אחרי צ'יאנג מאי נשארנו שוב סטייסי, דייב, טונג ואני. נסענו צפונה לצ'יאנג ראי. הסיור הראשון שלי בה היה באחר צהריים לוהט, בו גיליתי שאין עוד עיר עם ריכוז כזה של פיצריות וסלוני מסאז'.
בערב אכלנו בשוק הלילה, ושם ראיתי לראשונה מה שעד אז היה שייך לערוץ 8- חרקים למאכל. אחר כך התנחלנו בבר שהגיש קוקטיילים. הזמן הכי כיפי עם הזוג האוסטרלי היה כשהם יכלו לשתות בלי הגבלה. "אנחנו אוסטרלים, זה מה שאנחנו עושים", הם הסבירו את הסיבולת המרשימה שלהם.
בדרך למלון עברנו דרך סלון מסאז'ים מהסוג הפחות בריאותי. כמה בנות כעורות ולבושות בשמלות מפוארות בהו בנו (או בהשתקפותן) דרך מסך שקוף. גרמנו למנהל להאמין שבאמת נשלם 2000 בהט עבור התענוג, ואז יצאנו משם מתפקעים מצחוק.
בבוקר חידשנו את המסע צפונה. עברנו במשולש הזהב- נקודת המפגש בין גבולות תאילנד, בורמה ולאוס, ובמוזיאון האופיום, שסיפק המון מידע חסר תועלת אבל לא דוגמיות להתנסות עצמית.

HPIM1261.JPG הגנים הבוטניים של המלכה בצ'יאנג ראי
המשכנו למסאי (Meisai), העיר הצפונית ביותר בתאילנד שבה נמצא מעבר הגבול לבורמה. החלק המיוחד בה היה החלק השקט יותר. הכול היה צבוע בצבעים עליזים ודהים. היו בתים שקושטו בכל כך הרבה עציצים, עד שחשבתי שאלו חנויות פרחים. פועלים צעקו לעברי "הלו!", ואני עניתי בחיוך גדול "סוודי-קה", והם הריעו. הכול היה עטוף בירוק העמום של צלע ההר, והבודהה הענק והלבן שישב בתוך ההר צפה בכול. אולי נוכחותו ברקע השרתה עליי שלווה וגרמה לי לסלוח לכל הדברים המוכרים לעייפה ולראותם באור חדש- כאילו כולם היו שייכים לממלכתו של בודהה הלבן.

הלכתי לכיוון ההר, מחפשת להתקרב אליו. כל אימת שהבטתי למעלה, חלק אחר מגופו הראה לי את הדרך בין הסמטאות. טלוויזיות דלוקות בחצרות, שמולן רבצו אנשים על הרצפה, החליפו את מקהלת המלאכים. חנות שמכרה ביצים ורודות סימנה עבורי את הפנייה שלקחתי. תוך דקות עמדתי בשער המנזר, תוהה אם מותר לי להיכנס: גם אישה, גם תיירת וגם חשופת רגליים. למעשה, זה בדיוק סוג הקהל שמרבה לפקוד מנזרים בודהיסטיים בערים של תאילנד. כמה פועלים שישבו שם אמרו שזה מותר. הסתפקתי בכך, ועליתי במדרגות הרחבות אל חצר המנזר.

 משמאלי נמנם בודהה מוזהב עצום בתוך מרפסת מרוצפת. מולי ניצב בניין מפואר למראה, שמאחורי דלתותיו היה ודאי בודהה מוזהב נוסף, שקוע בשינה או מדיטציה. מימיני ראיתי מבנים אפורים פשוטים- קירות שביניהם הנזירים באמת חיים. ביניהם היה השביל שחיפשתי.
השביל הצר הזה לקח אותי בדרך שחלפה על פני מרפסת, בה כתומים צעירים היו שרועים על ספסלי השיש, מנמנמים וצוחקים. אחד דיבר בסלולרי. הם התעלמו ממני, וראיתי בכך אישור להמשיך.

 צעדים מעטים לאחר מכן הגעתי אל בודהה הלבן. הוא ישב על מדרגה חצובה בהר, רגליו משתלשלות מטה, והביט בי מלמעלה בחמלה אדישה. חצי חיוך, עיניים חצי עצומות, כאילו הערתי אותו באמצע חלום יפה. למרות שהוא היה מושא חיפושיי, לא התעכבתי מולו- הייתי סקרנית לדעת מה יש בהמשך השביל. טיפסתי בשקט, כמעט בגניבה, במעלה גרם מדרגות שמעקה אבן דמוי דרקון ארוך וקשקשי תחם אותו.חלפתי על פני נזיר צעיר מנמנם, כנף מגלימתו זרוקה על פניו, מכסה אותן. אם הבחין בי, לא נתן סימן. המשכתי לטפס, וחשתי את לבי מתעורר לחיים והולם בריאותיי כמכבש המועך משהו רך. מאז שברכיי ניזוקו, טיפוס כזה גורם לי תחושת התעלות מופלאה, בלי קשר למה שנמצא בפסגה. הידיעה שמשהו עוד יכול לגרום לגופי להגביר קצב בלי לגרום כאב, די בה כדי לגרום לי להרגיש חיה פי מאה.
בסוף המדרגות לא חיכה דבר; הן פשוט נגמרו בלב ההר, והותירו אותי לתהות על חורש יבש וקריר, אדמתו מרופדת עלווה פריכה. מדוע לא עצרתי שם להירגע? יותר מדי אדרנלין, כנראה, ורצון לחזור לבודהה. ירדתי בחזרה וישבתי על ספסל מולו. הבטתי בגוף החלק, בפנים האדישות והמרוצות, וניסיתי להבין משהו שאין לי ידע להבינו- מה יש בבודהה הזה שאין באחרים?
למן יומי הראשון בתאילנד ציינתי לעצמי שהסגידה לבודהה ראוותנית בלי פרופורציה לפשטות, הענווה וההתבוננות הפנימית שהוא מייצג. תאילנד שוקדת כבר מאות שנים על בניית מונומנטים אדירים, שסוגרים על פסלי בודהה לבושים בזהב ואבנים יקרות. אפילו האנדרטאות הקטנות, העומדות בכל חצר על תקן פסל גינה, מכוסות במראות מסמאות. מה הטעם בבודהה כה נוצץ עד שאי אפשר להביט בו? מהו בודהיזם, אם לא נשיאת מבט אל מורה דגול? ומדוע שמורה המטיף לפשטות יחפוץ במקדשים מפוארים? האם לא יעדיף בתי ספר? ספריות? יערות פרא שבעלי חיים ובני אדם משוטטים בהם חופשי זה לצד זה, ואין מי מהם יודע פחד?
שאלות כאלו הן הסיבה לכך שפסלי בודהה שמרשימים אותי הם אלה הלבנים. מעבר לנהייה הפרימיטיבית אחרי כל הנוצץ, מעבר לאמונה הילדותית בכוחו של גוש אבן או שיש או זהב להעניק מזל, בריאות ואושר תמורת קטורת ומיץ תפוזים, נמצא בודהה הפרטי שלי במערומיו: ספר ביד אחת וחרב בשנייה. והוא מביט בי, לא ממרומי גבו של פיל מוזהב, ולא מתוך ארמון של אבן ירקן. והוא מקבל אותי, גם בברכיים חשופות ובמצח מיוזע. בודהה הלבן שבהר קרץ אליי מבין העצים שבתוכם נטעו אותו הנזירים. עשן של שריפת צמחים אפף אותו. אך הוא היה ברור לי כאילו לא היה עשן. יכולתי לשמוע אותו אומר לתלמידיו, "אל תכרעו ברך- הטו אוזן. אל תקדישו לי את כספכם- רק את ליבותיכם. אל תחזיקו קטורת- החזיקו עיפרון ונייר."
אבל האמת היא, שלא בוני המקדשים המפוארים ולא אני יודעים מה בודהה רצה והתכוון. ייתכן שלא ידע בכלל שהוא אמור לרצות משהו. כמו ישוע מנצרת, שנולד ומת כיהודי מאמין, גם סידהרטה מנפאל נולד ומת אדם פשוט, לא אל ולא בן אלוהים. האין זו נחמה גדולה יותר מאשר לראות בו יצור שמימי?
כמובן, איני יכולה לשפוט אמונה של אנשים, שעבור חלקם היא רכושם היחיד. אם אמונה במשהו היא-היא סם החיים שלך, זכותך לעצבה בכל דרך שתגרום לך לדבוק בה.
ייתכן גם שבודהה לבן משך אותי כי היה הדבר הקרוב ביותר ליישות מטפיסית שתאילנד יכלה להציע לי- הדבר הכי קרוב לאלוהים כפי שחונכתי לחשוב עליו. כך או כך, בודהה החיוור נותר הזיכרון החזק ביותר שלי ממשולש הזהב ומהגבול הבורמזי.
בצד הבורמזי של הגבול היה שוק צפוף אך מסודר. היו שם עשרות רוכלי סיגריות, שהלכו עם מרכולתם בארגז התלוי מצווארם. טבק מקומי בקופסאות של מרלבורו, נלסון ופרלמנט. חיקויים מוצלחים למדי של משקפי שמש אוקלי ואמפוריום, אבל רק מרחוק. דיסקים מקוריים באמת במחירים נמוכים באופן לא מציאותי. אם האווירה שם הייתה מושחתת יותר, זה רק כי ציפינו ממנה להיות כך. והנה אישה בורמזית שמסבירה לדייב שהוא גבוה, והבורמזים נמוכים...

HPIM1250.JPG


 חזרתי לצד התאילנדי עם 250 בהט פחות, בשביל ויזה של יום אחד לבורמה, ועם מציאות ספורות. גיליתי שאת רוב תקציב הטיול בזבזתי, וזאת עוד לפני שהגעתי לדרום היקר בהרבה. זו התחנה הבאה שלנו.