לקחמרקה (Cajamarca), עיר שלמרות יופייה והמטען ההיסטורי הכבד שלה נמצאת מחוץ למסלול התיירותי, הגעתי בטעות, וטוב שכך, כי היא הייתה אחת החוויות החיוביות והמיוחדות ביותר בטיול שלי. הדרך להגיע אליה מוואראז כרוכה ב-10 שעות על אוטובוס לטרוחיו (אותן עשיתי בלילה), עיר חוף לחה ואפורה שלא התעכבתי על המקדש המפורסם שבה, אבל אם יש לכם זמן- למה לא. מטרוחיו, מאותה תחנה מרכזית, אפשר לקנות כרטיס לקחמרקה, וגם הנסיעה הזו לוקחת עשר שעות באוטובוס מקומי, עם עצירה אחת מתוכננת לאוכל ושירותים. במקרה שלי היו גם אינספור עצירות פחות מתוכננות בגלל עבודות בכביש. נשמע מוזר, במדינה שרוב כבישיה הם בוץ וכורכר גם אחרי העבודות. לא ידעתי מתי נגיע, לא ידעתי מה אעשה כשאגיע, אבל ידעתי שאני רעבה ועייפה ורוצה כבר להגיע. העברתי את הזמן בשיחה עם שכני למושב, פרואני צעיר בשם ריצ'רד (לא ריקרדו) שלמרות שמו לא ידע מילה באנגלית. הוא עבד במכרות ליד קחמרקה, ועל כל 21 ימי עבודה קיבל "רגילה" של חמישה ימים כדי לבקר את משפחתו בכפר ליד טרוחיו. ניסיתי להוציא ממנו מה הוא רוצה להיות כשיגדל, מה יעשה כשיחסוך די כסף בעבודה האיומה הזו, אבל לשווא. הוא הציע לי אחד משני האגסים שהיו לו. סירבתי בנימוס, כי לא הייתי רעבה. הצעתי לו מסטיק, והוא לקח בלי היסוס את כל החבילה.

 
היה לי שם רק של הוסטל אחד בקחמרקה, ורק שם. בכניסה להוסטל "קחמרקה", הדבר הראשון שהיכה בפניי היה דגל צהוב עם המילים "לעולם לא תצעדי לבד, רובאית 51". חשבתי לתומי שאיזה גולנצ'יק טייל פה והשאיר מזכרת. שאלתי את הבחור בקבלה אם יש חדרים. הוא ביקש לראות דרכון, וכשהסתכל בו שאל, "ישראלית?" "סי," עניתי. הוא הפנה את תשומת ליבי לשלט בעברית שבישר כי לישראלים יש מחיר מיוחד.
"ישראלית? מה את עושה פה?" שאל מאחוריי קול בעברית. הסתובבתי אל הבחור הסקרן והשבתי, "מטיילת, כמוך". "לא, אני גר פה," הוא אמר. "זה המקום שלי". גיא, זה ודאי שמו עד היום, עזר לי לסחוב את המוצ'ילה לחדר ואז לקח אותי לארוחת שישי בבית של חמו, פרואני שורשי שמדבר עברית, שומר מצוות ומחזיק בערך חצי מהעסקים בעיר. כשנכנסתי לחדר האוכל אמרתי "שבת שלום", וכולם חייכו אליי וחקרו בעברית שוטפת על ישראל ועל אודותיי- גם המבוגרים וגם הילדים. גיא ישב בשולחן הילדים כדי להאכיל את בנותיו, ואני ישבתי עם הגדולים. דיברנו כמעט בצעקות מהמרחק הזה על כלכלה עולמית, פוליטיקה ישראלית והדרכים בפרו. גיא הגיע לדרום אמריקה בשנות התשעים, וחזר לארץ כעבור שנה וחצי עם הפרואנית לה עתיד היה להינשא. היא התגיירה, למרות שאביה התנהג תמיד כיהודי, והם חזרו לעיר הולדתה. שניים מארבעת ילדיהם נולדו בפרו. גיא אמר שטוב לו כאן, במדינה המשוגעת הזו בה החוק היחיד הוא הכסף.

CIMG6428.jpg

 למחרת השכמתי ב-5 בבוקר למעיינות החמים הנקראים "Banos del inca". אומרים ששווה להקדים כדי לרחוץ במים הכי נקיים, אבל המקומיים כבר מכירים את הטריק וגם טרם הזריחה המקום הומה כמו קאנטרי קלאב בשבת. אנשים נכנסים ויוצאים, והבריכה הגדולה מלאה צעירים. בכניסה משלמים עבור רחצה בביתן, ויש דרגות שונות של איכות ונוחות. בחרתי בביתן יקר יחסית שנראה טוב, והלכתי בין השבילים והבריכות עד לבניין בו היו עוד הרבה תאים כאלה. האמבטיה העמוקה הייתה כבר מלאה כשנכנסתי- אולי מישהו כבר היה כאן הבוקר. שקעתי עד צוואר במים החמים והנקיים, ודמיינתי איך כל גופי נרפא מדלקת המוצ'ילה ששבה ותוקפת בכל פעם שצריך לעבור עיר.
אחרי שהספיק לי החום יצאתי החוצה וישבתי על ספת המעיינות עצמם- בריכות מהבילות ומבעבעות של מי גופרית בחום של 70 מעלות. השמיים הלכו והתבהרו, אבל כמו במאצ'ו פיצ'ו, גם כאן השמש התעכבה מאחורי ההרים. חזרתי למלון וישנתי עד הצהרים. קמתי כמו ליום חדש.

הסיבה בגללה בכלל הגעתי לקחמרקה הייתה כי זו העיר הקרובה ביותר ליעד הבא שלי- צ'אצ'אפויאס. אבל באותו היום התברר לי כי זו גם הדרך המסובכת ביותר- הנסיעה בכלי רכב מקומיים ובדרכי העפר המשובשות יכולה לקחת גם 24 שעות. לפתע הרגשתי שבאתי הנה לשווא ובזבזתי זמן יקר. אבל אחרי ארוחת צהרים של המבורגזה ושוקו חם (שערבבתי בו קצת שוקולד מקומי שקחמרקה ידועה בו בכל פרו, אבל הוא מר אש, לכן היזהרו) החלטתי להירגע ולנצל את הטוב של הכאן והעכשיו. עברתי על רשימת האטרקציות של קחמרקה ונרשמתי לסיור (הדרכה בספרדית בלבד, אבל בשלב הזה זה כבר לא הרתיע אותי) ואת שארית היום ביליתי בשיטוט בכנסיות הרבות המקיפות את הכיכר העצומה. כולן בנויות בפאר גותי- ברור שזו עבודה של הכובשים הספרדים, אבל זה עדיין יפה ומרשים. טיפסתי במעלה גרם מדרגות תלול אל כנסיה קטנה המשקיפה על כל העיר, שמעליה יש קטע של דרך האינקה שהובילה פעם לקוסקו. היום השביל העתיק משולב בתוך גן פורח, וכל השבילים וגרמי המדרגות מתמזגים וזורמים יחד לאנשהו. היו בגן חבורות וזוגות, וכל אחד מצא לו פינה שקטה להשקיף על העיר הישנה והצפופה- לגונה של אבן בתוך הרים ירוקים. ילדים קטנים הציעו לי שירותי הדרכה. הם בטח שאבו את הידע מספר היסטוריה מהיסודי, או ממדריך תיירים ששיננו. שאלתי אם הם יכולים להסביר לי בשפה שלי, והם כמובן התעניינו מאין באתי והקניטו זה את זה על שלא ידעו היכן נמצאת ישראל.


CIMG6436.jpg
התיישבתי והבטתי על קבוצת ילדים ששיחקה כדורגל על המרצפות, ועל חבורה אחרת שתירגלה ברייקדאנס על כר דשא. לפתע הבנתי שאני מאושרת פה. קמתי והצטרפתי לחבורת בנות ששיחקו כדורעף. המכה הראשונה שלי העיפה את הכדור לחצר אחרת, ועברנו הרפתקה לא קטנה כדי להשיג אותו בחזרה מהסניורה הכעוסה, שנהגה לדרוש מהם סול עבור כל פעם שהכדור נחת אצלה. אחרי שהחשיך ליוו אותי כמה מהילדים חזרה למלון, וחקרו אודות ישראל וארצות אחרות. הם שאלו אותי גם על החוף של פרו ועל אגם טיטיקקה כאילו אלה מקומות בארץ רחוקה. הם היו בני 15. מעניין איפה יהיו בגיל 21.

CIMG6463.jpg
CIMG6468.jpg
דקות אחרי שובי למלון משכו אותי החוצה קולות של תופים וחצוצרות. המקומיים הסבירו לי בפנים חמוצות שזה מצעד גאווה. הגייז המחופשים סבבו את הכיכר שוב ושוב, אבל הכביש לא נחסם- הרכבים פשוט השתרכו מאחוריהם בסבלנות.

שוטטתי עוד קצת ברחובות הליליים, מלאי המולת הסופ"ש. בקושי ראיתי תיירים. חשתי הקלה למראה המעטים שראיתי, אבל לא ניגשתי לדבר איתם. לא הייתי מופתעת ממיעוט התיירים- קשה להגיע לכאן. בעיקר פרואנים עושים זאת, ועל כן רוב האטרקציות מדברות בספרדית ועולות סכומים שמקומי ממוצע יכול לשלם. הבחורים שורקים וזורקים מחמאות תלושות כאילו ראו בחורות שכמותי רק בספרי פנטזיה. האלפחורס פה עשויות בצק עלים, ולריבת חלב הם קוראים "מנחאר בלנקו" (Manjar Blanco). השוקולד עשוי מכמעט 100% מוצקי קקאו, והוא מר להחריד ומתפורר בפה לאבקה עיקשת. בחנויות מוכרים חפצי אומנות מעוטרים במגיני דוד. ילד נכנס למסעדה שאני יושבת בה, ומבקש בעיני גור שאתן לו לשיר לי תמורת נדבה. מקום אחר, ללא ספק.

 
למחרת בבוקר יצאתי לטיול יום לפורקון (Granja de Porcon), אזור שהיה בעבר קורבן לבירוא יערות, וב-20 השנה האחרונות עבר ייעור מחדש וחזר לצורתו הטבעית- חורש הררי ובו המון סוגי אורנים. החברה שהוקמה לצורך הביצוע נקראה "אטהואלפה-ירושלים", כדי לתת כבוד גם להיסטוריה וגם לדת. לכל אורך הכביש פזורים שלטי ענק עם ציטוטים מהברית החדשה. בלב היער יש קהילה שמייצרת בדים מצמר כבשים ושלל מוצרי חלב טעימים, ויש גם גן חיות ובו יצורים מכל חלקי פרו- דובים מכאן, קונדורים ופומות מהאנדים, יגוארים, קופים ותוכיים מהאמזונס, וכמובן הוויקוניות הקסומות- הכלאה עדינה ופחדנית בין לאמה לאיילה. למי שלא יכול להגיע לאחד הג'ונגלים של פרו, שווה לבקר כאן ולראות בחטף את מה שיש לאמזונס להציע. ניתן להירשם בכל סוכנות טיולים בקחמרקה. כמה מהן נמצאות בפלצה דה ארמס.

ויקוניה

CIMG6522.jpg

 בקחמרקה מצאתי סוף סוף שקט. יכולתי לעצור איפה שרציתי ולהיות חלק מכל תמונה שמצאה חן בעיניי. וכמובן, הספרדית השתפרה מאוד. ביומי האחרון שאל אותי זוג מבוגר מאיזה חלק של פרו אני. איך הייתי גאה!


אוסו קון לנטוס (דוב עם משקפיים)