מגיעים לטאמל בקטמנדו
את הכתבה הזו אני כותבת בשעה 6:30 בבוקר על מרפסת גג המלון שלנו. ברקע הזריחה המעוננת של קטמנדו וצלילי המוסיקה מן המקדש הסמוך. קטמנדו עיר מלאת מקדשים, בכל צעד שאנו עושים אנו מגלים מקדש נוסף לאל חדש שלא הכרנו.
בסבוב הראשון בטאמל חשנו שאת העיר הזו אנחנו מאוד מחבבים, הצבעוניות, האדיבות הנפאלית, הסמטאות הנחמדות - כיף אמיתי. בהודו עשינו החלטה לקנות מעט על מנת לא לסחוב הרבה דברים, אבל כאן לא יכולנו להתאפק ופשוט קנינו: חולצות רקומות עם דוגמאות שונות, בגדים לי, לעופרי ולבנים, תרמיל שנראה די טוב, מעילי גשם איכותיים, בקיצור מכל וכל. הכל כאן חיקויים, הם אלופים בזה, מחקים את כל החברות הגדולות, במיוחד אלה של ציוד המטיילים, ראינו מסעדה בשם MCDONAL וכו`. הענין מאוד מאוד משעשע. הטאמל הוא מבוך רחובות וסמטאות עמוס שילוט ופרסומות וכולו חנויות, גסטהאוסים, מלונות ומסעדות לשימוש המטיילים. אפשר למצוא שם את סויסה המפורסם בין הישראלים, כספומטים וכל מה שהתייר המצוי צריך. שפע הישראלים בקטמנדו הדהים אותנו. בבית חב"ד כאן מתארגנים לראש השנה לארח 1000 ישראלים ונאמר לנו שצפויים להגיע 10,000 ישראלים לקטמנדו השנה - ללא ספק מספר מרשים.
קבלנו המלצות לבקר במספר אתרים מעניינים בעיר מלבד החנויות, וכך מצאנו את עצמנו על 2 ריקשות אופניים נוסעים לככר דורבר של קטמנדו. הככר עמוסה מקדשים שונים ומשונים אך הכניסה אסורה לפנים המקדשים. למרות זאת המקדשים יפים ומעניינים גם מבחוץ. להפתעתנו הרבה מאוד, כניסה לככר עולה 250 רופי נפאלי למבוגר ורק תיירים משלמים. ענין זה חוזר על עצמו בכל רחבי קטמנדו והעמק. דמי הכניסה הללו הם לכניסה חופשית לככר למשך כמה ימים.
מיד עם כניסתנו לאזור הככר, מדריך מקומי הציע את שרותי הדרכתו (רבים כאלה מפוזרים בכל הככר). לאחר מו"מ סכמנו על 1 דולר ל-45 דקות הדרכה. האתר הראשון אליו נכנסנו היה ארמונה של הקומרי. הקומרי היא ילדה - היום בת 7, מצאצאיו של בודהה (נבחרת מתוך 19 המשפחות הנחשבות לצאצאי בודהה). בסביבות גיל 4 בוחרים את הילדה המשמשת כאלה החיה של נפאל עד הגיעה לבגרות מינית. במשך כל התקופה הזה היא סגורה בארמון קטן בככר דורבר ויוצאת אך ורק ב-13 הפסטיבלים המתקיימים בנפאל מדי שנה. כשהגענו לארמונה הקטן קרא המדריך לאחד המשרתים שלה ובקש שהיא תאמר לנו שלום מחלונה. לאחר מספר דקות יצאה ילדה קטנה לבושה במיטב המחלצות ומאופרת בכבדות ונפנפה לנו לשלום מן החלון עם חיוך רחב. נפנפנו לה בחזרה בהתרגשות ולאחר הסבר על הארמון ופיתוחי העץ היפים שלו המשכנו ליעד הבא.
פסל נוסף שהרשים אותנו במיוחד היה הפסל של שיבא הכועס. בככר ישנו פסל גדול עם אחת מצורות ההתגלות של שיבא שעל פי אמונת המקומיים אם משקרים מול הפסל הזה מתים מיד. מסיבה זו תחנת חקירות המשטרה של קטמנדו נמצאת מול הפסל הזה ואליו מביאים את הנחקרים, במה תבחר - בכלא או במוות מידי שיבא הכועס? דרך מענינת וקלה יותר מטלטולי השב"כ!
מקדשים בעיר
אתר נוסף ומעניין בו בקרנו ביום אחר היה מקדש שנקרא: Swayambhunath - או בעברית מקדש הקופים. נסענו במונית מהטאמל תמורת 80 רופי לכל כיוון. הגענו למרגלות המקדש והתחלנו לטפס במדרגות כשקופים רבים מלווים אותנו בדרך. במדרגות בעליה אל המקדש הקופים מנסים לחטוף אוכל מידיהם של אנשים. המקומיים לא מתרגשים מהענין ומגרשים אותם, אנחנו היינו זהירים יותר. בכניסה למקדש במעלה המדרגות משלמים 75 רופי למבוגר ונכנסים למתחם גדול שבמרכזו סטופה יפה ושפע מקדשונים מפוזרים סביב. קופים, עזים ויונים מסתובבים במתחם ומקבלים אוכל מן העוברים והשבים.
מלמעלה ישנה תצפית יפה המשקיפה על כל עמק קטמנדו וההרים שסובבים אותו. התסובבנו במתחם המקדש, בעיקר בשביל להאכיל קופים, עזים ויונים, מה ששוב גרם הנאה מרובה לילדינו שלא שבעו עדיין מקופים. למנוחה קלה התישבנו בקיוסק מקומי השייך לאשה טיבטית חביבה מאוד אתה שוחחנו ארוכות, במיוחד הילדים שהאנגלית שלהם השתפרה ללא היכר. היא מאוד התרשמה מכך שאנו מטיילים כמשפחה ובמיוחד מכך שלילדים יש כסף משלהם שהם נושאים עליהם בפאוץ` ואיתו הם שלמו לה עבור החטיפים שהם קנו. השיחה היתה נעימה ומצחיקה והזכירה לנו שוב כמה הטיבטים אנשים נעימים ובני שיחה נהדרים.
קטמנדו היתה עבורנו מקום למנוחה ובילוי, ולכן לא בכל יום הלכנו לבקר באתרים מפורסמי,ם אלא לקחנו את הזמן ועשינו הכל בכיף ובלי לחץ. אתר מעניין נוסף בו בקרנו היה המקדש הקדוש ביותר להינדים בכל העולם, בדומה למכה של המוסלמים, כל הינדי חייב להגיע אליו לפחות פעם אחת בחייו, המקדש נקרא: פשופטינאת - Pashupati, והוא ידוע בין התיירים כמקדש בו שורפים גופות.
למרות הרתיעה הראשונית מהרעיון של צפיה בשריפת גופות, החלטנו בכל זאת ללכת. הגענו במונית מהטאמל (100 רופי) וירדנו ליד מתחם המקדש. מיד כשירדנו מן המונית אחד הנפאלים התחיל לדבר אתנו ומהר מאוד להציע את שרותיו כמדריך. הוא בקש 400 רופי אנחנו הסכמנו ל-100, ובסוף הסיור שלמנו 150 כי הוא היה מצוין ונתן לנו תמונה רחבה על המראות שראינו. בכניסה למתחם המקדש משלמים כניסה 200 רופי למבוגר. מיד כשנכנסים, לאורך גדות נהר הבגמטי הקדוש, מצד ימין, ישנם מזבחים עליהם מסדרים עצים ועל העצים מניחים את הגופות עטופות בבד לבן וכתום מבריק. בפשופתינאת ישנה שריפת גופות 24 שעות ביממה, כך שניתן לצפות בטקס במשך של שעות היום.
בהגיענו למקדש נערך טקס לוויה של משפחה שבה נפטר ככל הנראה האב הזקן. את הגופה העטופה הניחו על המזבח והבן הבכור עשה מספר סבובים סביב גופת אביו עם לפיד בוער בידו ואחר כך הדליק את האש בפה של אביו. על פי האמונה ההינדית הבן הבכור ידליק את האש הראשונה בגופת אביו והבן הצעיר בגופת אמו. הסיבה בגינה מדליקים את האש מהפה היא שמשם יוצאת הנשמה וכך תצלח דרכה בגלגול הבא. נשים לא משתתפות בטקס, כיוון שהן רגשניות ובוכות, וזה לא טוב לנשמה על פי התפיסה ההינדית.
הגופה נשרפת במשך 4 שעות כולל העצמות והאפר נזרק לנהר הבגמטי הקדוש שנשפך בסופו של דבר לגנגס הקדוש במיוחד. ישנו אזור בו שורפים את הגופות של הקאסטות הנמוכות ואזור בו שורפים את הקאסטות הגבוהות. לוויה כזו עולה למשפחה 5000 רופי. ההינדים אבלים במשך שנה אחת ובשנה זו ילבשו בגדים לבנים ויגלחו את שיער ראשם. בטקס הלוויה צפינו מהגדה השניה. אני באופן אישי חשתי עצבות ומועקה, אבל הרבה ענין וכבוד לטקס. הילדים התעניינו יותר בקופים שקפצו מהגשר למים ושחו בנהר.
למקדש עצמו יכולים להיכנס הינדים בלבד אך המתחם כולו מלא מקדשונים שונים. יש בו 108 מקדשונים לשיבא בצורת איבר מין זכרי ונקבי (לא ממש דומה) - סמל לפוריות. שפע סדואים אמיתיים ומזוייפים צבועים ומאופרים היטב שדורשים תשלום עבור צילום עמם. הסדואים על פי האמונה ההינדית הם אנשים שזה הגלגול האחרון של נשמתם ולכן באופן חוקי הם יושבים במתחמי המקדשים ומעשנים חשיש כל היום על מנת להגיע לנירוונה. ראינו גם אדם שנקרא: Milk Baba, גורו ידוע כפי הנראה שלטענת מדריכנו ב-20 השנים האחרונות תזונתו היא חלב בלבד והוא כבר בן 75 - אז מי אמר שחלב זה לא בריא?! יש לו רסטות שיער באורך 2.5 מטר והוא מרצה את משנתו בכל רחבי העולם. יש ציור גדול שלו על קיר במתחם המקדש ולהפתעתנו הוא גם יצא אלינו מביתו הצנוע בהופעה חיה. כולנו התרשמנו מאוד, צלמנו אותו והמשכנו בדרכנו.
לאחר המקדש הזה יצאנו לסטופה המפורסמת של קטמנדו שנקראת: בודהנאת - Boudha Nath. סטופה זו היא הקדושה ביותר לבודהיסטים בכל העולם והפכה לאחרונה לאתר של אונס"קו. דמי הכניסה הם 50 רופי למבוגר. סביב הסטופה הענקית עם עיני הבודהה הגדולות ישנה ככר בה כולם מסתובבים עם כיוון השעון - למזל טוב, ובודהיסטים רבים מתפללים למרגלותיה על מזרונים קטנים. התפילה הבודהיסטית מלווה בהשתטחויות אתלטיות על הרצפה, כלל לא קל מבחינה פיסית וראינו נשים מבוגרות ביותר מתפללות כך, התרשמנו מאוד! טפסנו אל הסטופה והשקפנו על הככר הנחמדה הומת האנשים והנזירים הבולטים בגלימותיהם בצבע כתום וארגמן. נהננו מאוירת המקום ונשארנו עד לחשיכה, רגע יפה בו מדליקים המוני נרות סביב הככר ואת אורות המסעדות והמקדשים שסביב.
חזרנו במונית חזרה לטאמל דרך פקקיה המרובים של קטמנדו, שם פגשנו את מאיר מויסה, ידידנו מבית חרות, שעזר לנו מאוד בכך שהביא עבורנו תיק מלא מוצרי סאנריידר מהארץ, מה ששמח מאוד את כולנו. בערב השארנו את הילדים במלון ויצאנו לאכול עם מאיר במסעדת סטיקים טובה שנקראת: Everest Steak House הסטיקים היו מצוינים ה- Fillet Mingon מומלץ ביותר. סיור נוסף שעשינו בסביבה היה בככר דורבר של פטאן, שאחריו עופרי השביעה אותנו שלא הולכים יותר למקדשים. יצאנו למקום במונית - 120 רופי. בהגיענו כמובן שחכה לנו מדריך מקומי, בחור נחמד בשם סונדב. סונדב לקח אותנו למקדש הזהב הבודהיסטי המפורסם, מקדש יפה עם סמלים בודהיסטים ידועים ומצופה מבפנים במתכת הדומה לזהב. בחצר המקדש טייל צב גדול שמיד משך את תשומת הלב של הילדים. ראינו מקדשים נוספים כמו המקדש לאלת המוות קלי בו יחגגו בקרוב פסטיבל גדול ומפורסם בנפאל. בפסטיבל זה המוקדש לאלת המוות קלי שוחטים בעלי חיים שחורים (כמו שדים) כמו בכל המקדשים הגדולים. אנחנו לא ממש נלהבים מרעיון השחיטה ההמונית, אבל אמור להיות יפה ברחובות במהלך הפסטיבל, אז בכך אנו מתנחמים.
בחלק מן המקדשים על עמודי העץ ניתן לראות גילופים של תנוחות אירוטיות. על פי ההסבר שקבלנו, הסיבה לגילופים אלה היא שלפני שנים רבות כשזוגות התחתנו בגיל מאוד צעיר ולא היה חינוך מיני או ידע כלשהו בתחום, רצה המלך לתת לזוגות הצעירים ידע בתחום דרך הגילופים הללו, הכוללים תנוחות מין אוראלי ואחרות, שייתכן שבגינן יש לנפאלים מעט ילדים.
פטן ונגרקוט
בפטן ראינו גם את צפור האבן המפורסמת משירה של גלי עטרי, צפור זעירה שעומדת על עמוד אבן גבוה. ייתכן שבצפור הזו מדובר, כך בכל אופן טען המדריך שלנו בהתלהבות תוך כדי שירת השיר: תעוף תעוף תעוף, תעוף ציפור האבן... צחקנו, צלמנו והמשכנו לדרכנו לגן החיות היחידי בכל נפאל ועבור החיות טוב שכך. לגן החיות הגענו רק כי שמענו שאפשר לרכב שם על פיל או ליתר דיוק פילה. שלמנו כניסה 100 רופי למבוגר ו-50 לילד וכן 100 רופי לכל ילד עבור הרכיבה בת ה-20 דקות על הפילה. הפילה עצומת המימדים עמדה בשקט רב כשארבעת ילדינו טפסו על מתקן עץ שעומד על גבה. הילדים רכבו כ-20 דקות ואושר והתלהבות הציפו את פניהם וגם את פנינו. זיו ואני הלכנו מאחורי הפילה (בתקוה שהיא לא תחליט לעשות את צרכיה פתאום) וצלמנו בהתלהבות מכל זוית אפשרית את הארוע. פילים זו חיה כל כך יפה ומרשימה שזו היתה באמת חוויה נפלאה.
בגן החיות באותו היום היו המון ילדי בי"ס וגן והיה נחמד לראות אותם בשבילים עם העניבות הקטנות והמורות הלבושות בתלבושת סארי אחידה. גם אנחנו היווינו אטרקציה עבורם וכך כולנו הבטנו אחד בשני בסקרנות והתלהבות. גן החיות בנפאל מלא בכלובים צפופים והחיות נראות די אומללות אבל הסיבוב על הפילה היה שווה את המאמץ והילדים נהנו ממראה החיות בכל מקרה. ביום שישי בערב אכלנו ארוחת ערב אצל טובית ודודו משגרירות ישראל בקטמנדו. היה ממש טעים ונעים וכיף להיות בבית ישראלי שוב. את טובית הכרנו כבר ביומנו הראשון בטאמל כשהיא הזמינה אותנו לבקר כך שהילדים יוכלו לשחק יחדיו, ואכן הילדים נהנו מאוד מן המשחק המשותף - במיוחד ליאור הקטן שלנו ששחק יפה עם עמית החמוד. ביום שישי גם הגיעה למלוננו משפחת צוק בר, אתם התכתבנו במייל בימים האחרונים ובניהם בגיל של מעיין ותום, כך שהשמחה היתה רבה. גילינו המון דברים משותפים, כמו חינוך הילדים בבית ספר דמוקרטי והיה ממש כיף. סכמנו שאת המשך הטיול בנפאל נעשה יחדיו!
את סיום הכתבה על קטמנדו נקדיש לנגרקוט, שהיתה יעד הטיול האחרון שלנו בסביבה. ביום ראשון בבוקר יצאנו עם משפחת צוק בר לטיול עם לינה של לילה אחד בנגרקוט. החלטנו לקחת אוטובוס תיירים על מנת לקצר ולשפר את הנסיעה. קנינו כרטיסים בסויסה - יציאה ביום ראשון בשעה 13:00 וחזרה ביום שני בשעה 10:00 בבוקר מנגרקוט. שלמנו 200 רופי לכרטיס הלוך ושוב לאדם וקיווינו לאוטובוס סביר. בשעה 13:00 יצאנו בשיירה של תיירים - עיקרם ישראלים, אל מחוץ לטאמל, שם חכה לנו מיניבוס שנראה סביר מינוס, וכיוון שהיו יותר נוסעים ממקומות, הובא מעין טרנזיט קטן לגיבוי. לא נהננו מנוחות רבה בנסיעה אך תוך פחות משעתיים הגענו לנגרקוט. מהרגע שיצאנו מקטמנדו רבתי, שזה מעל לשעה נסיעה בעיר הפקוקה, הגענו להרים זרועי טרסות אורז יפהפיות עם נוף מופלא ופסטורלי. בהגיענו לנגרקוט הומלץ לנו על ידי עוזר נהג המיניבוס האינטרסנט ללון במלון GALAXY. כיוון שלא התחשק לנו להתחיל לחפש משהו אחר, לקחנו חדר סביר פחות או יותר במלון ולא היינו בררנים מדי. כשמדובר בלילה אחד אנחנו לא עושים ענין.
הנוף הנשקף מכל מקום בכפר כל כך יפה שפשוט אפשר סתם לשבת ולהסתכל בלי לעשות שום דבר נוסף. כיוון שהיינו שני זוגות מלווים ב-6 ילדים יחדיו, החלטנו שלא לשבת ולבהות בנוף אלא לטייל רגלית באזור ולהשביע את רעבונם של צאצאינו. הגענו למסעדה עם שלט מבטיח Fast Food! קבל את פנינו נפאלי נחמד שהוא המלצר, הטבח ובעל המקום. כבר אז היינו צריכים לחשוב שיקח זמן רב להכניס מזון לפינו אבל באופטימיות רבה עשינו הזמנה לכולנו והמתנו עם התרנגולות שנכנסו מדי פעם עד להגשת המזון. האוכל הגיע טיפין טיפין במשך כשעתיים ואנחנו קשקשנו והשתעשענו מהסיטואציה.
חזרנו למלון וקבלנו הסבר כיצד מגיעים לראות מחר בבוקר את הזריחה מהמקום הנקרא: The Tower, שמשם על פי ידיעתנו ניתן לראות את האוורסט ביום טוב. נאמר לנו מיד שכנראה תהיה עננות כבדה למחרת ולא נראה דבר, אפילו לא זריחה, אבל אנחנו באופטימיות החלטנו לקום ב-4:00 בבוקר ולנסות את מזלנו. ב-4:00 השעון המעורר הקפיץ את כולנו ובשעה 4:30 יצאנו שתי המשפחות עד 2 פנסים בחושך מוחלט לעבר ה-Tower. ערפל כבד מאוד כסה את כל האזור, כזה שבו באמת לא רואים ממטר, ואוירת הרפתקה מוצלחת במיוחד אפפה את כולנו.
באמצע הדרך הדביקה אותנו קבוצת חברה ישראלים צעירים וחמודים ויחדיו הלכנו לעבר היעד. אחרי קצת יותר משעה הגענו ל-Tower, השחר כבר עלה אבל העננים בשלהם, כבדים ונמוכים. למרות האופטימיות הרבה שלנו, לא ראינו זריחה וודאי לא את האוורסט, אבל נהננו מאוד מההרפתקה. את הדרך חזרה למלון עשינו בעגלת טרקטור שלקח אותנו טרמפ, מה שגרם אושר רב לילדים וכאב בתחת לנו עקב הקפיצות הרבות. בהגיענו חזרה אל הכפר התישבנו בבית קפה - מסעדה, במיקום מופלא אל מול הנוף, שתינו ואכלנו וצפינו במשחקי העננים על העמק וההרים ורק הצטערנו שלא תכננו להישאר כאן יותר זמן.
בדרכנו חזרה התארחו אצלנו באוטובוס התיירים שני אורחים, גור קופים קטן והכלב של נהג האוטובוס, בשם קלי. שני האורחים היו אטרקציה חמודה לנו ולילדים וכך הגענו תוך פחות משעתיים בחזרה לקטמנדו ההומה והחמה. את ערב ראש השנה שהיה ביום שני בחרנו לבלות במסגרת משפחתית במרפסת הגג של המלון לאור נרות, ברכות שנה טובה שהכנו, כיבוד שקנינו ושירי חג. קבלנו את פני השנה החדשה בשמחה ובהודיה והלכנו לישון עייפים ורצוצים ומוכנים לשנה של הרפתקאות מרתקות...
