אחרי כמעט חודש בשרב הקליפורני, ועם שאריות של פציעת אופנועי שטח, עליתי על הטיסה המתוכננת שלי לפרו. 12 שעות אחר-כך נחתתי בקוסקו. זה היה בוקר קריר בתחילת יוני. יצאתי משדה התעופה הקטן בלב הולם, בעיקר בגלל הגובה שהזהירו אותי רבות מפניו. עד קוסקו, "גבוה" בשבילי היה חרמון, ופתאום- בום, 3300 מטר.

בשדה התעופה פגש אותי צפריר, חבר טוב שבטובים מהצבא, שכבר היה באמצע הגל העולה. הוא העמיס על גבו את המוצ'ילה שלי והוביל את הדרך אל הרחוב תוך התמקחות (בספרדית!) עם נהג מונית. עד אז כל הספרדית שידעתי באה מספר ללימוד עצמי, והעדפתי לתת לוותיקים לעשות את עבודתם.

העיר שנסענו דרכה, כמו גם העיר שניבטה אליי מהמטוס, הזכירה לי יותר מכל את טול-כרם. פח ובטון הצטופפו יחדיו בקוביות ענק מטות לנפול, שאולי לא נפלו רק מכוח הצפיפות. ביוב, ערפיח, אנשים כה אפורים עד שאינני זוכרת מהם דבר. איפה העיר היפה שסיפרו לי עליה? איפה בירת האינקה?
לדבר ולנשום בו זמנית היה קשה, אבל הכרחי- שלושה חודשים עברו מאז שראיתי את צפריר, והנה נפגשנו באחד המקומות הפחות סבירים. שיטוט בבירת האינקה עתיד לגלות לי שבעצם אין מקום סביר מזה להיפגש לשני ישראלים אחרי צבא, אבל על כך בהמשך.
קוסקו

הגענו להוסטל פאיטיטי ("Paititi") הידוע- ידוע לכל תרמילאי ישראל מלבדי, כנראה, כי סמכתי על צפריר. מבט ראשון סיפר לי על בניין ישן, מתפרק למראה, עם חצר מקורה וצוות חייכני. רצפת העץ בחדר חרקה כשנכנסנו, מפלסים את דרכנו בין מוצ'ילות זרוקות ואנשים ישנים. נכנסנו לישון גם אנחנו, ורק בצהרים התעורר כל החדר בעצלתיים, אבל גם בתיאום מפתיע. בחבורה העליזה היו חבר ילדות של צפריר, ועוד כמה שהתחברו אליהם במהלך הטיול. לכולם היה מאחוריהם יותר זמן טיול משלושת החודשים שאילוצי עבודה-לימודים הקציבו לי. ובכל זאת, אמרו לי, החומוס שיש בבית חב"ד כאן בקוסקו הוא הכי טוב שאכלו בכל היבשת המופלאה הזו.
בית חב"ד קוסקו נמצא במורד אותו הרחוב, לכיוון הכיכר הראשית, פלצה דה ארמס (Plaza de Armas). כל הסועדים היו ישראלים, וכך גם המלצריות. תהיתי איך הן התגלגלו לעבודה כזו, עד שיום אחד אשת הרב בעצמה לקחה מאיתנו הזמנה. היא אמרה שכל המלצריות נסעו לקורס קבלה בעיר הסמוכה אורובמבה (Urubamba) ושאלה אם נרצה להחליף אותן.

 
בימיי הראשונים בקוסקו לימד אותי צפריר כל מה שמוצ'ילר צריך לדעת- איפה הכי כדאי להוציא כסף, מה סוכנויות הנסיעות יכולות לעשות בשבילי, ומה הולך בפאיטיטי: מים חמים מ-5 בבוקר עד 11 בלילה. אחרי זה אין מים בכלל, גם לא בשירותים המשותפים. ארוחת בוקר מהבוקר, שלא מוגדר בשעות ספציפיות, ועד שנמאס לסניורה להכין פנקייקס. פינג פונג, סנוקר ומרתון "נמלטים" ב-DVD דוחים אוכל ושינה. וישנם, כמובן, ה"תקועים"- אותם חבר'ה שהטרק\יום טיול\ אטרקציה האחרונים שעשו נעלמו בערפילי הזמן והג'וינטים, ופשוט חיים להם מיום ליום, בין החצר של ההוסטל לחדר. את האוכל הם מזמינים בטלפון ממסעדות שעושות משלוחים.

 
כדי לא להיות כמוהם, ביומי השני בקוסקו כבר יצאתי לסיור ב"עמק הקדוש" (Sacred Valley) של האינקה, שבזכות ים התירס שגידלו בו- פלוס מזג אוויר סבבה במושגי דרום אמריקה- נולדה בו אימפריה אדירה. המדריך הסביר בספרדית ומיד תרגם לאנגלית. הופתעתי שבכלל היו פרואנים בקבוצה, אבל בעצם זה כמו להיות מופתע שיהודים מטיילים בירושלים. היינו בפיסאק ואוינטייטמבו (Pisac, Ollantaitambo), אתרי עתיקות מרשימים שנבנו מאבני המקום בגובה רב, בתוך צמחייה מזהיבה- טרסות, שערים ומזבחות עמידים בפני כל איתני הטבע. לבסוף הגענו גם לעיירה צ'ינצ'רו (Chincero), שם הייתה כנסיה שנבנתה על חורבות מקדש אינקה. בתוכה היו פסלים בגודל אדם לבושים בפאר של מלכים- בובות של קדושים נוצריים שהמקומיים אימצו ונתנו להם שמות שונים כדי לשלב אותם בתרבות שהכירו. ישו, למשל, הפך פה לפטרון ההרים, וסנטיאגו רוצח האינדיאנים הפך לסנטיאגו רוצח שבט יריב כלשהו. מדהים באיזו קלות אימצו האינקה את דת האנשים שרמסו ושיעבדו אותם, אבל למדתי כבר שבמקומות עניים דת היא לפעמים הכול. לך אין מה ללבוש ולאכול, אבל לפסלי הקדושים שלך תיתן קטיפה ותכשיטים, פירות ופרחים. אתה נותן, ומקווה שתקבל משהו דומה בעולם הבא.
CIMG5936.JPGCIMG5950.JPG
CIMG5977.JPGיומיים אחרי נחיתתי הרכה יצאו צפריר והאחרים לרפטינג של שלושה ימים. הם חיכו עד בואי כדי שאצטרף אליהם, אבל אחרי שאופנוע שטח מעך לי את הברך בקליפורניה לא רציתי לקחת סיכון נוסף בתחילת הטיול. במקום זה נסעתי למאצ'ו פיצ'ו. תחליף הולם, לא?