מדלהי לקטמנדו
אחת החוויות הקשות שעברנו בטיול הנוכחי היא הנסיעה האינסופית מדלהי לקטמנדו. לדלהי הגענו מרישיקש מתוך אילוץ בתיקון מצלמה דיגיטלית שהתקלקלה לנו בשימלה (נועם הטיח את ראשה בקיר ואח"כ את ראשו מרוב תחושת אשם). הופתענו לגלות שדלהי היא המקום היחיד בכל הודו שאפשר לתקן בו מצלמה אצל סוכן מורשה של קנון (לפרטים - ראו טיפים בסוף כתבה זו). הופתענו גם לגלות שדלהי מציעה מקומות שונים לכל מצב רוח, למרות השמועות על היותה דביקה ומלוכלכת בלבד.
אם ברצונכם לעטוף את עצמכם במטיילים, מחשבים, גסטהאוסים זולים, קבצנים ותנועה רבה ומצחינה המקום הוא Main bazaar (באיזור פאהארגאנג`). אם שקט רציתם ועוד לא קיבלתם, הפארקים הגדולים והירוקים להפליא במקומות שונים בעיר יספקו לכם חוויה לא אופיינית לעיר כל כך גדולה וצפופה. כוס קפה מעולה עם עוגה טעימה בבתי הקפה של רשת Brista תמצאו במתחם Konnats היוקרתי. ואם השינה במקום שקט וצדדי, עם האווירה הטיבטית הנינוחה, היא הבחירה שלכם,ב- the tebetean colony שבאיזור majnu-ka-tilla יציעו לכם חדרים נוחים ונקיים, מסעדות ביתיות בשפע, חפצי חן ואפילו....מנקי אוזניים. הזהרו ממנקי האוזניים, הם אורבים לכם מאחורי העורף ממלמלים משהו עם נשקם מאחורי האוזן (מקל עם צמר גפן), ואחרי שאמרתם "לא תודה" המקל הולך ומתקרב לעבר המטרה עד הצמרמורת הבלתי נמנעת. בשלב הזה הייתי עובר בלי שליטה לשיטה של: "שששלא תעיז יייייא....למה אני מביא לפה את כל המשפחה שלי".
אחרי שינה טובה וארוחת בוקר שכוללת גם לחם טיבטי מומלץ לבקר בכמה מקומות נעימים ומעניינים שמציעה העיר הענקית הזו: המוזיאון למלאכת יד שנמצא ב -; Pragati maidan exhibition grounds שב- Mathura road הוא מקום נחמד שאפשר לבלות בו כשעתיים של התרשמות מעבודות יד של אומנים שונים וממוזיאון בפנים. בחנות המוזיאון תוכלו לקנות חפצי אומנות במחירים סבירים וקבועים, מה שישחרר אתכם מהצורך המטריד להתמקח. אם בכל זאת אתם מכורי מיקוח, אפשר לעשות זאת בשוק שליד קונאט פלייס או במיין בזאר ליותר קשוחים מביניכם.
אם נמאס לכם מהשווקים ההמוניים שבאים תמיד בעסקת חבילה אחת עם סירחון, רעש וצירצורי ספסרים, בקרו ב- Hauz khas village. כפר עירוני מאוד מאוד אופנתי המאכלס בתוכו גלריות לחפצי חן (מאוד יקר), חנויות בגדים שבצו האופנה (מאוד מאוד יקר) ואפילו מסעדה גדולה הטובלת בפארק יפה (מאוד מאוד מאוד יקר). לשם נכנסנו רעבים וברחנו יותר רעבים, זה המקום היחיד בהודו שפגשנו עד עתה, שאפילו ארוחה בסיסית מאוד לא יכולנו להרשות לעצמנו בו. אפילו המים שנאלצנו לקנות שם, כי המלצר כבר פתח, עלו לנו כמו חצי מארוחה משפחתית רגילה במקומות פחות הזויים.
שני מקומות נוספים שרצינו מאוד לבקר בהם אבל לא הספקנו הם: המוזיאון הבינלאומי לבתי שימוש וגן החיות. בפעם הבאה שנגיע, לקראת סוף הטיול, נדווח לכם בהרחבה. בלונלי פלנט רשום שמוזיאון בתי השימוש הוקם על ידי אירגון שלקח לעצמו את המשימה הקשה של הקמת בתי שימוש ציבוריים ראויים ברחבי הודו. משימה קשה לכל הדעות.
אבל המשימה הקשה ביותר היא ללא ספק התגברות על כל הספסרים שאורבים לכם באיזור תחנת הרכבת. הדרך הטובה ביותר לקנות כרטיסים מדלהי והלאה היא להגיע למשרד התיירים שבתחנת הרכבת עצמה (תחנת הרכבת ניו דלהי שצמודה למיין באזאר), שם תמצאו כרטיסים אחרי שבכל משרדי הנסיעות נגמרו הכרטיסים. הבעייה היא שעוד לפני שהספקתם לשאול יבוא אליכם הודי מחוייך ויציע להראות לכם את הדרך למשרד הרשמי. טוב אז הלכנו אחריו, היינו במשרד שנראה רשמי, עם מסך מחשב שמראה בבירור שכל המקומות תפוסים, ובפנים מודאגות אמר לנו הפסאודו-פקיד שיש רשימת המתנה ארוכה לרכבת לגורקפור (המקום שממנו כדאי להמשיך לנפאל), ואולי בשבוע הבא יתפנה מקום.
המחשבה על עוד שבוע בדלהי אחרי כמה ימים מיוזעים ומלאי פיח, השאירה אותנו מדוכדכים ואובדי עצות. האלטרנטיבה היא טיסה יקרה או אוטובוס של המון שעות קירטוע. אמרנו תודה והיינו בדרכנו לצאת להתאוורר ולעכל, ואז השודד המתוחכם מצא שעת כושר מופלאה כדי לבשר לנו שהוא רואה אפשרות לסדר כרטיסים בכל זאת תמורת מחיר קצת יותר גבוה .... פי ארבע מהמחיר המקורי. מכיוון שקומבינטורים עושים לי צרבת אמרתי לורדה בואי נלך לפני שיתחיל האולקוס. למחרת התחלנו אותו דבר אבל עם הרבה נסיון והשגנו כרטיס בקלות במשרד הרשמי, במחיר הרשמי (350 רופי למבוגר וחצי מזה לילד), ואפילו היו שם ספות ומזגן בונוס.
לתחילת הכתבה
קושינגאר
נועם ומיקה הסבו את תשומת לבנו שבמחלקת slippers ברכבת זכינו בפעם הראשונה בכל הטיול כל אחד במיטה משלו. אנו נוהגים בדרך כלל להצטופף ב 3 מיטות במקרה הטוב. (זו הדרך היחידה להישאר כולם בחדר אחד). הנסיעה של 14 שעות ברכבת לילה היא הדרך האידיאלית לגמוע מרחקים בהודו. פורסים סדין ביתי על המיטה, פותחים חלון בשביל שינה ממוזגת, מניחים תיק מרופד מתחת לראש ושיקשוק גלגלי הרכבת על הפסים מבטיחים לכולנו שינה ערבה. הדבר היחיד שמפריע את השינה מידי פעם היא הצפירה האימתנית של הרכבות שמגיחות ממול, ויש כמה כאלה בדרך לגורקפור. בבוקר יש זמן להתעורר לאט ולאכול ארוחת בוקר מתוך התפריט המגוון של רוכלי המזון ברכבת, שמסתובבים הלוך ושוב ומזכירים לקיבתכם המצומקת שהגיע השעה לארוחה הפותחת של היום. המסעדה הניידת הזאת גם ממוקמת מצויין, מהחלון נשקפים נופים משתנים עם הרבה ירוק בעיניים. אחרי ארוחת הבוקר מארגנים קצת דברים והנה הגענו. נסיעה כזאת באוטובוס היתה כבר מקמטת לנו את כל הגוף.
בניגוד לנסיעה הנעימה ברכבת, גורקפור היא עיר הרבה פחות נעימה - צפופה, אפורה ומכוערת, אבל אף אחד לא יקח ממנה את היתרון של היותה צמת רכבות חשוב. חלק גדול מהמטיילים ממשיך מגורקפור ישירות לעיר הגבול סונולי (sunauli) (שלוש שעות באוטובוס מקרטע), ומשם לקטמנדו אחרי סידורי המעבר (עוד כ- 10 שעות). אנחנו חשבנו שכדאי לעשות זאת יותר לאט, מתוך דאגה לבריאות נפשם של ילדינו. כך הגענו לעיירה השקטה והירוקה קושינאגר, שם עשינו פסק זמן של יומיים (שעה נסיעה מגורקפור).
קושינאגר יכולה להיות מקום מצויין לנוח ולהתרגע בו, אבל איתרע מזלנו והדרך עד להתמקמות בחדר היתה רצופת תלאות עם רגעים די מפחידים. הטעות הראשונה שעשינו היא להעדיף ג`יפ על אוטובוס. שילמנו יותר, קיבלנו ספסל בג`יפ, ומסביבנו באותו ג`יפ הצטופפו עוד כ- 10 אנשים שאיימו כל הזמן למחוץ אותנו. אפילו הנהג היה צריך להתאמץ כדי להיות מול ההגה כי עודף האנשים מקדימה כל הזמן דחקו אותו אל מחוץ לג`יפ. נראה היה שכדי להתגבר על אי הנוחות תגובתו של הנהג היתה נהיגה מאוד מהירה ופזיזה. מה אכפת לו הרי במילא אם יש תאונה הוא חצי בחוץ. נועם לא איחר לשגר את מחאתו, ולקראת ההגעה המיוחלת שילח זרנוקי קיא אל עבר הכביש.
טוב, אז אחרי תפילת דרך ארוכה חשבנו שהגענו סוף סוף אל היעד הנכסף, אפילו ראינו המונים מגיעים לעברנו. איזה עיירה מקסימה חשבנו לעצמנו, כל מי שנכנס בשעריה זוכה לקבלת פנים המונית. למחרת רק הבנו שהיה זה יום בחירות בו בוחרים את מנהיג הסטודנטים (קושינגאר מכילה הרבה קולג`ים ומהווה מרכז חינוכי גם לכל הסביבה). איזה מכות היו שם מול עינינו, מזלנו שהילדים היו כבר מטושטשים מכדי לראות את מה שהלך שם. אתה עומד שם מול כל ההמון הזה, רואה אנשים פצועים, ואין לך שום דרך לעזור. אז לקחנו ריקשת אופניים והתרחקנו במהירות מהאיזור. זו לא הפעם הראשונה שאנו עדים לתיגרות בהודו, זה מחזה לא נעים עם המון אנשים שמעורבים בו. בדרך כלל הרבים הם שניים או שלושה אבל מסביבם תמיד יתקהלו כ- 1000 איש. (אם המספר הזה נראה לכם מוגזם תחלקו אותו במליארד ותראו שבמושגי הודו זה קהלון קטנטן. אם חישבתי נכון זה שווה ערך להתקהלות של 7-8 אנשים מסביב לתגרה שגרתית בישראל). מה שיותר מפתיע הוא שאף אחד לא מתערב, כולם צופים. מרחוק זה נראה כאילו אף אחד לא רוצה להפריע את הפרטיות של המתגוששים עד זוב דם. כשדינמיקה כזאת משולבת עם נסיבות פוליטות זה נראה הרבה הרבה יותר גרוע.
מבלי להתכוון מצאנו את עצמנו, במשך כשעתיים, משוטטים, עם 2 ריקשות אופניים עמוסות ב 7 תיקים 2 ילדים ו 2 מבוגרים בכל רחבי קושינאגר, בנסיון נואש למצוא מקום לינה. זה יכול היה להיות טיול מענג בשעת אח"צ אחרי מנוחה הגונה, אבל אחרי נסיעות ואירועים כל כך מייגעים רצינו רק לישוןןןןןןןןן. אין כמעט גסטהאוסים הראויים הן לשינה והן לכיס בעיירה המוזרה הזו. תוכלו למצוא מלונות מפוארים תמורת 4000 רופי ללילה, או גסטהאוסים עלובים שגם אם ישלמו לכם לא תשנו שם. בסוף מצאנו גסטהאוס סביר אחד במקום שעובר שיפוץ ומתעתד להיות גסטהאוס לקבוצות מבעוד חודש. פשרה טובה בהתחשב ברמת העייפות.
בבוקר שלמחרת כבר הכל נראה אחרת. הנסיעה בריקשת אופניים הפכה לאטרקציה לנועם ומיקה שישבו בריקשה פרטית משלהם ואנחנו מאחוריהם, מסביב הכל הפך פתאום לירוק יותר, השקט שאחרי יום הבחירות שוב חזר לעיירה ומצאנו מסעדה נעימה וביתית. אחרי ארוחת הבוקר כבר אפשר להינות מהאטרקציות שמציעה העיירה. הקיום הבלתי מעורער של העיירה כמקום קדוש וחשוב הוא בזכות בודהה שעשה את שעותיו האחרונות פה. אי אפשר לפספס בישוב הפיצפון הזה את המבנה שבתוכו פסל בודהה שוכב, שם לפי האמונה אמר בודהה את מילותיו האחרונות (mahaparinirvana temple). תמורת כמה רופי יסיר השומר מעל הפסל השוכב את הלוט ויגלה לכם את גופו השמנמן והרגוע של הקדוש. במרחק נסיעת אופניים תוכלו לראות גם את המקום שבו על פי האמונה נשרפה גופתו של בודהה, עליו השלום (סטופת הלבנים). טיול בפארק הענק שמסביב לגלעד יספק את מנת הירוק הדשנה שהמקום התברך בו. זהו -; יומיים זה בהחלט מספיק כדי לאזור כוחות ולהמשיך הלאה.
למחרת המשכנו במסע לעבר קטמנדו הנכספת: ריקשה, אוטובוס לגורקפור (שעה וחצי), אוטובוס לסונולי (3 שעות), מעבר גבול הודי ואחכ נפאלי (30 דולר לויזה עד 60 יום, ילדים ללא תשלום + דמי ויסקי לפקיד) ואוטובוס או מיניבוס פרטי לקטמנדו (8 שעות 2000 רופי הודי לכל המשפחה).
דרך מוחשית ביותר להדגים לילדים מעבר גבול של שלום היא: נוסעים באופניים מסונולי ההודית לסונולי הנפאלית. לפני שער אבן גדול שמכריז באותיות גדולות "ברוכים הבאים לנפאל", צועקים יחד הודו הודו הודו...........ואז נפאאאאאאאאאאאאאאאל. הגענו.
לתחילת הכתבה
טיפים
- בחנות mahata שבבלוק M באיזור Connaught place תוכלו להינות מצוות מצויין, מיומן ומורשה שיתן לכם מענה מקצועי לכל הבעיות המורכבות של מצלמה ממוחשבת. (אם ברשותכם מצלמה מחברה אחרת תוכלו למצוא חנות מתאימה באותו מתחם).
- בדלהי, לא לוותר על ביקור במתחם של קבר פירוז שאה שב -; Hauz khas village. מקום יפה, רוגע עם מבנים אדמדמים ונוף המשקיף לפארק.
- בדלהי, בקרבת Purina Qila הנאה שליד גן החיות, קיים אגם שייט רוגע. בעצם, זו יותר שלולית גדולה, אך היא מספקת את מנת השיט שלה. Purina Qila, מבצר אפגאני מהמאה ה-16 נראה מבחוץ מאד יפה, אבל אנחנו כועסים על מקומות הלוקחים כסף (רב) מזרים בלבד, כך שפסחנו עליו.
- סעו כמה שיותר ברכבות לילה במחלקת slipper אם ברצונכם לגמוע מרחקים גדולים ולישון בתנאים סבירים.
- אם תקציבכם אינו לוחץ כל כך טוסו מדלהי לקטמנדו. מגיע לכם חסכון בסבל מידי פעם.
לתחילת הכתבה
