פוסט עשירי ואחרון: ספירת מלאי

למחרת קמתי מוקדם, ואכלתי ארוחת בוקר בבית קפה בחוף המנגרובים. הם הכינו לי את פנקייק הבננה הטוב ביותר שאכלתי מעודי. אחרי התחלה כזו כל היום נראה נפלא, ומרוב כבוד לבננה-רוטי המושלם דילגתי אפילו על ארוחת הצהריים. כל היום היינו בדרכים, ולפנות ערב עלינו על הרכבת צפונה, לבנגקוק. תוך שמאט, קייטי ואני קוראים כל אחד ספר אחר, ניהלנו עם בנדיטו דיון על הפוליטיקה של הכלכלה, והשווינו תחלואי שלטון בין ארצות מולדתנו. כן, גם אוסטרליה רחוקה משלמות. כשעלינו לרכבת, גילינו לחדוותנו שערימת הכסף ששילמנו כדי לשדרג את הלינה מקרון עם מאוורר לקרון ממוזג עשתה הרבה יותר: קרונות השינה נחלקו לתאים בני ארבע מיטות שנסגרו בדלת הזזה שקופה. מאט המוכשר הצליח לנהל עם בנדיטו שיחת בנים תוך קריאת ספר של סטיבן קינג, ואני התעמקתי בקורותיהם של מיס בנט ומיסטר דארסי- אלה מגאווה ודעה קדומה, שוודאי לא שמעו על סיאם מעודם. אגב, ספר לא משהו.

כשהלילה העמיק, הנחנו אחד-אחד את הספרים בתיק, ואת הראשים- על הכרים. התעוררנו מוקדם בבוקר בפאתי בנגקוק, אחרי לילה של שינה רצופה. הנוחות הייתה שווה כל בהט נוסף.

את היום ניצלתי כדי לקנות כל דבר שיסייע לי לבשל אוכל תאילנדי במטבח הביתי, וכל דבר שישמח את אחותי. בכל פעם שהתעייפתי, חזרתי לנוח בלובי המלון. בערב פינקתי את עצמי בגלידה ספיישל מערבית למהדרין, והתחלתי לעכל את חזרתי הקרבה הביתה. דווקא כשהתגברתי על הגעגועים ולמדתי עוד משפטים בתאית; דווקא כשלמדתי מה לאכול ואיפה לקנות; דווקא כששמעתי על עוד מיליון מקומות נפלאים במזרח, הגיע הזמן לעזוב. זו בעייה של הרבה סופים- הם באים באמצע.

בשדה התעופה עברתי את ריאיון ה"ארזת לבד?" ואת השיקוף, כשלפתע ביקשו שאפתח את התיק. חששתי שיחרימו את פרי הדרקון שלי- גוש ורוד מלא זיזים, בעל תוכן הדומה יותר מכל לקיווי לבן. הבודק הישראלי צחק ואמר שגם הוא סחב פעם אחד כזה הביתה. שאלתי אם זה טוב. "אין לזה טעם," הוא השיב.

בהמתנה לטיסה פיתחתי שיחה עם קשמירי אחד על בנגקוק, אבל "קריאה אחרונה" לטיסה שלי אילצה אותי לעזוב. כמה הופתעתי לראות שכולם רק החלו להסתדר בתור לביקורת הכרטיסים!

כמובן שהטיסה איחרה לצאת; היה פקק תנועה של מטוסים.

במטוס קראתי את העיתון, והתחלתי להתרגל מחדש לחדשות של הארץ. נפלתי היישר לתוך בהלת שפעת העופות, שכללה אזהרות, עצות והוראות בישול, כמו גם תמונות מביכות של שר הפנים טורף פולקע. אם היו יודעים באילו תנאים אכלתי עוף בתאילנד בלי לחשוב בכלל, היו מכנים אותי נס רפואי.

התחלתי להיזכר בבחירות הקרבות בארץ, אחרי שבמשך חודש שמעתי רק תעמולת בחירות ארסית נגד ראש ממשלת תאילנד שהואשם בשחיתות. היה מרגיע להשקיף על משחק מבולגן שאין לי צד בו; לשמוע תעמולה שידעתי שאינה מכוונת לאוזניי; לבהות בשלטים בשפה שאיני מבינה, ולדעת ששטיפת המוח היא טסונאמי לאחרים, אך לדידי היא רק ביוב הזורם בצד השני של הכביש.

ישנתי טוב יחסית לאי הנוחות של המושב ולתכיפות בה הואכלנו. נראה שהאוטובוסים, הרכבות והטנדרים של תאילנד לימדו אותי משהו אחרי הכול.

וזהו, בסוף גם הנחיתה הגיעה, נחיתה לתוך חורף שאינו חורף, משפחה, חברים, ים שיש בו סיכוי לגלים, ותפריט ללא עוף.

למרות שידעתי גם לפני בואי שתאילנד מסחרית עד שחיתות, התאכזבתי לגלות שם עד כמה.

למרות שתיארתי לעצמי שהחופים הטובים כבר תורבתו, לא ציפיתי שזה ימצוץ מהם את לשד האקזוטיות כמעט עד תום.

ועם זאת, לא פעם הופתעתי לטובה מיפי הנוף. לפעמים היה כה הרבה לראות ולהעריץ מהמקום בו עמדתי, עד שהתעייפתי.

 שמחתי לגלות שילדים קטנים הם אותו דבר בכל העולם, ולהבין שתאילנד, "ארץ החיוך" נקראה כך כי כאשר אנשיה מחייכים, הם מחייכים עם העיניים.

 תאילנד אינה נחשבת המדינה הרוחנית באסיה, אבל היא לימדה אותי כמה שיעורים על עולמם של היצורים בשר ודם. למשל, שלפעמים אפשר לקבל מה שאתה מפנטז עליו, גם אם זה לא מופיע בתפריט. לפעמים שווה להתעלם מהתקנון ולתבוע את התמורה לכספך, לא חשוב כמה מעט שילמת. לפעמים מה שמרדים אותך זה הקפה, ומה שמדיר שינה מעיניך הוא כדור השינה. ותמיד, תמיד- You win some, you lose some. אם חסכת במקום אחד, תוציא יותר משציפית במקום אחר. אם איבדת משהו, תמצא אחר, אולי טוב יותר.

ואולי השיעור הכי חשוב שלמדתי היה שכסף יכול לקנות חיוך של אדם, אך לא טוב לב. לכן חברתם של האנשים שאיתי הייתה יקרה כל-כך. הם לימדו אותי לפקוח עיניים כדי להבחין במי שזקוק לעזרה, ולא רק לנהוג בנדיבות, אלא לחשוב בנדיבות.

געגועים לארץ הזו כבר מתגנבים ללבי: לבנגקוק, הנס הכאוטי הזה שהרגשתי בו תמיד כמו מלכה ופולשת מגושמת בו בזמן; העיר שגרמה לי, ממש כדברי השיר, להלך על חבל דק בין ייאוש ועייפות לאקסטזה, ובין בטחון לחוסר ודאות. השיר אומר "תודה לאל שאני רק צופה במשחק, שולט בו", ולפעמים כך חשתי. אבל מספיק היה להימצא ברחוב שעה ולהרגיש כאילו יום שלם נדחס לתוך השעה הזו, כדי להבין שהפכתי לחלק מהמשחק. My lovely, ugly בנגקוק, על פירותיה המתוקים ומרזביה הממטירים גשם מונסון מלוכלך; על הבל-בויז האדיבים והמוכרים שאורזים חפץ בשקית עוד לפני שקנית; על קניוניה המפלצתיים ומנקרי העיניים ועל המזבחות המסריחים מקטורת; ועל הקופים, שהאוכל שלך הוא שלהם עוד לפני שקנית אותו.

 געגועים מסוג אחר יישמרו לכל הפעמים בהם ראיתי עץ שפריחתו נושרת, ונשימתי נעתקה. לפעמים היה זה על כביש שעבר בתוך יער, לפעמים בגן צבעוני ולפעמים ברחוב עירוני.

 יש מראות קסומים שתיארתי לכם ולא צילמתי. יש מקומות שביקרתי בהם ולא אזכור, או דברים שקרו ולא נכתבו. כך או כך, מה שנכתב בינתיים, נכתב בהרמוניה עם הזמן והתחושות, כשם שהמים משלימים בהרמוניה את קרקעית הים או הנהר. חשיבותו של הניסיון אינה רק בחשיפה התרבותית ובשיעור הפילוסופי, אלא בעצם ההתרחקות וההליכה לבד אל תוך מקום המואר באור כה אחר ומוזר, עד שלעיניו של זר נראה כחושך העוטף את הלא נודע. החוזר משם כבר יודע כי הוא צועד מאור אל אור. ואיך חזרתי אני? כמו הרוב: