזלי על הטרמפ האגדי, הג`יפ נתקע. הלכו הברקסים, ומזל שזה לפחות נגמר בעצירה על הדרך ושהיינו במישור.
בהמשך עצרתי משאית נוספת שקידמה אותי עוד כמה קילומטרים, עד לתחנה של חוטבי עצים שמטפלים במסירות ביערות הנהדרים האלה לטובת התעשיה הסינית. רואים את זה הרבה כאן - יערות שלמים הולכים ונעלמים, הרים שלמים של גדמי עצים, כמו יערות רפאים אפלים מסרט אימה ישן. עצוב לראות. האנשים שם טענו שלא אוכל להמשיך היום, והציעו לי לישון בבקתה עם תקרה בגובה מטר וחצי. סירבתי לתענוג וחזרתי לצד הדרך, עד שמצאתי טנדר שהביא אותי לכפר הזה. נסעתי בעמידה מאחור, מתפעל מנופים מדהימים של צוקי סלעים תלולים וקרחים ונצבט ממרחבים של יערות רפאים כרותים, דמי קופא בסיבובים החדים. נראה שאצטרך לישון כאן, להערכתי בערך 4-5 שעות משיאנצ`נג.
כבר אחרי שש בערב, אבל יש כאן אור עד שמונה וחצי - כל סין עובדת לפי שעון בייג`ינג, למרות שאנחנו נמצאים שניים או שלושה אזורי זמן מערבה. איש מסתובב מולי עם רגל של חזיר מונחת על הכתף; אחר מקנח את האף בשרוול החולצה; אחד שותה בירה כשכל הקצף מטפטף עליו. טיבט. כבר השלמתי סופית עם העובדה שאשאר לישון כאן, אבל איך לעזאזל מסבירים להם שאני מחפש מקום לישון? נראה שאפילו שפת הסימנים שלהם שונה מזו שמובנת בסין, ואכסניה אין במקום הזה. אחכה עוד קצת בפונדק שאני יושב בו עד שתגיע בעלת המקום הצעירה, שהיא סינית וקוראת קצת אנגלית. היא תבין אותי לפחות, ואולי גם תציע לי לישון כאן.
24.6.95, שבת שלום
ההימור להישאר במסעדה היה בינגו. מסתבר שהשניים כאן הם אח ואחות, ליפין בת 22 ולילי בן 20. הם הזמינו אותי לארוחת ערב, אחר-כך ישבנו יחד והם נתנו לי שיעור בסינית, כולל כמה משפטי מפתח ועבודה אינטנסיבית, גם אם ללא תוצאות ממשיות, על הטונים שלי: אה-אה-אה-אה, מה-מה-מה-מה. בניגוד לשפות המערביות, בהן שינויי טון במשפט משמשים להדגשה, ציווי או שאלה, בסינית מבנה המשפט משתנה כדי להפוך לשאלה או ציווי, ושינויי טונים משנים את משמעות המילה. בדיאלקט הקנטונזי ישנם תשעה טונים בהם נעשה שימוש במנדרין, למזלי, רק ארבעה. למילה מה, למשל, ישנן ארבע משמעויות שונות, התלויות בטון. פגשתי בסין סטודנטי זרה שבגלל חוסר שליטה בטוים, שאלה את הפרופסור שלה אם מותר לה לנשק אותו...
הכיבוד כלל חתיכות גבינה ביתיות טבולות בקערת סוכר. ההורים שלהם חוואים - מענין אם במושגים המקומיים העיירונת שכוחת האל הזו היא אופציית הבריחה מהכפרים הנידחים יותר, כמו שיאנגשו Yangshu מהווה לכפרים בסביבתה. לפני שידעתי שהם אחים הייתי בטוח שליפין סינית ולילי טיבטי, לפי המראה. הם קוראים סינית, והלכו לחטיבת ביניים (בטח היחידים בסביבה) - וזו הסיבה שהאנגלית שלהם היתה עשירה יותר מה`הלו` ו`אוקיי` המקובלים באזור. הם אמרו שהם סינים, אבל אני לא בטוח אם הבינו נכון את השאלה שלי. בין 7 ל- 10 בערב יש חשמל, ויש להם טייפ. נתתי להם להשמיע את `איפה הילד`, ומאוחר יותר הגיעו כמה חבר`ה צעירים עם קלטות של מוסיקה סטייל בי-ג`יז ורקדנו כמו בכיתה ד`, כשכולם עושים את אותם צעדים בניסיון כושל לתנועות מתואמות. כשנגמר החשמל, ליפין נשארה לישון במסעדה ולילי ואני הלכנו לחדר ליד (חבל שלא להפך). היו בו שתי מיטות, או ליתר דיוק - שני דיקטים עם סדין פרוש עליהם. לא הייתי הראשון שישן על המצעים האלה מאז שראו כביסה, ובטח גם לא האחרון - אבל ישנתי מצוין.
חלמתי הרבה, אבל נשאר לי רק זיכרון מעורפל וחלקי - משחקי קלפים, אני בורח ממישהו בתוך בית מלא חדרים. כשקמתי, ירדתי לנהר לשטוף פנים ולצחצח שיניים. נשרפתי אתמול בפנים מהשמש היוקדת, והאף שלי כואב. בגבהים האלה האויר הדליל לא מסנן את קרינת השמש, וכשאין עננים היא צולה את העור בלי רחמים. היום אצטרך לכסות את הפנים כשאני בדרך. לארוחת בוקר אכלנו לחם מאודה, ומשהו שאולי הוא תה החמאה המפורסם. הטעם היה מוזר אבל לא גרוע, הכי מזכיר מרק פטריות אינסטנט. מכינים את זה עם תה שממיסים בו גבינה או חמאה, ותבלינים. כשנפרדתי מהם, ליפין ולילי לא הסכימו לקבל ממני כסף חוץ מבעד קנקל שלקחתי לדרך. גם כשניסיתי להתעקש, לילי אמר `sleep, food`, ואז הצביע על המילה free בשיחון שלי. יפה. בסוף וויתרתי להם.
שיאנצ`נג (Xiancheng)
ערב. עד 12:00 בצהרים אף רכב לא עבר, ואז, אחרי נסיעה של 5 שעות, הגעתי ב- 17:30, והחלטתי להישאר. בדרך לכאן עברה עלי נסיעה מצמררת בכבישים שהפריחו את נשמתי. הנופים מהממים, פסגות מושלגות והרים מסולעים וקרחים, אבל התחלתי לחשוב אם כל זה שווה לי את הבריאות הנפשית שהולכת ומתערערת. לא נעים להודות, אבל אני פשוט מת מפחד, והדרכים הצרות והמשובשות האלה בגבהים אינסופיים הן סיוט אמיתי בשבילי. מצד שני, גם אם אתייאש עכשיו ואחליט לוותר ולחזור לצ`נגדו בשביל לטוס משם כמו כולם, הדרך לא תהיה טובה יותר. הייתי רוצה עכשיו מישהו כאן אתי, שיחליט בשבילי, שיחשוב אתי ביחד. אם הייתי חוזר לצ`נגדו הייתי אולי כבר מוותר על טיבט לגמרי, אבל קשה לי לחשוב על זה שאאבד את המכתבים שאמורים להגיע בשבילי. המכתבים מחברים, שמחכים לי מדי כמה חודשים בבתי דואר שבערים הגדולות בדרך, הפכו בטיול הזה למקור של הנאה אדירה, של קשר עם הבית ותחושה שיש מי שאתי, גם כשאני לבד. נחכה עוד יום ונראה מה יהיה.
גם שיאנצ`נג היא עיר כייפית. בניגוד לכפרים בדרך ששם אני מרגיש חייזר והילדים שרואים אותי בורחים בבהלה, כאן כולם צועקים לי שלום, שתי בחורות הזמינו אותי לשבת אתן לאכול, אחת מהן מפריחה לי נשיקה. הרבה סינים האנים, וטיבטיות בלבוש כמו בנפאל והודו, מה שלא ראיתי עד עכשיו. האוטובוס לפה עלה לי 20 יואן, ובסך הכל הוצאתי אתמול 23 יואן - פחות משלושה דולר, והיום פחות משישה - כולל צ`ופר של קוקה קולה וחפיסת מרלבורו. אחרי ארוחה של מרק אטריות רציתי לפנק את עצמי במשהו מתוק, ונאלצתי לחרוש את כל העיר בשביל למצוא וופל מצופה עלוב. מישהו ברחוב הציע לי להסניף משהו קודם. זה לא היה לבן כמו שהייתי מצפה מחומר להסנפה, אלא חום. סירבתי. שלושה גברים ברחוב פשטו את העור מגוויה של תיש שחוט עם גרון משוסף. מענין אם הם גררו את הגוויה לאמצע הרחוב, או שפספסתי בכמה דקות את ההצגה האמיתית.
אבק בעיניים, בפה, בנחיריים, באוזניים. כל הבגדים שלי, התיק, השיער - הכל אבק. והכל כל-כך טוב ונהדר, ועם כל הלכלוך והג`יפה אני מצפה בכיליון עיניים להרפתקה שלפניי. למרות שאני עדיין באזור שפתוח לתיירים, לא ראיתי אף אחד מהם כאן, וניכר שלא מגיעים לכאן הרבה.
