מה צריך להביא?
באופן כללי: להביא כמה שפחות. דרום-מזרח אסיה הוא יעד זול מאוד ותמיד אפשר לקנות כל מה שחסר. עם זאת, המדינות די עניות וקשה למצוא בהן ציוד מודרני. לתייר שנוחת בבנגקוק אין שום בעיה להשלים ציוד, בכל רמה ומחיר. העיר מפותחת מאוד ויש בה הכל.
יש מספר אפשרויות לגבי האופנים: להביא אופנים מהארץ, לשכור אופנים או לקנות אופנים. לדעתי, הכי טוב להביא אופנים מהארץ - האופנים מוכרות ומותאמות אישית. עברתם הרבה קילמוטראז` איתם ואפשר לסמוך עליהם. אם לא מתחשק לכם לארוז את האופנים ולהביא אותם בטיסה (או שאתם מפחדים מ-over-weight), אפשר לשכור אופנים (רק בתאילנד) - אך לא בדקנו את האופציה הזאת. למי שאין אופנים מתאימות למסע, מומלץ מאוד לקנות אופנים בבנגקוק. בבנגקוק ישנם מספר חנויות אופנים מערביות, שניתן למצוא בהן הכל. המחירים זולים, לרוב בסביבות 70% מהמחיר בארץ. אנחנו ממליצים על החנות Pro Bike (ליד לומפיני פארק), קיבלנו שירות טוב ומחיר מעולה, ובסוף הטיול הם אף ארזו לנו את האופנים. חשוב לציין: ניתן לקבל החזר מע"מ (VAT) על קניות מעל 2,000 באט (האופנים בהחלט יעלו מעל הסכום הזה). לשם כך, צריך להחתים את המסמך מהחנות תוך 60 יום מתאריך הקנייה, ואת זה עושים בכל מעבר גבול במשרד ה-customs (אנחנו לא ידענו את זה והפסדנו את ההחזר).
איזה אופנים?
האופנים האידיאליות לכל מסע הן אופני טורינג. הן מעין הכלאה בין אופני מירוץ לאופני הרים. הגלגלים שלהן גדולים יותר ודקים יותר מאופני הרים, וכך אפשר להגיע למהירויות גבוהות יותר, ומצד שני הן לא שבריריות וקלות כמו אופני מירוץ, כך שהן יכולות לעמוד בתנאי דרך שונים. אופני מירוץ לחלוטין לא מתאימות למסע אופנים בדרום מזרח אסיה, אלא אם כן נשארים רק בתאילנד (שם הכבישים סלולים וטובים). האפשרות השלישית הם אופני הרים, וזאת האפשרות הטובה ביותר לדרום מזרח אסיה. בדרום מזרח אסיה תמיד אפשר להתקל בדרך לא סלולה, ממש כמו דרכי העפר שעליהן רוכבים בשבילי הארץ, ולכן תמיד אפשר להיות בטוח שהן יוכלו לעבור בכל דרך. בנוסף, תמיד אפשר לזרוק את הציוד ולצאת לטייל בשטח (למרות שזה לא כל-כך נפוץ, ורק בצפון תאילנד ולאוס נתקלנו באפשרויות לרכיבת שטח). אנחנו יצאנו עם אופני הרים, ולמרות שהואטנו על ידיהם בכבישים, הן היו הכרחיות כדי לעבור את קמבודיה באופנים.
הציוד הקלאסי של מסע אופנים הוא סבל אחורי ותיקי צד (באנגלית Panniers) ותיק לכידון (Handel bar bag). התיק האחורי מכיל את כל הציוד (בגדים וכו`), ותיק הכידון מכיל ציוד שצריך בזמן הרכיבה (ארנק, מצלמה, מפות, ספר מדריך, דיסק-מן וכו`). אם המקום לא מספיק בתיקים האחוריים, אפשר להעזר בתיקים מקדימה. יש סבלים מיוחדים, שדואגים שמרכז הכובד יהיה נמוך, ואז זה פחות מפריע להיגוי. אם זה עדין לא מספיק, אפשר להוסיף תיקים/שק"ש/אוהל על תיקי הצד (מקדימה או מאחורה) בעזרת כבל באנג`י. כל אחד מאיתנו רכב עם שני תיקי צד על הסבל ועוד תיק כידון, וזה הספיק לכל הציוד.
מה לוקחים לדרום מזרח אסיה?
מזג-האוויר בדרום מזרח אסיה הוא תמיד חם ולח. לכן, אין צורך בבגדים ארוכים (רק בצפון ויאטנם ותאילנד בתקופת החורף יכול להיות קריר). אפשר לקחת (או עדיף לקנות שם) בגד ארוך מאוורר, שיגן בלילה מפני עקיצות יתושים. כל מה שצריך זה כמה מכנסים קצרים וגופיות/חולצות קצרות. מומלץ לקחת בגד ים לכל הזדמנות של כניסה למים. מעיל גשם הוא חובה בתקופה הגשומה. ניתן גם לקנות שם מעיל זול, אך לרכיבה כדאי מעיל, שאפשר לסמוך עליו ולא יקרע בקלות. עם זאת, היו מספר פעמים שרכבנו ללא מעיל בגשם שוטף ועדיין נהננו מאוד. המלצה נוספת: כדאי לקחת סדין, למקרה שמגיעים לגסט-האוס מגעיל ואפשר להשתמש בסדין האישי. אין צורך לקחת שק"ש או אוהל.
מבחינת נעליים: כיון שמזג-האוויר חם, סנדלים/כפכפים הם חובה. נעלי טרקים לא שימושיות במיוחד בדרום מזרח אסיה. את רוב הטרקים ניתן לעשות גם עם נעלי ספורט ואף עם סנדלים, אך מי שרוצה להתנסות בטרקים קשים יכול לסחוב (עוד משקל). נעלי רכיבה הם אופציה נוספת- למי שרוצה להתחבר לפדלים ולהרוויח עוד אנרגיה, שילך על זה. בהחלט ניתן לרכוב עם סנדלים ולאוורר את הרגל בצורה הזאת. בנוסף, יש סנדלי רכיבה יקרים, שיכולים להתחבר לפדלים- עוד אפשרות שכדאי לשקול. אני רכבתי עם נעלי רכיבה והיו לי עוד סנדלים. דפי רכבה עם נעלי טרקים והיו לה עוד סנדלים.
איך לוקחים הכל בטיסה?
בכל טיסה מותר לקחת תיק אחד במשקל 20 ק"ג במטען המטוס ועוד תיק יד במשקל 8 ק"ג. את האופנים ניתן לפרק בקלות: מפרקים גלגל קדמי, מפרקים פדאלים ומפרקים כידון, ואז הכל נכנס בקלות לקופסת אופנים (שניתן להשיג בחינם בכל חנות אופנים- גם בארץ). בהנחה שהאופנים שוקלות 15 ק"ג, אפשר להוסיף קצת ציוד לקופסא (כולל תיקי הצד הריקים) ואת שאר הציוד לשים בתרמיל (25-30 ליטר) על הגב. אם תנסו להעלות קופסת אופנים של 25 ק"ג, סביר שלא יגבו Over-weight. לרוב לא שוקלים את תיק הגב, כך שאפשר לשים בו כ-10 ק"ג ואף יותר. תמיד כדאי להגיע מוקדם ל-Check-in ולחייך. חשוב לציין: אף חברה לא אמורה לגבות אקסטרה על גודל המטען (קופסת אופנים נכנסת בגודל מותר)- אם החברה כן גובה, אל תטוסו איתה יותר ותספרו לחברים הרוכבים לא לטוס עם החברה הלא-ידידותית לרוכבי אופנים.
איפה ישנים?
בדרום מזרח אסיה יש אכסנית שנקראות גסט-האוסים. הן לרוב מנוהלות על ידי משפחה ומאוד זולות. החדרים המוצעים הם חדר לאדם, לשניים ולשלושה. בויאטנם יש גם חדרים משותפים גדולים יותר. המחירים זולים ומשתנים מאוד לפי שירותים בחדר או לא בחדר/מקלחת קרה או לא/מאוורר או מזגן וכו`. במקומות תיירותיים המחירים יהיו זולים בשל התחרות. במקומות בעל גסט-האוס אחד בלבד, המחיר יהיה מעט יקר יותר, אך עדיין זול. רוב השירותים הם בסגנון בול-פגיעה, אך יש גם מקומות עם אסלה והמקלחת היא תמיד באותו חדר של השירותים באופן לא מופרד. בויאטנם רמת המגורים גבוהה יותר (וכן המחיר).
את האופנים תמיד ניתן לאכסן בחדר עצמו או בלאונג` של הגסט האוס. אם המנהלים לא מסכימים, אפשר למצוא פתרון יצירתי ולאכסן אותם במקום בטוח כלשהו. כמובן שיש צורך לקשור. לעתים תהיה אפשרות גם לנקות את האופנים (אם סיימתם יום בוצי), ואם לא ניתן ללכת למוסך קטנועים ולנקות שם תמורת סכום מגוחך (פחות משקל). בערים הגדולות יש גם מלונות יקרים יותר, אך לא לנו בהם.
מה אוכלים בדרך?
בדרום מזרח אסיה אין צורך לבשל באף מקום ואין צורך לסחוב אוכל אף-פעם. לאורך כל הדרכים יש דוכנים, מסעדות ושווקים, שמוכרים אוכל ושתיה זולים ביותר. כל האספקה שרוכב אופנים רעב צריך נמצאת שם והאוכל הוא חוויה בפני עצמה. אורז ואטריות הן מנה פופלרית שאפשר להזמין בכל מקום (Noodle soup הפך לארוחת הבוקר הקבועה שלנו). פירות טרופיים הן ספק אנרגיה אידיאלי לרוכב עייף. שייקים מרעננים ומשקאות קרים אחרים (משקאות אנרגיה מאוד פופולריים בכל האיזור) ניתן לקנות לאורך כל הדרך. כדאי ללמוד מספר מאכלים בסיסיים בשפה המקומית, וכן "תודה" ו-"טעים מאוד" כדי להחמיא על האוכל. במקומות מתויירים יש אוכל מערבי, אך עדיף להיצמד לאוכל המקומי המדהים, שמוסיף לחוויה התרבותית של הטיול.
לגבי מים- אסור לשתות מהברז. חובה לקנות מים מינרלים, וניתן למצוא אותם בכל מקום. אנחנו מאוד אהבנו את בקבוקי הליטר, שקיימים בתאילנד, לאוס וקמבודיה ועולים חצי שקל, כיון שהם נכנסים בדיוק למחזיק הבקבוק שעל שלדת האופנים.
האם יש חנויות אופנים בדרום מזרח אסיה?
יש המון חנויות אופנים, אך הן לא מכירות אופנים מערביות. אופנים הן כלי תחבורה פופלרי מאוד בקרב המקומיים, ולכן יש חנויות רבות. האופנים של המקומיים הן אופנים סיניות זולות, חסרות הילוכים, עם גלגלי 25 אינץ`. השירות היחיד שהן יוכלו לספק הוא תיקון פנצ`ר, יישור גלגל ואולי החלפת כבל אבל לא יותר מזה. במקרה של תקלה מסובכת, לא כדאי לתת להם לתקן, כי סביר שיעשו יותר נזק מתועלת. בתאילנד יש חנויות מערביות בערים הגדולות (בנגקוק, צ`אנג מאי, צ`אנג ראי), שיוכלו לתקן כל בעיה באופנים המשוכללות ביותר.
מכאן, שלמסע אופנים בדרום מזרח אסיה יש לקחת כלי תיקון וחלקי חילוף. פנימית, משאבה ומדבקות תיקון חייבים לקחת לכל רכיבה, אך מעבר לכך צריך מברגים שונים, שיתיאמו לכל בורג באופנים (יש כלים הכוללים את כולם ומומלצים מאוד. אפשר לקנות בבנגקוק). בורג לכיוון הגלגל, במקרה של שמינית, וכן בורג לפתיחת קסטה למקרה הצורך. חלפים שצריך לקחת: כבלים להילוכים ולברקסים, רפידות לברקסים, חישורים בגודל מתאים וחוליות לשרשרת. חשוב מאוד להצטייד מראש בכלים, בחלפים ובידע, כי כשהתקלה תקרה במהלך המסע, זה יהיה בלתי אפשרי למצוא חנות שתוכל לתקן את האופנים.
תחבורה ציבורית
התחבורה הציבורית בכל דרום מזרח אסיה נוחה מאוד ותוכל לאסוף אותך מכל נקודה בדרך, כמובן עם האופנים. המקומיים מעלים לאוטובוס כל מיני דברים: אופנים, קטנועים, שקי חיטה ותוצרי השדה למיניהם. אין בעיה להעמיס את האופנים. לעתים הן יוכנסו לתא מתחת לאוטובוס, ואז כדאי להכניס בעצמכם כדי שלא יגרם להן נזק. בכל מקרה שרוצים לעלות על אוטובוס במהלך הדרך, פשוט עומדים ומנפנפים עם היד למטה ולמעלה והאוטובוס עוצר. אם עולים על האוטובוס מהעיר, יש תחנת אוטובוסים מסודרת. המחירים זולים מאוד, ועל האופנים לרוב משלמים כחצי ממחיר הנסיעה. ויאטנם היא המקום היחיד בו ינסו לרמות את התייר ויבקשו מחיר מופקע, ואז צריך להתווכח ולהוריד את המחיר.
בטיחות, כבישים וספרי הדרכה
דרום מזרח אסיה הוא איזור בטוח יחסית, אך תמיד כדאי להיזהר. כשמשאירים את הציוד בגסט האוס, כדאי לנעול אותו בתיקים. כבר שמענו על אנשים, שגנבו להם כסף וציוד מהחדר. את הכסף תמיד לקחנו עלינו בחגורת הבטן (חוץ מזמן הרכיבה- אז הוא היה בתיק הכידון, שמור תמיד). את האופנים אף פעם לא השארנו לבד. אם רוצים לבקר באטרקציה, משאירים את האופנים בחנות או בית קפה ליד (ורוכשים משהו בתמורה). חשוב להבין, כי התייר המערבי (העשיר יחסית למקומיים) מצטייר כמטרה נוחה לכל רמאי וגנב, וצריך לשמור על הרכוש.
הכבישים בדרום מזרח אסיה שונים ומגוונים ברמתם. תאילנד היא המדינה המתקדמת ביותר, והכבישים בה סלולים ונוחים לרכיבה. יש בהם שוליים רחבים, שמיועדים לקטנועים, טוקטוקים ואופנים. למרות התנועה הרבה, הנהגים אדיבים מאוד והרכיבה נוחה ונעימה. בלאוס הכבישים מגוונים באיכותם- יש דרכי עפר לאופני שטח וכן כבישים חדישים, שמתאימים לאופני מירוץ. המדינה חסרת תנועה לחלוטין, ותענוג לרוכב אופנים. בויאטנם הכבישים סלולים, חוץ מכמה קטעים בודדים תחת בניה. התנועה שם היא תוהו ובוהו, מצפצפת בצורה מוגזמת ומאוד לא אדיבה, ולכן רכיבה בויאטנם מעצבנת מאוד, מורטת עצבים ואף מסוכנת. בקמבודיה הכבישים הכי גרועים, יש הרבה דרכי עפר שדורשות אופני הרים, התנועה דלילה ולא מפריעה במיוחד.
קיים ספר הדרכה אחד ויחיד לרכיבה באיזור- מדריך ה-Lonley Planet, שמתאר דרכים פופלריות בלאוס, ויאטנם וקמבודיה. אנחנו מצאנו, שיש יותר חסרונות במדריך מאשר יתרונות, והדבר הטוב העיקרי בו הוא הפרופלים של הרכיבה (גבהים של כל מקום). המדריך לא מעודכן, מגביל מאוד ומפרט על האטרקציות בצורה שטחית. אנחנו נעזרנו בעיקר באתר אינטרנט, שמתאר רכיבה ביעדים רבים בדרום מזרח אסיה. האתר מספק את המידע שצריך בדיוק ברמה הנחוצה, ומוסיף המון תמונות להמחשה ובדיחות למכביר. מאוד כדאי לטייל עם מדריך כללי של המדינה (בהוצאת Lonley Planet או כל הוצאה אחרת), מפות כבישים (חשוב מאוד) ואינפורמציה מהאתר שהומלץ קודם לכן. אם יש מספר דרכים שמתוארות במדריך הרכיבה של ה-Lonely Planet, כדאי לצלם את הדפים הרלוונטיים מראש ולסחוב רק אותם. כמו כן, לא מומלץ לקנות את המדריך של South-East Asia On a Shoe String, שמתאר את כל המדינות באיזור, אלא בכל מדינה לטייל עם המדריך המקומי שלה. במסע אופנים מגיעים להמון מקומות קטנים, שלא מוזכרים במדריך המתוקצר. מדריך מקומי ניתן לקנות בכל עיר תיירותית בלי שום בעיה. ניתן לבצע החלפה של ספרי הדרכה במעבר ממדינה למדינה (שוב- במקומות המתויירים) וזאת השיטה המועדפת לדעתנו.
עוד מקור מידע מאוד שימושי
התושבים עצמם. תמיד אפשר להתייעץ עם המקומיים (במידה והם יודעים אנגלית) לגבי הכבישים והדרכים: מה טיבן? האם הם הרריים או מישוריים? האם הם סלולים או דרכי עפר? ואפילו אם הם לא יודעים אנגלית, אפשר לעשות תנועות ידיים של מישור והררי (תדמיינו איך). לגבי מלונות, גסט-האוסים וכו`- אפשר להיעזר במקומיים, ולסמן להם בידיים שינה. חשוב לדעת: אם נתקעים בגלל תקלה ורואים שמתחיל להחשיך, אפשר תמיד לבקש ללון במנזרים ואף בבתים של המקומיים. כמובן לבקש רשות לפני ומומלץ לשלם תשלום סמלי.
אחד מפרטי המידע החשובים ביותר הינו כיוון הרוח. האיזור מאופיין על ידי שני מונסונים: המונסון הדרום-מערבי (אפריל עד אוקטובר) והמונסון הצפון-מזרחי (נובמבר עד מרץ). הרוח די חלשה בתאילנד ולאוס בפנים המדינה, אך בויאטנם וקמבודיה, שמאוד קרובות לחוף, הרוח חזקה וחשוב לשקול את כיוון המונסון, אם מתכננים לרכוב שם.
לסיכום, דרום מזרח אאסיה הוא מקום מיוחד מאוד- הן מבחינה תרבותית והן מבחינת הנופים. רוב התיירים שמטיילים באיזור עוברים מנקודה תיירותית אחת לשניה, ומפספסים את המקומות הקטנים, שרואים תיירים לעתים נדירות מאוד. לכן, מומלץ מאוד לחוות את האיזור על גבי האוכף, ולהכיר אותו מקרוב, באופן בלתי-אמצעי, עם כל ההרפתקות שכלולות במסע אופנים- תקשורת באמצעות הידיים, קבלת עזרה ממקומיים ידידותיים, טעימת אוכל מקומי והיכרות עם אורח החיים האמיתי שלהם.
