בשעת צהריים מאוחרת הגענו לכפר הדייגים המוסלמי קו-פניי (Ko-Panyee), שקידומת שמו מעידה על היותו אי. למעשה היה הכפר ממוקם על מזח עץ ענק המוגבה מעל פני המים בעזרת כלונסאות. בנדיטו הוביל אותנו מהרציף, עליו התגודדו ילדים לצפות בנו, בתוך מבוך מוצק למראה של דוכני מזכרות, בגדים, מזון וחנויות מכולת. יכולתו להתמצא בסביבה הזו, האחידה בצבעוניותה המבלבלת כמו משחק מחשב ישן, נראתה לי פלאית. עברנו על פני פתחי בתים, בהם רבצו נשים לבושות סארונג- מעטפת בד ארוכה וחסרת שרוולים הנקשרת מעל החזה ומכשה את כל הגוף. זה הפך את האזהרות לגבי לבוש צבוע למגוחכות. עברנו ליד המסגד היחיד, בעל כיפת הזהב, שהמילה Home נחקקה בזהב על חזיתו. התעכבתי מול שטיחוני קיר מקטיפה שחורה, שמילים ערביות הסתלסלו עליהן בחוטי זהב. סביר להניח שגם הכפריים, ממש כמוני לפני שלמדתי יותר מדי ערבית, אינם מסוגלים לפענח מילה בערבית מעבר ל"אללה" ו"מוחמד".

HPIM1311.JPG

צי הרכב

את פתח האכסניה היה קל לפספס- היה זה פשוט סלון ללא קיר, שנפתח אל הסמטה. החדר שקיבלתי היה קסום בפשטותו: בקתה על מזח עץ, ובתוכה פוטון, כילה, מאוורר ופח אשפה קטן. שלושה חלונות, מנורת לילה. כשיש כה מעט פריטים, קל יותר להעריך מעומק הלב את שימושיותו וחיוניותו של כל אחד מהם.
התחוור לי שלמעשה אין לי צורך אמיתי בשירותים ובמקלחת בתוך החדר. אלה שמחוץ לחדר, אותם חלקתי עם יתר באי האכסניה, הספיקו בהחלט. הבנתי גם שהאור הניגר החלונות מרנין הרבה יותר מזה שמנורה חשמלית מפיקה. חמושה בהארות הללו, יצאתי עם הזוג להרוג זמן בנפתולי הכפר. שוב הרגשתי כמסיגת גבול כשעברתי בית חזיתות בתים שסגרו על הסמטאות הצרות משני העברים. מלמלתי "Sawatdee-ka" לעבר אינספור חיוכי זימה גבריים ונשים צעירות ומשועממות.האם הם יודעים כמה מבוכה כרוכה בלהביט בכה הרבה עיניים זרות בזמן קצר? האם הם נבוכים בגללי גם אחרי שראו לא מעט כמוני? האם כל התיירים נראים להם אותו הדבר, כשם שזרים רואים אותם?
למען האמת, לפני הטיול ידעתי להבחין יפה בין תאילנדי, סיני, בורמזי ויפני, אבל אחרי שלושה שבועות בתאילנד, גיליתי שהארץ הזו היא קיבוץ גלויות אסיאתי, ואין יצור שהוא תאי טהור. יש תאי חצי-בורמזי, שנראה כמו בן דודו של הדלאי-לאמה, ותאי שנראה יותר מלזי או אינדונזי. לכן, כשראיתי בכפר אנשים שנראו יותר ערבים מאשר תאים, לא הופתעתי.

עד ארוחת הערב חילקתי את זמני בפיזור דעת בין כתיבה, מקלחת ובהייה בדמדומים עוצרי נשימה על המזח שנשפך אל המפרץ. אחרי ארוחת הערב לא היה מה לעשות, אבל השעמום לא היה מוחלט: ידיעה על שני דייגים נעדרים הפרה את שלוות הכפר כולו, גם האכסניה, וגברים ירדו לסירות ודקרו את האפלה בפנסיהם בחפשם אחרי האבודים. אפילו אני התקשיתי להירדם עם מחשבות על אבא של מישהו, אח של מישהו, שאבד במים האפלים העמוקים. נרדמתי בקושי לצלילי נגן ה-mp3 שלי ופטפוטי הצעירים של הכפר, שהשתלטו על שולחן האוכל שמחוץ לבקתה שלי עד שבעלת האכסניה גירשה אותם. הכילה שסביבי לא הייתה נחוצה להגנה מפני יתושים, שכן אלה הטרידו רק בחוץ. כשהבחנתי בבוקר בגרגרים של לשלשת עופות סביב הכילה, אך לא בתוכה, הערכתי אותה עד מאוד.

HPIM1314.JPG
בבוקר שמעתי שהנעדרים נמצאו בריאים ושלמים. הם נתקעו על אי אחר. אנחנו נאלצנו לעזוב עתה את האי, למרות שהייתי שמחה להיתקע עוד קצת בבטלה רבת המשמעות שכפה עליי.
נישאנו לחוף על-ידי סירה, יחד עם הציבור העובד מהכפר, המצויד בארוחות צהרים של עשרה בהט ארוזות בקופסאות קלקר. מהעיר פנג-נגה תפסנו טנדר לקראבי שעצר בתחנות קבועות, והוכיח לנו שלא משנה כמה צפוף, תמיד יש מקום לעוד אחד. היה לי כמעט נוח בין דופן תא הנהג לבין נוסעת תאית שמנה, כשרגליי נחות על ערימת תרמילים שכולה שלנו, וכפכפיי לא מחוברות לרגליי. כשירדנו מהטנדר בחוף אאו-ננג (Ao-Nang) גיליתי שהכפכפים נהרסו. קולה של סטייסי האומר "Nah, cheap shit" הדהד בראשי וגרם לי רק לחייך. ממילא לא הערצתי אותם.