פוסט עשירי: מויובמבה למתקדמים, ולגונה אחת מוי אזול

אז למה לגונה? כי יש שם אגם, וכשהשמיים כחולים, גם הוא כחול.
 ההוסטל שישנתי בו נקרא Lago Linda, והיה ממש כמו כפר נופש קטן על האגם. חדרים נוחים, אוכל טוב ומשפחה נחמדה. הבעל תלה את ערסל הג'ונגל שלי על פגודה שממנה אפשר היה לזנק למים, והאישה תמיד בירכה אותי לשלום ב- יה, פרסיוסה (בתרגום מילולי זה "כבר, יפהפייה"). מזג האוויר היה רענן, על יתושים לא שמעו שם, ואין כמו לשחות במים הנעימים מתחת לקשת בענן. הבנים של הסניור והסניורה לקחו אותי לטיול, למפל של מים מינרלים שנמצא, מה לעשות, בתוך שטח צבאי. בתחילה עיכבו אותנו- רצו לראות את הדרכון שלי ולתת לנו ליווי, אבל לבסוף הניחו לנו ללכת כשהבטחנו שאנחנו מכירים את הדרך. אחד הבנים, חנקין, עבד כמדריך במלון בדיוק לשם גיחות כאלו, והיה לו ידע על פרו ברמה של מדריך מנוסה, למרות שהיה רק בן 20. הצעירים בפרו הם באמת עלא כיפק, גם הבנים וגם הבנות. סקרנים, חברותיים, וחדים הרבה יותר מהמבוגרים. תהיתי מה הייתה משמעות החֵברה שלי עבורם- האם זה יישכח במהרה, או ייזכר משום שאני גרינגה. עבור החוויה, אז ושם, זה לא שינה דבר.


 

אחרי הסופ"ש הזה חזרתי למויובמבה, והחלטתי שזהו, מכאן אני ממשיכה למקום חדש. את הערב ביליתי עם בחור פרואני שהכרתי מנסיעותיי התכופות בקו מויובמבה-טרפוטו (אם 2 זה הרבה, 3 זה הרבה יותר מדי), והוא לקח אותי להופעה של להקת רוק מקומית במקום הבילוי הכי גדול בעיר- קאנטרי קלאב שהיה גם דיסקוטק ו"אמפי קיסריה" פרואני. כשהתחילה מוזיקה של ריקודים רקדנו, למרות שמסביבנו אנשים רק שתו ודיברו. הוא שאל המון על ישראל, וכשהתחברנו עם אנשים נוספים סיפר להם עליה במקום שאני אספר בפעם המיליון את אותם הדברים.

 האמת, הודות להתעניינות של אנשים פה בישראל נעשיתי כל כך רהוטה בספרדית לגבי טבע, פוליטיקה ושאר אקטואליה. אבל כאשר נר (כך קראו לו) אמר שטויות כמו "עכשיו אנחנו זוג", "תישארי" ו"אני בא לישראל", לא ידעתי מה לומר לו. לפעמים לא מספיק לדעת איך אומרים מילה בספרדית כדי להסביר את עצמך. לפעמים עדיף לא להסביר, אלא פשוט לקום ולנסוע. וזה מה שעשיתי למחרת, ובנחישות רבה.

מי שבוחר לחצות את הגבול לאקוודור בדרך היער (ההרפתקנית יותר מפיורה-טומבס שעל החוף) צריך פשוט לשאוף הכי צפונה שאפשר. למשל: העיר הכי צפונית אליה היה אוטובוס ישיר ממויובמבה היא חאאן (Jaen). בה עצמה אין מה לעשות, והיא גם לא בטוחה מאוד, לכן סעו ממנה בקומבי ישר לסן-איגנסיו, שנמצאת כמעט על הגבול. בין שתי הערים הללו מתחלף הנוף המשגע של ההרים בשדות אורז פתוחים. יש סביב הרבה ירוק ורוח נעימה ואנשים נחמדים, וקולות המוכרים בדרך מצפצפים את שמות המאכלים המקומיים כמו תוכים באמזונס. הפקקים והעבודות בכביש טובים לעסקיהם- יכולות לעבור שעות עד שקטע כביש נפתח, ועד אז כולם אוכלים ג'לטינס, חואנס, תירס עם חזיר בשלל גרסאות וכל מה שבא ליד. בעל קיבה חזקה וטוב לו.

רשימות שדה: בפרו, שטר של 100 סול קונה הרבה פחות ממטבע של 1. נראה לכם שלמישהו פה יש עודף מ-100? בתיאבון, ולהתראות באקוודור!