תכננתי לעבור בקיוטו ל-2 לילות בדרך דרומה. חשבתי שמטומטם לבזבז את ימי ה-JR Pass היקרים על שוטטות בתוך עיר גדולה. וכך התחיל לו יום אחד ארוך מאוד, שבסופו ידעתי שאחזור.

השכם בבוקר יצאתי לכיוון טירת Nijô-jô, אחת המרשימות ביותר שיש ביפן. כאן שהה השוגון טוקוגאווה איאיאסו – מייסד שושלת השוגונים האחרונה והמפוארת ביותר בתולדות יפן – בכל פעם שהגיע לקיוטו. בתקופה זו קיוטו (ובשמה העתיק הייאן) כבר לא הייתה בירת יפן, ומקום מושבו הרשמי של השוגון היה אדו (טוקיו). מדהים לחשוב שהיצירה המטורפת הזו הייתה מעון משני בלבד למישהו, לא משנה כמה בכיר.

הטירה העשויה ברובה מעץ היא אתר מורשת עולמי של אונסק”ו. הקומפלקס כולו מוקף חפיר עמוק שמפריד אותו מהעיר הרוחשת סביבו. הארמון המרכזי Ninomaru מוקף בחפיר נוסף שמפריד אותו משאר הקומפלקס. שני דברים מיוחדים מאוד בארמון הזה: אחד, שהארמון המקורי בכלל שרד מאז 1603. ושניים, הרצפה שמשמיעה חריקות דקות, דמויות ציוצים, כשהולכים עליה, ומכאן שמה הרומנטי “רצפת הזמיר”. היא נבנתה כך בכוונה כדי שכל צעד יישמע ופולשים יאותרו בקלות.

חדרי הארמון עצמם מקושטים בפאר מוגזם שלא ראיתי כמוהו בכל המדינה: אולמות אדירים, מחיצות נייר עם ציורים צבעוניים של נמרים, ציפורים ושאר טבע, זהב על הקירות, זהב על התקרה, זהב עד שהעין מתעייפת.

הביקור בטירה עולה 600 ין. עבור הביקור בארמון המרכזי יש להוסיף עוד 400 – ולדעתי אסור לוותר עליו, אפילו שהוא מוגזם. הצילום בארמון אסור – אולי כדי למנוע השחתה של היצירות העשירות האלו על-ידי מאות פלאשים בשניה. אז הנה תמונה של השער העמוס והמוגזם שלו במקום.

תמונה מתוך אתר למטייל

הפאר הזה מעייף, ולכן מנוחה בגן התה של הטירה היא רעיון מצוין. חפשו את השלטים ל-Waraku-an. תמורת 700 ין תקבלו ערכה מלאה להכין בעצמכם את המאצ'ה שלכם, פינה שקטה לשבת בה, ורשות לשוטט אח”כ בנוף הציורי של הגן.

תמונה מתוך אתר למטיילתמונה מתוך אתר למטייל

כשחושבים קיוטו חושבים היסטוריה, לכן התחנה הבאה היא לא טריוויאלית: מוזאון המאנגה הבינלאומי. תוכלו לראות כאן את התפתחות אומנות הקומיקס היפנית ולהכיר את הסוגים השונים שלה, והספריה המקיפה את המיצג החינוכי מכילה כנראה כל חוברת מאנגה שיצאה אי פעם. בחנות יש חוברות מתורגמות לשלל שפות, ובקומה למעלה תערוכת ציורים של מיטב אמני הז'אנר(ים). דמי הכניסה אולי מופרזים קצת (1000 ין, כמו טירת ניג'ו כולל הארמון המוגזם), אבל מי שמאנגה ואנימה הן בדמו לא ירצה להחמיץ.

תמונה מתוך אתר למטייל

מפה לשם, כבר תיכף ערב. מה עושים?

מקדש Fushimi-Inari בשוליים המזרחיים של העיר הוא מקום מושלם להעביר בו ערב פעיל. רדו בתחנת הרכבת שזה שמה ולכו לאן שהולכים האנשים. אם אתם ממש חייבים לדעת מה זה קפה חתולים, יש אחד בשם Neko Cafe Time בדרך. המקום קטן וצפוף והתשלום הוא לפי זמן, אז שלווה מרובה לא תמצאו שם.

המקדש בולט מאוד כיוון שרובו צבוע אדום-כתום עז – צבע נפוץ באתרים ההיסטוריים בקיוטו. הוא המקדש החשוב ביותר לאל השינטרו אינארי, שהוא אל האורז. החיות שפסליהן עומדים מצדי הכניסה הן שועלים – שליחיו של האל. אחרי שמיציתם את השוטטות בין המבנים, תוכלו לצאת בשביל עתיר שערי ה-Torii העולה מעלה-מעלה אל תוך ההר, שבזכותו המקדש התפרסם. בהליכה מהירה אפשר לעלות ולחזור תוך שעתיים. אפשר לטייל כאן כל שעות היממה, ובלילה יש קסם אפל במיוחד, אפילו קצת מפחיד.

תמונה מתוך אתר למטייל

תמונה מתוך אתר למטייל

בדרך פגשתי בחורה שנראתה בערך בגילי, גם היא פחדה קצת אבל הייתה נחושה להגיע לפסגה מטעמים דתיים. תוך כדי התכתבה עם אמא שלה בווצאפ וסיפרה לה בהתרגשות לאן היא הולכת. אני לא זוכרת למה, אבל עמדתי לומר לה משהו על זה שהתיירים הסינים קולניים וגסים. ואז היא הקליטה הודעה לאמא שלה ב… סינית.

הגענו יחד לפסגה מתנשפות. וכמו ביאמאדרה באור היום, גם כאן עמד בפסגה מבנה קטן יחסית – לא מרשים אפילו לאחר המאמץ הרב, ואולי בגללו. כאן התחלתי לחשוב שאולי זה כך פשוט כי לפני אלף שנה אי אפשר היה להקים מבני ענק על הפסגה. מספיק קשה היה לעלות עד אליה בלי שום מטען. ואולי גם, שמי שמגיע עד כאן לא זקוק לפאר. הטיפוס בהר הוא התפילה, והפסגה היא בסך הכול נקודה באמצעה.

תמונה מתוך אתר למטייל

מכאן, רכבת הביאה אותי בחזרה לקיוטו. בדרך להוסטל, על הכביש הראשי הישר שנמתח מתחנת קיוטו, לא יכולתי שלא לעצור. מקדש Higashi Honganji הטיל עליי את קסמו הלילי. הוא היה סגור כמובן בשעה הזו, אבל שם חשבתי, האם לא אכנס אליו רק משום שהוא תמיד בדרך שלי למקום אחר? למה זה ככה? אולי הוא יהיה היפה מכל המקדשים שנוסעים אליהם במיוחד? ובו במקום נשבעתי לחזור אליו ויהי מה. גם אם אצטרך לעשות סיבוב שני בקיוטו.

תמונה מתוך אתר למטייל

וכאן אולי המקום להתוודות: את רוב הפרטים שאני מספרת לכם על המקומות שהייתי בהם למדתי בדיעבד. כשעמדתי בשעריהם עניין אותי רק לראות, לסמן וי, ולרוץ הלאה – השעון של ה-JR Pass זז רק בכיוון אחד – קדימה, ומהר. אם היה שלט הסבר ארוך, קראתי אולי שורות ספורות ממנו, וגם אותן לרוב שכחתי. וזה נכון גם לגבי המקומות שהכי הרשימו אותי, כמו המקדש הזה.

רק אחרי החזרה לארץ חיפשתי את המקומות המופלאים האלה אחד-אחד וקראתי על אודותיהם כדי שיהיה לי משהו חכם לומר עליהם. ובעצב הבנתי, שרוב מה שלא תועד בתמונות הולך ונמוג מהזיכרון כמו כתמי מים אחרי ספונג'ה. אין לי ספק שברכבות השינקנסן ובהוסטלים דיברתי עם יותר אנשים מכפי שאני זוכרת – אנשים ונשים סקרנים ואוהבי אדם, שאם רק ידעו חצי מילה באנגלית העיזו ושאלו, “מה מטרת בואך ליפן?” ונדהמו כשהשבתי שאני מטיילת. ואין לי ספק שיותר אנשים מכפי שאני זוכרת הביטו בי בגנבה, וכשהחזרתי מבט חייכו בביישנות.

כשאני חושבת על זה עכשיו, חלקם צפים ועולים: הבחור הנאה במטרו בחליפה הכחולה הכהה עם השיער הצבוע לג'ינג'י. האישה המוקפדת בגיל העמידה עם העיניים הירוקות, שחשבתי: איך לא נעשתה לגיישה עם עיניים כל-כך מיוחדות. הנערה ברכבת הפרברית עם העגילים שדמו לזר פרחים לבן הפוך, שמאז חיפשתי כמותם בכל חנות. הזקנה באונסן שהדביקה בצחוקה את כל שאר הנשים, ולא התביישה לחזור שוב ושוב: “גאיג'ין!”

איזה לקח יכול לצמוח מההבנה הזו? אולי זה: מיצוי הוא לא בהכרח כמות: לא מספר של מקומות שתקתקתם או של קילומטרים שגמעתם. ואולי במסעות אין מיצוי, כי תמיד אפשר עוד: להישאר עוד שעה במקום שעושה לכם טוב. לתפוס עוד מראה בלתי נשכח רק כי נתתם לעצמכם לעצור ולהתבונן. להעמיק להטמיע בבשרכם את שפת הגוף של המקום. לאפשר לאוויר שלו להשתקע בלמטה של הריאות, איפה שאולי יישאר ולא יתחלף כל-כך מהר.

ומכאן, אתם תראו, הטיול ייראה קצת אחרת. קחו אוויר, אנחנו עוזבים את קיוטו וממשיכים דרומה. אבל אנחנו נשוב – חכמים יותר. אני מבטיחה.