שלוש שעות נסיעה נוספות בנוף המדברי, ולפתע הבתים התלויים כשיניים רופפות בשולי הכביש החלו להצטופף ולגבוה. צפריר, לירן חברו מילדות ואני, הגענו ללימה רק כדי לתפוס אוטובוס לוואראז, מה שהתברר כמשימה אתגרית בפני עצמה. בלימה אין תחנה מרכזית, אלא רק משרדי כרטיסים של חברות אוטובוס שונות, שכל אחד מהם נמצא במקום אחר. זה מעיק כשאתה חסר מושג, ומקל כשאתה יודע לאן אתה רוצה להגיע ואיך. נדדנו בין המשרדים השונים עם המוצ'ילות על הגב, עד שלבסוף השגנו כרטיסים לאוטובוס לילה מקומי- לא "קאמה" ולא "סמי-קאמה". כיסאות, כמו פעם.

אחרי שיטוט בעיר הגדולה וביקור קצר ב"שבלול", מוסד ישראלי מקומי, לקחנו מונית לתחנת האוטובוס. גלגל רביעי הצטרף אלינו- אלירן, שאחיו הקטן גם הוא חבר ילדות של שני הגברים שלי. הוא אמור היה לנסוע עם חברים דרומה, אבל היה שיכור בלילה הקודם ופספס את האוטובוס. הכול יצא לטובה, כי הוא רצה בכלל לנסוע צפונה, להרים.
באוטובוס הצלחתי להירדם לפרקים. בשעת טרום-זריחה חשוכה לאללה הגענו לוואראז, ותפסנו מונית להוסטל El Tambo שאת שמו שמענו בקוסקו. מקום בסיסי וזול (10 סול למיטה נכון למאי 2013) אבל נחמד מאוד, עם מקלחות משותפות (ובוילר), מטבחון משותף וחדר טלויזיה עם מרפסת שצופה להרים. כשאני הייתי שם ניהלו אותו כמה אירופאים, ביניהם צרפתיה בשם ג'וליה, אבל ייתכן שהם מתחלפים מדי פעם.

 
כרגיל, נפלנו לישון, קמנו בצהרים, ויצאנו לראות להיכן הגענו. וואראז שוכנת למרגלות ה"קורדיירה בלנקה"- שכשמו כן הוא, רכס הרים שהשלג מלבין אותו כל השנה. העיר היא נקודת יציאה והתארגנות למרבית הטרקים המוכרים בצפון פרו- וואיוואש, סנטה קרוז, אלפאמאיו וכמובן לגונה 69 הקטנה והמקסימה. ההרים מתנשאים מעל העיר חסרת החן כמו שוליים של קדרה ענקית, וזה אחד מהדברים שמנעימים מאוד את השהייה בה. אחרי יומיים של התאקלמות וסקר שוק, בחרנו בטרק ה"סנטה קרוז", שבעיני חלק מהמטיילים נחשב לטרק היפה ביותר בפרו, ונמשך לרוב ארבעה ימים לא קשים מדי. סוכנות הטיולים Andexplora של אלכס, המוכרת לישראלים כמקום אמין וידידותי, ניאותה לספק לנו את החבילה המושלמת, כולל שקי שינה ומקלות הליכה, ב-80 דולר לנפש- הוגן לכל הדעות. היא נמצאת ליד הפלאצה דה ארמס בפינת Av luzeriaga 811 ו Gabino uriba מול הסופרמרקט Novaplaza.

CIMG6179.JPG
 

 לקראת האתגר הצפוי לי (בכל זאת, עוד הייתי חולה ופצועה) ארזתי את מיטב משככי הכאבים מאמריקה ו"שריון" קשיח שקיבע לי את הברך, ולצפריר הבטחתי שיהיה בסדר. בשש בבוקר הגיעו המדריכים שלנו, פלקו וקרלוס, ונסעו איתנו לתחנה המרכזית המבולגנת (בלילה היה כאן שקט, נשבעת!). משם נסענו ב"קולקטיבו", טרנזיט מקומי, שעוד הרבה מקומיים עלו וירדו ממנו בדרך. צ'ולה צעירה וסקרנית שישבה מאחוריי חקרה אותי בספרדית וענתה לשאלותיי כשידה מכסה על פיה. היו לה 2 כתרים בקידמת הפה, ועדיין היא הייתה אחת הבחורות היפות בעולם. היא אמרה שהיא בת 21, כמוני. היא גרה שם, בעיירה יונגאי, היכן שעצרנו לארוחת בוקר, תחנה אחת לפני גן עדן.

CIMG6220.JPG

 הסנטה קרוז הוא שמה של הפסגה שסביבה מתנהל מסלול הטרק. היא נמצאת, כמו רוב הטרקים באזור, בפארק הלאומי HUASCARAN. ממש לפני שתיכנסו לפארק, עוד לפני הקופות בהן תשלמו, תעצרו בלגונה ענקית ששמה YANGANUCO. כך היא נראית:

CIMG6225.JPG

 אחריה מתחיל הטיפוס התלול, עדיין ברכב, עד לכניסה לפארק. הנוף נעשה מרשים ככל שעולים בגובה, ורומז מה הולך להיות בטרק עצמו. עוד תמונה? יאללה.

CIMG6231.JPG

אחרי התשלום בקופה, ממשיכים בנסיעה קצרה נוספת, ועוצרים על כביש עפר, שממנו יורד שביל לא סלול לתחילת מסלול הטרק. ייתכן שדיירי הבתים שלידם ירדתם ידרשו דמי מעבר של כמה סול. המדריך בדרך כלל משלם להם עבור כולם, או מתווכח איתם כדי להימנע מכך.

 היום הראשון של הטרק אינו קשה. הוא כולל הליכה לא ארוכה בשטח מישורי ונמוך ברובו, שלא כל כך דומה לשאר הנופים שיזדמנו לכם בטרק. העלייה היחידה היא בתחילת הצעידה, היכן שעוד יש מעט בתים ונחל דקיק זורם, והיא תהיה לכם קצת קשה אם לא עשיתם טיולי הכנה טרם היציאה. בדיוק בשלב הזה קפצה עלינו חבורת ילדים קטנים, בני ארבע אולי, ובעיניים קרועות וכועסות הם ביקשו אוכל. דרשו, יותר נכון. המדריך, וגם אחד מאיתנו, הוציאו עוגיות ונתנו להם. דקה אחר כך ביש המזל העמיק, והמכנס שלי נקרע בגלל גדר תיל שלא ברור מה עשתה שם. בתחילה זה היה רק חור באיזור הקרסול, אבל בסוף הטיול לא הייתה לי ברירה אלא לקרוע אותו ולעשות ממנו מכנס 4\3. זה עוד יגרור מבטים המומים מפרואנים שלא יבינו למה לגרינגוס אין בגדים נורמליים. וקצת נוף:

CIMG6238.JPG

CIMG6251.JPG

CIMG6244.JPG

 הנחמד בטרקים מאורגנים בפרו (אין לי מושג עדיין איך זה בשאר המדינות) הוא להגיע למקום בו חונים ללילה ולגלות שהאוהלים כבר עומדים והאוכל בסירים, רק מחכה לנו. אני, במקום להסתער עליו, ניצלתי את שארית אור היום ועליתי לגבעה סמוכה לצלם לכם עוד קצת נוף.

CIMG6236.JPG

כבר בלילה הזה תגלו שהגוף מתאים את עצמו לשעון של הטבע, ואחרי שתסיימו לאכול תעבור שעה עד שתמותו לישון. השעה תהיה כנראה 9 בערב, ואתם תישנו כנראה 10 שעות, עד שיהיה מספיק אור כדי להמשיך ללכת. ככה זה בטרקים. בלילה הראשון עוד שיחקנו עם המדריכים קלפים ו"אמת או חובה" (אחד מהם קפץ לנהר בתחתונים, ועד היום לא ברור לי איך המשיך לתפקד למחרת) והתקשינו להירדם בגלל הקור, אבל אחר כך מתרגלים.

היום השני בסנטה קרוז הוא כנראה המאתגר ביותר. חלקו הראשון הוא עלייה ארוכה מאוד עד למעבר ההרים (פאס) שהוא שיא הגובה של הטרק- 4800 מטר. ביום הזה עולים 1000 מטר בגובה לפני שמתחילים לרדת.
 הנוף לאורך הדרך מדהים- אפור של סלעים, ירוק של צמחייה דלילה, קצת סגול של פרחים, ובמרחק- לבן של שלג. אם יש לכם מזל- גם כחול של שמיים.

CIMG6271.JPG

CIMG6268.JPG


 אני כבר בשלב הזה נזקקתי לשירותי הסוס. למי שלא היה איתנו בפרקים הקודמים- לדרום אמריקה הגעתי פצועה בגלל תאונה עם אופנוע שטח. בגלל זה נאלצתי לוותר על רפטינג בקוסקו ולהגיע למאצ'ו פיצ'ו ברכבת. אבל על הטרק הזה לא הייתי מוכנה לוותר, והמחיר היה כאבי ברכיים איומים. הפלוס היה שזכיתי לתת שם לסוס המדהים שלנו, וייתכן שהם עוד משתמשים בו. אז קבלו את טופאק, האינקה האחרון:

CIMG6260.JPG

לקראת הפאס הנוף נהייה צחיח ומרשים לא פחות. אם שמעתם אי פעם את הביטוי "הרים משוננים"- זה כאן.
העלייה הסופית נראית בלתי אפשרית- צריך לטפס ברגליים ובידיים מסלע אחד לשני, והסוף פשוט לא מגיע. טופאק לא יכל לעזור לי כאן, כי היה לו קשה מספיק לבד. נראה לי שהברכיים שלי מעולם לא כאבו יותר.
"TE PUEDES", את יכולה, עודד אותי פלקו המדריך, שידע בדיוק שתי מילים באנגלית. ידעתי שאין לי ברירה, וטיפסתי.
 את רגע ההגעה לפסגה קשה לתאר. הטיפוס הקשה עושה אותה יותר יפה, והיופי וההקלה והגאווה על ההישג מעלימים את כל הכאבים. זה כנראה היה הנוף הכי מרשים שראיתי בכל היבשת, ואני יודעת שגם אם אשים כאן אלף תמונות, הן לא יעבירו לכם את כל מה שראיתי.

CIMG6276.JPG

CIMG6277.JPG

CIMG6287.JPG

CIMG6290.JPG

CIMG6291.JPG

אחרי מנוחה קצרה בפאס מתחילים לרדת לעבר הירוק שמעברו השני. הירידה התלולה מקשה על הברכיים לא פחות. בשלב הזה השאלתי את טופאק לאלירן, חבר למסע שחטף מחלת גבהים. חזרתי לרכוב עליו רק כשהגענו לתחתית העמק שבתמונה האחרונה, ואז גם למדתי כמה מטורף זה לדהור על סוס.
הקור למטה נורא, כאילו העמק מנקז אליו את כל הרוח הקרה בעולם. בקושי הצלחתי להחזיק במושכות של טופאק, שלא לדבר על להישאר ערה. למזלי, עצרנו לחנות זמן קצר אחר כך. עד שהאוכל האמיתי היה מוכן, אורלנדו הטבח פינק אותנו בהמון פופקורן, וטופאק פינק את עצמו בהמון עשב.
 אחרי ארוחת הערב שוב הבנים רבו ביניהם מי ילך הפעם לנהר למלא את הבקבוק ששימש לצחצוח שיניים. גם הצחצוח עצמו במים הקפואים היה משימה לא נעימה בכלל.

CIMG6294.JPG

CIMG6303.JPG

 היום השלישי היה גם כן מאוד מתגמל- הוא התחיל בהליכה מישורית בשמש נעימה, אבל מהר מאוד עברנו לטיפוס, ושלג דקיק התחיל לרדת עלינו. הטיפוס הופך בהדרגה לתלול, אם כי לא מופרע כמו הפאס, ומביא אתכם בסוף לדבר הנפלא הבא:

CIMG6322.JPG

CIMG6321.JPG

לפחות בזמננו, הלגונה הזו הייתה חלק רשות מהמסלול, כי היא מחייבת סטייה ממנו. אפשר היה גם לוותר עליה, אבל אני אוסרת עליכם לעשות זאת. מה, השתגעתם?
 בשאר היום השלישי תגלו שאתם עוברים בהדרגה מנוף אלפיני, שזה בעצם:

CIMG6328.JPG

 לנוף קצת אחר:

CIMG6330.JPG

 חניית הלילה תגיע במהרה, ואחריה יישארו לכם שלוש-ארבע שעות הליכה עד לנקודת הסיום במקום מיושב עם כביש עפר, שהנוף בו נראה ממש כמו חתיכה מישראל- הרים ירוקים, קצת שדות ובתים, והרבה שמש.

CIMG6353.JPG

מספר המלצות לסיום:

אם מגבירים קצת קצב, אפשר לוותר על הלילה השלישי. שווה לבקש זאת מהמדריכים אם אתם מסוגלים פיזית.
 אל תצאו לטיול הזה בלי שעשיתם טיול יום כלשהו כהכנה. הרבה עושים את לגונה 69, שאותה שמרנו דווקא לסוף:

CIMG6380.JPG

ההכנה שעשינו הייתה טיול ברגל למעיינות חמים בעיירה שסמוכה להוארז. הטיול עצמו היה יפה, המעיינות היו בעצם מין מתחם ספא עם אמבטיות קטנות שברזים מזרימים אליהן מים חומים שאמורים להיות מרפאים. לא תפסנו אותם במילה.

את כל היתר תגלו לבד. הוארז היא בסך הכול עיר מאוד ידידותית למטיילים, גם אם לא הכי יפה. כשאתם מזמינים טרק, טיפוס צוקים או קרח, עשו זאת דרך חברה שהמליצו לכם עליה ובדקו איזזה ציוד כלול במחיר ומה איכותו.
וזהו- גן העדן הזה לטרקים נשכח בהדרגה ממפת הטיול של ישראלים רבים, אבל כאן נמצא כל מה שבאתם בשבילו לדרום אמריקה. טוב, לפחות חלק גדול.

בפוסט הבא אני נפרדת מחבריי למסע וממשיכה לבד. היעד- מעמקי היער. תחנה ראשונה- קחמרקה.
 HASTA LUEGO!