מטרפוטו לקחתי עוד קומבי ליורימאגווס- העיר שעל שפת הנהר וואייאגה (Huallaga), אחד מיובלי האמזונס. ממנה מפליגים לאיקיטוס, לגונס וכל היתר. כך גם אני תכננתי לעשות, עד שפגשתי את אמדאוס ואת מארי. הוא אוסטרי, היא צרפתייה, ושניהם הכירו את פרו הרבה יותר לעומק ממני, והספרדית שלהם הייתה בהתאם. מסתבר שיש זן כזה של גרינגוס שמשוטט בין וואראז לאיקיטוס, שהכיף הכי גדול שלהם הוא להגיע למקומות נידחים ולישון אצל כפריים. מארי חיפשה להגיע לשבטים ילידיים (Indijenes) שחיים ביערות המקיפים את הנהר. אמנם לא היה לה מושג מה היא עושה, אבל היא נתנה לי השראה לצאת להרפתקה קצת אחרת.
 


מארי


ספינות (Lanchas) יוצאות לכיוון איקיטוס פעם ביום או יומיים. לא צריך להירשם מראש, אלא פשוט להגיע לנמל, לברר איזו לנצ'ה יוצאת ומתי, ולעלות עליה כמה שעות לפני כדי לתפוס מקום (ולפרוש את הערסל. ערסל הוא חובה למסעות הללו- אם אין לכם, קנו ביורימאגווס. עשרים סול תמורת מזכרת שימושית פור לייף).

 
לי ולחבריי לקחו 2 לילות של שינה על הערסלים בלנצ'ה עד שהיא יצאה לדרך. בבקרים היינו חוזרים לעיר, קונים אספקה של פירות ולחם, ובצהרים כחום היום היינו שוב על הסיפון, שהלך והתמלא סביבנו בעוד ועוד ערסלים. רוכלים פרואנים הסתובבו בין הערסלים ומכרו כל דבר, משמיכות ועד סביצ'ה בשקית. רוב הזמן היה חם, פרט ללילות ולאפיזודות של בריזה קרירה. אבל כל הזמן, ללא יוצא מהכלל, היה דביק. ההמתנה שיגעה אותנו ואת מעט התיירים האחרים שעל הסיפון, אבל הפרואנים נראו כאילו הם לא ממהרים לשום מקום. כאילו הזמן שלהם לא חשוב להם- לא ברור אם פשוט השלימו עם המציאות, או שנולדו בשאנטי הזה. בין אם בצד השני של הנהר חיכתה להם חתונה משפחתית, או יום עבודה, או איזה קרוב חולה, זה לא ניכר בהם. הם פשוט העבירו את הזמן.

CIMG6725.jpgCIMG6743.jpg

 
רשימות שדה: חוואנס זה טעים.
במבט לאחור אני מבינה כמה מופרעת הייתה התוכנית שלי. וכמו עוד הרבה דברים שעשיתי בעבר, אני מאמינה שלא הייתי עושה את זה אילו הייתה לי האפשרות היום. אבל הייתי עושה את זה, ועוד איך. כי זו אני.

קיצורו של סיפור, ביורימאגווס פגשנו מדריך תיירים פרואני ותיק, עם אנגלית מצוינת, וביקשנו ממנו המלצות לטיול קצת פחות שגרתי. למארי הוא נתן עצות איך לנהוג עם ה"ילידים" שתפגוש (אל תצפי מהם להיות ידידותיים, ובכל זאת תביאי איזה שק אורז), ולי הוא נתן שם של כפר ושל חבר טוב שלו שם, שמכיר את הג'ונגל ויוכל להדריך אותי.
אחרי כמעט יומיים של הפלגה, בשש בבוקר, התעוררתי במקרה, בדיוק כשהלנצ'ה התרחקה מאיזו תחנה על הנהר. שאלתי את הצוות איפה אנחנו. "נוקוראי," אמרו לי. אמרתי שזו התחנה שלי, שביקשתי מראש לרדת כאן, והם לא האמינו שזה באמת מה שאני רוצה. אבל בשביל גרינגה עוצרים את כל הלנצ'ה, ומורידים אותה לחוף בסירת משוטים קטנה- רק שתהיה מבסוטה.

דשדשתי על החוף הבוצי עם המוצ'ילה והערסל תלוי עליה ונעלי הטרקים תלויות לי על הכתף, עדיין מטושטשת משינה. שאלתי קבוצה נערים שרבצה תחת בית קש חסר קירות איפה גר חואניטו. הם לא ידעו במי מדובר. אישה מבית סמוך ניגשה גם כן. היא שאלה באיזה חלק של נוקוראי אמור האיש שלי לגור. לא היה לי מושג- המדריך הפרואני אמר לי שנוקוראי זה כפר שגרים בו 100 אנשים. האישה אמרה שנוקוראי זה כל הנהר, מפה ועד עומק היער, וזו רק ה"בוקה" שלו- הפתח.

זה היה קצת יותר מדי בשבילי על הבוקר. הסניורה הזמינה אותי לשים בינתיים את הציוד אצלה בבית. זה היה מבנה של עץ וקש, קרוב מאוד לשפת הנהר ומוקף בבוץ. קורת עץ צרה שימשה גשר מאולתר מעל הבוץ, אל איזור בוצי קצת פחות שבו אפשר היה ללכת בלי לשקוע. מתחת לרצפת הבית שוטטו חזירים ותרנגולות בתוך הבוץ.
מאוחר יותר, כשיצאנו לשוטט בכפר, הבנתי שהבית שנפלתי עליו הוא הבית הכי עני בנוקוראי. עברנו במכולת לקנות מצרכים לארוחת בוקר. שילמתי על הביצים והשמן, ואכלנו אותם עם אורז ובצל- אני, היא, ושני ילדיה הקטנים, דוגלאס ושירלי. זה היה טעים, בלי קשר לעובדה שהייתי מורעבת.

שירלי

 נלי (קיצור של אנה-ליזה) לא רק מבשלת ומנקה. היא גם חוטבת ענפים במצ'טה ענקית וסוחבת אותם הביתה כדי להבעיר אש מתחת לסירים. היא ובעלה גם שטים מדי פעם לאיקיטוס למכור את הדגים העודפים שלהם, ומשם בא מעט הכסף שיש להם.

נדמה לי שיש בפרו 3 סוגי כפרים- כפר ילידי לתיירים, כפר ילידי לחוקרים, וכפר עני. נוקוראי הוא כפר עני, והחיים פה קשים כי הם סובבים סביב כסף, ולכולם יש מעט מאוד ממנו. בכפרים ילידיים שאין בהם כסף בכלל, והכול בא מהטבע, חייב להיות קל יותר- הרי אתה לא יכול לשאוף אל מעבר למה שיש לך, כי זה הכי הרבה שיכולת להשיג, ולרוב זה גם כל מה שאתה צריך.


דוגלאס והבית

היום הראשון הסתיים עם רדת השמש, בדיוק כשחזרנו מטיול בסירה לכפר שכן. שתינו דייסת קורנפלור ואבקת חלב, וכשכבתה האש בעששית הקטנה הלכנו לישון- להם היו דרגשתי עץ מכוסים כילה, ולי היה את הערסל שלי בחוץ. ריפדנו אותו ביריעת פלסטיק כדי שהפרעושים שעליו לא יציקו לי, אבל זה לא עזר. באמצע הלילה פקחתי עיניים וראיתי את נלי בכותונת לבנה ושיער פזור. היא הציעה שאכנס לישון עם הבת הגדולה שלה, רוזיטה בת ה-13. בהתחלה היה לי לא נעים מהילדה, אבל בשעות שישנתי איתה תחת הכילה לא זמזם לי באוזן אפילו חצי יתוש.

בבוקר הלכנו ברגל לכפר שכן, בו גרו הוריה של נלי. אביה דיבר איתי בזמן שהטליא את רשת הדיג שלו. הם האכילו אותי בננות בשלות (platano maduro), ואחרי הרבה בננות ירוקות תפלות שהספקתי לטעום בפרו, זה היה חלום.
חזרנו לנוקוראי והחלטנו לקפוץ למים להתרחץ. ואז עברה אחת הספינות הגדולות בדרך לאיקיטוס. בחיים לא התרחצתי עם קהל גדול מזה, וגם בגד הים שלי לא זוכר מתי אי פעם הוא עורר כזו התרגשות.

גם היום הזה הגיע מהר מאוד לשלב השקיעה. היא תפסה אותי כשישבתי איפשהו בכפר ודיברתי עם ילד סקרן בן 17. הוא חלם לנסוע מכאן לאיקיטוס וללמוד להיות מכונאי. כולם רצו לנסוע מכאן. לו רק ידעו שאבא שלי חולם על היום בו יוכל לעבור לכפר קטן ורק לשבת ולדוג כל היום! הם חיים את החלום שלו מרגע הולדתם.

CIMG6772.jpg

CIMG6774.jpg

CIMG6801.jpg
באותו הלילה סבלתי מעקיצות אינספור, גם מתחת לכילה המושאלת שלי, שכאן הם קוראים לה "קאמה", מיטה. אמרו לי שב"קברדה", בעומק הנהר, זה גרוע יותר.

יכולתי להמשיך בספינה ללגונס ולפארק פקאיה סמיריה, שאמור היה להיות ג'ונגל במיטבו, אבל לא התחשק לי. למרות שישנים כאן משקיעה עד זריחה, ה"סלבה באחה" מעייפת- החום, הלחות והחרקים. אנשים חושבים שהטבע הוא המתנה הגדולה ביותר של הכפריים פה, אבל הם טועים- המתנה הכי גדולה היא הילדים. הילדים שהולכים רחוק לתוך היער עם מצ'טה, משחיזים ענפים ומיידים אותם לעבר צמרות עצי המנגו בניסיון להפיל פירות. הם אוכלים גם את הבשלים הנדירים, אבל בעיקר את הירוקים הקשים. הילדים שיודעים אילו פירות מותר לאכול ואיך אוכלים אותם, ומה רעיל. הילדים שרצים יחפים וחשופי רגליים וזרועות היכן שאני הולכת עם בגדים ארוכים, נעליים, כובע, קרם הגנה ודוחה יתושים, ועדיין הם נעקצים פחות ממני. שבתזונה שלהם אין ירקות טריים, או חלב, או בשר ועוף, ושותים את המים החומים מהנהר בלי טבליות, ועדיין הם בריאים כמו שוורים קטנים. אני טיהרתי אפילו את מי הברז בהוסטלים לפני שהגעתי הנה, אבל פה למדתי לשתות מים ישר מהנהר- בשבילם.

לעולמים אזכור את שירלי הקטנה עם החיוכים שלה, את דוגלאס השובב, את רוזיטה שיודעת להשתמש במצ'טה ולטפס על עצים שגזעיהם חלקים לגמרי, אבל גם הולכת לבית ספר וביקשה שאכתוב לה משהו באנגלית, כדי שתתאמן בקריאה. את ההורים שלהם, נלי ודייגו, אזכור גם, על שחלקו איתי הכול- מהאוכל המועט שלהם ועד המיטה של הבת שלהם, ולהם זה היה מובן מאליו, אבל כשנתתי להם משהו, זה נראה להם כמו מתנה ענקית.

CIMG6764.jpg

CIMG6766.jpg

יוקה זה טעים... יותר מבטן ריקה
בבוקר בו החלטתי לעזוב, לקחה אותי נלי לטיול אל הטלפון היחיד בכפר, שם התקשרנו לחברת הספנות ושאלנו מתי עוברת הלנצ'ה הבאה ליורימאגווס. היו לנו כמה שעות.

לארוחת הצהרים האחרונה שלי איתם הם קנו שתי ביצים, רק בשבילי. אמרתי שזה יותר מדי, וחילקתי אותן בין הילדים. הלנצ'ה איחרה בשעות, ואמרתי לנלי שלזמן אין פה ערך. היא סיפרה לי שהם רצים לשכנה כל יום לדעת מה השעה, בכדי לשלוח את הילדים לבית הספר. היא אהבה את השעון שלי, אז נתתי לה אותו. הצטלמנו למזכרת וצחקנו כמו משוגעים משטויות.

בשבילי, הניסיון בנוקוראי היה בעל ערך יותר מכל טרק או טיול מאורגן בג'ונגל הפראי. פה, על גדות הנהר המתורבת למחצה, נזכרתי איך מחייכים. למדתי להסתדר עם מעט ולנשוך שפתיים גם כשחם ומגרד. למדתי שנתינה צריכה להיות אינסטינקט, וזה מה שהיא הייתה אצל האנשים הללו.

CIMG6829.jpg

CIMG6826.jpg
הלנצ'ה הגיעה אחרי הצהרים. איחור קל של 7 שעות. עליתי אליה יחד עם כמה חזירים שנאבקו על נפשם, כיוון שידעו בדיוק מדוע מעלים אותם על ספינה. התקלחתי, ולארוחת ערב אכלתי מרק עם עוף ואטריות, ובננה חסרת טעם כמובן. כשעזבתי את הבית של נלי, היא בדיוק בישלה אורז עם בצל, בדיוק כמו בבוקר שהגעתי. אני הולכת לחלום על האורז הזה עוד הרבה.

בהפלגה הזו, עם מקום בקומה השלישית המרווחת, כמה חפיסות עוגיות שקניתי במכולת בנוקוראי וקצת פחות "פיוחוס" ו"זנקודוס" (מיני פשפשים), הכול נראה אופטימי. אם אוכל לתת לכם עצה אחת על ה"סלבה", האזור הטרופי הזה, הרי היא- כשמציעים לכם אוכל, אל תסרבו לעולם- כי אם אתם לא רעבים הרגע, תהיו רעבים עוד מעט. כנ"ל לגבי כילות.


רשימות שדה: הגדרה חדשה למגוון ביולוגי- אתה מסתכל על היד שלך, ורואה עליה עקיצות מ-10 סוגי חרקים שונים.

CIMG6796.jpg